פתיחה: המהלך של המלבי"ם בשיר השירים
בהקדמה הארוכה למדנו את יסודות שיטת המלבי"ם, ולמי שרצה לדלג עליה ולהיכנס ישר אל הפסוקים - נסכם כאן את המהלך בקצרה. יסוד הדברים: יש באדם כוחות גוף ויש בו כוחות נפש. שלמה המלך שבמשל מבטא את כוחות הגוף, והרעיה מבטאת את כוחות הנפש - את החלק הרוחני האלוקי שבשלמה, שהיא הנשמה. הדוד הוא הקדוש ברוך הוא, והנשמה כמהה ויוצאת אליו תמיד, מבקשת להתנתק מקישורי הגוף הגשמי החומרי על כל תאוותיו ומטעמיו, מואסת בו ורוצה להתחבר אל הדוד.
המשל עצמו: המלך שלמה לקח לו אישה לרעיה, ואותה אישה הייתה נשואה לרועה צאן, ועדיין אהבתה נתונה לרועה. אף ששלמה מנסה להטעימה מכל תאוותיו ומטעמיו, מארמונותיו והנאותיו - כל זה אינו מדבר אליה, והיא עורגת להתחבר עם רועה הצאן שנותר במדבר. והוא בא אליה אל הארמון, שומר את דרכיה, מביט בעד חרכיה ומצפה לה, והיא מדי פעם בורחת ומתחברת עמו. באות בנות ירושלים, שהן כביכול כוחותיו של שלמה, ולוקחות אותה בחזרה אל הארמון. עד שבפעם החמישית היא מצליחה לברוח ומתאחדת עם אהובה, בעל נעוריה.
והנמשל: נשמתו של שלמה יוצאת בכל פעם בנבואה אל הקדוש ברוך הוא. השיר נחלק לחמישה חלקים, שכן חמש פעמים נתנתקה נשמתו של שלמה מקישורי הגוף ונתחברה בנבואה עם הקדוש ברוך הוא, שהוא הרועה שבמשל, וכוחות הגוף משכו אותה בחזרה בעת שהסתיים החיזיון. כך ארבע פעמים, ובפעם החמישית - כשנפטר שלמה - היה החיבור בין הנשמה לקדוש ברוך הוא חיבור מוחלט וסופי, בלי שיהיה כוח ביד כוחות הגוף להשיבה למקומה.
נתחיל בסיעתא דשמיא ללמוד תחילה את החלק הראשון בדרך המשל, ולאחר מכן נראה כיצד הפסוקים מתחברים בדרך הנמשל. לא נעשה זאת על כל הספר בבת אחת, שכן אז יישכח הקשר בין המשל לנמשל, אלא בחלקים חלקים, כדי שנוכל להבין את המשל לעומת הנמשל.
"שיר השירים" - שיר הכולל חמישה שירים
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃ (א,א)
אומר המלבי"ם: שיר שנחלק לחמישה שירים, ולכן נקרא "שיר השירים" - שיר שכלולים בו שיריו של שלמה.
"ישקני מנשיקות פיהו" - עריגת הרעיה אל דודה
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי־טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ (א,ב)
הרועה, הוא הדוד, ממתין מאחורי הדלת והמזוזה לאשתו שנלקחה לארמונו של שלמה להיות אחת מנשיו. הוא עומד שם וממתין, והיא מריחה אותו ויודעת שהוא כאן בסביבה. מתוך כך היא עורגת ומבקשת: מי ייתן ויקרב אליי פנים אל פנים, מי ייתן וינשקני נשיקות של אהבה.
"דודיך" - לשון אהבה, כמו "עת דודים", כלומר עת האהבה וההתחברות, עניין של ידידות וקרבה. והיא אומרת: "כי טובים דודיך מיין" - האהבה שלי אליך טובה לי מן היין המשובח שאני מקבלת כאן בארמון. בארמון שלמה היה ודאי שפע אדיר, אך זהו שפע גשמי, ואני מעדיפה את האהבה עמך בדלות של הרועה על פני היכלי ארמונו של שלמה.
