פתיחה: שתי הנהגות בעולמו של הקדוש ברוך הוא
לפני שניגש לפסוקים עצמם, נחזור אל היסוד שעליו בנוי כל המשך העניין: לקדוש ברוך הוא יש שתי הנהגות. יש הנהגה של טבע, שבה הקדוש ברוך הוא מסתתר בתוך העולם, והכל נראה לנו כמקרי - אבל בעצם הכל מוביל אל התוכנית ואל הרעיון האלוקי, והכל נעשה בהשגחה פרטית. זו ההנהגה שלנו היום. ויש תקופות שבהן הייתה ההנהגה בדרגה גבוהה יותר: עשרה נסים שהיו בבית המקדש היו דבר גלוי. בבית ראשון היו יכולים ממש לראות אלוקות - רואים איך כל הרוחות שבעולם אינן שולטות בענן הקטורת העולה כמקל, רואים איך כל הגשמים שבעולם אינם שולטים באש המערכה. אלו נסים גלויים, שאדם היה צועק מתוכם אלוקות. זוהי הנהגה נגלית, שבה הקדוש ברוך הוא מנהל את עולמו בצורה ברורה וגלויה.
"כתפוח בעצי היער" - ההנהגה המסותרת
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי׃ (ב, ג)
אומר המלבי"ם: כאשר אנו מדברים על הנהגה מסותרת, זהו "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים". "הבנים" הם כוחות הטבע - הגלגלים, הכוכבים, משטרי השמים, המזלות המורידים לכאן את השפע מן האינסוף ברוך הוא. אלו הם הכוחות הגשמיים. הקדוש ברוך הוא הוא בחינת התפוח, הוא הפרי; אלא שמסביבו עצים רבים, עצי סרק. התפוח הוא עץ נמוך, ואילו הארזים "כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ" - גבוהים מאוד. מה קורה לתפוח? הוא נעשה חסוי ונסתר בין העצים. כך הקדוש ברוך הוא בתוך הנהגת הטבע: הוא כתפוח הנמצא אי שם בין העצים, שהעצים מסתירים אותו, ואין הנהגתו נגלית לעין.
העולם הקטן והעולם הגדול
ולעומת הנהגת ההסתר, לפעמים הקדוש ברוך הוא מנהיג בהנהגה השגחית ומבטל את כל כוחות הטבע - כדוגמת קריעת ים סוף וכדוגמת מכות מצרים. במה הדבר תלוי? אומר המלבי"ם דבר נפלא: כפי שיתנהג העולם הקטן, כך יתנהג עמו העולם הגדול. העולם הגדול הוא העולם כולו, ונשמתו היא קודשא בריך הוא; העולם הקטן הוא האדם, ונשמתו היא נשמת האדם. וכאן ההקבלה: ברגע שהאדם מנהיג את עולמו על פי הטבע - כלומר נותן לכוחות הגוף, לתאוות ולרצונות לשלוט - אומר הקדוש ברוך הוא: אף אני כנגד זה מנהיג את העולם על פי טבע, ונותן לעולם לפעול על פי גרמי השמים והטבעים הרגילים, ולא בהנהגה נסית על טבעית. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" - הסתר פנים.
אבל כאשר הנפש, הכוח הרוחני שבאדם, מצליחה לשלוט על הכוחות הגשמיים ולהכניע את הטבע - אם לנפש יש שליטה על העולם התחתון שבאדם, אזי לקודשא בריך הוא, נפש כל העולמות כולם, יש שליטה על העולם כולו, על הגשמיות והחומריות של המציאות, של הגלגלים והכוכבים. אתה התגברת על הטבע הגשמי של העולם הקטן - הקדוש ברוך הוא מבטל את הטבע של העולם הגדול. אז ההנהגה היא בביטול כוחות הטבע, בנסים על טבעיים, ב"שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן".
