פתיחה: סיומו של השיר הראשון
בקטע שלפנינו אנו מלווים את הרעיה בשלב מכריע: עד כה היא הייתה מוקפת בבנות ירושלים ולא יכלה לפנות אל דודה, ולכן דיברה אליהן ("אל תראוני שאני שחרחורת"). כעת, משהתפנתה, היא פונה ישירות אל הדוד שמעבר לקיר, מבקשת ממנו סימנים כיצד להגיע אליו, בורחת מחצר המלך, מתייחדת עמו - ולבסוף מושבת בכוח אל ארמון שלמה. כאן, בפסוק ז' של פרק ב', נשלם השיר הראשון. ראוי להדגיש: שיר השירים אינו מחולק בחלוקה יהודית אלא בחלוקת הפרקים הכללית של התנ"ך, חלוקה נוצרית, ולכן בלימודנו איננו מתייחסים לפרקים אלא לשירים - וכדברי המלבי"ם, הספר כולל בתוכו חמישה שירים.
"איכה תרעה איכה תרביץ" - בקשת הסימנים
הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ׃ (א, ז)
הרעיה אומרת לדודה: אני רוצה לברוח מכאן ולהגיע אליך, אך כיצד אזהה את מקומך? מבאר המלבי"ם שיש לרועה שני מצבים. "רועה" - כשהוא מוליך את הצאן לחפש להם מקום מרעה לאכול. "מרביץ" - לא מרביץ לצאן אלא מרביץ את הצאן, מלשון רובצים: בשעת הצהריים, כשהשמש יוקדת, מחפש הרועה מקום מוצל שבו הצאן רובצות. הבדל נוסף: בשעת המרעה כל רועה רועה את צאנו במקום אחר, ואילו בשעת הרביצה מתאספים כל הרועים למקום אחד שיש בו צל.
לפי זה מתפרש הפסוק: הגידה לי היכן אתה רועה, ואם לא אמצאך שם - אמור לי היכן אתה מרביץ את הצאן בצהריים, שהוא מקום אחר, מקום מוצל. המילים "שלמה אהיה כעוטיה" הן מאמר מוסגר, וקריאת הפסוק היא: "איכה תרביץ בצהריים על עדרי חבריך" - היכן המקום שבו אתה מרביץ יחד עם עדרי חבריך הרועים, כדרך העדרים המתאספים יחד בשעת הרביצה.
ומהו אותו מאמר מוסגר? "שלמה אהיה כעוטיה" - עוטיה מלשון עטוף, עוטה מעיל. למה אהיה כאן מכוסה תחת יריעות שלמה, סגורה בארמונותיו ובחדריו? אני רוצה לצאת מן המקום הזה, ולכן אמור לי היכן אתה רועה והיכן אתה מרביץ, כדי שאוכל לבוא אליך ולהתייחד עמך. עוד מפרש המלבי"ם ש"עוטיה" יכול להיות לשון טירוף, כמו עיט הבא על הפגרים לטרוף - כלומר: למה אהיה כאן כמטורפת.
"צאי לך בעקבי הצאן" - שתי עצות לבריחה
אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים׃ (א, ח)
משיב לה הדוד הרועה: כדי שתברחי מחצר המלך ותבואי אליי, את זקוקה לשני דברים. האחד - לדעת היכן מקומי. השני - עצות ותחבולות כדי שהשומרים לא יזהו שאת בורחת, שהרי כפי שנראה בהמשך, ברגע שהם רואים שהיא בורחת הם מיד יוצאים לחפש אותה.
על החשש הראשון הוא משיב: "צאי לך בעקבי הצאן" - אם תכירי את השבילים ואת עקבות הצאן, תשיגי אותי ותגיעי אל מקום מרעיי. ועל החשש השני: "ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים" - התחפשי לרועה, והתערבי בין הרועים והרועות. כך תיבלעי ביניהם, ואף אחד לא יחשוד שאת מארמונו של המלך, וגם כשיבואו לחפש אותך לא יעלה על דעתם שאת אשת המלך.
