פתיחה
אנו עומדים בסופו של השיר הראשון בשיר השירים, במקום שבו מגיע הדו־שיח שבין הדוד לרעיה - בין הקדוש ברוך הוא לנפש - אל שיאו. עד כה ראינו את הנפש מבקשת ודורשת את האלוקות משתי דרכים: מתוך התבוננות פנימית בנפש, ומתוך התבוננות בהנהגת השם בעולם שמחוצה לה. כעת משיב לה הדוד, והדברים מתקדמים אל עניין הזיווג - הלוא היא הנבואה. נעיר מראש: אנו ממשיכים לפי חלוקת חמשת השירים של המלבי"ם ולא לפי חלוקת הפרקים, שהיא חלוקה נוצרית שהמלבי"ם מתעלם ממנה לחלוטין. לכן גם המעבר ל"פרק ב" אינו מעבר אמיתי אצלנו - עדיין אנו בתוך מליצת השיר הראשון.
"הנך יפה רעיתי" - היופי משתי הבחינות
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים׃ (א, טו)
הקדוש ברוך הוא משיב לנשמה: את יפה משתי בחינות. "הנך יפה רעיתי" - מצד שאת רעייתי, חלק ממני, דבוקה בי ודבוקה באלוקות שבכל המציאות שמחוץ לנפש, וזה כנגד "אשכול הכופר" שנאמר קודם, שהריח מגיע אליי מכרמי עין גדי. יפה את במה שאת מחפשת את האלוקות במה שנמצא מבחוץ. "הנך יפה" בשנית - מצד עצמך, שיש לנשמה יופי עצמי בהיותה חלק אלוה ממעל, וזה כנגד "צרור המור".
"עיניך יונים" - שני מיני עיניים יש בך: עין פנימית, שממנה את חוזה בהתבוננות הפנימית באלוקות החרותה על הנפש; ועין חיצונית, שבה את מסתכלת על העולם ורואה את יד השם השולטת בכל הטבע. משתי הבחינות הללו אומר הקדוש ברוך הוא: הנך יפה. ההתבוננות שלך בי, הן בנפש פנימה והן בהנהגת השם בעולם, והמעשים שלך - יפים וטובים הם, להתקרב אליי ולהשיג את האלוקות בשתי הדרכים הללו.
"הנך יפה דודי אף נעים" - יופי מבחוץ ונעימות מבפנים
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה׃ (א, טז)
עונה הנפש: גם אתה, ריבונו של עולם, יפה משני הפנים הללו. "הנך יפה דודי" - מצד האלוקות שמחוץ לנפש: כשאני מסתכלת אני רואה עד כמה העולם מסודר, עד כמה הוא מתוכנן, עד כמה כל דבר נברא על פי המתכונת הראויה והמתאימה לו. "אף נעים" - מצד האלוקות שבנפש. כאן היא כבר אינה מדברת על מה שמושג מבחוץ, אלא על הנעימות והערבות וההשלמה של החיסרון שבנפש, הבאות מן ההידבקות באלוקות.
ההבדל פשוט: כאשר אדם רואה את האלוקות מבחוץ, זו השגה מרחוק, בחינת ריח. אבל כאשר אדם מרגיש את השם בליבו ובנפשו, מתפשטת בו נעימות, והוא מרגיש את ריבונו של עולם שורה בתוכו. "הנך יפה דודי אף נעים" - יש בו גם בחינה של נעימות וערבות, כאשר אני מרגישה את דודי בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידיי, מכוח ההתבוננות בנפש פנימה.
"אף ערשנו רעננה" - הזיווג שהוא הנבואה
אומר המלבי"ם: כעת מבקשת הנפש לומר שהגיע הזמן להתאחד ולהתחבר עם האין סוף. כל מה שראינו עד עתה הוא בבחינת הקדמה, ומהותה של ההקדמה היא רצונה של נפש שלמה להתחבר אל הקדוש ברוך הוא. ולאן הדבר מגיע בסופו? לנבואה. ההתחברות לקדוש ברוך הוא היא הנבואה. אלא שכדי לזכות לה צריך שהנפש מצד עצמה תבקש את האלוקות - צריך אתערותא דלתתא, וזה כל מה שראינו: הרעיה מבקשת את דודה, דורשת ומנסה להשיגו, הן בנפש פנימה והן במה שהיא רואה מבחוץ בהנהגת השם.