"שמן תורק שמך" - השגה בדרך של ריח
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל־כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ׃ (א,ג)
אף שאיני רואה אותך ואיני מרגישה אותך באופן פיזי, את הריח אני כן מרגישה. בימי קדם היו מורחים על הגוף שמן בעל ריח, וגם שמן האפרסמון שריחו מיוחד ביותר - שמן היה. חומרי הריח שלהם היו חומרים שומניים. "לריח שמניך טובים" היינו השמן הטוב המריח למרחוק. "שמן תורק שמך" - אין לנו השגה אלא על ידי שמך הטוב, כאדם הלוקח שמן או בושם ומריקו מכלי לכלי, והריח נודף למרחוק. כך אומרת הרעיה: איני פוגשת את דודי, אבל אני מריחה אותו, מרגישה אותו בסביבה בבחינת ריח המדיף למרחוק.
"על כן עלמות אהבוך" - "עלמות" הן מדרגה גבוהה יותר מ"בנות", והן אהבוך משום שהן מבינות את הטוב שבך ואת המעלה שבך. ואם רק מכוח הריח הנודף למרחוק הן מבקשות להתחבר עמך, על אחת כמה וכמה אילו היו פוגשות אותך פנים אל פנים.
"משכני אחריך נרוצה" - בקשת השחרור מן הארמון
מׇשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ׃ (א,ד)
המפגש עמך הוא במדרגה מרוממת הרבה יותר מאשר להריח את ריח שמניך הטובים, ולכן מבקשת הרעיה מן הדוד: "משכני אחריך נרוצה" - הוציאני מן המסגר הזה, מחדרי שלמה שבהם אני נעולה, וכשאהיה חופשייה אפגוש אותך פנים אל פנים. "נרוצה" בלשון רבים - אני והעלמות שהן רעותיי, שבנמשל הן כוחות הנפש והנשמה: החוכמה, הבינה, הדעת, כוחות השכל.
ומדוע אני מבקשת שתוציאני לחופשי? "הביאני המלך חדריו" - הריני כלואה בחדרי שלמה, חדר לפנים מחדר, ואין בידי לצאת. לכן אני מבקשת שאתה תפעל את הפעולה: "משכני אחריך" - משוך והוצא אותי מן המכלא שאני סגורה בו. ואז, כשאהיה חופשייה, "נגילה ונשמחה בך", שהשמחה שיש לי בך גדולה הרבה יותר מן השמחה שבחדרי שלמה, מן ההנאות והתאוות שהוא נותן לי בארמונו.
גיל ושמחה - שמחה מתחדשת ושמחה קבועה
כפי שכבר למדנו כמה פעמים, "גיל" בא תמיד לבטא שמחה מתחדשת, ואילו "שמחה" מבטאת שמחה קבועה. לכן אומרת הרעיה "נגילה ונשמחה בך": בשעת המפגש עצמו תהיה שמחה מתפרצת ומתחדשת - "נגילה", ולאחר שאתאחד עמך תהיה זו שמחה קבועה ומתמדת - "ונשמחה בך".
שמחת הגוף - שמחה דמיונית
ומדוע זו תהיה שמחה אמיתית? מפני שהשמחה העצמית שיש לי עמך גדולה על שמחת חדרי שלמה, ששמחת חדרי שלמה - אומר המלבי"ם - אינה מעלה עצמית אלא דמיונית בלבד. אם נעבור לרגע אל הנמשל: הנשמה נמשכת כאן אחר הגוף, אבל הנאות הגוף הן הנאות דמיוניות ולא הנאות ממשיות.
ומניין לנו? אדם שממלא את תאוותו רואה פתאום שאין זה מה שחשב. היצר הרע צייר לו את הדבר בצבעים ורודים, ולבסוף מתברר לו שאין זה כפי שאמרו. ומה התברר? שהיה בזה הרבה מן הדמיון. היצר הרע מפתה את האדם בכוח הדמיון - זהו אחד מכוחותיו החזקים ביותר: הוא צובע את העבירה בוורוד, יוצר דמיונות כמה זה טוב, כמה טעים וכמה נפלא, ולבסוף רואה האדם שמכרו לו אשליות.
