פתיחה: המשל הגדול של המלבי"ם
בשיעור זה אנו ממשיכים בהקדמת המלבי"ם לשיר השירים. המלבי"ם חילק את פירושו לשניים: "משל" ו"מליצה". ה"משל" הוא סיפור המעשה החיצוני שהשיר מספר, וה"מליצה" היא פתרון החידה: מה עומד מאחורי המשל, מיהם הגיבורים באמת ומה מתרחש כאן לאמיתו של דבר. תחילה נעמוד על עולם הדימויים שהמלבי"ם בונה, אחר כך על סיפור המשל, אחר כך על פתרון המליצה, ולבסוף על חלוקת השיר לחמישה שירים ועוד שיר קטן בסופו.
ירושלים וציון - הגוף וכוחותיו
המלבי"ם מדמה במליצתו את "בית שלמה" - כלומר את גווייתו של האדם וצבא כוחותיה - אל קריית מלך רב, ואותה עיר מכונה בשיר בשם ציון וירושלים. כפי שפתחנו: באדם יש כוחות רבים, וכולם גשמיים, שהרי כשאדם מת כל הכוחות הללו בטלים עמו. אם כן, כשהשיר מדבר על ירושלים ועל ציון - הוא מדבר על הגוף, הגוף וכוחותיו.
וכך עצמו של המשל כבר שימש את שלמה בספר קהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ודרשו חז"ל: "עיר קטנה" - זה הגוף, "ואנשים בה מעט" - אלו האיברים. "ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" - פירשו חז"ל שזה יצר הרע.
מיהו אפוא הכוח המושל בעיר? את הכוח המתעורר, היצר המושל בגווייה, אשר כל כוחות הגוף נשמעים לו למלא את פקודתו, מכנה השיר בשם "המלך שלמה". שימו לב: אין אנו מדברים כאן עדיין על הנשמה כלל, אלא על הכוח השולט בגוף, המנהיג את העיר הזאת - גווייתו של שלמה - ומולך עליה מלכות עצומה ומושל בה ממשל רב, כמלכות שלמה בירושלים. והכוח המושל בגוף מטבע הדברים הוא מכוחות הרע, שהרי הגוף נמשך אחר התאוות; אין זו נשמה אלא חלק גשמי, חומר. זהו אותו "מלך גדול" שבא אל העיר וסבב אותה: הוא השולט בכוחות הגוף המתאווים, והוא המנהל את חיי האדם על פיהם.
בנות ירושלים - כוחות הגוף הנתלים בחומר
עוד מכנה השיר את הכוחות הנפשיים הנתלים בחומר למיניהם בשם "בנות ציון" או "בנות ירושלים". הסברנו שיש כוחות עיקריים ויש כוחות נתלים בהם, משניים ומינוריים יותר. יש מרכז: לב, ריאות, כבד, כליות; ולעומתם איברים פחות חיוניים - ידיים, רגליים, אוזניים, עיניים, פה; אדם יכול להתקיים גם בלעדיהם. אבל בלי לב אי אפשר לחיות. (אמנם יש כאלה שחיים היום בלי לב, אפשר לראות זאת בעיקר בכנסת ובעוד כל מיני מקומות, אבל באופן עקרוני לחיות בלי לב זה קשה.) ומכל מקום, אם העיר היא הגוף, הרי "בנות ציון" הן הכוחות השוכנים באותה עיר.
אלו הן נשי שלמה ופילגשיו, למלא תאוותיו ותשוקותיו על כל חמדת נשים; הן אמהותיו ושפחותיו, ומהן ייקח לו לרקחות ולטבחות ולאופות - בכוח הזן, בכוח המגדל, בכוח המוליד, ויתר כוחות הגווייה במכסת נפשות. כוח הזן: מה שאדם אוכל, הקיבה מפרקת וזנה בו את כל הגוף. כוח המגדל: הכוח שבו האדם גדל. כוח המוליד: הכוח שבו הוא מבטיח את קיום המין ואת הדור הבא. כל אלה - נשי שלמה, פילגשיו, בנות ירושלים - הם כוחות הגוף, שכל תפקידם לספק לו את הנאותיו, רצונותיו ותאוותיו.