"ערש" פירושו מיטה, והיא מבטאת את הזיווג. אומרת הנפש: כעת, כשרוח הקודש שופעת בעולם הגדול ורוח הקודש שבלב פנימה שופעת בעולם הקטן, והם משפיעים זה על זה ונמשכים זה אל זה - ראוי שיהיה כאן "ישקני מנשיקות פיהו", שהוא בחינת זיווג, וראוי שהחיבור הזה יהיה "ערשנו רעננה". רענן הוא הדבר הטרי, הטוב, החדש, הראוי. כך ראוי שיהיה חיבור הנפש בהתדבקות רוחא ברוחא: הנפש דורשת ומבקשת את השם, והקדוש ברוך הוא תמיד רוצה להעניק ולהשפיע ולתת - וזה הזמן שישפיע עליי.
"קורות בתינו ארזים" - בית המקדש כנקודת האמצע
קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים׃ (א, יז)
במשל הסברנו שהרעיה ברחה מהיכל שלמה והגיעה אל בעלה ביערים, והתחברה עמו שם - אלא שאין להם בית. ומה הבית? "קורות בתינו ארזים" - הארזים שביער הם קורות ביתנו. ומה ירחיק מעלינו את הגשם הנוטף? "רהיטנו ברותים" - יש עצים גבוהים בעלי ענפים רחבים, ותחתיהם נסתתר ונתלונן, והגשם היורד לא ייפול עלינו אלא יוסט לצדדים.
ובנמשל אנו כבר עוסקים בזיווג ובייחוד - התחברות נפש שלמה בנבואה עם קודשא בריך הוא. והדיבוק הזה דומה לדיבוק שהיה בבית המקדש. שלמה המלך עצמו מתפלא: "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ואיך ייתכן שהקדוש ברוך הוא ישכין את עצמו בבית של קורות ארזים, ויצמצם שכינתו למקום כזה? אלא שכשרצה הקדוש ברוך הוא להשכין שכינתו בישראל, לא ייתכן להשכין מציאות אין סופית בתוך מציאות גשמית ארצית בלא אמצעי.
וכך ממש גם במציאות הנפש. מה היא הנפש? מציאות אלוקית אין סופית, שיכולה להשיג השגות אין סופיות. ומה עשה בה הקדוש ברוך הוא? נעל אותה בתוך גוף גשמי חומרי, חתיכת גוש עפר. נמצאת מקבילה, שעליה מדברים הרבה מן הקדמונים, רבנו בחיי ועוד: האדם שיש בתוכו נשמה, לעומת בית המקדש שהוא גוף גשמי שיש בתוכו נשמתו - החלק הרוחני, שהוא הקדוש ברוך הוא. וכשם שהקדוש ברוך הוא עוזב כביכול את המקום שאין לו גבול ושוכן במקום מוגבל, כך הנשמה עזבה את קודשא בריך הוא שאין לו גבול ושכנה במקום מוגבל - בתוך הגוף.
שני רחוקים נפגשים באמצע
ומוסיף המלבי"ם דבר מעניין מאוד: ידוע ששני דברים רחוקים הרוצים להיפגש אומרים זה לזה "ניפגש באמצע", שהרי אם אחד יבוא אל השני המרחק גדול מדי. וכך גם כאן: מצד אחד האדם, גוף חי, נושם, מרגיש, מורכב, שצריך מאכלים מעובדים ומורכבים; ומאידך הצומח, שאינו מורכב כגוף האדם, "למטר השמים תשתה מים", ניזון מן הפשוטים - לוקח מן האדמה כמות שהוא, בלא עיבוד ובלא דבר. האדם מצד עצמו יש לו משיכה לרע, הוא מחובר מאוד לגשמיות ויש בו תנועה, והוא כביכול שיא הגשמיות; הצומח גשמי הרבה פחות ממנו - אין לו תנועות ואין לו תאוות.