וזה שאמר הבן איש חי: המילה "עולם" - קח את האותיות הנסתרות שבה: ע' - י' נ', ו' - ו', ל' - מ' ד', חבר את הכול ותקבל "דמיונים". העולם הזה הוא עולם של דמיונות, והיצר הרע מוכר בו דמיונות. ראו כיצד מצלמים לנו דבר, כיצד מוכרים לנו מוצר: מראים לך קורנפלקס עם נגיעות פקאן, ואתה סבור שיש בו חמישים אחוז פקאן; וכשאתה פותח אתה רואה שאולי יש בו חמישה אחוזים. כך הוא היצר הרע: התמונה נראית יפה, מרשימה ומושכת מאוד, וכשאתה מגיע אל הדבר בפועל אתה רואה שלא כצעקתה, שמכרו לך דמיון. נמצא שכל ענייני העולם הזה דמיונות הם, ולכן השמחה האמיתית היא "נגילה ונשמחה בך", שהשמחה בהיכלו של שלמה שמחה דמיונית היא.
"מישרים אהבוך" - אהבה ישירה ואהבה עקיפה
"נזכירה דודיך מיין" - אהבתך תהיה יקרה לי יותר מן היין ומהנאות התענוג שבהיכלו של שלמה, "כי מישרים אהבוך". ומהו "מישרים"? באופן ישיר, להבדיל מאופן עקיף.
כאשר מדברים על אהבת שלמה, כלומר על אהבת הנשמה את הגשמיות, אין זו אהבה עצמית אלא אהבה עקיפה. שכן כשאדם אוהב את ענייני העולם הזה, אין הוא אוהב את גוף הדבר, אלא את הטוב, את הערב ואת המועיל - את התוצאות היוצאות מן הדבר, לא את הדבר עצמו. ולכן ברגע שבא לידי סיפוק על ידו, שוב אין הוא מתעניין בו.
אדם אוהב אוכל, אומרים. וידועה החידה: הדייג אוהב דגים? אם הוא אוהב אותם, מדוע הוא אוכל אותם? נותן להם נבוט בראש - וכי כך עושים למי שאוהבים? הגשמיות אינה דבר שאנו אוהבים, אלא דבר שיכול לספק את רצונותינו, ונמצא שזו אהבה עקיפה. וכך היה אצל אמנון ותמר: "ויאהבה" - איזו אהבה הייתה זו? תאווה וסיפוק רצונות. והראיה, שברגע שנסתיים הדבר, השנאה ששנאה הייתה גדולה מן האהבה שאהבה קודם לכן. ללמדך שנדמה לנו כאהבה, אך אין זו אהבה עצמית אלא אהבת היוצא והנובע מן הדבר עצמו.
לעומת זאת אהבת הקדוש ברוך הוא היא אהבה עצמית: אוהבים אותו בעצמותו. לא מפני שמשתלם לי, לא מפני שיוצא לי, לא מפני שאני מרוויח, אלא אהבת השם בעצמותו, בהיותו הטוב בעצמותו. לכן אומרת הנשמה "מישרים אהבוך": האהבה לקדוש ברוך הוא היא אהבה ישירה, מצד המעלה העצמית של הדוד; ואילו האהבה אל שלמה, אל ענייני הגשמיות, היא אהבה עקיפה, שעל ידה אני מקבלת תאוות וסיפוק רצונותיי.
"שחורה אני ונאווה" - שחרות חיצונית בלבד
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם כְּאׇהֳלֵי קֵדָר כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה׃ (א,ה)
כדי שבנות ירושלים שסביבה בארמון לא ירגישו שהיא מדברת עם דודה, פונה הרעיה אליהן ומדברת עמן. והיא אומרת להן: דעו לכן, אף שאני נראית שחורה - שהרי רועת צאן הייתה, ומחמת שרעתה בצאן נשתזפה - אין שחרותי כשחרות הכושי. שחרות הכושי היא שחרות עצמית שאין להסירה בשום אופן, אבל אצלי, אף שכלפי חוץ אני נראית שחורה, "ונאווה" אני: כשתסור הסיבה יסור גם המסובב. השחרות שלי באה מחמת השיזוף, וכשלא אהיה עוד במצב של שיזוף - תסור ממני השחרות.
"כאהלי קדר כיריעות שלמה" - אוהלי קדר הם אוהלי המדבר, שהם שחורים. שחרותם באה מחמת שיזוף השמש הרב, ובכל זאת אפשר לכבסם ולעשותם נקיים וזכים כיריעות שלמה. וכך מביאה הרעיה משל על עצמה: אף שאתן רואות אותי שחורה, אין שחרותי פנימית ואינה בטבעי, אלא כשם שאוהלי קדר יתכבסו ויהיו כיריעות שלמה, כך גם אני אתכבס ותראו כמה נאווה אני.