"בצילו חימדתי וישבתי" - הדרך לנבואה
וכאשר זו המציאות, הדרך אל הנבואה קצרה. יש הנהגה גלויה, ואנו מתחברים עם קודשא בריך הוא, ואין שום מניעה שהאדם יתקשר עם האינסוף ברוך הוא. שהרי הקדוש ברוך הוא נגלה בעולמו ושולט בעולמו, וממילא כאשר האדם רוצה ליצור קשר עם האינסוף - יש נבואה, והקדוש ברוך הוא מתגלה אליו ומדבר עמו, ובזה מתחבר האדם חיבור מלא לקודשא בריך הוא. וזהו "בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי": לא בצל האילנות והארזים שמסביב, לא בצל כוחות הטבע, אלא בצילו של התפוח עצמו, של קודשא בריך הוא. אני יכול לראות מראות אלוקים, אני יכול להתחבר אליו בנבואה.
ולעומת זאת, כאשר האדם נותן לכוח הטבע שבגופו להתגבר, והנשמה כבושה וכנועה תחת הטבעים הגשמיים, תחת התאוות והרצונות, והוא אינו מסוגל למשול בטבע - כך הוא יוצר השפעה גם בעולמות העליונים, שהטבע הוא הגובר, והתפוח נסתר בין עצי היער. אין הקדוש ברוך הוא ניכר בהנהגתו, משום שההנהגות הגשמיות של עצי היער, אילני הסרק, מסככות עליו, ואין השגחת השם ניכרת.
"ופריו מתוק לחכי" - להתקרב גם בתוך ההסתר
ועם כל זה - "וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי". כלומר: כאשר אתבונן עוד, כאשר ארגיש את השגחת הקדוש ברוך הוא מתוך ההסתר - על ידי התבוננות, על ידי לימוד, על ידי בקשת קרבת השם - על ידי זה "פריו מתוק לחכי", אצליח להתקרב לקדוש ברוך הוא גם במציאות של הסתר. וזה עידוד גדול. שהרי היה מקום לומר: אם כן, במציאות שלנו היום אין אפשרות לראות אלוקות. התשובה היא לא. אם תתאמץ מאוד, תראה את השגחת השם - אמנם לא בנסים גלויים, שכן נסים גלויים כבר אין הקדוש ברוך הוא עושה, אלא במקרים נדירים ביותר.
מעשה שהיה אצל הבבא סאלי
ומעשה שסיפר לי יהודי זקן - אביו של הרב אליהו מלכא, ראש ישיבת "שר" - שהיה נוסע עמנו בהסעה של הישיבה כשלימדתי שם, והוא סיפר לנו כמה וכמה סיפורים על הבבא סאלי. הוא עצמו היה עושה בצעירותו תעניות הפסקה, שישה ימים רצופים. וסיפר שראה אצל הבבא סאלי, גם במרוקו וגם כאן בארץ, שהיה לוקח בקבוק ערק, מכסה אותו במגבת, ומוזג ממנו לחמישים ולמאה איש - ואצל מרוקאים זקנים היודעים לשתות, מוזגים לכל אחד כוס.
אותו יהודי סיפר את הדבר לילדיו, ופעם אחת הלך עם בנו הקטן לבקר את הבבא סאלי. אמר הילד לרב: "אבא סיפר לנו שהרב לוקח בקבוק ומכסה אותו ומוזג. יכול הרב להראות לנו?" אמר האב: רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. וכי תופסים אדם ברחוב ומבקשים ממנו מופת? מדובר בקדוש ישראל, וכי פירוטכניקה הוא עושה? אני בלעתי את לשוני מרוב מבוכה. ואז אמר לו הבבא סאלי: "מה הבעיה? תביא בקבוק." לקח בקבוק שהיה בו מעט, כיסה אותו במגבת - ומזג.
ראו איזו ענווה ואיזו פשטות. היום אם תתפוס בדרן ברחוב, להבדיל אלף אלפי הבדלות בין הטמא לטהור, ותבקש ממנו בדיחה, יאמר לך: מה, אני נראה לך ליצן? תביא אולם, תביא עשרת אלפים איש, תמכור כרטיסים, דבר עם המארגן שלי. וכאן מבקשים ממנו - והוא עושה נס. הדבר מלמד עד כמה היה זה פשוט אצל הבבא סאלי: בשבילו זה לא נס, באמונתו זה טבע, ואין הוא מטריח בזה כלפי קודשא בריך הוא כלל.