אם כן, כשרוצים להתחבר לקודשא בריך הוא, הדרך הממוצעת היא דרך הצומח. וזה "קורות ארזים" - זה בעצם בית המקדש, ששם השרה הקדוש ברוך הוא את שכינתו. שני דברים רחוקים מתחברים בנקודת האמצע. וכשם שהתורה בוחרת במשכן לתאר את המפגש בינינו לבין קודשא בריך הוא - בקורות ארזים - כך מתאר כאן שלמה את חיבור הנפש עם קודשא בריך הוא.
"רהיטנו ברותים" - צינורות השפע
על ידי שקורות בתינו ארזים ויצרנו בית ארזים שבו תשרה השכינה - על ידי זה "רהיטנו". "רהיטנו" מלשון רהטים בשקתות המים, המקום שדרכו מוזלים המים, והוא מבטא את השפע הרוחני העליון, בחינת "ונוזלים מן לבנון", היורד ונוזל מקודשא בריך הוא ומשפיע. מכאן גם הביטוי "מזל": השפע היורד מן האין סוף, נוזל ומשפיע בעולמות התחתונים. ולכן נקראים כוכבים ומזלות כך, שהם הכלי שדרכו הקדוש ברוך הוא משפיע שפע כלפי מטה. רק הטועים חושבים שהם בעלי הכוח, והמאמינים יודעים ש"אין מזל לישראל" - יש לנו שליטה גם על הצינורות המגיעים אל המזל, ואנו מתחברים ישירות לקודשא בריך הוא. אבל ההשפעות במציאות באות דרך המזלות.
"רהיטנו ברותים" - הצינורות המקלחים את המים, דהיינו את שפע החסד העליון, עשויים מעצי ברותים, שעניינם דבר המתפשט לרוחב. כלומר, זרם השפע יעבור דרך הברותים שבגג המקדש שהוא בנוי ארזים, והם יהיו רהטים לשקתות המים, ועל ידי זה ייגר השפע הרוחני על הארץ. במילים פשוטות: חייבים ליצור ממוצע כדי להגיע אל השפע הרוחני, שכן אל השפע עצמו לא שייך להתחבר. הרי זה כמי שרוצה לחבר מנורה ישירות לתחנת כוח - הוא יישרף יחד עמה. חייבים באמצע שנאים, שתפקידם ליצור צמצומים.
וזהו רעיון הספירות: קודשא בריך הוא מעל הספירות והוא האור המאיר בהן בקו דק; אין באפשרותנו לקבל את האין סוף ברוך הוא, ואף לא את הקו הדק שהוא מאיר, ולכן אנו חייבים את התלבשות הספירות, שהן צמצומים ומסכים מבדילים, היוצרים מצב שנוכל לקבל את השפע בלא שניזוק ובלא שניישרף. שהרי "לא יראני האדם וחי" - ברגע שתראה את קודשא בריך הוא, תתחבר אל האין סוף ברוך הוא מצד הערבות והחשיקות והמתיקות, כלשון האור החיים הקדוש, ותתאפס: הגוף מתבטל והנשמה יוצאת ונדבקת באין סוף. לכן החיבור שלי עם קודשא בריך הוא הוא דרך ממוצע, דרך צמצום, כבבית המקדש: קורות ארזים, ומעליהן גג המרחיק את הגשם. כך גם אנו צריכים "קורות ארזים" - מציאות שבה השם יוצר קשר עם הגשמיות, ו"רהיטנו ברותים" - שהשפע ירד מתוקן ומפולג, ולא כמבול השוטף אותנו, שאותו לא נוכל לקבל כראוי.
למה דווקא ארזים
ומוסיף המלבי"ם: מדוע נמשל הדבר לארזים? כיוון שהארז מסמל את העץ הגבוה. אנו בחינת גשמיות, וכשאני רוצה להראות כיצד הצומח מעלה עפר לגובה, פשוט אסתכל בראש הארז. הנה עץ בגובה חמישים או מאה מטרים - וממה מורכב העלה שבראשו? מעפר. שהרי זכורני אותו ארז כשהיה קטן, בגובה עשרים סנטימטר; ומה אכל עד שהגיע לגובה מאה מטרים? עפר, שהרי הוא ניזון מן העפר. נמצא שהעפר שהיה למטה הגיע עד קצה הארז. זה המשל: כיצד הנפש הנתונה בתוך גוף אפרורי, ש"עפר אתה ואל עפר תשוב", מתנשאת אל מרומי הארז, אל גובהם של ארזי הלבנון הרמים והנישאים - כך החיבור עם קודשא בריך הוא נעשה דרך אותה מציאות ממצעת, שבה יכולה הנפש להתחבר באיזו צורה אל הקדוש ברוך הוא.