"ששזפתני השמש" - נטירת הכרמים
אַל־תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ־בִי שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת־הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי׃ (א,ו)
אל תחשבו שאני שחורה בעצמותי, אלא שחרותי חיצונית היא: "ששזפתני השמש". ודבר מעניין: מהי לשון "שיזוף"? אומר המלבי"ם, "שזף" בלשון הקודש עניינו ראייה, כמו "לא שזפתו עין איה", "עינו שזפתו". כלומר, העין הרואה נקראת שוזפת. וכאן היא אומרת בלשון מליצית: השמש הסתכלה עליי, השמש הרבתה להביט בי, ומחמת זה אני שחרחורת.
ומה שאתם רואים שהשחרות חדרה קצת פנימה ואינה רק חיצונית - זה מפני ש"בני אמי נחרו בי". "חרה" הוא לשון שריפה, כמו "חרה אפו", "חרון אף", "כשכן חררים במדבר". "נחרו בי" - נחרו עצמותיי מחמת השמש. ומדוע? כי בני אמי "שמוני נוטרה את הכרמים", וישבתי בין הכרמים בתמידות, ועל ידי כך נשתזפתי ונצרב עורי, והנה כעת אני שחרחורת.
"כרמי שלי לא נטרתי" - על היופי שלי לא השגחתי, שכן כל ענייני היה לנטור את הכרמים שביקשו ממני לנטור, ומתוך כך לא שמתי לב על החיצוניות שלי ונעשיתי שחרחורת. וזהו מצבי כיום, אך כאמור אין זה מצב פנימי אלא חיצוני בלבד.
דיוק הלשון: "נוטרה" ולא "שומרה"
שימו לב ללשון: "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי". אומר המלבי"ם, יש הבדל בלשון הקודש בין "נטר" לבין "שמר" או "נצר". "שמר" ו"נצר" נופלים על דבר גשמי, ואילו "נטר" ייפול לעולם על דבר מופשט ורוחני, כגון "נטר לו איבה". אפשר לומר "תשמור את הבהמה", אבל דבר שבלב אי אפשר לומר עליו לשון שמירה כפשוטה, ולהפך - לשון נטירה אינה נופלת על דבר גשמי אלא על דבר מופשט.
אם כן לכאורה אין הלשון מובנת: "שמוני נוטרה את הכרמים" - הכרם דבר גשמי הוא, ולא היה מתאים כאן "נוטרה" אלא "שומרה את הכרמים" או "נוצרה את הכרמים". אלא אומר המלבי"ם: כיוון שכל עניינו של שיר השירים הוא הנמשל והמליצה, והמליצה מדברת בעניינים רוחניים, לכן נקט הכתוב לשון רוחנית - ביטוי הבא על דבר מופשט. שכן באמת אין הכרם שכאן כרם גשמי אלא דבר רוחני. זהו הרעיון של "נוטרה את הכרמים" על פי פנימיות הדברים, כפי שנראה כשנבאר את המליצה.
לסיכום:
פתחנו את פרק א' בשיטת המלבי"ם: שלמה הוא כוחות הגוף, הרעיה היא הנשמה, והדוד הרועה הוא הקדוש ברוך הוא. בפסוקים הראשונים הנשמה עורגת אל דודה - "ישקני מנשיקות פיהו", מעדיפה את אהבתו על כל יין הארמון; היא משיגה אותו בינתיים רק בבחינת ריח הנודף למרחוק - "שמן תורק שמך"; ומבקשת שימשכנה ויוציאנה מן החדרים שבהם היא כלואה - "משכני אחריך נרוצה", שכן שמחת הגוף דמיונית ואהבתה עקיפה, ואילו אהבת הבורא עצמית וישירה - "מישרים אהבוך". ולבסוף היא פונה אל בנות ירושלים ומלמדת שהשחרות שדבקה בה מחמת השמש והכרמים אינה עצמית אלא חיצונית, וכאוהלי קדר שיתכבסו ויהיו כיריעות שלמה - כך עתידה היא להתכבס ולהיראות בכל נאוותה.