ומה אנו למדים? שגם בתוך ההסתר, אם תגיע למצב של "פריו מתוק לחכי", של התקרבות לקודשא בריך הוא, תוכל להידבק בו אף שההשגחה מסותרת. ואמנם אנו מבקשים את ה"בצילו חימדתי וישבתי", שלא יהיו כלל עצי היער מבחוץ, שלא יסככו כלל, אלא רק קודשא בריך הוא, רק התפוח. אבל דע לך: גם אם לא, עדיין יש לך גישה של "פריו מתוק לחכי" - מתוך עבודה, מתוך מאמץ ומתוך יגיעה, אפשר להגיע גם לזה.
"הביאני אל בית היין" - היין הנבואי
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃ (ב, ד)
לאחר שהחיבור והקירוב בין הנפש לקודשא בריך הוא הגיעו לדרגתם הגבוהה, ולאחר שהנפש כבר נעשתה מוכנה לחיבור הזה, אומרת הנפש: "הביאני אל בית היין". אומר המלבי"ם: כל יין שנראה בספר הזה, שהדוד משקה בו את הרעיה, מדובר ביין הנבואי - היין המשומר בענביו, "שָׁךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'", היין המשמח את הנפשות כאשר יחול עליהן הרוח הנבואי. "הביאני אל בית היין" פירושו: השרה עלי שכינתו.
כל מה שראינו עד עתה היה הכנה - דברי חיבה וקרבה בין הנפש לקודשא בריך הוא, ששיאם בהתחברות אל האינסוף, היא מדרגת הנבואה. "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" - כבר הרים כביכול את דגלו, שהוא האהבה, שמשך אותי והדביק אותי אליו באהבתו. ומדייק המלבי"ם: האהבה קודמת אל הנשיקה, וההבאה אל בית היין קודמת אל שתיית היין עצמו. הרי ש"הביאני אל בית היין" הוא ההכנה אל החיבור אל האינסוף ברוך הוא.
"סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" - יין וריח
סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃ (ב, ה)
הנפש מבקשת שיסמכו אותה באשישי יין - כעין כוסות או בקבוקים, כלי זכוכית שבתוכם היין; ומבקשת שירפדו תחתיה בתפוחים - תפוחים בעלי ריח טוב, שיהיו כמצע. ומה הרעיון? היין הוא מליצה אל החיבור הנבואי, אל השפע הנבואי - היין המשומר בענביו מדבר בנבואה ממש. הריח, לעומת זאת, אינו הגעה אל הדבר עצמו: אתה רק מריח אותו מרחוק. להריח הוא כבר סוג של השגה, אבל עדיין אינה השגה מלאה; יין - זו כבר שתייה ממש.
וכך אפשר לראות גם בדרך הטבע: היינן, קודם שהוא טועם, מגלגל את היין בכוס כדי להריח את הארומה, ורק אחר כך הוא מדבר על גוף מלא ועל עפיצות מעודנת של בציר שנה פלונית וכל אותם דברים שנוהגים לכתוב על הבקבוקים. היום כל יינן נעשה משורר, ומתארים לך היכן גדל תחת קרני השמש המלטפת ובאיוושת הרוח וגלי הים. "עָשׂוּ בֵּיתָם אֱלֹהֵיהֶם" - לקחו חתיכת יין וכתבו עליה שיר. ולמעשה: תשתה, תברך "בורא פרי הגפן", תודה לריבונו של עולם, תברך ברכה אחרונה - ודי. על כל פנים, הנמשל ברור: טעימת הדבר בעצמותו היא חיבור; הרחתו היא חיבור שאינו מלא, מרחוק, בלא קישור גמור.
אומרת הנפש "סמכוני באשישות" - זהו היין, החיבור המוחלט של הנפש אל קודשא בריך הוא, שהוא גדר של נבואה. ומדוע היא צריכה סמיכה? כי הנפש יכולה להתקיים באחד משני מצבים: או בתוך הגוף, ואז היא מוגשמת בתוך הגוף; או כשהיא מתנתקת מן הגוף - ובתנאי שהיא מתחברת אל האינסוף, וקודשא בריך הוא סומך אותה. אבל אם אין הנפש מחוברת לא לגוף ולא לאינסוף - זהו מוות, הנפש מתה והאדם מת. וכיצד יתקיים שהנפש תהיה מחוץ לגוף והגוף ימשיך לחיות? כאשר זה גדר של נבואה: הנפש ניתקת מן הקישורים הגשמיים והגוף נשאר קיים. במילים פשוטות, היא צריכה משהו להישען עליו בצאתה מן הגוף - והיא נשענת על הנבואה. "סמכוני באשישות", באותו יין, באותו כוח נבואה, שעל ידו תישען הנפש ותתקיים מחוץ לגוף, והגוף יתקיים אף שאין הנפש בתוכו.