"אני חבצלת השרון, שושנת העמקים"
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים׃ (ב, א)
אומרת הנפש: אני דומה לחבצלת השרון ולשושנה הגדלה בעמקים. וכבר ביארנו במשל את ההבדל ביניהן: החבצלת צמח הצריך שמש מרובה, ולכן היא בשרון, וכשהשמש זורחת היא מטה ראשה אחר השמש עד השקיעה, נמשכת אחריה וראשה מסתובב עמה. השושנה לעומתה היא פרח בעל ריח טוב, ודרכה שדווקא בשקיעה היא פולטת את הריח שקלטה בשעת הזריחה, והיא מצליחה דווקא בעמקים, תחת הצללים, במקום שאין בו שמש מרובה - שם היא מפיצה את ריחה.
ובנמשל: במציאות שבה אני פושטת מעליי את הבגדים ומוציאה את עצמי מגוף שלמה, שהוא גוף גשמי מחובר לארציות, אני יוצאת אל השרון - אל מקום השמש. ומי הוא השמש המאיר לארץ ולדרים עליה? קודשא בריך הוא. אני יוצאת מן הגוף ונמשכת כחבצלת אל השמש, אל אור השם הזורח עליי, פותחת את פרחיי לקבל ולבלוע את אור השמש, שואפת אל אור האין סוף ברוך הוא. וכשהשמש זורחת עליי, החבצלת נפתחת ואני נראית ברוב הודי ותפארתי.
אבל כשיסור כבוד השם מעליי - פרחי החבצלת נסגרים ומצטמצמים, ואינה מקבלת עוד את אור השמש ואינה מאירה כראוי. וזה מה שקורה לי כשאני מתרחקת מקודשא בריך הוא, שהרי כבר הסברנו שהחיבור הזה אינו תמידי: הנפש יוצאת אל הנבואה וחוזרת ומתחברת אל הגוף, שאילו הייתה נעתקת ממנו לתמיד - הגוף היה מת. לכן היא ממשיכה: "שושנת העמקים". השושנה אינה תלויה בשמש, וכוחה דווקא בלילה, ובנטות צללי ערב היא נותנת ריחה.
כוונת הדברים: כאשר הנפש חוזרת אל הגוף, אחרי האוצרות הגדולים שקיבלה בשעה שהייתה מנותקת ממנו בעת הנבואה, היא משפיעה פנימה על החלקים הגשמיים את הרוחניות שקיבלה, את החלק אלוה ממעל שהתרחב בה, את הידיעות האלוקיות - היא משפיעה על האיברים ועל הגוף פנימה.
מהי באמת מטרת הנבואה
וכאן יש להזכיר מה שכבר דיברנו בעבר: היו בישראל מיליון ומאתיים אלף נביאים, כפליים כיוצאי מצרים, ובפועל אנו מכירים ארבעים ושמונה נביאים בלבד. היכן כל השאר? אלא שיש כאן טעות נפוצה. שאל אדם מה תפקידו של נביא, ויאמר לך: להגיד לעם מה לעשות. טעות גמורה. לא לשם כך נותן השם נבואה. מכיוון שיש לקדוש ברוך הוא ערוץ ישיר עם הנביא, הוא מעביר דרכו גם הודעות - אבל זה דרך אגב, ואין זו מטרת הנבואה. מטרת הנבואה היא לקדש ולרומם את האדם ולהורות לו דרך בעבודת השם, להתחבר אל האין סוף ברוך הוא. כך אנו רואים בברייתא של רבי פנחס בן יאיר: נקיות, זריזות וכו' עד רוח הקודש. ומה אחר כך - הולך אתה לומר לאנשים דברים? וכי רוצה אתה להיות "בבא"? לא זו המטרה. המטרה היא שהגעת אל הפסגה, ובפסגה התחברת עם האין סוף, הגעת להתקדשות רוחנית שבה הקדוש ברוך הוא מנהל אותי ומורה לי דרך.