"לסוסתי ברכבי פרעה" - דברי אהבה בעת הייחוד
לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי׃ (א, ט)
אומר המלבי"ם: לאחר שנתן לה סימנים כיצד להשיגו, היא אכן בורחת ומגיעה אליו, וכעת היא מתייחדת עם דודה, והוא פותח בדברי אהבה. הוא רואה אותה מקושטת בתכשיטים יקרים, בפנינים ובזהב, ואומר לה: את דומה בעיניי כאילו שלמה לקח את סוסתי היחידה ואסר אותה במרכבותיו. שהרי ידוע שמקווה הסוסים אשר במצרים נקנה על ידי שלמה, והוא נעשה משווק הסוסים הגדול ביותר; הוא נטל את כל זכויות שיווק הסוסים מפרעה מלך מצרים, ובזכות היותו חתנו - שהרי נשא את בתו - קיבל שם את כל הזכויות. אומר לה הדוד: אף שיש לפרעה סוסים ולשלמה סוסים ומרכבות רבות, ומקור השיווק כולו בידו - דווקא את סוסתי שלי לקח.
נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים׃ (א, י)
את נדמית כסוסי שלמה שהיו מקושטים בתכשיטים. עד היום יש המשקיעים בסוסים שלהם השקעות מופלגות, כל מיני ספוילרים וחישוקי מגנזיום - כל דור ודור והסוסים שלו וההשקעות שבו. והוא אומר לה: הלחיים שלך נאות כמו תורי הזהב שהיו שמים לסוסים על לחייהם, וצווארך מקושט בחרוזי פנינים כמו שהיו שמים על צוואר הסוסים.
תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף׃ (א, יא)
אומר לה הדוד: כשהיית אצלי לא היה לך דבר כזה. היו לך רק נקודות כסף, לא תכשיטי זהב ולא תורים אלא נקודות בלבד - שהרי אצלי היית בעניות, רועה צאן אני. וכעת אני רואה שעשו לך תורי זהב: בזמן שאצלי היו לך רק נקודות הכסף, כאן שלמה עשה לך תורי זהב.
"נרדי נתן ריחו" - תשובת הרעיה: לא התאוויתי לשולחן המלך
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ׃ (א, יב)
כאן, אומר המלבי"ם, כבר עונה הרעיה: דע לך, עכשיו כשנפרדתי מחברת המלך שלמה אני יכולה לספר לך - עוד כאשר המלך הושיב אותי במסיבתו, בארמונו ועל שולחנו המפואר, לא התאוויתי לתענוגיו ולמטעמיו. "נרדי" - נרד הוא סוג של בושם; הבושם של דודי, של אהובי, הוא שנתן ריחו. כלומר: אמנם ישבתי שם בכל הפאר וההדר, אך מה שעלה באפי לא היה האוכל והמטעמים שהוגשו לי, אלא נרדו של דודי - אליו אני נמשכת.
צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין׃ (א, יג)
היא מתארת שהרגישה את ריחו הטוב בשני אופנים. האופן האחד: דרכן היה לשים בין דדיהן צרור של מור לריח - כעין שקית בד שבתוכה מיני בשמים, וזו הייתה מדיפה ריח. אומרת הרעיה: הריח הנמצא אצלי ומדיף מזכיר לי אותך; כל פעם שאני מריחה את הבושם שעליי, כאילו הריח הזה בא ממך, "בין שדיי ילין", ותמיד אני נזכרת בך.
אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי׃ (א, יד)
"כופר" הוא מין בושם, כלשון הכתוב "כפרים עם נרדים". והאופן השני: אני מריחה את אשכול הכופר, שהוא דבר המדיף ריחו למרחוק, מכרמי עין גדי - מן המקום שבו אתה נמצא. משם הריח שלך משתלח למרחוק ומגיע עד אליי. נמצא שהיא מבטאת שני סוגי ריח: גם הריח שנמצא אצלי מזכיר לי אותך, וגם הריח שמגיע ממך אינו נותן לי לשכוח אותך.
"הנך יפה" - שני מיני יופי
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים׃ (א, טו)
עונה לה הדוד: את יפה בעיניי משני טעמים. האחד - "הנך יפה רעיתי": מה שתיארת לי כעת הוא שאת תמיד רעייתי, שאף שהיית בארמונו של שלמה והוא העניק לך מכל טוב, נשארת נאמנה לי. בעניין זה מעשייך יפים מאוד בעיניי, שלא התפתית לתאוותיו ולמנעמיו של המלך שלמה. והשני - "הנך יפה עיניך יונים": מצד עצמך, עינייך דומות ליונים, שהיונים כידוע מסתכלות רק על בן זוגן ואינן מחפשות בן זוג אחר.
