פתיחה: מן המשל אל הנמשל
לאחר שעמדנו על המשל שבשיר השירים, אנו עוברים כעת אל הנמשל, אל המליצה. אנו בפרק א', בשיר הראשון מבין חמשת השירים שאליהם נחלק שיר השירים. שלמה שבמשל מבטא את הכוח הגשמי, את ענייני העולם הזה, את התאוות ואת הגוף. הרעיה היא אשת הרועה, שאותה לקח שלמה וכלא בארמונו ולקחה לו לאישה, והיא כמהה לשוב ולהידבק בבעלה האהוב הנמצא אי שם עם הצאן. כל הזמן היא עומדת עמו בקשר, והוא בא לבקרה, והיא אומרת לו דברי חיבה ורצון להתחבר.
הנמשל הוא הנשמה. נשמתו של שלמה המלך הייתה כלואה בתוך הגוף, שהוא החלק הגשמי המבטא את הארציות ואת העולם הזה, ואילו הנשמה היא החלק הרוחני, והיא כמהה להתחבר עם דודה, שהוא הקדוש ברוך הוא. ארבע פעמים זכה שלמה להתחברות אלוקית, שבהן ניתקה נשמתו מגופו ועמדה בקשר עם המציאות הרוחנית העליונה, והפעם החמישית הייתה ההידבקות הסופית, שבה עזבה נפשו של שלמה את גופו והתחברה אל האין סוף ברוך הוא.
הדבקות הראשונה הייתה כאשר נגלה הקדוש ברוך הוא לשלמה בגבעון ואמר לו "שאל מה אתן לך", ושלמה ביקש לב חכם ולב מבין, והקדוש ברוך הוא הבטיח לו גם את זה וגם את שאר הדברים שלא ביקש. זהו השיר הראשון: כמיהת נשמתו של שלמה להתחבר עם קודשא בריך הוא, עד שנעשה החיבור - והוא הנבואה, שבה נוצר החיבור השלם בין הנשמה הרוחנית לדודה. ולבסוף החיבור נפסק, כי באות בנות ירושלים, שהן כוחות הגוף של שלמה, ומושכות אותה בחזרה אל הגוף. וחוזר חלילה בנבואות הנוספות שקיבל שלמה: שוב הרעיה מתחברת אל דודה, ושוב היא נמשכת בחזרה אל הגוף.
"ישקני מנשיקות פיהו" - שתי דרכי השגה
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃ יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃
במשל ראינו שהרעיה מבקשת מן הדוד, הוא בעלה הרועה העומד מאחורי הקיר, ואומרת לו דברי עריגה וכיסופים לצאת מן הארמון ולשוב אליו. כך גם בנמשל: הדוד העליון הוא הקדוש ברוך הוא, והוא משגיח מבין החרכים מעבר לקיר. הקיר כאן הוא מוסדי הגוויה. הגוף הוא הקיר, שכן הוא מהווה חיץ ומסך מבדיל בינינו ובין הקדוש ברוך הוא. הדוד נמצא מעבר למסך, והנשמה מבקשת להתאחד עמו, לשוב אל אותו חיבור שהיה לה קודם שהתחברה אל הגוף ואל המציאות הגשמית.
אומר המלבי"ם: השגת הנפש את האלוקות יכולה להיות בשני אופנים. האופן האחד הוא על ידי התבוננות, עיון ולימוד, ובו איני משיג את מהותו יתברך. מתוך הסימנים המופלאים של החוכמה האדירה שבטבע, מתוך שאני רואה כמה פלאית הנהגתו, מתוך שאני מתבונן ומבין שיש מי שברא את כל הגלקסיות ואת כל העולמות עד לתא ה-DNA הקטן ביותר - אני משיג את גדלותו יתברך, עוצמה אדירה וחוכמה אלוקית שאין לשער ולתאר. אך שימו לב: אין אני משיג את הדבר בעצמותו, אלא רק על ידי דברים שבאים לידי ביטוי בעולמו. את קודשא בריך הוא לא ראיתי, ולהתחבר עמו לא התחברתי; אני רק רואה את עוצמתו.
