פתיחה: מעלתו של שיר השירים
בסייעתא דשמיא אנו פותחים בלימוד שיר השירים. על ספר זה נאמרו דברים רבים ונשגבים שלא נאמרו על שום ספר אחר בתנ"ך. כבר הפסוק הראשון פותח בשמו של הספר ובשם מחברו:
שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה׃ (א, א)
כותב רש"י: שנו רבותינו, כל שלמה האמורים בשיר השירים קודש - מלך שהשלום שלו. שיר שהוא על כל השירים, אשר נאמר לקדוש ברוך הוא מאת עדתו ועמו, כנסת ישראל. אמר רבי עקיבא: לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים. ואמר רבי אלעזר בן עזריה: למה הדבר דומה? למלך שנטל סאה חיטים ונתנה לנחתום, אמר לו: הוצא לי כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקה אחת מנופה ומעולה. כך כל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים, שכולו יראת שמים וקיבול עול מלכותו.
מה פשר ההגדרה "קודש קודשים"? כל פסוקי התנ"ך יש להם פשט ויש להם דרש. שיר השירים הוא היחיד שכולו קודש קודשים, כלומר אין בו פשט מזה ודרש מזה, אלא גם הפשט שלו הוא דרש. אף הרובד הגלוי שלו הוא פנימי ונסתר. יש קונטרסים שלמים בשבחו של שיר השירים, ובכוונה הסתפקתי בדברי רש"י, שכן אפשר להאריך ולהפליג עוד ועוד. די לנו בעיקרי הדברים כדי שנדע: כל מה שכתוב בשיר השירים, כל הביטויים וכל ענייני האהבה שבו, באים לבטא קשר בין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל.
מדוע נלמד דווקא על פי המלבי"ם
רבו הפירושים על שיר השירים. יש ספרים בתנ"ך שאפשר ללמוד אותם עם כמה פירושים יחד, כגון משלי - אפשר ללמוד אותו עם רבנו יונה, עם הגר"א, עם הרלב"ג ועם המלבי"ם, ואין בכך מניעה, שהרי במשלי כל פסוק עומד בפני עצמו. אבל יש ספרים שאי אפשר ללמוד אותם בכמה פירושים, משום שהם מספרים מהלך שלם. אם תלמד פסוק אחד לפי פירוש זה ופסוק הבא לפי פירוש אחר - איבדת את המהלך, שהרי כל מפרש מסביר אחרת. כך נהגנו בספר איוב, שלמדנו אותו רק עם המלבי"ם, שכן אליבא דהמלבי"ם איוב מבטא מהלך אחד שלם.
בדיוק כך גם שיר השירים. השיר מבטא מהלך, ואליבא דהמלבי"ם מהלך ייחודי מאוד, שונה ממה שמסבירים שאר המפרשים. לכן נישאר צמודים לדבריו ונלמד את הספר על פי שיטתו, שהיא שיטה נפלאה בהסברת העניין. אין בדברינו חלילה פגיעה בשאר הפירושים - יש פירוש נפלא ומאריך של הגאון מווילנה על שיר השירים, ועוד ביאורים רבים - אלא שעדיף להתמקד בפירוש אחד המסביר מהלך שלם.
הקדמת המלבי"ם ולשונו המליצית
כעת נלמד את ההקדמה. המלבי"ם כתב אותה בלשון מליצית, בדרך של חרוזים, ורבים ייהנו מצורת כתיבתו. מי שההקדמה כבדה עליו יוכל לדלג עליה, שכן נסכם אותה בהמשך בקצרה, ואפשר להבין את שיר השירים גם בלעדיה. אך ראוי לראות בה את המבנה של שיר השירים כפי שהמלבי"ם רואה אותו.
כך הוא פותח: "אוצר האוצרות, עוצבי כל חמדה, צבי הכוונה" - צבי מלשון תפארת, וחמדה מלשון רצון, דבר שאנשים חפצים בו. "סגולת הסגולות ויקר כל קודש, השיר המקודש הזה לנו. מיום אביר החכמים" - הוא שלמה - "ברוח השם עליו השכיל עד היום הזה, זקני קדם קודש קודשים קראוהו, סולת נקייה כינוהו. ראש השירים ונזרם, תפארת הכתובים והדרם. חמדת שנות עולם, עוצבי עדיים, חוסן התושייה והתבונה, אוסם החוכמה והדעת" - מלשון אסם - "מעון האור והזוהר, אוהל הצחצחות והטוהר". וכדברי חכמינו הנאמנים: לא היה יום כיום שניתן בו שיר השירים לישראל.
