הפסוקים שלפנינו הם המשך דבריה של הרעיה אל בנות ירושלים, ולפי המלבי"ם זהו דיבורה של הנפש אל כוחות הגוף. היא אינה מכחישה את השחרות שנראית עליה, אלא מסבירה שאין זו שחרות עצמית, אלא תוצאה של המצב שבו היא נתונה: היותה נתונה בגוף גשמי ובתוך מסגרת הזמן. מכאן ממשיך השיר אל בקשתה הגדולה של הנפש: להורות לה את הדרך להתנתק מן הגשמיות ולהתחבר אל האלוקות.
אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי׃
היא אומרת להם: אל תחשבו שאני שחרחורת מצד עצמי. השחרות שאתם רואים עליי נובעת משתי סיבות. הראשונה - "ששזפתני השמש". השמש תמיד מבטאת את הזמן; דבר הנתון במציאות הזמן נקרא "תחת השמש", כמו שמתבטא שלמה המלך כמה וכמה פעמים: "כל אשר יעשה תחת השמש", כלומר תחת גלגל הזמן. ומדוע דווקא השמש מבטאת זאת? מפני שבשמש רואים בצורה הברורה ביותר את מעבר הזמן: קמת בבוקר והיא במזרח, הלכת לישון והיא במערב. כל רגע ורגע ניכר בה. ולכן אף עשו הקדמונים שעוני שמש - מקל שנתקע באדמה וסימנים על הקרקע - והם סימנו את הזמן.
כלומר, אומרת הנפש: אני נמצאת תחת מסגרת הזמן, אני נתונה בתוך גוף גשמי. ההשכלות שלי אינן ההשכלות שהיו לי קודם לכן, שברגע אחד יכול אדם להשיג את כל התורה כולה.
רבי חיים מוולוז'ין מעיד על אדם שהכיר בעולם הזה כאדם פשוט - סנדלר או נגר, משהו פשוט מאוד. פעם היה להם ספק בסוגיה מורכבת בהלכות שעטנז, סוגיה שכל חכמי הדור כתבו עליה והתייחסו אליה. ולילה אחד הוא חולם את אותו אדם, וברגע אחד הוא אמר לו את כל הצדדים ופשט לו את כל הספק. שאל אותו: מאיפה אתה יודע את כל זה? הרי היית אדם פשוט כאן בעולם. ענה לו: נכון, הייתי אדם פשוט, אבל תדע לך שאני החזקתי אברך תלמיד חכם בהסכם יששכר וזבולון, וכיוון שכך - את כל הידיעות שלו ואת כל התורה שלו לימדו גם אותי, וכל מה שלומדים בעלמא דקשוט, הכל אני מבין והכל אני יודע. אמר לו: אבל אתה נפטרת לפני יומיים! אמר לו: נכון, זה ברגע אחד. אמר רבי חיים מוולוז'ין: אני ידעתי שכך הוא בשמיים, אבל לא ידעתי שזה כל כך מהר.
לכן אומרת הרעיה, היא הנשמה: אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש. שם למעלה ההשגות הן ברגע אחד, אבל כאן אני נתונה במציאות הגשמית, וההשגות איטיות. ההתקדמות בעבודת השם איטית, תפיסת השכל והשגתו איטית. אני מוגבלת, נמצאת בתוך חומר, בתוך גוף גשמי שמגביל אותי. ולכן אינכם רואים את האור הרוחני העצום שבתוכי, משום שהוא רק בכוח ולא בפועל, פנימי בתוכי, והגוף מאפיל עליו ומכסה עליו. ואם הנפש רוצה להשיג השגות, היא צריכה עבודה איטית לאט לאט - וכל זה מפני שאני תחת מסגרת הזמן.