במשל, אומר המלבי"ם, זה נקרא "להריח". להריח פירושו שלא טעמתי את הדבר, רק הרחתי אותו. מן הריח אני יכול להסיק מי הוא ומה הוא, אך ייתכן שהבושם עצמו מתחבא באיזה מקום - ואני נכנס ואומר: אני מרגיש שיש כאן ריח, אני מרגיש את הבושם. כך גם ההשגה האלוקית שבבחינה זו, שבה איננו משיגים את עצמותו יתברך כביכול (ובאמת אין לו עצמות במובן הגשמי), אלא משיגים רק בהשגה של ריח, כמשיג מרחוק.
וכך מצינו אצל החכמים, שהשגת האלוקות מכונה "ריח הטוב", והמשכילים ביראת השם נקרא שהם מריחים ביראת השם. מביא המלבי"ם בשם רבי ידעיה הפניני (רבי ידעיה בדרשי): "בכל כוחי אעבוד את אלוהי, אהלל בית אבי בתמרת עשן ענן הקטורת המורח לאפי מריחו". כלומר, אני משיג את הקדוש ברוך הוא בבחינת ריח, לא השגה מלאה אלא בבחינת ענן הקטורת. קטורת היא לשון קשר, דבר המקשר ביני לבינו על ידי שאני מריח כביכול את האלוקות.
אך יש אפשרות גבוהה הרבה יותר להתחבר אל האין סוף, והיא איננה דומה לריח אלא לנשיקה. נשיקה בלשון הקודש עניינה חיבור ודיבוק. אף אנו מתבטאים כך על שני עניינים שנושקים זה לזה, וכן אפשר לומר על דבר גשמי שהשולחן הזה נושק לחברו - כלומר דבוק ומחובר. התחברות של נשיקה היא התחברות מלאה, לא היכרות מרחוק אלא דבקות ממש. וכשאנו רוצים לבטא התחברות מושלמת לקדוש ברוך הוא, זהו גדר של נבואה, וזהו "ישקני מנשיקות פיהו".
ולמה דווקא "נשיקות פיהו"? משום שנשיקה פה אל פה עניינה התדבקות רוחא ברוחא, כדברי הזוהר הקדוש: לאדם יש רוח, ולמי שכנגדו יש רוח, והנשיקה היא התדבקות הרוח ברוח. וכשאנו מדברים על מיתת נשיקה זהו אותו רעיון: רוחא דקודשא בריך הוא מתחברת עם רוחו של האדם ושואבת אותה אליה. הרי שמדובר בדיבוק ובחיבור הגבוה ביותר.
לכן אומרת הרעיה: איני רוצה להשיג את קודשא בריך הוא רק בבחינת ריח, של מי שמכיר ומריח מרחוק. אני רוצה נשיקה, חיבור, דבקות אמיתית, שהיא דרגת נבואה. ושימו לב: בנבואה יש דרגות דרגות. יש נבואת משה רבנו, ויש דרגות נמוכות יותר, ואף בין הנביאים המאוחרים מבטאים חז"ל שישנן כמה דרגות של נבואה. לכן נאמר "נשיקות" בלשון רבים - כיוון שישנן כמה דרגות של נשיקות, ואני מבקשת את הנשיקות שבדרגות הגבוהות ביותר.
"כי טובים דודיך מיין" - אש זרה ואש קדושה
הרעיה פונה אל הדוד, אל הקדוש ברוך הוא, ואומרת: ריבונו של עולם, אני רוצה להתחבר אליך, אני רוצה נבואה. אני רוצה להתנתק מן הגוף, שהרי בנבואה הנפש מתנתקת מן הגוף, עוזבת את ארמונו של שלמה שהוא הגוף, ומתחברת אל הרוחניות ואל הקדוש ברוך הוא. "ישקני מנשיקות פיהו" - להידבק בהשם דבקות מוחלטת וגמורה.