המשל: הרעיה, המלך והרועה
"וישא משלו ויאמר": בין המון הנשים אשר היו לשלמה, חשקה נפשו ברעיה אחת, היפה בנשים, והיא מאורסה ונשואה לרועה צאן במדבר. מלך פורץ גדר ואין מוחה בידו, ולכן נלקחה הרעיה בעל כורחה מחיק אהובה הרועה אל המלך שלמה, אל בית מלכותו. שם שם כתר מלכות בראשה ונתן לה משאת כיד המלך - כיבדה כראוי, בדרך המזכירה מעט את מעשה אחשוורוש. עוד הפקיד עליה שומרים, בנות ירושלים העוטרות אותה, והמה עקביה ישמרו לבל תברח אל המדבר אל דודה. שימו לב: בנות ירושלים הן כוחותיו של המלך, שתפקידן לשמור שהרעיה לא תימלט.
אך לשווא שקד שומר. לבבה לא נפתה אל חשק שלמה, נפשה בחלה באהבתו - מלשון בחילה, מאסה בה - ומאסה בפת בג המלך וביין משתיו. המשתאות, היינות, הגשמיות - כל זה אינו מדבר אליה, כי נכספה וגם כלתה נפשה אל אלוף נעוריה, הרועה בשושנים. וגם הוא זכר לה אהבת כלולותיה: בכל יום ויום היה מתהלך לפני חצר בית הנשים שבו נלכדה כלתו, משגיח מן החלונות, מדבר עמה מאחורי הקירות ומן החרכים; והיא שופכת לפניו שיחה ומבקשת שיוציא ממסגר נפשה. וישימו אותותם אותות - סימן קבעו ביניהם כיצד תברח ואנה תמצאהו על הרי בתר.
וכן ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אשר הוא חונה שם. אלא שבכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות, והשיבוה בחמת רוח - מתוך כעס - אל חדרי שלמה. עד כי באחרית הימים חגרה בעוז מותניה, שיברה דלתות נחושה, גדעה מסגרות, פתחה הזיקים (מלשון אזיקים), ניתקה מוסרות, ותצא ביד רמה, מור ולבונה מקוטרת, אל דודה הצבי על הרי בשמים. זהו תורף המשל.
המליצה: פתרון החידה
"ומליצה חידות לו, וזה פתרונו", אומר המלבי"ם. האישה היפה בנשים אשר בה חשק שלמה והביאה אל היכל המלך - היא נשמתו הרוחנית האלוקית, אשר ירדה מגובהי מרומים לשכון בבית שלמה בשפל, כלשון הכתוב "לשכון בערפל". הרעיה היא הנשמה, שנכלאה בעל כורחה בהיכלו של שלמה - כלומר בגופו.
והדוד הרועה בצאן אשר אליו הייתה מאורסה - הוא דודה העליון, הרועה בצבאות, מנהיגם של צבאות, היושב בשמי קדם ושוכן בערבות. ואשר כלאה המלך בבית מלכותו ויפתה אל אהבתו - זה הכוח המתעורר המולך בגווייה, המתאמץ להיות שליט ברוח, לחלל את רוח הקודש ב"ברית אהבה בין הבשרים". כלומר: שלמה שבמשל, החלק הגשמי, מנסה למשוך את הנשמה, החלק הרוחני, אל ההנאות, אל הגשמיות, אל הנאות הבשרים.
ומשתדל הוא למשוך את הנפש האלוקית עם הבתולות רעותיה אחריה אל רצונו, ולכבוש את המלכה עמו בבית, להיות לו לשגל וסוכנת, למלא תאוותיו ותשוקותיו - הן בהנהגת המלכות, הן באסיפת הון ועושר וכל חשק שלמה. וכאן חשוב לא להתבלבל: "רעותיה" ו"עלמות" שבשיר הן כוחות הנשמה - חכמה, בינה, דעת, הכוחות השכליים; ואילו "בנות ירושלים" הן כוחותיו של שלמה, כוחות הגוף, הבאים תמיד להשיב את הנשמה כשהיא כביכול בורחת.
