פתיחה: מה נראה במחזה
לאחר שהקדוש ברוך הוא נתן לנפשו של שלמה את הסימנים כיצד תכיר אותו וכיצד תשיג באלוקותו - "צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן... עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" - זוכה הנפש למראות הנבואה, והקדוש ברוך הוא מדבר עמה בחלום הלילה. מכאן ואילך מתאר הכתוב את הדברים אשר באו באותו חזיון: מה נאמר באותה התגלות שבה נפשו של שלמה מתדבקת בדודה, בקודשא בריך הוא.
"לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה" - כשהגוף רותם את הנשמה
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי׃ (א,ט)
במשל הסברנו: כשהרועה נפגש עם הרעיה הבורחת אליו מארמון המלך, הוא אומר לה - אני רואה עלייך תכשיטים שנתן לך שלמה, כביכול התחברת עמו במקומי. כך גם בנמשל. כאשר הנפש יוצאת ונדבקת בדודה, שהוא הקדוש ברוך הוא, אומר לה הקדוש ברוך הוא: אני רואה שקיבלת תכשיטים מן הגוויה, מן הגוף.
כוחות הגוף נקראים "רכבי פרעה", לפי שמרכבת הגוף כביכול יוצאת ממצרים - ממקום הזימה, מן הכוח המדמה והמתעורר. מצרים היא ערוות הארץ, והיא המסמלת את כל עניין הגשמיות. ורמז יש בשמה: מצרים - מיצר ים. והים, כדברי המהר"ל, הוא חומר נטו. יש חומר שיש לו גם צורה: כוס היא חומר, אבל עשו אותה עגולה ונתנו בה צורה של כוס. אבל מים - חומר בלי צורה כלל, לא עשו להם אפילו צורה. לכן שיא הגשמיות בא לידי ביטוי במים, ומצרים היא "מיצר ים" - מיצר החומר.
ובזה אומר לה הקדוש ברוך הוא: אני רואה שהתגברו עלייך רכבי פרעה, כוחות הגוף וכוחות החומר גברו עלייך, הנשמה. אלו הם הכוחות השולטים בגופו של שלמה, ומרכבת שלמה מונהגת על ידי אותם כוחות גשמיים. ובעקבות זה נשא שלמה נשים נוכריות רבות, שהן בנמשל התאווה, הקנאה, הכבוד, המשיכה לעושר ואהבת הזימה - ובת פרעה מסמלת את עניין הזימה.
במילים פשוטות: הגוף הצליח למשוך את הנפש ולרתום אותה למרכבותיו. במקום שהנפש תרתום את הגוף ותמשוך אותו אחריה אל הרוחניות, נוצר מצב הפוך - הגוף רותם את הנשמה אל מרכבותיו, ומביא אותה שתדאג לתאוותיו, לרצונותיו ולהנאותיו. "לסוסתי ברכבי פרעה" - אני רואה שאת כסוסה הנקשרת ברכבי פרעה, להריץ את מרכבות פרעה במקום להריץ את המרכבה האלוקית.
ואף על פי כן הוא מוסיף ואומר: "לְסֻסָתִי" - עם כל זה, את עדיין הסוסה שלי. את מיועדת להשליט את רצונותיי ברכבי פרעה, להשליט את רצוני בגוף ולהתגבר על משיכת הגשמיות.
"נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים" - תכשיטי הגוף
נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים׃ (א,י)
מתוך שהיית אסורה במרכבתו של שלמה - כרעיה שהייתה בארמון המלך - נתקשטת בכל מיני תכשיטים שבהם מקשטים את סוסי המלך. בנמשל: הנפש נתחברה אל הגוף, ומכוח חיבור זה נקשרה לענייני הגשמיות והארציות ומבקשת הנאות גשמיות. על זה אומר לה: אני רואה עלייך תכשיטים שבהם מקשטים את סוסי המלך - תורים על לחייך וחרוזי פנינים על צווארך - מה שלא היה לך כשהיית תחת כיסא הכבוד. ההתחברות עם הגוף לא עשתה לך טוב; היא חיברה אותך אל הגשמיות.