ומהו "כי טובים דודיך מיין"? אומר המלבי"ם: גם היין מגביה את כוחות הנפש. אדם המדוכדך - היין מרומם את נפשו, הוא מרגיש שמח יותר, החום הטבעי שלו מתגבר, "יין ישמח לבב אנוש". אבל המינוס הגדול של היין הוא שזו אש זרה. אמנם הוא מחמם את האדם, אך זהו חום הבא מלמטה למעלה, מתחיל מן הגוף ועולה אל הנפש, וסופו להביא לקירור. מה קורה לאדם לאחר שהתחמם בשתיית יין? נעשה לו קר. וכן בנפש: לאחר שהיין הפכו לצוהל, הוא נעשה מדוכדך, מחפש רק לישון, וגם כשהוא קם הוא מרגיש כבדות ולאות - כי זה חום זר, אש זרה, רוממות זמנית בלבד.
לעומת זאת, כאשר הנפש מתרוממת על ידי כוח רוחני עליון, זה בא מלמעלה למטה. לא כבתחילה שהגוף שותה ומרומם את הנפש מלמטה למעלה, אלא זה מתחיל מקודשא בריך הוא: חלק רוחני עליון היוצר קשר עם הנשמה, מרומם אותה ומקדש אותה ויוצר קשר של נבואה, והרי זו התחברות מוחלטת אל הרוחניות. ואז, כלשון המלבי"ם, "עמודי הגוויה יתפלצון ויכנעון תחת קדושת הנפש".
גם כששותים יין עמודי הגוויה מתפלצים: פתאום אתה רואה את האדם נופל וקורס, אינו יודע מה קורה עמו, הסתום נפתח והפתוח נסתם. לכאורה אותו דבר - אלא שזו אש זרה וזו אש קדושה. כשהקדוש ברוך הוא מתחבר עם האדם, הנביא היה שוכב על הארץ ועובר למצב של רטט ואינו יודע מה קורה עמו, ולכן היו קוראים לנביא "המשוגע", מפני שזה נראה כמעין התקפת אפילפסיה, מחלת נפילה. אלא שביין זה בא מבחוץ, אש זרה, ואילו כאן אני מבקשת "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין" - אהבתך טובה לי יותר מיין, שכן ביין הרוממות חיצונית וגשמית, ואילו אהבתך רוחנית, מלמעלה, ומרימה את הנשמה אל קודשא בריך הוא בבחינת נבואה.
"לריח שמניך טובים" - ההשגה שמרחוק
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ׃
כעת היא מסבירה מדוע היא מבקשת דווקא את הנשיקות, את היין הרוחני המשמח את הנפש והרוח. הסברנו שבנות ירושלים מבטאות את כוחות הגוויה, את הגוף, התאוות והגשמיות, ואילו העלמות הן כוחות הנפש, ההשכלה של האדם, כוח ההתבוננות והחוכמה. היא אומרת: "לריח שמניך טובים" - כבר השגתי את ריח שמניך הטובים, כלומר את ההשגה שמרחוק, וזו עצמה הסיבה שאני כמהה למשהו גבוה יותר, לנישוק ולחיבוק שהם דרגת נבואה. הריח רק מעודד ומושך אותי להגיע לדיבוק גמור.
אומר המלבי"ם: השמן מורה על השפע שמריקים כביכול מלמעלה כלפי העולם הגשמי. שמן מבטא אורה, שהרי בשמן מדליקים את האור, ושמן מבטא גם תורה, שכן תורה היא אורה. נמצא שהיא אומרת: את אורו של קודשא בריך הוא, המתבטא בשמן שבו מדליקים את האור, את ריחו הנפלא של אור נפלא זה - כבר הרגשתי. ולכן אני מבקשת להתחבר למשהו גבוה יותר, לנשיקה גמורה שהיא בחינת נבואה.