ואחר כך היא אומרת "רפדוני בתפוחים". שהרי מדובר כאן בחיבור הראשוני של שלמה המלך עם קודשא בריך הוא, שבו שאלו הקדוש ברוך הוא "מה אתן לך", ושלמה ביקש חוכמה, לדעת לשפוט את העם הזה; ונתן השם חוכמה לשלמה, חוכמה אדירה ונשגבה שלא הייתה לשום נברא בעולם, יותר מאברהם אבינו ויותר מכל הדורות הקודמים. אבל שלמה אינו נמצא תמיד במצב של התחברות לאלוקות ושל נבואה, ותכף נראה שהנבואה הזאת נפסקת. כיצד ימשיך שלמה ליצור את הקשר עם קודשא בריך הוא? על ידי עיון, על ידי לימוד, על ידי מחקר והתבוננות באלוקות. אין זו הדרגה הגבוהה, אין זה יין - אבל זהו "רפדוני בתפוחים", ריח של תפוחים. הקדוש ברוך הוא הוא בחינת תפוח בין עצי היער, ואתה שומר על קשר עמו בבחינת ריח, מרחוק, לא חיבור ישיר ולא שתייה - אבל עדיין קשר.
וזו בקשתה: גם לאחר שתתנתק הנפש מן החיבור האלוקי של אשישות היין, אהיה עדיין מרופדת בתפוחים, שהריח הטוב הזה יישמר אצלי, כדי שתישאר הנפש דבוקה לקודשא בריך הוא. "כי חולת אהבה אני" - והחולה, כידוע, היו מביאים לו תפוחים כדי לרפאותו; התפוחים וריחם נחשבו כתרופה. אני חולת אהבה לקודשא בריך הוא, ועל כן אני חייבת לשמור על הקשר: אם לא קשר של יין, לפחות קשר של תפוחים, של ריח מרחוק.
"שמאלו תחת לראשי" - יסוד ימין ושמאל
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃ (ב, ו)
כאן מתארת הנפש את הדבקות המושלמת שלה עם הקדוש ברוך הוא, כמו שראינו ב"ישקני מנשיקות פיהו" שהיא בחינת התדבקות רוחא ברוחא, והיא מגיעה למדרגת נבואה. וכדי להבין מהו "שמאלו" ומהו "ימינו", נאמר יסוד חשוב מאוד, יסוד שהמלבי"ם חוזר עליו במקומות רבים, והוא מוכח ממקראות רבים וממאמרי חז"ל שונים: הנהגת הקדוש ברוך הוא יכולה להיות בשני פנים - הנהגת הטבע והנהגה על טבעית, נסים. הנהגת הטבע מכונה בשם "שמאל", וההנהגה הנסית מכונה בשם "ימין".
ונביא דוגמאות: "לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי" - מבקשים שיחלצו ידידיך בדרך נס, מעל דרך הטבע. "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" - בקיעת המים היא הנהגה על טבעית, וכיצד הייתה? "מוליך לימין משה". הנהגת הימין אצל קודשא בריך הוא היא הנהגה נסית מעל הטבע. וכן יעקב אבינו בברכתו שם את ימינו על ראש אפרים: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם" - אתה צודק, מנשה גם הוא יהיה לעם, אבל הוא הנהגת השמאל; אפרים לעומתו הוא ימין, שממנו יצא יהושע שיעמיד חמה - הנהגה על טבעית, ולכן ימין. את ימינו שם על ראש אפרים, כי הוא ינהיג את העם בדרך של נסים ונפלאות. וכך כותב המלבי"ם בחידושיו למסכת ברכות, שהימין מראה על הנהגה מעל הטבע, כמו שכתוב "יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל, יְמִין ה' רוֹמֵמָה" - הנהגת הטבע היא רגילה, אבל לעשות חיל, דברים מעל הטבע, ורוממה, דברים מרוממים נשגבים ונישאים - זו הנהגה על טבעית, זו ימין ה'.