השגה מיידית לעומת השגה איטית
מבאר המלבי"ם: כאשר האדם הוא בבחינת שכל מופשט, הוא משיג את הדברים בעצמותם. במקום שאין גוף - אין זמן. כל עניין הזמן נקשר במציאות החומר. הרמב"ן כתב זאת כבר לפני שמונה מאות שנה, ולאיינשטיין לקח שבע מאות שנה לעלות על כך: במקום שיש חומר יש זמן, ובמקום שאין חומר אין זמן. לכן במציאות הרוחנית העליונה אין מציאות של זמן.
היום יש שעונים אטומיים שאפשר לבדוק בהם את הדבר. טייסים המגיעים למהירות הקול כבר שמים לב שהשעון שלהם מאט את מהלכו. ובאופן תיאורטי, אומר איינשטיין, אם חללית תגיע למהירות האור - הזמן יעמוד מלכת; והדבר כבר נבדק על פי שעונים אטומיים ועל פי מבחנים של כורים אטומיים. ואם תעבור את מהירות האור - דבר דמיוני לחלוטין - הזמן יתחיל לסגת. נשאיר בידינו את המוסכם: במהירות האור אין משמעות לזמן. הזמן קשור לחומר. ולכן כותב הרמב"ן שאי אפשר לומר מה עשה הקדוש ברוך הוא אלף שנה לפני בריאת העולם - לפני בריאת העולם לא היה זמן, ואם אין זמן לא שייך לומר יום או יומיים או אלף. ושימו לב שאף בתתקע"ד דורות שקדמו לעולם לא דיברו חז"ל בשנים אלא בדורות, כי מדובר במשהו פנימי יותר, לא במרווחי זמן.
כשהנפש רוחנית ואינה קשורה לחומר, היא יכולה להשיג דברים ברגע אחד, ואינה צריכה השגה איטית. הבאנו כבר את הסיפור של רבי חיים מוולוז'ין, שהנפש היא אין סופית ויש לה כוחות אדירים, והיא יכולה בשנייה אחת להשיג את כל התורה כולה. ולכן בתשעה חודשים שהתינוק במעי אמו מלמדו מלאך את כל התורה כולה - בתשעים שנה אדם אינו מספיק ללמוד, ובתשעה חודשים כן? אלא שבמציאות הרוחנית ההשגה מיידית, שהרי מגבלת הזמן אינה קיימת שם. וכשאין מגבלת זמן - ברגע אחד יודעים הכול.
אבל כשיש מגבלת זמן, חייבים ללמוד לאט ובהדרגה. מבאר המלבי"ם: בתחילה בונה הנפש מן המוחשות משפטים, ואחר כך בונה מן המשפטים דרכי חיוב ושלילה. למשל: "התפוח אדום", ומתוך כך אני מבין שהתפוח אינו שחור. וכך מצרפים משפט למשפט, וממשפט למשפט בונים מושג, וממושג רעיון, ומרעיון תיאוריה - עד שמגיעים להשגה. אדם אינו נעשה פרופסור ביום אחד, ואינו נעשה גדול הדור ביום אחד. הכול נרכש בעמל יומיומי, בהתמדה, בדימוי מילתא למילתא, ממושג למושג, עד שמצליחים להשיג הבנה והעמקה במושכלות.
כך גם בלימוד הגמרא. אדם פותח סוגיה ויש לו חושך גדול: מה קורה כאן, מהי הסברה, מהי ההגדרה. אבל לאט לאט - כאן רש"י, אחר כך מתבארים הדברים בתוספות, אחר כך מהרש"א, חוזר פעם ופעמיים ושלוש וארבע, מעיין בראשונים, והתמונה מתחילה להתבהר. כמה היינו שמחים אילו בבת אחת הייתה נכנסת לראשנו כל הסוגיה על כל צדדיה, אפשרויותיה ובעיותיה. היינו מוכנים לשלם הון על דיסק נשלף שמתחבר ישירות למוח.