ומה שהושיב בנות ירושלים שומרות לה סביב - פירושו שבנות הגווייה, דהיינו כוחותיה, עוטרות סביבה ומחזיקות בה לבל תתפשט מן הגשמיות, ולבל תשיל נעלי החומר מעל רגליה, ולבל תישא אבר לעוף על כנפי הטהרה והקדושה אל הרוחניות, אל דודה שבשמים. הנשמה כמהה ועורגת אל הקדוש ברוך הוא, אל כיסא הכבוד, וכוחות הגוף כולאים אותה ומושכים אותה בחזרה אל הארציות, אל התאוות ואל כל חשק שלמה.
ומה שהמשיל כי קצה נפש הרעיה אל הרועה אלוף נעוריה, וכחתן יכהן פאר והיא ככלה תעדה כליה - רצה לומר כי נפש שלמה מאסה במאוויי החומר ובתשוקותיו, ולא התגאלה לזנות אחרי המולך בגווייה שהוא הכוח המתעורר ויצרי מעלליו, רק התעוררה בכל עת בתשוקה עצומה אל דודה, ה' מנת חלקה וכוסה, ואימצה זרועותיה בעיון ובמעשה ללכת בדרכיו ולדובקה בו.
ומה שאמר המשל כי דודה שלח לה דבריו מאחורי הקיר והדלת, דרך חלונות וחרכים - זה כי גם הדוד העליון אליה תשוקתו, לשפוך עליה רוח קודשו ולהשכילה באמיתתו. הוא שולח לה דברי השגחתו דרך הקיר, הוא החומר שהיה למסך בינה ובין קודש הקודשים, ומשגיח עליה דרך חלונות וחרכי הנפש, להעלותה מעמקי השדים ומעורות חמר - מן החומריות והגשמיות - אל הקדושה ורוח הקודש, ולהוציאה מעמק עכור אל פתח תקווה.
ומה שהמשיל כי ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל דודה אשר בערבה - רצה לומר שעל ידי השתדלות נפש שלמה ותשוקתה והכנתה אל הדיבוק האלוקי (ושלמה, כידוע, היה איש רוחני מאוד, ונאמר עליו "וה' אהבו"), נחה עליה הרוח ודבקה בהדרת קודש, וזכתה לנבואה ולדבר ה' כמה פעמים. בעת ההיא "ברחה" מהיכל שלמה, דהיינו שהתפשטה מן החומר וסר מעליה הענן והערפל.
ומה שאמרו במשל שבכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים והשיבוה אל היכל המלך - לפי שעדיין לא נמסו אסירי הגווייה בהחלט; החבלים שבהם היא אסורה לא הותרו לגמרי, ולכן לא נמשך הדיבוק זמן רב. אחר שחל עליה הרוח האלוקי, שבו בנות ירושלים, בנות החומר, להתעורר ולהשבית את הדיבוק הזה: "וילך ה' כאשר כילה לדבר אל שלמה", ונפשו שבה למקומה להיכלא תחת מסגר החומר כבתחילה.
ומה שאמר המשל כי באחרית הימים יצאה ביד רמה מבית שלמה ולא יספה שוב אליו עוד, רק דבקה בדודה ויארשה לו לעולם - רצה לומר כי בעת נאסף שלמה אל עמיו וישכב עם אבותיו, אז נפרדו הקישורים ונמסו האסורים, הפח נשבר ונפשו נמלטה אל אלוקיה אל בעל נעוריה; "וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה", ותדבק בצרור החיים ובחיי עד ועדן נצח. זו הפעם האחרונה, שבה התנתקה לחלוטין ושוב לא כלאוה כוחות הגוף.