ובעומק הדברים יש כאן שני מיני יופי: יש יופי שהוא בעיני המתבונן, ויש יופי מוסכם. הגמרא אומרת "חן אישה על בעלה" - לאו דווקא שתהיה יפה בעיני כל אחד, אלא שהיא מצאה חן בעיניו, והראיה שנשא אותה; או היא עצמה או ממונה, לא משנה - בכל אופן יש מצב שבו מצאה חן בעיניו. ולעומת זאת יש חן שאינו פרטי אלא כולם מסכימים עליו, כמו "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה" - קונצנזוס. וזה שאומר לה הדוד: מצד אחד "הנך יפה רעיתי", מצד הקשר שבינינו, שלא התפתית לשלמה ונשארתי במחשבתך ובדעתך; ומצד שני "הנך יפה" יופי המוסכם על הכול - "עינייך יונים", שכשם שהיונה אינה נותנת עיניה אלא בבן זוגה, כך את נותנת עינייך רק בבעלך.
"אף ערשנו רעננה" - בית של יער
הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה׃ (א, טז)
אחרי שאמר לה "הנך יפה רעיתי", היא משיבה לו: "הנך יפה דודי" - מצד תוארך, שהתואר הוא דבר חיצוני. "אף נעים" - מצד שלמותך, שכן "נעים" הוא אדם שנעימה חברתו, וזהו האדם השלם, בעל המידות המיוחדות. ומוסיפה: הנה הגיע הזמן שנתייחד. עד עכשיו שכבתי על מיטות זהב וכסף בהיכל המלך, אך כעת "ערשנו רעננה" - היכן אנחנו? ביער, בשדה; מה יש לנו? ערש העשויה מענפים רעננים של עצים. וכעת הגיע עת דודים, עת שנתייחד.
קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים׃ (א, יז)
ובאותו מקום שבו נתייחד אין לי ארמון כארמונו של שלמה, ואין מיטות זהב וכסף כבחדריו. אז מהו הבית שלי? "קורות בתינו ארזים" - עצי הארז הגדלים כאן ביער הם קורות בתינו. "רהיטנו ברותים" - רהטים הם המקום שבו המים רצים, כלשון "ברהטים בשקתות המים", והוא מלשון מרוצה. אמנם בלשון חז"ל "רהיט" הוא הדלת, והגמרא אומרת שמפני שתמיד רצים אל הדלת נקראה כך; אך מצינו "רהטים" גם כביטוי לשקתות המים, שגם שם המים עוברים במרוצה.
והנמשל: "ברותים" הם עצי הברוש, ויש אומרים שאינם דווקא ברוש אלא עצים בעלי ענפים רחבים. שהרי אנו שוכבים אי שם ביער וערשנו רעננה, ואם ירד עלינו הגשם - מה יהיה המרזב שלנו? מי יסיר מעלינו את המים? אלו הברותים, שעליהם גדולים והם ישפכו את המים סביבותינו ויסוככו עלינו שלא יגיע אלינו הגשם.
"אני חבצלת השרון שושנת העמקים"
אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים׃ (ב, א)
ממשיכה הרעיה: אני דומה לחבצלת הגדלה בשרון ולשושנה הגדלה בעמקים. מבאר המלבי"ם: החבצלת היא צמח שיש לו מתחת לאדמה שורשים הדומים לבצל, אין להם ריח חזק, ועל ראשם פרח יפה מאוד. כשהשמש זורחת החבצלת נוטה אחריה, וכשהשמש באמצע הרקיע היא מטה ראשה לרקיע, וכשהשמש שוקעת היא מטה ראשה לכיוון השקיעה - כידוע שיש פרחים הנוטים אחר מהלך השמש. והפרח הזה גדל ומצליח דווקא בשרון ודווקא לפני השמש, במקום שטוף שמש. לעומתה השושנה היא פרח בעל ריח טוב, ודרכה לפלוט את הריח שקלטה דווקא בשקיעה, ולכן היא מצליחה יותר במקום מוצל.