ובימינו המצב חמור יותר בגלל המחשב: האדם התרגל שהכול הולך מהר, ושוב אינו מוכן להשקיע. נעשה לו "מוח שב" - השכל כבר אינו חושב, שהרי בהקשת מקש הוא מקבל שלושים תשובות. וכשאומרים לו: תחשוב - הוא עונה "אין לי כוח, נו, תגיד כבר, אל תעשה לי חידות". פעם היו חושבים; היום מבקשים שיגידו. מישהו אמר פעם: תלמידי חכמים פעם הייתה להם התורה בראש, והיום יש להם אותה ב"אוצר החכמה" - כל שאלה, בהקשת מקש. אלא שיש להם בעיה: יום שבת. אמרו חז"ל שעם הארץ יש לו אימת שבת ואינו משקר בשבת; וכך גם כאן - שואלים אותו משהו והוא עונה "חכה, אני בלי המחשב, שבת היום", ופתאום מתברר שאינו בעניינים. אחד שאל אותי שאלה הלכתית, עניתי לו, ואמר לי: "הרב, שאלתי בגוגל והוא אמר לי...". אמרתי לו: אינני מכיר את רבי גוגל. נעשה לנו פוסק חדש - "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו"; אנשים שואלים מקלות, פלסטיקים ומחשבים.
ושורש הדבר: במקורנו אנו כך - הנשמה ברגע אחד קולטת הכול ויודעת הכול. מה שמגביל אותנו הוא הגוף, הוא המכניס אותנו לתוך מגבלת הזמן ויוצר מצב שהחוכמה נרכשת אט אט, בתוספת על תוספת, בדימוי מילתא למילתא ובהיקש לוגי, עד שמצליחים להשיג את הדברים בעצמותם.
"צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים" - חריזת המושגים
הצוואר מציין את המקום שממנו יוצא הקול; אם ישאלו אותנו מהיכן הקול יוצא, מיד נצביע על הצוואר. ומה ההבדל בין דיבור לקול? דיבור הוא דבר חיצוני - הוא חייב לצאת אל מוצאות הפה והשפתיים, לחתוך אותו בשיניים ובשפתיים, אותיות בומ"ף, אותיות זסשר"ץ. הקול, לעומת זאת, הוא עצם הוצאת האוויר מן הגרון, עוד לפני שנגע בשפתיים - ולכן הוא מבטא משהו פנימי יותר.
ומכאן רמז לדרך הנפש בהשכלה ובעיון. למה נקרא "חרוזים"? כי כך היא דרך ההשכלה: אתה חורז דבר לדבר. לומד עוד דבר, ומוסיף עליו עוד דבר, ועוד ידיעה משם, ועוד הרחבה מכאן, ועוד עיון - לאט לאט אתה הולך וחורז, עד שיש בידך חוכמה שלמה והשגה מלאה. נמצא שמציאותך היא "נאוו לחייך בתורים" וגם "צווארך בחרוזים", והכול בא מצד ההתחברות אל הגוויה. הגוף הוא היוצר את המגבלה שהשגת האלוקות אינה בן רגע, אלא על ידי שאנחנו רואים דבר וצריכים לנתחו - זהו "נאוו לחייך בתורים"; ועל ידי שאנחנו משיגים באיטיות, דבר אחר דבר, עד שמשיגים בשלמות - זהו "צווארך בחרוזים".
"תּוֹרֵי זָהָב" מול "נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף"
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף׃ (א,יא)
ממשיך הקדוש ברוך הוא ואומר לנשמה: כאשר היית במעון אלוהי קדם, תחת כיסא הכבוד, קודם שנצמדת לרכבי שלמה - לא היו לך אלא נקודות כסף. כלומר, לא שייכו בהשכלה הרוחנית של הנשמה לא כמות ולא איכות. שהרי הנקודה ההנדסית אינה תופסת מקום כלל; אם תשאל מה גודלה של נקודה, יאמרו לך שאין לה גודל - היא "כלדהו", משהו. וכך מדברים גם בקבלה על אות יו"ד, שהיא כלדהו, נקודה. ומתוך שאינה תופסת מקום היא גם בלתי מתחלקת, שהרי משהו כלדהו אי אפשר לחלקו - אם חילקת, כבר יש כאן שני משהו. נמצא שהנקודה מציינת דבר בלתי כמותי, בלתי מתחלק, שלא שייכות בו כמויות.