חמישה שירים - וחמש בריחות
אומר המלבי"ם: כאשר ביתרנו את השיר הקדוש הזה למחלקותיו ועברנו בין בתריו, ראינו כי נחלק לחמישה חלקים, חמישה שירים. בכל שיר ושיר מסופר כי ברחה הרעיה מחדרי המלך אל המדבר, ונמצא שברחה חמש פעמים. בארבע הראשונות הושבה מן המדבר אל היכל המלך, ובחמישית יצאה ולא שבה עוד, ונשארה אצל דודה. והמליצה בזה: שהקדוש ברוך הוא נראה אל שלמה ודיבר עמו ארבע פעמים, וזה בא לרמז כיצד יוצא החלק הרוחני ונדבק באהובו, ואחרי שתם הדיבור והחיזיון חוזרים כוחות הגוף, בנות ירושלים, ומושלים בנשמה שאינה יכולה עוד לצאת.
הערה חשובה בדרך אגב: אצלנו שיר השירים מחולק לשמונה פרקים, והמלבי"ם מחלקו לחמישה. אין כאן סתירה, שכן חלוקת הפרקים היא חלוקה נוצרית, ואין לה שום משמעות ביהדות. לא תמצאו בהיסטוריה של היהדות התייחסות לפרקים בתנ"ך, שהרי לא היו פרקים; בעקבות ויכוחי הרמב"ן ואלו שאחריו עם הנוצרים נכנסה גם אלינו חלוקת הפרקים שלהם. יש גם חלוקה עברית, אך היא פחות מקובלת ואין נוטים להשתמש בה.
השיר הראשון: גבעון
הפסוק "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" הוא פתיחה בלבד; השיר עצמו מתחיל בפסוק הבא:
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן׃ (א, ב)
השיר הראשון נמשך עד סוף פרק ב':
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ב, ז)
בחלק זה מתוארת הרעיה המשתוקקת אל דודה; הדוד עומד אחר הכותל, והיא מבקשת שיגיד לה היכן מקומו. אחר כך היא בורחת ויוצאת אל המדבר ומתחברת עמו: "ודגלו עליי אהבה", "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". עד שהיא רואה את בנות ירושלים רודפות אחריה להשיבה, ואז היא משביעה אותן שלא יעירו ולא יעוררו - שלא ישביתו את האהבה. ובסופו של דבר נפסק החיבור והיא חוזרת אל הארמון.
וכנגד מה נאמר החלק הזה? כנגד המסופר במלכים א' פרק ג': שלמה הלך לגבעון והעלה שם אלף עולות, וה' נראה אליו בחלום ואמר לו "שאל מה אתן לך", ושלמה ביקש לב שומע לשפוט ולהבין בין טוב לרע, והקדוש ברוך הוא מילא שאלתו הרבה מעל ומעבר למה שביקש. וזה בא לידי ביטוי במשל: נפש שלמה נהתה אחרי הדוד על ידי שהקריב עולות, וזכתה לאותו דיבוק נפלא - הרועה הפוגש את הרעיה, הוא הקדוש ברוך הוא הפוגש את נפש שלמה, וזהו חזון הנבואה. ואז "וייקץ שלמה" - כוחות הגוף, בנות ירושלים, משכו את הנפש מן החיזיון והשיבוה אל הגוף.
השיר השני: התגלות קטנה בבניין הבית
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת׃ (ב, ח)
השיר השני מתחיל כאן ומסתיים בסוף פרק ב':
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר׃ (ב, יז)
כאן הדוד הוא הבא לבקש את הרעיה, אך היא חבויה וכלואה, ולכן הדיבור מועט ונפסק. זה מתאר את הקשר השני של שלמה עם הקדוש ברוך הוא, במלכים א' פרק ו', כשהחל לבנות את הבית וה' נגלה אליו ואמר לו "הבית הזה אשר אתה בונה, אם בחוקותיי תלך" וכו'. שימו לב: כאן ההתעוררות אינה משלמה אלא מאת ה', ולכן הדוד הוא הפונה אל הרעיה.