אומר המלבי"ם: לנפש יש אחים בני אביה ואחים בני אמה. אמרנו שלנפש יש "עלמות", והן כוח השכל וכוח החוכמה שעמה - אלו בני אביה, שהרי הם מאביה שבשמיים: הקדוש ברוך הוא נתן לנפש את כוח ההשכלה, כוח החוכמה, כוח ההתבוננות וכוח העיון, וכל אלו אחיה בני אביה. ולעומתם יש לה אחים בני אמה. הזוהר הקדוש בפרשת שמות כותב: "אב ואם אית לה לנשמתא, כמו דאית ליה לגוף אב ואם" - לנשמה יש אב ואם. האב הוא קודשא בריך הוא, והאחים מצדו הם כוחות השכל. ומיהי האם? האם של הנפש היא הגוויה, הגוף, המקום שבו ניטעה הנפש. ועל כך אנו מודים לקדוש ברוך הוא בכל יום, שהוא "מפליא לעשות" - מחבר גוף ונפש יחד, מחבר את הבת עם אמה.
לפי זה, אחיה בני אמה הם כוחות הגוף: כוח הדמיון, כוח התאווה, כוח הרצון הגשמי, הכוח המבקש הנאות. הגר"א מונה שבעים כוחות לגוף, ורבים מהם צריכים לימוד רק כדי להסביר מהו טיבו של אותו כוח; על כל פנים נדע שיש לגוף כוחות רבים. וזהו שאומרת: אתם יודעים למה אני שחרחורת? כי בני אמי נחרו בי - מלשון שריפה, שרפו אותי עד שנשחרה גם פנימיותי. אותם כוחות אבניים של הגוף השחירו את פניי.
אומר המלבי"ם: פעולה שאדם עושה כדי להשיג תכלית כלשהי נמשלת בכתובים לנטיעת כרם. כשאני רוצה להשיג תכלית מסוימת - אני נוטע כרם; כשהכרם צמח והביא ענבים - השגתי את התכלית שביקשתי; וכשדרכתי את הענבים והוצאתי מהם יין - הגעתי לשיא התכלית, לשלמות המבוקש. וכך הוא בענייני העולם הזה וכך בענייני התורה. וכמו שלמדנו בישעיה: "כרם היה לידידי בקרן בן שמן, ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק... ויקו לעשות ענבים ויעש באושים" - נטיעה רוחנית שמקווים ממנה לתוצאה, והתוצאה המקווה אינה מגיעה. כך יכול להיות מבחינה גשמית וכך מבחינה רוחנית.
וזה מה שהיא אומרת: שמוני נוטרה את הכרמים - שמו אותי שומרת כרמים שאינם שלי, אלא שלהם. ומיהם? אלו בני אמי: התאוות, הרצונות, הגשמיות. אמי היא הגוויה, ובני אמי הם כוחות הגשמיות השואפים לעולם הזה. הם שמו אותי נוטרה את הכרמים, כלומר שאימשך להשיג מלכות, עושר, תאוות והנאות. ועל ידי כך - "כרמי שלי לא נטרתי". ומהו הכרם המיוחד לנשמה? אלוקות, תורה, עבודת השם, יראת שמיים. את הכרם שלי, שהוא התפקיד והמטרה שלשמם ניתנתי כאן בעולם, לא שמרתי ולא השקעתי בו כראוי.
ולכן היא אומרת להם: אל תראוני שאני שחרחורת. כי ברגע שאתנתק מן הגוף - ראשית, לא תשזפני השמש, לא אהיה תחת מסגרת הזמן ההופכת אותי לשחורה; ושנית, בני אמי לא יחרו בי, שהרי כבר עזבתי את הגוף הגשמי התאב ומבקש ההנאות. ואז ברגע אחד "משכני אחריך נרוצה", ואוכל להיות בבחינת "ישקני מנשיקות פיהו" - ריבונו של עולם, אני מבקשת להתחבר ולהידבק בך. כאן היא פונה אל כוחות הגוף ואומרת: אל תסתכלו שאני שחרחורת ותאמרו מה לך ולקודשא בריך הוא; המציאות כאן היא שהפכה אותי לכזו. אבל ברגע שאתנתק, מיד תראו שאני בת אלוקים ואיני שייכת כאן לגוף הגשמי.