וזהו היפוכם של התורים והחרוזים שבפסוק הקודם. התורים - מה שאנו משיגים מתוך המוחש, שמתבוננים וקולטים תמונה ועוד תמונה ומחברים דבר לדבר עד שמוציאים מזה דיבור. והחרוזים - המסקנות הלוגיות הנמשכות זו אחר זו, שאנו חורזים דבר לדבר עד שמגיעים למסקנה הגיונית. "נאוו לחייך בתורים" מצריך מציאות שיש בה מקום, ו"צווארך בחרוזים" מצריך מציאות שיש בה זמן - שהרי "ואחרי זה עיינתי עוד" פירושו זמן.
לפי זה תבין מה הוא טוען לה: הכסף לבן, ולובן הוא שלילת צבע. צבע לבן הוא הצבע הפשוט, מה שאנו קוראים היום שקוף; כשמונים את צבעי היסוד אין מונים לבן, שהרי הוא חוסר צבע. ואילו אדמומיות הזהב מציירת צבע. בא הכתוב לומר: עכשיו את משיגה את הדברים בדרך של "תורי זהב" - דבר הנכלל בכמות ובאיכות, שיש לו צבע ויש לו משמעות. מה שהיה לך בתחילה נקודות כסף, נקודה בלתי מתחלקת שקולטת הכול ברגע אחד, בלי מעבר זמן ובלי תפיסת מקום - נעשה עתה "תורי זהב", צבע עז, שאת צריכה להתעמק ולהתאמץ ולהשיג בכוח רב. וכל זה מתוך שהיית בתוך גופו של שלמה, מתוך שהיית בתוך המציאות הגשמית, והמציאות הגשמית משכה אותך למטה.
"עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ" - תשובת הנפש
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׃ (א,יב)
משיבה הנפש לקדוש ברוך הוא: דע לך שאני נפרדתי מן החומר. אמנם אני נראית כמחוברת לשלמה, כביכול קשורה עדיין לגשמיות, אבל "עד שהמלך במסבו" - בשעה שהכוחות הגשמיים יושבים במסיבותיהם ובהנאותיהם, מתענגים בבשר וביין ונהנים בהנאות גשמיות - "נרדי נתן ריחו": אני הרחתי את ריח הנרד, הריח הרוחני של קטורת הסמים. "נרדי" הוא הקדוש ברוך הוא, שכביכול מגיע אליי הריח ממנו יתברך. איני מחוברת אל הגוף הגשמי, איני נהנית וטועמת ממטעמותיו, אלא מי שנתן ריחו הוא דודי. הרוחניות הנשפעת ממנו יתברך משפיעה עד תוך הגוף פנימה, ואז הנפש מואסת בגשמיות ומתאווה אל הרוחניות.
"צְרוֹר הַמֹּר" - הכרת אלוקות מתוך הנפש
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין׃ (א,יג)
כאן היא מבארת את דבריה ביתר עומק: את הריח הטוב ואת הרוחניות הנמשכת מקודשא בריך הוא אני מרגישה משתי בחינות. הבחינה הראשונה - מצד האלוקות אשר בנפש עצמה. הנפש היא נפש אלוקית, חלק אלוה ממעל; אם נשאל האם מקורה בגוף או באלוקות, בלי ספק היא חלק רוחני מעצמותו יתברך. וממילא חרוטים בה מטבעה כל העניינים האלוקיים.