ואמנם זו לא הייתה נבואה גמורה, ולכן נאמר שם "ויהי דבר ה' אל שלמה" - מדרגה קטנה, לא מראה ולא חזון. מכאן מובן מדוע במראה השלישי נאמר "וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון": הרי היה ביניהם מראה נוסף! אלא שאותו לא מנה, כי היה מראה קטן, ואילו המראה בגבעון והמראה שבמלכים פרק ט' היו מראות גדולים. ולכן גם בשיר השני לא סיפר שרדפו אחריה בנות ירושלים, שכן היציאה הייתה רגעית וזמנית, והדוד נפרד מעצמו - "ונסו הצללים".
השיר השלישי: חנוכת הבית
עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו׃ (ג, א)
השיר השלישי מתחיל בפרק ג' ומסתיים בפרק ה':
בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים׃ (ה, א)
כאן הרעיה מבקשת את דודה על משכבה בלילות ואינה מוצאת, עד שהיא יוצאת מן העיר ומביאה אותו אל הבית; ואז רודפות אחריה בנות ירושלים, והיא בורחת ממיטתו של שלמה ומתייחדת עם דודה. החיבור כאן חזק במיוחד, והדוד מדבר אל הרעיה בכל מיני לשונות של חיבה.
מתי היה זה? כאשר כילה שלמה את הבית וחנך אותו, וכרע על ברכיו והתפלל תפילה ארוכה ומדהימה, והעלה שם עולות וזבחים. זו הכמיהה של הרעיה: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי" - הנפש מבקשת את החיבור עם הקדוש ברוך הוא. ואז נגלה ה' אל שלמה, והפעם במראה נבואה גמור כמו בגבעון, ואמר לו "שמעתי את תפילתך" וגו'. וזהו החיבור העצום שבשיר: "באתי לגני אחותי כלה, אכלתי יערי עם דבשי" - ביטוי לקבלת התפילה, קבלת הקורבנות וקבלת בקשתו של שלמה. ושוב מפרידות בנות ירושלים ביניהם, והיא חוזרת אל הארמון.
השיר הרביעי: הנזיפה
אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה׃ (ה, ב)
השיר הרביעי מתחיל כאן ומסתיים בסוף הפרק:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם׃ (ה, טז)
חלק זה מתאר את התקופה שלאחר בניין הבית. שלמה הביא את בת פרעה, ומאז החלה הדעיכה הרוחנית. הרעיה - הנשמה הקדושה - כביכול נרדמה בחדרי משכבו של שלמה: "אני ישנה", ושכחה את דודה ואת אלוף נעוריה. עד שבלילה אחד "קול דודי דופק", והוא מבקש: בואי, נפש שלמה, התעוררי שוב. והוא דופק וממתין עד בוש, וכשקמה לפתוח לדודה - "ודודי חמק עבר", ולא יכלה עוד למצאו. ואז היא מספרת לבנות ירושלים שהיא חולת אהבה, ומתארת להן את מעלת דודה ואת תארו ולבושו.
זו תקופת הנשים הנוכריות, ששלמה נטה בה לבבו מאת ה'. ואז אמר לו הקדוש ברוך הוא: "יען אשר הייתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחוקותיי, קרוע אקרע את הממלכה מעליך", ונאמר שם "ויתאנף ה' בשלמה". גם זה מפגש, אך לא נעים: הרעיה מתחברת עם הדוד כדי לקבל נזיפה, ולא בחיבור של "זה דודי וזה רעי" כפי שהיה אחרי בניין בית המקדש. ולכן הדוד כביכול בורח - "דודי חמק עבר". והיא שמה אל לבה לבקש את הדוד מחדש ולשוב בתשובה עד שתזכה לדיבוק האלוקי, אך ה' מתרחק, ולא נפרדה נפשו מן החומר אל הרוחניות עד עת פטירתו.