ולפי זה מתפרשים דבריה: "אני חבצלת השרון" - אני אוהבת את המנוחה, לשבת בשרון ולפתוח את פרחיי היפים לפני השמש הזורחת. ומיהי השמש? אתה דודי. אתה אהובי, אתה השמש, ואורך ניכר עליי; אני נהנית להיות בצלך, במקום שבו אתה מאיר ומשפיע עליי, ואז יופיי בא לידי ביטוי. אבל כאשר באות בנות ירושלים ותופסות אותי ומחזירות אותי לארמונו של שלמה המלך, כשאני שבה אל העמק ואל הצללים - שם אני כלואה - אז אני פולטת את הריח הטוב שקיבלתי מן השמש, ואז אני דומה לשושנה, שדווקא בשקיעה מתחילה לתת את ריחה הטוב.
כלומר: בנות ירושלים ירגישו בטוב ריחי, במוסר שלי ובמידותיי הטובות, דווקא כשאחזור לארמונו של שלמה. וכנראה הכוונה גם ללימוד בנפש האדם: אדם ממורמר, שתמיד רע לו, הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגותו; ולעומת זאת אחרי תקופה שטוב לו, גם התנהגותו טובה יותר. וזה שהיא אומרת: אחרי שהתייחדתי עם דודי, גם כשיחזירו אותי לארמון אמשיך לתת את ריחי, כשושנת העמקים הנותנת ריחה אף במקום מוצל.
"כשושנה בין החוחים" - אזהרת הדוד
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת׃ (ב, ב)
אומר לה הדוד: בין בנות ירושלים את דומה לשושנה בין החוחים. השושנה, כידוע, גבעולה מלא קוצים - כל מי שאחז פעם גבעול של שושנים יודע שקוצים סביבותיו - וכאשר השושנה מתערבת בין הקוצים, הם משחיתים אותה. לכן אני מזהיר אותך: עלייך להרים את ראשך למעלה ולא להתחבר עם החוחים. ומי הם הקוצים? בנות ירושלים, המנסות כל הזמן למשוך אותה בחזרה לשלמה ולעורר בה את הקשר ואת האהבה אליו, בשעה שליבה נתון לבעלה הנמצא אי שם במדבר. הוי זהירה - הרימי ראש למעלה, שלא יפגעו החוחים בשושנה.
"כתפוח בעצי היער" - תשובת הרעיה
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי׃ (ב, ג)
עונה לו הרעיה: גם אתה דומה בין הבנים כתפוח בעצי היער. עצי היער גבוהים והתפוח נמוך, והם מסתירים אותו בענפיהם ובגובהם - ואף על פי כן עדיין הוא ניכר ביניהם, על ידי ריחו הטוב. "בצילו חימדתי וישבתי" - זה הריח הטוב שהוא מדיף. ודבר שני, ייחודו בפריו המתוק לחכי.
ופירוש הדברים: כשאני נמצאת איתך - "ופריו מתוק לחכי", אני טועמת מן הפרי עצמו. וכשאיני איתך - "בצילו חימדתי וישבתי", גם במקום שאני נמצאת אצל שלמה ריחך מגיע אליי. במילים פשוטות היא משיבה לו: אל תחשוש שמא יקלקלו הקוצים את השושנה, שמא ימשכוני בנות ירושלים אל חשק שלמה. אין לך מה לדאוג - אתה כתפוח בעצי היער; כשאני איתך אני נהנית מפריך, וכשאיני איתך ריחך המדיף למרחוק מושך את ליבי להישאר קשורה אליך.
"הביאני אל בית היין" - שיא הדבקות
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׃ (ב, ד)
אומרת הרעיה: לאחר שדיברו האוהבים את כל זה, לקח אותה הדוד והביאה אל בית היין. ומהו הדגל ששם עליה? האהבה. האהבה היא הדגל שביניהם.
סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי׃ (ב, ה)
"אשישות" הם כלי זכוכית מלאים יין, גביעי היין, כמו שמסביר האבן עזרא. "רפדוני בתפוחים" - רפדו את מצעי מסביבי בתפוחים המדיפים ריח טוב, שכן דרכם הייתה שכאשר אדם חלה היו שמים סביבו תפוחים ודברים המדיפים ריח טוב שיגרמו להבראתו. "כי חולת אהבה אני" - כיוון שאני חולת אהבה, זו התרופה שאני נצרכת לה, מפני שאהבתי לדודי היא אהבה אינסופית.
שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃ (ב, ו)
ולא רק אני נותנת בו אהבתי, אלא גם דודי נותן אהבתו אליי: שמאלו תחת לראשי, ויד ימינו מחבקת אותי.
"אם תעירו ואם תעוררו" - שבועת הרעיה
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ב, ז)
אך כאן ניתק הקשר, משום שבאו בנות ירושלים להשיב את הרעיה אל היכל המלך. הן מתקרבות אליה כדי להחזירה לארמון, והיא אומרת להן: אני משביעה אתכם. "להעיר" ו"לעורר" נשמעים לנו כדבר אחד, אך אומר המלבי"ם שאין הדבר כן. "להעיר" פירושו לעורר שנאה ואיבה, ויש לכך פסוקים מפורשים: אצל שמואל נאמר לשאול "וה' סר מעליך ויהי ערך" - "ערך" היינו שונאך. וכן בדניאל: "חלמא לשנאך ופשרה לערך" - יראה הקב"ה את החלום שראית לשונאיך ואת פתרונו לאויביך. ולמי אמר זאת דניאל? לבלשצר; כך פתר לו את החלום בצורה הזאת (ומי שרוצה יכול לחזור על השיעורים בדניאל, ואף מומלץ).
ולפי זה: "אם תעירו" - אל תטילו איבה באהבה הגדולה שיש לי עם בעלי. "ואם תעוררו" - וגם אל תנסו להגדיל את האהבה. שכן בין שני אוהבים, אומר המלבי"ם, זר לא יקרב אליהם: אל תפחית ואל תוסיף. האהבה מצד עצמה תתעורר כפי הראוי לה, אל תנסו לגרוע ממנה ואל תנסו להוסיף בה.
והיות שאין שם איש במדבר, במי היא יכולה להשביע? לכן היא אומרת: אני משביעה אתכם בצבאות ובאילות השדה, שהם יהיו העדים והמתרים והמודיעים את השבועה הזאת. כדרך שאומרים "השבעתי לכם בשמיים ובארץ", שמשביעים בדבר שיהיה העד. כאן אין לנו עדים, ולכן אני מעידה במי שנמצא סביבנו - בצבאות או באילות השדה - שלא תבטלו את האהבה וגם לא תנסו לעורר אותה.
ובנקודה הזאת הדוד חלף הלך לו, והרעיה הוחזרה והושבה לחדרי שלמה. אומר המלבי"ם: כאן נשלם השיר הראשון. ומכאן נעבור אל המליצה, להבין מהו הנמשל - מהו התהליך שהתרחש כאן בין הנשמה ובין קודשא בריך הוא ובין שלמה המלך.
לסיכום:
בקטע זה משלימה הרעיה את מסע הבריחה והייחוד: היא מבקשת מדודה סימנים - היכן הוא רועה והיכן הוא מרביץ בצהריים, והוא משיבה בשתי עצות: ללכת בעקבי הצאן ולהתחפש לרועה. משהגיעה אליו, הוא משבחה כסוסתו שבין רכבי פרעה, מקושטת תורי זהב, והיא מעידה שגם על שולחן המלך לא התאוותה למטעמיו אלא לריח נרדו של דודה, המלווה אותה מבפנים (צרור המור) ומבחוץ (אשכול הכופר). הוא משבחה בשני מיני יופי - יופי הנאמנות ויופי המוסכם של "עינייך יונים" - והיא משיבה בתיאור בית של יער: קורות ארזים ורהיטי ברותים. משם: חבצלת השרון מול שושנת העמקים, אזהרת "כשושנה בין החוחים" ותשובת "כתפוח בעצי היער", ולבסוף שיא הדבקות בבית היין, חולת אהבה, ושבועת "אם תעירו ואם תעוררו" - שזר לא יקרב אל האהבה, לא לגרוע ולא להוסיף. וכאן, בהיפרד הדודים, נשלם השיר הראשון.