ובמה זה מועיל? שימו לב - להנהגה האישית שלי. כשהנפש יוצאת ומתחברת אל האין סוף ואחר כך חוזרת אל הגוף, היא חוזרת פורייה, קדושה ומלאה מטענים רוחניים אדירים, וכל הנהגת הגוף מתקדשת יותר, והוא מתקדם יותר בעבודת השם. הנביא אינו מחובר לאלוקות כל הזמן, ולעתים הוא רוצה להתחבר ואינו יכול - "ועתה קחו לי מנגן" מבקש אלישע, וכשלוקחים את המנגן "ותצלח עליו רוח השם". אבל אחר כך, כשהנפש חוזרת אל הגוף, את פירות כל העמל ואת כל החיבור האין סופי היא משפיעה על הגוף: את הקדושה, את הרצון, את השאיפה לעבוד את הקדוש ברוך הוא. וכמה נפלא המשל: החבצלת מקבלת כל היום את אור השמש ואז היא מאירה ופורחת וזוהרת, אך כשהשמש מתרחקת היא נסגרת. אצלי אין זה כך - אני גם שושנת העמקים, שדווקא בלילה מתחילה להדיף ריחה. דווקא כשאני חוזרת אל הגוף, שהיא בחינת לילה, והקדוש ברוך הוא כבר אינו מאיר עליי ואני שבה אל המציאות הגשמית - אז אני בבחינת שושנת העמקים המשפיעה ריחותיה והשגותיה על הגוף פנימה.
דרך אגב: המלבי"ם מביא על כל דבר ודבר ראיות וציטוטים מן הזוהר. אנו מדלגים על כך, שכן היה צריך להתעמק בלשונות הזוהר ולבארן, ודי לנו בהסבר הכללי של המלבי"ם. אני רק מזכיר זאת, כדי שהרוצה יעיין בפנים ויראה שעל כל דבר שהוא אומר יש לו קבלות מדברים מפורשים בזוהר.
"כשושנה בין החוחים" - אזהרה בשעת החזרה אל הגוף
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת׃ (ב, ב)
עונה הדוד העליון לנשמה: את דומה בין בנות ירושלים - שהן משל לכוחות הגוף והגווייה - לשושנה הגדלה על גבי ענף מלא חוחים. מי שראה שושנה יודע שגבעולה מלא חוחים, כלומר קוצים, ואם לא תגביה ותרים ראשה להינשא למעלה, ינקבוה הקוצים שבגבעולה.
ומה רומז לה בזה? את חוזרת עתה אל הגוף. את כוח רוחני עליון, את שושנה - אך הגוף הוא חוחים, הגוף הוא קוצים, והקוצים עלולים לנקב את השושנה הקדושה ולהשחית את יופייה ואת קדושתה. לכן גם בחזרתך אל הגוף עליך להיות כשושנה בין החוחים, להגביה את הראש למעלה, לא להתערב מחדש עם הגוף ועם הנאותיו ותאוותיו, אלא להיות מרוממת ונישאת מעליהם. היזהרי: קיבלת קדושה, קיבלת את הריח הטוב, ואת הולכת להפליטו בגוף - וזו חרב פיפיות. מחד גיסא את יכולה להפיץ את הריח הטוב ולהשפיע השפעות קודש בגוף ממה שקיבלת מלמעלה; ומאידך גיסא יכול חלילה הגוף למשוך אותך למטה, ויינקבוך קוציו, ואדרבה תידרדרי בעקבות החזרה אל המציאות הגשמית החומרית. לכן "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" - אני מבקש שתחזיקי מעמד ותרוממי את ראשך, ולא תגיעי למצב שבו הגוף ימשוך אותך אל העפריות ואל הגשמיות.
"כתפוח בעצי היער" - שתי ההשגחות
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי׃ (ב, ג)
עונה הנפש: הקדוש ברוך הוא הוא כביכול נפש כל העולמות כולם. השם מנהיג את העולמות, מניע אותם ומחייה אותם, כשם שהנפש מחיה את הגווייה. הגוף חתיכת חומר, וגם העולמות כולם מציאות גשמית, והמניע אותם והרוח החיה שבקרבם הוא קודשא בריך הוא, הוא שם הוי"ה - הוא הכוח הפועל בכל העולמות.