ומהו "שמן תורק שמך"? פירושו: איני יכולה להשיג את שמו יתברך. כפי שלמדנו בנפש החיים, לקדוש ברוך הוא בעצמותו אין שם, שכן כל שם הוא דבר מגביל - כשאני אומר שם, כבר הגדרתי, ואת קודשא בריך הוא לא שייך להגדיר. ולכן כשרוצים לכנותו מעבר לעולם הספירות אומרים "האין סוף ברוך הוא", ואף זו איננה הגדרה מדויקת, שהרי אין אפילו התחלה, וכבר הרחבנו בזה. לקודשא בריך הוא בעצמותו אין שם.
וזהו "שמן תורק שמך": אינך ניכר אלא מתוך הרקת השמן. כשמריקים שמן בושם - כשמן אפרסמון - הריח נודף למרחוק, ואף הרחוקים מרגישים שיש כאן משהו. כך שמך, ריבונו של עולם, אינו ניכר אלא מתוך שאתה מריק חוכמה אדירה ואור אדיר לעולם, ומתוך כך מכירים את שמך. ולכן "על כן עלמות אהבוך" - הכוחות השכליים המשרתים את הנפש אוהבים אותך, כי על ידי הריח הם מכירים במעלתו של הקדוש ברוך הוא ובחוכמה האדירה שבעולם, וזו בחינת שמן שריחו הטוב מגיע לאפנו.
אבל עדיין לא השיגו את עצמותך. העלמות אוהבות ומריחות את ריח שמניך הטובים, בחינת "שמן תורק", ועדיין אנו מבקשים להשיג נבואה. שכן כל ההשגות השכליות אינן אלא בחינת ריח. מה שאני משיג בשכלי שיש בורא לעולם, ושבורא העולם אדיר, וחוכמתו אדירה, ויכולתו בלי תכלית - הכל טוב ויפה, אך זו השגה בשכל, והשגה בשכל חסרה היא. מדוע? מפני שהשכל עדיין מציאות גשמית, חלק מן הגוף ומן הגוויה, וכל דבר גשמי מוגבל. מציאות רוחנית היא בלתי מוגבלת, ומציאות גשמית מוגבלת - יש לה מסה, יש לה כמות, וניתן למדוד אותה.
לכן דיברנו פעם שאנשים החולמים חלום בזמן קצר רואים בו תקופות ארוכות, מפני שהם נמצאים במציאות רוחנית והנפש מתנתקת. וכך האר"י הקדוש יכול היה בשנת צהריים של דקות ספורות להשיג תורה של שמונים שנה, וכפי שאמר לרבי אברהם הלוי: אם שמונים שנה הייתי מלמד אותך, לא הייתי מספיק ללמדך מה שהשגתי עתה בשנת הצהריים. כי המציאות הרוחנית אינה מוגבלת, ואילו הלימוד הגשמי מצריך אותך ללמוד עוד ועוד, וההשגות הולכות ומתווספות כי השכל שלנו מוגבל. אינני יכול ברגע אחד להכניס צ'יפ למוח ותהיה לי כל התורה. כמה נפלא היה הדבר, וכמה היה עולה זיכרון מיקרו קטן כזה שמכניסים למוח ויש לך את כל התורה - אבל אין הדברים הולכים כך, אלא בלימוד ועוד לימוד, בהקדמות ועוד לימוד. החומר מהווה מסך והגבלה. ולכן אומרת הנשמה לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, זכינו רק לבחינת ריח, "עלמות אהבוך" - אבל אין זו השגה אמיתית, לא השגנו את כבוד השם כפי מציאותו. אני מבקשת נבואה.
"משכני אחריך נרוצה" - הבקשה לצאת מן החומר
מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ׃
משהבינה הנשמה שכל עוד היא בתוך המסך, שהוא הגוף הגשמי, אין לה אפשרות להתחבר חיבור מושלם, היא מבקשת: הוציאני מכאן. "משכני אחריך נרוצה" - כשם שבמשל מבקשת הרעיה מן הדוד הרועה שימשוך אותה ויוציאה מארמון שלמה, כך בנמשל מבקשת הנשמה מקודשא בריך הוא: ריבונו של עולם, אני רוצה להתחבר אליך, משוך אותי והוציאני מתוך הגוף הגשמי. מסגר החומר מונע ממני את ההשגות הרוחניות, ואני רוצה השגה נבואית, וההשגה הנבואית היא על ידי התנתקות הנפש ממוסדי הגוויה. ומיהם "נרוצה" בלשון רבים? אני והעלמות, הם הכוחות השכליים המסייעים לנשמה - כולנו נרוץ אחרי קודשא בריך הוא.