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצׇּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ׃
הרעיה, שהיא הנשמה, פונה אל הדוד - אל הקדוש ברוך הוא, שעומד מאחורי כותלה, מעבר לכותלי הגוויה, ומצפה שהרעיה תבוא ותתאחד עמו. והיות שכעת אינה יכולה להתייחד עמו, שהרי כוחות הגוף, ההנאות והגשמיות כולאים אותה, והם "חדרי שלמה", היא מבקשת: הודיע לי באיזו דרך אצליח להתנתק מן הגוף ולהתחבר אל האלוקות. מהי הדרך ומהו המסלול שבהם הנשמה מסוגלת להתנתק מן הגשמיות ולזכות לנבואה, להשגות רוחניות, לרוח הקודש. כיצד אשכיל את אמיתת הבורא יתברך בעודי בגוף גשמי, ואפעל פעולות כמו שהיו עושים בני הנביאים, פעולות שירגילו אותי לנבואה ולהתחברות אלוקית.
וזה מה שהיא מבקשת: איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים - היכן הוא מקומך. במשל הסברנו שהרעיה פונה אל אהובה ואומרת לו: אני רוצה לדעת, אני רוצה לעזוב את היכל שלמה ולבוא אל ההתאחדות עמך, לברוח מן הארמון. "איכה תרעה" - היכן אתה רועה את הצאן; "איכה תרביץ בצהריים" - היכן המקום שבו מרביצים את הצאן, ששם הן רובצות בשעת הצהריים, כשחם ואינן יכולות לעמוד בשמש, ולכן רובצות במקום מוצל.
אומר המלבי"ם: פעמים שההנהגה היא השגחית, ופעמים שההנהגה היא הנהגת הטבע והמזלות. מי ששמע את הדיסק שלנו על ספר איוב ראה שהרבה מן הוויכוח בין איוב לחבריו סובב בקוטב הזה: האם ההנהגה השגחית או שנמסרה לכוכבים ולמזלות. ואל תבינו לא נכון: גם כשאנו אומרים כוכבים ומזלות, קודשא בריך הוא מעל הכל. "מזל" הוא מלשון נוזל, היורד ומשתלשל ומשפיע מן העולמות העליונים, ואין למזל כוח עצמי, אלא הוא כשר וכפקיד של הקדוש ברוך הוא.
ישנן שתי בחינות: השגחה כללית והשגחה פרטית. השגחה כללית פירושה שהקדוש ברוך הוא מסר עולמו כביכול לכוכבים ולמזלות, והם משפיעים באופן תמידי שפע מאת הקדוש ברוך הוא לקיום העולם. השגחה פרטית פירושה שהקדוש ברוך הוא בעצמו רואה מהו מצב האדם ומה מגיע לו בכל רגע ורגע, ולפי זה הוא משפיע עליו.
אומר המלבי"ם: כאשר הדור אינם זכאים, מנהיג אותם הקדוש ברוך הוא מכוח הטבע והמזל, מכוח גרמי שמיים שטבע בראשית הבריאה, ודרכם מוריד להם שפע. זה אינו נקרא שהשם רועה אותנו, שהרי לרעות את הצאן פירושו השגחה אישית צמודה, הרועה הולך עם צאנו. אלא זהו "מרביץ בצהריים": אנו בבחינת צאן רובצות. איננו מקבלים מן הרועה שפע וחיות ומזון, איננו רועים והולכים למקום שבו אוכלים עשב, אלא רובצים - חיים מכוח המזון שכבר ניתן, מכוח ההשפעה שבכוכבים. אין כאן יצירת מזון חדש ולא שפע חדש.