תפילין ונעליים
ולכן, אגב, את התפילין אנו מניחים ביד שמאל: אנו קושרים את היד השמאלית, להראות שאנו משעבדים את הטבעים לקודשא בריך הוא. דווקא ביד שמאל, שהיא המרמזת על הטבע, ואנו משעבדים וקושרים אותה לעבודת השם.
וכן בנעליים: תחילה נועלים רגל ימין ואחר כך רגל שמאל, וקושרים תחילה את רגל שמאל ואחר כך את רגל ימין. ומדוע? כי כל התחלה צריכה להיות בכל הכוח, בימין, בהתלהבות, מעל הטבע - לכן תמיד מתחילים בימין. ולעומת זאת, כוחות הטבע, שהם שמאל, צריכים קשירה - לכן קושרים תחילה את השמאל. את כוחות הטבע צריך לכלוא; ואם נותנים להם להתפרץ, "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד", והוא כעגל לא לומד, שום דבר אינו קושר אותו ואינו מחבר אותו. לכן את הטבע, את השמאל, אותו קושרים תחילה.
"אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים"
וזהו שכתוב "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם". הארץ מרמזת לגוף והשמים לנשמה, כמו שכתוב "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" - וחז"ל בסנהדרין צ"א דורשים שזו הנשמה, "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ" - זה הגוף. ואגב, "השמים" בגימטריה "נשמה". והגמרא במנחות ל"ו אומרת ש"ידי" סתם היא שמאל. נמצא: "אף ידי יסדה ארץ" - יד שמאל ייסדה את הגוף, שהוא הנהגת הארץ; "וימיני טפחה שמים" - הימין, שהיא הנהגה מעל הטבע, הנהגה של רוחניות, היא שטיפחה את השמים, שהם הנשמה.
ואם כן אנו למדים: בענייני שמים, בעבודת השם, בקיום המצוות, בענייני נשמה ורוחניות - צריך להשתמש בימין, מעל הטבע, בכל הכוח. כך צריך לטפח את הנשמה שהיא בחינת שמים. ולעומת זאת הארץ היא הגשמיות, הארציות, הגוף - את הגוף מטפחים ביד שמאל, לא בכל הכוח, ביד הכהה, ביד החלשה, היד המבטאת את העניינים הארציים.
הגורל שעלה בימין
והגמרא ביומא ל"ט אומרת שארבעים שנה שכיהן שמעון הצדיק, שהיה משיירי כנסת הגדולה, היה הגורל עולה בימין; וכל ארבעים שנה אחרונות של בית המקדש, כשהיה מכניס את ידו להוציא את הגורל, איזה לה' ואיזה לעזאזל, היה הגורל עולה בשמאל. ומה בא הדבר לרמז? בתקופה שהיו צדיקים, בדורות הראשונים, מסרו נפשם על קדושת השם והתנהגו מעל הטבע, בהנהגות שמעל הטבע - ומידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא מנהיג אותם מעל הטבע, ודואג שהגורל יעלה בימין, שהיא הדרך הנסית שמעל הטבע. ואילו בדורות האחרונים, שכבר לא פעלנו בכל הכוח, שאין אנו עובדים את השם בימין אלא בשמאל, באופן טבעי, בלי לנצל את כל כוחותינו מעל הטבע, אלא כפי שיוצא לנו, ביד החלשה והכהה, ברפיון ידיים - ממילא היה הגורל עולה בשמאל, ביד הכהה, בהנהגת הטבע. נמצא לסיכום: הימין מבטא הנהגה על טבעית ונסית, והשמאל מבטא הנהגה טבעית, שהיא הנהגה חלשה יותר, כיד השמאלית.
סדר הפסוק: שמאל תחילה ואחר כך ימין
ועתה לפסוק: אומר המלבי"ם, כאשר הנפש משיגה השגות בנבואה - זו הנהגה של ימין, "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". הקדוש ברוך הוא מנהיג את הנפש בנבואה, והיא בחינת נס, שהקדוש ברוך הוא יוצר קשר ישיר עם הנפש. וזהו "וימינו תחבקני": חיבור מצד ימין, שהקדוש ברוך הוא בהנהגה העל טבעית מחבק את הנפש ומנהיג אותה בדרך של נבואה. וזה עצמו ה"סמכוני באשישות" - היין, החיבור הממשי של הנפש אל קודשא בריך הוא.