ועם כל זה יש מציאות שבה "דודי בין הבנים". מה הם ה"בנים"? אותם גרמי שמים שדרכם יורד השפע ומשפיע לכל העולמות: משרתי השמים, השמש, הירח והכוכבים, וכן המלאכים שעל ידם שולט הקדוש ברוך הוא בעולמו ומוריד שפע לעולמות התחתונים - זהו הטבע שעל ידו הוא מנהיג. יש אפוא "דודי" ויש "בנים", ולכן אומר המלבי"ם שיש כאן שני מיני השגחות.
יש השגחה גלויה ויש השגחה מסותרת. השגחה גלויה - אבני אלגביש היורדות מן השמים, "שמש בגבעון דום", ים סוף נקרע וישראל עוברים בתוך הים ביבשה. לעומת זאת יש השגחה מסותרת: מגילת אסתר, כשמה כן היא - מגילת הסתר. לא היה שם שום נס על טבעי, וכל ההשגחה שם הייתה בתוך הטבע. המתבונן בה נדהם לראות את "צירוף המקרים" שהוביל לנס העצום. כלפי חוץ הכול נראה טבעי: המלך כועס והורג את אשתו, בעקבות זה נכנסת אחרת לארמון, בעקבות זה המן מתקנא, ואז היא מזמינה אותו למשתה - כל הסיפור נראה כהתגלגלות אירועים בתוך אינטריגות של ארמון מלוכה. אך המתבונן רואה שהכול נעשה בהשגחה מסותרת, השגחה המעוטפת בטבע.
"אין צייר כאלוקינו"
פעם שאל רבי יענקל'ה גלינסקי את הרב דסלר: כתוב "אין צור כאלוקינו", ודרשו חז"ל "אין צייר כאלוקינו", שהקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה. אמר לו: איני מבין. כשאני משבח אדם אני מוסיף לו מחמאות; וכשאני בא לשבח את הקדוש ברוך הוא שברא את כל העולם כולו, מה אני אומר? "הוא צייר מומחה, אין צייר כמותו"? צייר?! בזה גימדת אותו. לא רק שלא שיבחת, אלא עוד גימדת.
השיב לו הרב דסלר: אסביר לך. פעם הייתה תחרות ציור בצרפת, והמלך הכריז שהצייר שיצייר סלסלת פירות בצורה הטבעית, המקורית והנפלאה ביותר - יזכה בפרס. ביום המיועד הביא כל אחד את ציורו, שעליו טרח ועמל ויגע חודשים, ציורים מפליאים, והבחירה הייתה קשה מאוד. ואז שם המלך לב שנכנסה דבורה והתיישבה על ציור מסוים, מטיילת עליו ונמשכת אליו. אמר המלך: זה הציור הזוכה. מדוע? אם הצליח הצייר להכניס בציור כל כך הרבה טבעיות עד שדבורה טועה לחשוב שזה פרח אמיתי ופרי אמיתי - ודאי שזה הדבר הקרוב ביותר אל המציאות.
והוסיף הרב דסלר: זה פירוש "אין צייר כאלוקינו". הצייר המומחה ביותר מסוגל לקחת תמונה ולתת לך תחושה שהיא חיה. והקדוש ברוך הוא יצר עולם שכל מי שיש לו זוג עיניים לראות מגיע מיד למסקנה שיש בורא לעולם, שאי אפשר להתווכח, שדבר כזה אינו קורה מעצמו - ועם זאת הצליח ליצור ציור כזה שנותן לך תחושה שהכול טבעי, שכך נברא. כמו הדבורה ההולכת על הפרח ובטוחה שהוא אמיתי: כך זה היה מאז ומעולם, ואולי הלך והתפתח במיליוני שנים. איזו אומנות ואיזו עוצמה אדירה לצייר עולם כה נפלא ולהתחבא בתוכו, ואיש אינו מצליח לגלות שזה ריבונו של עולם. ובא החוקר ומראה לך כיצד כל דבר נמדד ומכומת ונכנס למעבדה, ואומר: בורא עולם? לא ראיתי. במעבדה ניסיתי בכל צורה ועם כל החומרים, לא מתפרק, לא ראיתי את בורא עולם. איזו גאונות היא לברוא עולם ולתת לאנשים את ההרגשה שהוא נברא מעצמו. זהו "אין צייר כאלוקינו".