ומדוע נקרא "בצהריים"? משום שהקדמונים היו מציירים כוכבים ומזלות, ואחד הבולטים שבהם היה השמש - שמש עם קרניים מעוגלות ומסולסלות לכל הצדדים. היא אחד הכוכבים שהאמינו בו מאוד שהוא משפיע ומוריד שפע כלפי מטה, ואף היו מי שעבדו אותה בפני עצמה - עובדי חמנים. נמצא שאחד המשפיעים הגדולים מכלל גרמי השמיים הוא השמש. אם כן יש בחינה של "תרביץ בצהריים", שאנו בבחינת רובצים, והשפע הראשוני ממשיך ויורד ומשתלשל מבלי שפע מתחדש. אין זה כרועה המראה לצאנו עשב חדש בכל פעם, שזו השגחה פרטית, אלא דרך השמש ושאר הכוכבים והמזלות נותן הקדוש ברוך הוא שפע תמידי ולא שפע מתחדש.
ושימו לב להבדל נוסף: כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח עלינו - אין עמו כוחות אחרים, לא כוכבים ולא מזלות, אלא קודשא בריך הוא בעצמותו מנהל אותנו. לעומת זאת כשההנהגה היא על ידי כוכבים ומזלות, יש כביכול "זר עמו" - יש כוכבים ומזלות שדרכם יורד השפע. וכמה מדויקים הדברים בפסוק: "איכה תרעה" - אתה, הקדוש ברוך הוא, תרעה אותנו בהשגחה פרטית; "איכה תרביץ בצהריים" - בהשגחה על ידי השמש; "על עדרי חבריך" - שכאשר זה בצהריים, הרי זה על עדרי חבריך, כלומר יש כאן מצטרפים: הכוכבים, המזלות, השמש, הירח ושאר גרמי השמיים, שהם בחינת "עדרי חבריך" המורידים את השפע לכאן.
והנפש מבקשת להכיר את מציאות הבורא בשני מיני ההנהגות הללו: הן בהנהגה הארצית, שהיא בחינת "תרביץ בצהריים" דרך כוכבים ומזלות, והן בהנהגה הרוחנית, שהיא בחינת "תרעה", שהקדוש ברוך הוא כביכול רואה אותנו בעצמו. אני רוצה להשיג את קודשא בריך הוא הן בכך והן בכך, וככל שאוכל להשיג גבוה יותר כך ייטב.
ומה שנאמר באמצע "שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך" - כפי שהסביר המלבי"ם קודם, גם כאן זהו מאמר מוסגר. למה, ריבונו של עולם, אהיה כעוטיה, כלומר עטופה? למה אהיה מכוסה בענן וערפל של צללי הגוויה, של הגוף האוטם וסוגר אותי מהשגת הרוחניות? אני רוצה "משכני אחריך נרוצה", אני רוצה להתחבר אל האלוקות בדרגה הגבוהה ביותר של השגחה פרטית ממנו יתברך. ריבונו של עולם, הדרך אותי - מהי הדרך להתקרב אליך כדי להשיג רוח הקודש, נבואה, התחברות עם הבורא יתברך?
אִם־לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי־לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת־גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים׃
במשל, הרועה אומר לרעייתו הנמצאת בארמונו של שלמה: אם אינך יודעת את הדרך לבוא ולהתאחד עמי, אתן לך סימנים - צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותייך על משכנות הרועים, ותדעי היכן בדיוק תמצאי אותי.