יש ביטוי המצוי הרבה בקדמונים: "החלק ידמה אל הכלל". כשמפרידים חלק מן הכלל, החלק דומה אל הכלל. קח חתיכה מפינת שולחן, הרחק אותה, ובקלות תוכל למצוא לאן היא שייכת - אתה רואה ממה היא מורכבת ויודע שאין זו חתיכת לוח אבן שבחוץ. כך גם אבר שנחתך מאדם - אפשר לדעת לאן הוא שייך. ואם הנשמה היא חלק אלוה ממעל, הרי שהחלק דומה אל הכלל, והיא דומה כביכול לקודשא בריך הוא.
ומה משמעות הדבר? שכאשר אני רוצה לדעת מהו רצון השם, מהי מטרת הבריאה של הנשמה והגוף, וכיצד להשיג אלוקות - יש שתי דרכים. האחת: להתבונן בנפש פנימה. הנפש מקורה מן האלוקות, ולכן היא יודעת את הדרך להשיג אלוקות. וזהו המצפון שבתוכנו. מהיכן לאדם מצפון האומר לו "עשית דבר לא מוסרי"? מהיכן היא יודעת מה מוסרי ומה אינו מוסרי? אלו הרגשות חרוטות בנפש, שהרי היא חלק אלוה ממעל, והדברים היורדים ומשתלשלים מן האלוה ממעל חקוקים בה.
הזכרנו פעם: ילד קטן מדבר עם הריבונו של עולם - "אלוקים שלי, רציתי שתדע". ילד בן שש משוחח עם בוראו בפשטות. ומה קרה לו בגיל חמש עשרה? בא החומר העכור ומסתיר ומושך אותו אל התאוות ואל הגשמיות, והדברים המובנים מאליהם - שיש בורא לעולם ואפשר לדבר עמו - שהיו ברורים לו כילד שעדיין לא נמשך אחר התאוות, כבר אינם ברורים לו לגמרי.
ומכאן גם מה שהסברנו בעבר, שיש דברים שאין אדם יכול לעשותם לפני אנשים זרים. הנפש מרגישה ויודעת שיש במה להתבייש - ואלו הדברים שחז"ל מאפיינים אותם כדברים שבהם אנו שווים לבהמה: אוכלים ושותים כבהמה, פרים ורבים כבהמה. אדם אינו רוצה שיצלמו אותו אוכל, אינו רוצה שיצלמו אותו ישן - "חכה, אני אתארגן", והוא מתרחק מן הצלחת. מהיכן לו הידיעה הזו? אפילו גוי מרגיש כך באופן טבעי. אלא שהנפש היא כלוח שבו חקוקה הרוחניות, לפי שהיא חלק מן הכלל, חלק מקודשא בריך הוא, ולכן ההרגשות הפנימיות נתונות בה מצד עצמה.
הריח האלוקי הזה, אומר המלבי"ם, כביכול צרור וגנוז בתוך הנפש. ולכן אומרת הרעיה: "צרור המור דודי לי" - צרור המדיף ריח טוב; "בין שדי ילין" - בתוך חדרי לבבי, שהרי בין השדיים מקום הלב. אותן הרגשות רוחניות נמצאות אצלי בלב, אני מרגישה אותן מעצמי, המשיכה אל הרוחניות נמצאת אצלי פנימה.
ולא בכדי נקטה דווקא דוגמת "צרור המור". המור הוא הבושם הידוע והמפורסם, מאסק או מוסק, שמוכר עד היום ומקורו עתיק ביותר: מפיקים אותו מדם של חיה - ויש אומרים שזו זיעה הנמצאת בגב של חיות כעין צבי - וממנו מפיקים ריח מיוחד ביותר. והנה הנמשל: צרור המור הוא מה שמופק מן הדם, ומקומו אצלי בלב, כי הלב והדם מבטאים את הכוחות הפנימיים. כתבו הקדמונים שהדם הזך מגיע אל הלב, שהרי אם מגיע דם שאינו תקין עלולות להיות בעיות בלב חלילה. הדם המובחר ביותר הוא זה שבלב - וכך הידיעות האלוקיות נמצאות אצלי פנימה בנפש. ולכן, ריבונו של עולם, אף שנדמה שאני בתוך גופו של שלמה ומרוחקת מן האלוקות, בתוך הלב פנימה, בנשמה פנימה, כבר חקוקה הידיעה האלוקית.
"אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" - הכרת אלוקות מתוך הבריאה
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃ (א,יד)
עתה היא מוסיפה בחינה שנייה: אני מרגישה את הרוחניות לא רק ממה שחקוק בנפש, אלא גם ממה שנמצא מחוץ לנפש. כשאני מסתכל על העולם אני רואה את יד השם. וכבר דיברנו באריכות על הרב שך, שבהסתכלות על קלמנטינה אמר שהוא רואה אלוקות. מי שמתבונן בתכנון הטבע, בסדר הבריאה וביופי שברא כאן הקדוש ברוך הוא - ברור לו שיש בורא לעולם.
אלא ששימו לב: זו הסתכלות מרחוק. ההסתכלות הקודמת הייתה בנפש פנימה, במה שחקוק בה. אבל להסתכל בעולם - זה כבר משהו רחוק, כריח המגיע אליך ממרחק. אינך אוחז אותו בידך, אין זה "צרור המור" הנתון אצלי על הלב "בין שדי", אלא ריח שאני מריחה מרחוק.
"אשכול הכופר" הוא אשכול המדיף ריח טוב. ולמה נקרא אשכול? אומרים "איש אשכולות", ודרשו חז"ל: איש שהכול בו - זהו מקור הביטוי. והנה בין אשכולות רבים יש אשכול מיוחד, אשכול הכופר, שריחו נודף למרחוק ואי אפשר לטעות בו: אתה יודע שזה אשכול הכופר ואלו סתם אשכולות גפן. כך גם קודשא בריך הוא - אני מריחה את ריחו אף שיש אשכולות רבים, כוחות רבים בבריאה, השפעות מגרמי שמים וממזלות, ואיני מתבלבלת: ברור לי מי הוא אשכול הכופר.
"בכרמי עין גדי" - עין גדי הוא מדבר, וזו מליצה למעונו של הקדוש ברוך הוא, שהוא "בערבות", מחוץ למקום יישוב בני אדם. שם הוא חונה, ואת ריחו הוא שולח אלינו.
נמצא לסיכום דברי הרעיה: אני משיגה את האלוקות הן מצד ההשגה שבנפש - בחינת "בין שדי ילין", והן מצד ההשגה שבחוץ, מכל מה שאני רואה ומתבוננת בעולם, שהעולם כולו צועק אלוקות. ומשתי הבחינות הללו איני דורשת אלא אלוקות, ואין לך לחשוש, ריבונו של עולם, שמא אני נמשכת אחר שלמה, אחר תאוות הגוף ואחר ענייני הגשמיות והעולם הזה.
לסיכום:
בפסוקים אלו מתנהל דו שיח בין הקדוש ברוך הוא לנפש. הוא מטיח בה שהגוף - "רכבי פרעה", מיצר הים והחומר - רתם אותה למרכבותיו, ושהתכשיטים שעליה, "תורים" ו"חרוזים", אינם אלא סימני המגבלה שהחומר הטיל עליה: השגה איטית דרך המוחש, מקום וזמן, במקום "נקודות הכסף" של השגה מיידית ובלתי מתחלקת שהייתה לה תחת כיסא הכבוד. והנפש משיבה שגם בתוך הגוף לא איבדה את ייעודה: בשעה שכוחות הגוף שקועים במסיבותיהם, היא מריחה את ריח נרדה מלמעלה; היא מכירה את בוראה מתוך עצמה - "צרור המור... בין שדי ילין", מן האלוקות החקוקה בנפש ובמצפון, ומכירה אותו גם מרחוק - "אשכול הכופר... בכרמי עין גדי", מתוך ההתבוננות בבריאה כולה. משתי הבחינות הללו היא דורשת אלוקות בלבד.