הערת אגב: עולם של שקר גם באומנות
היום, בעידן האבסטרקטי, כל הציורים הם חתיכת קשקוש על בד, לכלוך בד, ורק נסה להבין מה התכוון הצייר. עלמא דשיקרא, וגם באומנות אפשר לראות אותו. כבר סיפרתי לכם פעם על בעל סטודיו שהייתה לו חתיכת בד שעליה ניקה את המכחול. פעם הגיעה אישה המבינה באומנות, והתפעלה: זו ממש יצירת אומנות! המגוון, שילוב הצבעים, ההרמוניה! כמה זה עולה? אמר לה: זו עבודה שאני עובד עליה כבר המון זמן, ולא פשוט לי כלל; שימי לב שאין עדיין חתימה למטה, לא סיימתי אותה. ובסוף קיבל עליה מחיר מפולפל מאוד. לוקחים קשקוש ומסבירים לך שזה אבסטרקטי, זה מופשט, וצריך להיות מבין כדי להבין מה קורה כאן.
פעם היה לי ויכוח רציני עם אחת שמתמצאת באומנות. בתי לומדת במקרה במגמת אומנות, ויש שם מורה הנחשבת מומחית בתחום, ואמרה לה את דעתי על האומנות המופשטת. השיבה המורה: זו אמת לאמיתה. אני מכירה את האומנות מהקרביים שלה, את ההיסטוריה שלה, ואומרת לך שזה עלמא דשיקרא שאין לשער. כל אחד ייקח ויתקע כמה ברזלים באיזו תנוחה - והנה הוא פסל אומן. מה יש כאן? סתם מסגר שהלחים כמה ברזלים עקומים. לא, אדוני, הוא אומן, אתה לא מבין, עליך להתעמק במה שבא לבטא. פעם ציירו משהו, וראית שהוא אומן, שהצליח לצייר דבר בצורה אמיתית; היום תקשקש משהו, וינסו להסביר לך מה התכוונת.
מסופר על ביאליק, זכותו תגן עלינו, שהיו עורכים אז "עונג שבת" באחד ממקומות הבוהמה, והיו קוראים שם שירים של ביאליק ואחד העם ושאר ירקות. אחד קרא שיר של ביאליק והחל להסביר שכאן כנראה מתכוון המשורר לכך וכך. אמר לו ביאליק: באמת? מה אתה אומר? לא ידעתי שלזה התכוונתי. הפתיע אותו. זה "מה התכוון המשורר". עלמא דשיקרא. המלך הוא עירום, אבל לאיש אין אומץ לצעוק זאת. אמרתי זאת דרך אגב, מפני שהדבר יושב לי על הלב, ולא לגוף העניין שלנו.
לסיכום:
בפסוקים אלו מגיעה ההקדמה אל שיאה. הקדוש ברוך הוא מעיד על הנפש שהיא יפה משתי הבחינות - מן ההתבוננות הפנימית ומן ההתבוננות בהנהגתו בעולם ("עיניך יונים"), והנפש משיבה שגם הוא יפה משני הפנים: "הנך יפה" מצד יופי הבריאה שמבחוץ, "אף נעים" מצד הנעימות שבהרגשתו בנפש פנימה. משכך הגיע זמן הזיווג - הנבואה - "אף ערשנו רעננה". אלא שאין אפשרות לחיבור ישיר עם האין סוף, ולכן "קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים": צריך ממוצע וצמצום, כבית המקדש, שהוא נקודת האמצע שבה נפגשים הרחוקים, וכספירות המאפשרות לקבל שפע בלא להישרף. ולאחר הנבואה חוזרת הנפש אל הגוף: "אני חבצלת השרון" בעת דבקותה באור, "שושנת העמקים" בשעה שהיא משפיעה מריחה וקדושתה אל תוך הגוף - ובלבד שתהיה "כשושנה בין החוחים", מרוממת מעל תאוות הגוף. ולבסוף "כתפוח בעצי היער": הכרה בשתי ההשגחות, הגלויה והמסותרת, ובכך שאף הטבע עצמו אינו אלא ציורו של הצייר הגדול - "אין צייר כאלוקינו".