ובנמשל, זו תשובת הקדוש ברוך הוא, הרועה העליון, לנשמה, ובה הוא מסביר לה כיצד תוכל לצאת ולהשתחרר מן הגוף כדי להתאחד עמו. והתאחדות עם קודשא בריך הוא במציאותה הגשמית עתה, פירושה לזכות לנבואה. אומר לה הקדוש ברוך הוא: כדי שתברחי מחצר המלך שלמה, כלומר מן הגוף, ותעזבי את היצר, את התאוות ואת ענייני הגשמיות, כדי להשיג אותי על ידי העניינים הרוחניים ועל ידי העמקה במושכלות האלוקיות - את צריכה שני דברים. ראשית, לדעת מהו מקומי, היכן אפשר למצוא אותי וכיצד משיגים אותי, כלומר מהי הדרך שבה מתחברים אל האין סוף ברוך הוא. וכבר ראינו בספר הכוזרי שכל אחד חושב שיש לו דרך, וכל אומה וכל דת בטוחה שאצלה נמצא הסוד וכיצד משיגים את האלוקות. שנית, יש לך מפריעים ומונעים - גדודי שלמה, שהם בנמשל כוחות הגוף: התאוות, הרצונות, הגשמיות והיצר הרע, שישביתו אותך מן הרצון להשיג אותי וימנעו ממך את השגת האלוקות. ולכן אומר הדוד לנשמה: אנחה אותך מהי הדרך להשיג את האלוקות.
אומר המלבי"ם: להשיג את הקדוש ברוך הוא מצד עצמותו זה דבר בלתי אפשרי - לא ישיגוהו משיגי הגוף, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. להשיג את רועה העולם מצד עצמו לא שייך. אבל אפשר להשיג את הרועה מתוך פעולת הצאן. כשאסתכל על הצאן ואראה אותן, מתוך ראייתן אוכל להבין את טיב הרועה. כמו שלפעמים אפשר להסתכל על ילד ולדעת איזה סוג הורים יש לו: כשאתה רואה ילד תמיד מסודר, נקי, מסורק, נעליו מצוחצחות - אתה יודע שיש לו הורים משקיעים, ואם להפך אז להפך. ולפעמים ההורים משקיעים בתחומים אחרים, אולי בעניינים רוחניים ופחות בגשמיים; זו רק דוגמה ומשל.
אומר הקדוש ברוך הוא: להשיג אותי בעצמותי לא שייך, אבל דרך הנהגת השם כן שייך - מצד הצאן המונהגים על ידו. על ידי הצאן נכיר את הרועה. שאם אני רואה חמלה רבה שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, אני יודע שהרועה הוא בעל חמלה; ואם אני רואה כמה הקדוש ברוך הוא משפיע טוב לעולמו, אני יודע שהרועה הוא שלמות הטוב. זהו "צאי לך בעקבי הצאן": התבונני בצאן, ועל ידי הצאן תוכלי להשיג את חוכמתו וטובו האין סופיים של הבורא יתברך.
ומצד שני אמרנו שיש מפריעים: כוחות הגוויה, הגשמיות והיצר הרע, שאינם נותנים לאדם להתחבר אל המושכלות ואל העיון בעניינים רוחניים. היצר תמיד מכניס לו את העניינים הגשמיים, תמיד אומר לו מה הם הדברים שהוא צריך, ומכניס בלבו תאוות ורצונות המונעים ומרחיקים אותו מהשגת האלוקות. אומר לה הקדוש ברוך הוא: אם את רוצה לדעת כיצד להתגבר על גדודי שלמה, על גדודי היצר, אני מייעץ לך - "ורעי את גדיותייך".
כוחות הגוף הם הגדיים, והאדם כולו הוא בחינת רועה - זה שנמסרו לו הצאן הללו, שהם התאוות, הרצונות, המאוויים והגשמיות, על מנת לנהל אותם. ומי הוא המנהל? הנפש, הנשמה. אומר לה: את צריכה להיות הרועה, המנהיגה את כוחות החיים שבך, כלומר את הרצונות, התאוות וההימשכות לכל תענוגות העולם הזה. כמו שהקדוש ברוך הוא הוא הרועה השלם המנהיג את עולמו שהם צאנו, כך גם לך יש צאן משלך - הרצונות, הגשמיות והתאוות.