השיר החמישי: הפרידה שאין אחריה שיבה
אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ׃ (ו, א)
השיר החמישי מתחיל כאן ומסתיים בפרק ח':
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ׃ (ח, ז)
כאן מתואר הדוד הבא אל כלתו, והכלה דבקה נפשה בו ועוזבת את חדרי שלמה ואת היכלו ויוצאת אל המדבר ביד רמה. לא המלך שלמה ולא בנות ירושלים יכלו לעצור אותה, שכן בעת הפטירה הנפש יוצאת מן הגוף ואין מי שיעצור בעדה, "כי עזה כמוות אהבה". ואז היא אומרת לבנות:
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ׃ (ח, ד)
כלומר: אין בכוחכן עוד להשבית את האהבה ולערער אותה. ואז הפריד המוות ביניהם, ושבה אל אלוקיה, ולשון המלבי"ם: "לא יחרידוה עוד כוחות הגשם, כי בצל שדי תתלונן". וכאן, מוסיף המלבי"ם, מתאר שלמה בספר דברים נפלאים מעניין הנפש בעת הגווייה ואחרי המוות, כפי שיתבאר בביאור הפסוקים.
שיר האלף
לאחר חמישה השירים, המבטאים חמש פעמים שבהן ניתקה נפש שלמה והתחברה עם דודה, מתווסף שיר קטן:
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ׃ (ח, ח)
מ"אחות לנו קטנה" ועד סוף הספר - זו דיברת הנשמה ותחינתה בעד הרוח הנקשר בגווייה. יש רוח היולנית (מלשון "היולי", כהגדרת היוונים), והיא הממוצע בין הגוף ובין הנשמה. השיר הזה נאמר עליה: הרעיה, שהיא הנשמה, החלק הגבוה, מתחננת בעד אחותה הקטנה - הרוח המקשרת בין הגוף לנשמה - "אשר שדיים אין לה".
ושיר זה נקרא "שיר האלף", על שם הכרם של שלמה שהיה מביא בפריו אלף כסף:
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף׃ (ח, יא)
ומכאן מתפרש הכתוב על שלמה: "ויהי שירו חמישה ואלף". יש המבינים ששלמה חיבר אלף וחמישה שירים, אך המלבי"ם אינו מסביר כך (וכך ביארנו גם כשלמדנו זאת במקומו): "חמישה ואלף" פירושו שהשיר המיוחד הזה מחולק לחמישה עניינים, ועוד שיר קטן אחד בסופו - "האלף לך שלמה" - הוא שיר האלף. חמישה שירים ועוד שיר אחד הנקרא שיר האלף.
חתימת ההקדמה
ולבסוף חותם המלבי"ם את הקדמתו בלשון מליצה ותפילה: "אחרי יצא קו המידה וכילה את מידות הבית הפנימי, ויצא דרך השער אשר פניו דרך הקדים, ומדד חמש אמות" - חמישה שירים - "בקנה המידה סביב סביב; טרם אבוא אל החצר הפנימי ואל ההיכל לפניי, אליך ה' אתפלל: שלח אורך ואמיתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך, אל תשליכני מלפניך ורוח קודשך אל תיקח ממני". עד כאן ההקדמה.
לסיכום:
המלבי"ם פותח לנו את שער שיר השירים: "שלמה" שבמשל הוא הכוח המושל בגווייה, ירושלים וציון הם הגוף, ובנות ירושלים הן כוחות החומר השומרים לבל תתפשט הנשמה מן הגשמיות. הרעיה היפה בנשים היא הנשמה האלוקית שנכלאה בגוף, והדוד הרועה הוא הקדוש ברוך הוא, שאליו היא מאורסה מששת ימי בראשית ואליו היא עורגת. חמש פעמים בורחת הרעיה אל דודה - כנגד ארבע ההתגלויות שזכה להן שלמה ופרידת נפשו בעת פטירתו - וארבע פעמים משיבות אותה בנות הגוף, עד שבאחרונה יצאה ביד רמה ולא שבה עוד. ובסוף נוסף שיר קטן, שיר האלף, תחינת הנשמה בעד אחותה הקטנה, הרוח המקשרת גוף ונשמה. וזהו "ויהי שירו חמישה ואלף".