ומדוע היא מבקשת זאת? "הביאני המלך חדריו". המלך הוא שלמה, והוא כוחות הגוף. המלך הביא אותי אל חדריו, כלומר כלא אותי בתוך הגוויה, והגוף מושך לתאוות, להנאות ולעניינים ארציים וגשמיים. סגר אותי בתוך הגוף ואיני יכולה לצאת ולהשכיל את אמיתת הבורא יתברך ולהתחבר אל האין סוף ברוך הוא, מפני שאני כלואה בתוך החומר, ומסגר החומר מונע מן הנשמה להשיג אלוקות.
"הביאני המלך חדריו" פירושו גם שעשה אותי כפילגש לו, ואם אני פילגש לשלמה - הריני כלי להוצאת רצונותיו. ואם רצונותיו גשמיים וארציים, הרי הוא משתמש בי ובכוחותיי, כוח השכל וכוח החוכמה שהם כוחות אלוקיים, כדי להשיג את רצונותיו ותאוותיו. הנפש מרגישה כלואה בגוף ומשמשת כלי לגוף להוצאת רצונותיו, במקום שהיא תמשוך את הגוף ותתחבר אל האין סוף ברוך הוא, ותתאחד עם קודשא בריך הוא, ואף תצא מן הגוף ותזכה לנבואה. ולכן היא אומרת: "משכני אחריך נרוצה", ריבונו של עולם, אני רוצה "נגילה ונשמחה בך".
"גיל" כפי שהסברנו במשל הוא שמחה פתאומית, שמחה המציפה את האדם ברגע אחד; ועל ידי שהקדוש ברוך הוא יוציא אותי אליו תהיה לי שמחה פתאומית כזו. ואילו "שמחה" עניינה שמחה מתמדת ונמשכת: משתוציא אותי משם, מכאן ואילך יהיה לי חיבור אין סופי לקדוש ברוך הוא, והשמחה תהיה נמשכת. וזהו "נגילה ונשמחה בך".
"נזכירה דודיך מיין" - היין הרוחני, הבחינה הרוחנית המשמחת את נפש האדם, היא ההשגה הנבואית וההתחברות אל האין סוף, שאין אושר גבוה ממנה. ובזה קורה מה שקורה לשותה יין: כשאדם שותה יין הגוף מתבטל, הוא קורס ונופל והגוף כבר אינו מרגיש את עצמו. כך גם ביין הרוחני: כשהנשמה יוצאת מן הגוף, הגוף מתבטל והופך לדבר גשמי שאינו פועל מאומה, והנפש מתחברת אל הרוחניות.
"מישרים אהבוך" - וכאן הדברים נוגעים יותר לנמשל. ביין הגשמי, המסמל תאוות גשמיות, האהבה איננה אהבת מישרים אלא אהבה עקיפה. וכדוגמה שנתנו: דייג אינו אוהב דגים, שהרי אילו אהב אותם לא היה חובט בנבוט בראש הדג ואוכלו; כך אין עושים למי שאוהבים. נמצא שאהבתו איננה אליו אלא אל בטנו, אל התוצאה שיש לו מן הדג. וכן בכל ענייני הגשמיות: האוהב כסף - כי בכסף הוא יכול להשיג ולקנות לעצמו עוד דברים; האוהב כבוד - כי בכבוד דבריו יישמעו ואנשים יעריכוהו; האוהב אוכל - לא מחמת אהבה לדבר עצמו, אלא כי יערב לחיכו ויהנה, או שגופו יתחזק; והאוהב את החיים - כי בחיים הוא יכול להפיק את רצונותיו ותאוותיו והנאותיו. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, אהבת השם היא אהבת מישרים, לא אהבה עקיפה שמובילה לדבר אחר, אלא אהבת עצמותו יתברך כי השם טוב הוא. וזהו "נזכירה דודיך מיין": אהבתך, ריבונו של עולם, גדולה אצלי מאהבת יין, שכן אהבתך היא ישירה, "מישרים אהבוך".