"על משכנות הרועים" - יש לנפש רועים נוספים: כוח הדמיון, כוח המתעורר, כוח המתאווה. אבל כולם צריכים להיות כפופים אל הרועה העליון. וכיצד כופפים אותם? הנפש היא הרועה התחתון, והיא אמורה לנהל אותם ולהוביל אותם אל החיבור האין סופי אל הקדוש ברוך הוא. וזהו שאומר לה: את צריכה לראות את גדיותייך תחת משכנות הרועים, שכל הרועים הללו יהיו תחת ראייתו של הרועה המנהיג, קודשא בריך הוא. את כולם את צריכה להוביל לעבודת השם, וזו הדרך שתוביל אותך להתחברות לאין סוף, זו הדרך שתוביל אותך לנבואה, זו הדרך שתוביל אותך להתחבר עמי - אומר הדוד לרעיה.
אומר המלבי"ם: לפי מה שהקדמנו, השיר הראשון מבוסס על ההתגלות הראשונה שהייתה לשלמה בגבעון. שם נגלה אליו הקדוש ברוך הוא בחלום הלילה ואמר לו "שאל מה אתן לך". ומה מבקש שלמה המלך? לב מבין לשמוע משפט, להבין בין טוב לרע. ונאמר שם "וייטב הדבר בעיני השם כי שאל את הדבר הזה". ושואל המלבי"ם: מה היה כל כך טוב בעיני השם? ומשיב: כי שלמה שאל את הדבר הזה בחלומו, וכידוע שההסכמה והמחשבה העולה על הלב בחלום אינה מפעולת השכל והבחירה.
הארכנו בעניין זה כמה וכמה פעמים כשדיברנו על נושא החלומות, ואני מזכיר זאת גם בספר "משנת החלומות". למה חלומות, שהם הרהורי הלב, בכל זאת יכולים לסמן לנו משהו ולבטא מסר? מסבירים רבי צדוק הכהן מלובלין ועוד, שכאשר אדם נמצא במצב רציונלי, השכל מסנן את כל מה שעובר אצלו: אם לומר או לא לומר, לעשות או לא לעשות, אפילו לחשוב או לא לחשוב - השכל הוא המחליט. לעומת זאת כשאדם ישן, הרי זו ספינה ללא קברניט. ובספינה ללא קברניט אני יכול לדעת בצורה הברורה ביותר מהו כיוון הרוח, שהרי היא שטה לפי הרוח ולפי הגלים, ואין קברניט שיטה אותה נגד הרוח. כך האדם בחלומו - ספינה ללא קברניט, ואז אנו יודעים בדיוק מהו מצב הרוח.
ולכן אומר רבי צדוק הכהן: אם אדם רואה את עצמו בחלומו עושה דברים נוראים, דברים גרועים, דברים הנוגדים את גדרי הצניעות, דברים שלא היה מעלה על דעתו לעשותם בהקיץ, רואה את עצמו מכה מישהו, ואחר כך הוא אומר לעצמו "לא, זה סתם חלום, זו טעות" - אומר רבי צדוק: החיים שלך הם חלום, והחלום שלך הוא המציאות. כך אתה באמת נראה. והסיבה שבחיים אינך עושה כן היא שיש לך עכבות, מניעות ואי נעימות; לא הכית איש כי אולי פחדת לחטוף מכות - אבל יש בך אלימות נסתרת, והראיה שבחלום היא באה לידי ביטוי. ועל החלום אי אפשר לרמות: בחלומות רואה האדם את עצמותו ללא כחל וסרק, כי שם אין לו את המסננים המבקרים כל מיני מעשים, והוא רואה את עצמו כמות שהוא.