אבל לאחר מכן מסתיים המחזה הנבואי והנפש חוזרת אל הגוף, ואז היא צריכה להתאמץ יותר על הקשר עם הקדוש ברוך הוא - וזו בחינת "רפדוני בתפוחים": איני שותה עוד את היין, אלא רק מריחה את ריח התפוחים מרחוק. ובמצב הזה, של חיבור מרחוק לאחר שחזרנו אל הגוף, זהו "שמאלו תחת לראשי": הנשמה כבר חזרה אל הגוף, ועל ידי ההשכלה, על ידי העיון במקראות ובדברי חז"ל ובעסק התורה - הנהגת השמאל, הנהגת הטבע - אפשר להשיג את קודשא בריך הוא, אמנם בריחוק, "מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי", ריח של תפוחים בלבד, אבל עדיין נשמר הקשר עם הרוחניות.
ומקשה המלבי"ם: אם כן, מדוע נכתב "שמאלו תחת לראשי" ואחר כך "וימינו תחבקני"? הרי לכאורה הסדר הפוך - תחילה "ימינו תחבקני" שהיא הנבואה, ואחר כך, כשהנפש חוזרת אל הגוף, היא ממשיכה לשמור על קשר על ידי העיון ועסק התורה. ומשיב: נכון, כך אכן היה אצל שלמה, אבל ממה מתחיל הדבר? וכי אדם מקבל נבואה פתאום? בהכרח שההתחלה היא הפוכה: על פי דרך הטבע אתה מתחיל, כשהנפש עדיין בתוך הגוף, להתקרב לאט לאט לקדוש ברוך הוא, לעסוק במושכלות, לעסוק בעבודת השם ובקיום מצוותיו, עד שלאט לאט תצליח להכניע את כוחות הטבע - ואז תזכה לנבואה. נמצא שההתחלה היא באמת "שמאלו תחת לראשי", הנהגת שמאל בתוך הגוף, הנהגה טבעית, ורק אחר כך זוכים ל"וימינו תחבקני", לגדר של נבואה, לקשר על טבעי עם הקדוש ברוך הוא.
"השבעתי אתכם" - סוף השיר הראשון והניתוק
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ב, ז)
כאן אנו מגיעים לסיומה של המליצה הראשונה, אל הניתוק מן החיבור שהיה לנפש שלמה עם הקדוש ברוך הוא. כיצד התחיל הניתוק? כוחות הגוויה, כוחות הגשמיות, התחילו להתעורר, והם מושכים את הנפש בחזרה פנימה אל הגוף. הנפש שיצאה והתחברה לקודשא בריך הוא בנבואה מתחילה לחזור אל הגוף על ידי "בנות ירושלים". ממש כמו במשל, ששלמה שלח את בנות ירושלים להחזיר את הרעיה מבעלה ודודה אל הארמון, כך הגוף הגשמי שולח את כוחות הגשמיות להשיב את הנפש מן החיבור עם האלוקים אל תוך הגוף.
ואז, כשהנפש מרגישה שהיא מתחילה לחזור אל הגוף, היא פונה אל הגוף בבקשה: אני מבקשת ממך, הגוף, אל תתערב בחיבור האלוקי שיש לי עם ריבונו של עולם - לא לנסות לקרב ולא לנסות לרחק. לא לקרב, אומר המלבי"ם, שכן אם הגוף מנסה לקרב חיבור אלוקי, הוא עושה זאת בצורה גופנית ופיזית, וזה נקרא אש זרה. כבר דיברנו על כך שאדם יכול להגיע לתחושות רוחניות גם על ידי שתיית יין, על ידי סמים נרקוטיים, ועל ידי כל מיני דברים היוצרים אצלו התנתקות מן הגוף ותחושות של "היי" - אבל זו אש זרה. אין זו אש שקודשא בריך הוא מתחבר בה עמך, אלא אש גשמית וחומרית, זרה.