"שחורה אני ונאווה" - פנייה אל כוחות הגוף
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם כְּאָהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה׃
הנפש המבקשת את הדיבוק הנפלא הזה בקודשא בריך הוא, את הנבואה, רואה שהדוד אינו יכול כעת למשוך אותה מתוך הגוף הגשמי. ואין הכוונה למגבלה חלילה, אלא שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם במציאות שבה יש חיבור בין גוף לנשמה, ובמציאות זו אי אפשר שבכל עת שהנשמה תרצה תימשך ותצא מן המציאות הגשמית שלה. היא אינה יכולה להתנשק עמו פנים אל פנים, אינה יכולה לצאת מחדרי המלך. ואז היא פונה אל כוחות הגוויה, אל בנות ירושלים, כלומר אל הגוף, ואומרת להם: דעו לכם, אף שאתם רואים אותי עתה כשאני בתוך הגוף שחורה בחיצוניותי, נאווה אני בעצמותי. הנשמה בעצמותה אור זך, צח ומצוחצח. מה שאתם רואים אותי שחורה, הוא מפני שאני כלואה בתוך הגוף ועומדת כנגד השמש, וכפי שנסביר בהמשך מהי אותה שמש שבמשל. וכאשר אתכבס מכתמי הגוף, מן התאוות ומן הגשמיות, תראו כמה אני נאווה, תראו את יופיי האמיתי, ואז תראו שאהלי קדר הופכים להיות יריעות שלמה, זכות וטהורות.
המלבי"ם מסביר שלא בכדי נקטה הנשמה בלשון "שחורה אני ונאווה". הצבע השחור הוא צבע שאינו מחזיר אור, ובלשון מדעית יותר - הוא בולע את האור. וכך היא אומרת: אינכם רואים את האור שלי, אין אורי מופק כלפי חוץ, שחורה אני, בבחינת צבע שחור הבולע את האור. אבל דעו לכם שנאווה אני, אור זך ומצוחצח. רק מה שנעשה בי מבחוץ גרם לי להיות שחורה, וזה מטעה אתכם לחשוב שאני מוכתמת ושאין בי אותו אור צח ומצוחצח. ומכאן ואילך תסביר מה גרם לה לכך, מה הביא אותה לאותה שחרות.
לסיכום:
השיר הראשון הוא זעקת הנשמה הכלואה בגוף. "ישקני מנשיקות פיהו" - בקשת דבקות מלאה, דרגת נבואה, לעומת "ריח" שהוא ההשגה השכלית מרחוק, המכירה את הבורא מתוך פלאי בריאתו אך לא את עצמותו. "כי טובים דודיך מיין": היין מרומם מלמטה למעלה באש זרה וסופו קרירות, ואילו האהבה העליונה באה מלמעלה למטה ומקדשת את הנפש. "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך" - שמו יתברך אינו ניכר אלא מתוך הרקת האור והחוכמה לעולם, והעלמות, הן כוחות השכל, אוהבות מכוח אותו ריח בלבד. ומתוך כך "משכני אחריך נרוצה": הנשמה מבקשת להיחלץ מ"חדרי המלך" שהם מסגר החומר, אל גילה פתאומית ואל שמחה נמשכת, אל אהבת מישרים שאינה אהבה עקיפה. ולבסוף, כשאין הדבר ניתן כעת, היא פונה אל כוחות הגוף: "שחורה אני ונאווה" - השחרות חיצונית ובולעת את האור, אך בעצמותי אני אור זך, וכשאתנקה מכתמי החומר ייראה יופיי האמיתי.