ולכן הרבה פעמים אנשים רואים בחלום כל מיני דברים. לדוגמה, חלום שנשים רבות מספרות עליו: שנכנסת שבת והן לא הספיקו להכין לשבת. כמעט כל אישה תספר לכם שחלמה כזה חלום. מה זה מבטא? שיש לה חרדה פנימית וחשש גדול שמא לא תספיק להכין לשבת. חלום זה חיובי, כי הוא מראה שזה מה שמעסיק אותה ועומד במחשבותיה. ויש שמספרים שהם חולמים שהמשיכו לישון ועבר זמן קריאת שמע, וחולמים את הכל בתוך החלום, ואחר כך מתברר שהם קמו בנץ והכל בסדר. אבל בחלום הוא חולם שישן והפסיד זמן קריאת שמע - וזה חלום חיובי, כי הוא מראה שמה שמפריע לו בחיים זה להפסיד זמן קריאת שמע. נמצא שהחלום מציג את האדם לטוב או למוטב, ללא כחל וסרק.
יוצא אפוא, שאם שלמה בחלום אומר לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אני רוצה לדעת משפט, אני רוצה לב מבין לשמוע משפט - כלומר להשיג השגות בענייני המשפט, החוכמה והמושכלות - סימן שאצל שלמה זה "בילט אין", זו הפנימיות שלו. ומכוח מה בא הדבר? ללא ספק מכוח שהנפש ביקשה זאת בחיי חיותה, בזמן הערנות שלו. זה מה שהנפש שאפה, וזה הפך לרצון פנימי כל כך, עד שגם מתוך חלום זה מה שהנפש רוצה. הוא הצליח לשנות לחלוטין את שאיפות נפשו, עד שגם בחלום הנפש מתאווה להשגת האלוקות - וזו הייתה מעלתו של שלמה.
ולכן אומר המלבי"ם: עוד לפני שיתאר לנו בפסוקים הבאים את התחברות הרעיה עם דודה, שהיא נפשו של שלמה הניתקת מן הגוף ומתחברת במראות הנבואה אל הקדוש ברוך הוא, יתאר לנו תחילה כיצד הייתה לנפש הזאת עבודה פנימית עוד בחיים, עוד בזמן הערות - שאיפה להתחברות להשם ורצון להשגת אלוקות. ורק אחרי השאיפה והמשיכה הגדולה הזאת הגיע החלום, והנפש אומרת זאת כדבר פשוט, כמושכל ראשון. שאם לא כן, ודאי שבחלום הייתה מבקשת דברים אחרים ומתאווה לדברים אחרים.
אומר המלבי"ם: יש פסוק האומר "משפטיך למלך תן", ו"כי המשפט לאלוקים הוא". פירוש הדבר: המחוקקים, האנשים שישבו וניסו לנסח חוקים והנהגות ודרכי ממשל, הגיעו למסקנה שחייב להיות משפט כללי, ראשי ויסודי, שהוא הפלס שעל פיו שופטים את כל הנימוסים ואת כל הפרטים.
ואבהיר: דוגמה למשפט יסודי היא "לא תגנוב". דבר מעניין מאוד הוא שאין חברה בעולם שמקדשת את הגניבה ואומרת "תגנוב, אצלנו בחוק תגנוב". אין חברה כזו. כלומר יש משפט יסודי, היגיון פשוט ומושכל ראשון, שלכולם ברור שאין לגנוב. אין חברה שאומרת "תנאף", ואין חברה שאומרת "תרצח". ודאי שיש חברה שאומרת שמי שסוטה ועושה פעולה כנגד אללה צריך לערוף את ראשו - לשלוח לו ד"ש, דאעש לעולם שכולו טוב. יש רצחנות. אבל שמישהו יאמר לך: אין חוק נגד רציחה וכל אחד יכול לרצוח את מי שבא לו - אין חברה כזאת.