ולכן היא אומרת "אם תעירו ואם תעוררו": "תעירו" - תרחיקו, מלשון "וְהָעֵר, שׂוֹנַאֲךָ", מלשון ריחוק; "תעוררו" - לעורר כדי לקרב. כלומר: אל תרחיקו ואל תקרבו. לא לקרב, כי אם זה בא מצד הגוף - זו אש זרה; "עד שתחפץ" - עד שהאהבה הזאת תבוא מעצמה, שהחיבור אל האלוקות יבוא מאליו. וכל שכן שלא תרחיקו: בכך שאתם מנסים לפתות את הנפש אל התאוות הגשמיות, אל היין הגשמי, אל היכלו של שלמה ואל העניינים הארציים, אתם גורמים ריחוק ביני לבין קודשא בריך הוא, שהרי הנפש נמשכת אחר התאוות, אחר הארציות ואחר החומריות. ולכן היא מבקשת: כעת, כשאני מחוץ לגוף, אל תרחיקו ואל תקרבו, שכן עתה אני מחוברת עם קודשא בריך הוא בלא שום תיווך בינה לבין כוחות הגוף. כוחות הגוף נמצאים כאן, והנפש התנתקה והיא במדבר - כשם שראינו שהרעיה ברחה למדבר; הנפש ברחה כביכול מן הגוף, התנתקה והתחברה עם האינסוף, והגוף כביכול קורא לה ומנסה למושכה. והיא מבקשת שלא ינתקו את החיבור וגם לא יקרבוהו.
"בצבאות או באילות השדה" - מרוצת הדם
ומהו "בצבאות או באילות השדה"? אומר המלבי"ם: בשעה שהנפש נמצאת בחוץ, הגוף עדיין פעיל, הוא אינו מת. מכוח מה? מכוח שהנפש, שהיא החיות המינימלית של הגוף, עדיין נמצאת בתוכו - "וְהַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ". מרוצת הדם שבתוך הגוף היא הגורמת שהגוף עדיין פעיל וקיים. ומרוצה זו, שהיא כעשרים וארבע או שלושים פעמים בשעה, נמשלה לצבאות ולאילות השדה, שמרוצתם קלה מאוד; כך הדם רץ בתוך הגוף במהירות ובזריזות. נמצא שהיא משביעה את כוחות הגוף באותם "צבאות" - בדם הרץ בגוף כצבאות וכאילות השדה - שלא יפריעו לחיבור ולאהבה שיש לה כעת עם דודה, עם הקדוש ברוך הוא.
אבל אז מסתלקת רוח הקודש מעל נפש שלמה, וכוחות הגוויה הקיצו, ונפשו של שלמה חוזרת אל הגוף וכלואה שוב בבית הכלא של החומר הגשמי. ובזה נשלם השיר הראשון, החיבור הנבואי הראשון שהיה לנשמתו של שלמה המלך עם הקדוש ברוך הוא.
לסיכום: בפסוקים אלו לימדנו המלבי"ם את יסוד שתי ההנהגות: הקדוש ברוך הוא כתפוח בעצי היער, נסתר בתוך הטבע, או נגלה בהנהגה השגחית ונסית - והכל תלוי באדם, שהוא העולם הקטן: אם הנפש שולטת בגוף, כך שולט הקדוש ברוך הוא בטבע העולם. "בצילו חימדתי וישבתי" היא מדרגת הנבואה, ו"פריו מתוק לחכי" היא ההבטחה שגם בתוך ההסתר אפשר, מתוך עיון ויגיעה ובקשת קרבת השם, להידבק בו. "הביאני אל בית היין" הוא השראת השכינה; "סמכוני באשישות" - היין, החיבור הנבואי המלא הסומך את הנפש בצאתה מן הגוף; "רפדוני בתפוחים" - ריח מרחוק, הקשר הנשמר בעיון ובתורה לאחר שחוזרת הנפש אל הגוף. "שמאלו תחת לראשי" היא הנהגת הטבע שבה מתחילים, ו"ימינו תחבקני" היא ההנהגה העל טבעית שאליה זוכים. ולבסוף "השבעתי אתכם" - בקשת הנפש מכוחות הגוף שלא ירחיקו ולא יקרבו באש זרה, אלא שתבוא האהבה מאליה, "עד שתחפץ".