פירושו של דבר, ישנם יסודות מושכלים ומוסכמים על הכל. ומהו היסוד המוסרי המוסכם, מהו הפלס והחוק הראשי הזה? על זה נאמר: "כי המשפט לאלוקים הוא". את הדברים היסודיים והבסיסיים קיבלנו מאת השם. מהו המוסר האנושי הבסיסי - מבלי להגיע לדקויות, כגון שתיזהר לא לצער את חברך, שיש שיאמרו עליו "מה הבעיה?" - לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף, שהם היסודות הבסיסיים: ברור לכולם שהמשפט לאלוקים הוא, ולכולנו זה טבוע בפנים מתוך רגש מוסרי פנימי של כלל האנושות. שהקדוש ברוך הוא הוא המחוקק העליון, הוא חקק את התבונה האנושית, ואם כן הוא מקור ושורש המשפט והכל ממנו בא.
ולכן שלמה המלך שואל ומבקש מן הקדוש ברוך הוא: "משפטיך למלך תן". ריבונו של עולם, הרי את המשפט, את הצדק ואת היושר ניתן לקבל רק ממך, שהרי יסודות המשפט מוסכמים על הכל שהם מאת השם יתברך. שאם באנו מן האמבות, יכול היה לכל אחד להיות היגיון אחר, שכל אחר ומחשבה אחרת - ואין חברה בעולם שקבעה בכל זאת את "תרצח" בחוק. ומדוע? כיוון שכולנו באנו מיסוד אחד, כולנו באנו מאותה הנהגה אלוקית, והמשפט לאלוקים הוא, והקדוש ברוך הוא חקק בנפשות את ההבנה שלרצוח, לגנוב ולנאוף ועוד כמה דברים - הם מנוגדים לרצון האלוקי, ולכל אחד זה קיים בפנים.
נמצא אפוא שכדי להשיג את הרצון האלוקי בשלמותו, את המשפט האלוקי, צריך להתחבר אל האלוקות. כי מה שנתתי כאן הן דוגמאות בסיסיות ביותר, אבל להבין את כל ענפיו - מהו הרצון האלוקי ומהו המשפט האלוקי - לשם כך צריך להתחבר אל האלוקות. ולכן מבקש שלמה ודורש ושואף להגיע אל ההתחברות אל האלוקות, כדי להשיג את משפט השם ואת הנהגת השם, לא רק בדברים שכולם משיגים - לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף - אלא בדברים הדקים והפנימיים יותר, לדעת מהו משפטו יתברך, כי היסוד לכל מה שיש בעולם הוא משפטו יתברך.
הנפש מסבירה לכוחות הגוף שאין שחרותה עצמית: "ששזפתני השמש" - היותה נתונה תחת מסגרת הזמן ובתוך גוף המאפיל על אורה הפנימי; "בני אמי נחרו בי" - כוחות הגוף, בני אמה שהיא הגוויה, שרפו את פניה ושמו אותה שומרת כרמיהם של תאוות והנאות, עד ש"כרמי שלי לא נטרתי" - את כרם התורה והאלוקות לא שמרה. מתוך כך היא מבקשת: "הגידה לי" - הודיעני מהי הדרך להתחבר אליך, הן בבחינת "תרעה" שהיא ההשגחה הפרטית, והן בבחינת "תרביץ בצהריים" שהיא ההנהגה דרך הכוכבים והמזלות, ולמה אהיה "כעוטיה" בענני הגוף. ותשובת הדוד כוללת שני דברים: "צאי לך בעקבי הצאן" - את עצמותו אי אפשר להשיג, אך מתוך הנהגת הצאן מכירים את הרועה; ו"רעי את גדיותייך על משכנות הרועים" - הנפש היא הרועה התחתון, ועליה להנהיג את כל כוחות הגוף ולכופפם אל הרועה העליון. וכל זה מעוגן בשאיפת נפשו של שלמה, שביקשה בערותה השגת אלוקות עד שגם בחלום הגבעון ביקשה "לב מבין לשמוע משפט" - שכן "המשפט לאלוקים הוא", ורק בהתחברות אל האלוקות ניתן להשיגו על כל דקויותיו.