החידות הסתומות שבשיר
ומיד שואל המלבי"ם: אולם מה סוד השיר הזה? ועל מה ועל מי משלו נשאו? מי הם נביאיו ועל מה ניבאו? על מי נאמרו הדברים והחזיונות האלה אשר מאוד נפלאו? מי זאת עולה מן המדבר ודודה אשר חמק עבר? מי הדוד הבחור אשר שלח ידו מן החור, ורעייתו כאותיה ושדיה תאומי צבייה? והיא מקוטרת מור ולבונה, ומי אחותה הקטנה? מי הוא זה הצבי והעופר, אשכול הכופר, הלן בין שדיים ורובץ בצהריים? צרור המור והתפוח, המציץ והמשגיח? וקווצותיו תלתלים וידיו גלילי זהב, רגליו כאיילים, ומי הם השועלים המחבלים? כל אלה משלים הם בשיר השירים - וכשאנו קוראים איננו יודעים על מי מדובר.
וממשיך: מי הוא הרועה בשושנים אשר עיניו כיונים, שוקיו כעמודים וכולו מחמדים, דגול מרבבה ודגלו אהבה, הדוד על הרי בתר? ומי היא יונתו בסתר, השחורה והנאווה, והיא חולת אהבה, ברה כחמה ואיומה כנדגלות? ונופת שפתותיה וכעדר העיזים שיניה, ברכות בחשבון עיניה ובנעלים יפו פעמיה? ומי הוא המלך במסיבו ועלמות ובנות סביבו, מלכות ופילגשים והיפה בנשים, שלמה ושולמית ומחולת המחניים, כלה מלבנון ובנות ירושלים? מי הם החושקים והנושקים, הרעים והרועים, הדודים והידידים? העיר והשומרים, הכרם בבעל המון והנוטרים, המיטה ושישים גיבורים, ומה האפריון ועמודיו, והגן ומגדיו? התמר וסנסיניו, מעיין גנים ופרדס רימונים, הדודאים והגפנים, האשישות והתפוחים, שושנת העמקים והיא בין החוחים? שימו לב שכל ביטוי כאן לקוח מתוך פסוקי שיר השירים.
מסכם המלבי"ם: כל אלה חידות צפונות וסודות חתומות, חכמות רמות ופליאות נעלמות. חכמי קדם חרשו בעגלתו וחידתו לא מצאו - כלשון שמשון: לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. ונבוני דור אחרון שידדו אדמתו ואלומותיו לא נשאו - היינו עיבדו את האדמה ולא הוציאו אלומות, לא הגיעו לתוצאה ולא קיבלנו ביאור מניח את הדעת. וניתן הספר על יד יודע ספר לאמור: קרא נא זה, ואמר לא אוכל כי חתום הוא. חידה היא ותהי לחידה.
שתי הדרכים שקדמו לו
השמלה החיצונית של השיר, המעטפת שבה הוא נגלה לעיני הרואים, היא שיר ידידות בין המלך שלמה וחשוקתו, או בין רועה צאן ורעייתו. מלא דברי חשק, אין סדרים למו, ומליצות רבות אין מבין אותמו. ורוב המליצות והדמיונות - נלאו המפרשים לשבצם במשבצות זהב הפשט במילואותם, וישימו עקוב למישור ויאמרו: משל היה. כלומר, ברגע שמסתבכים בשאלה כיצד המשל מתלבש בנמשל, עונים שהכל משל בעלמא ובכך מיישבים את הכל. אבל המלבי"ם, כידוע, אינו עושה הנחות, ואנו נרצה לראות בביאורו כיצד כל מילה משובצת במילואה, וכל עניין בא לבטא רעיון מסוים, ואין כאן אוסף מליצות.
הדרך הראשונה היא דרך חכמי המדרש: כנסת ישראל היא החשוקה, והחושק הוא דודה העליון, אלוהיה, אשר אירסה לו לאישה במצרים בנעוריה. שם הגיע עיתה עת דודים, ובמדבר ציה שם קשרה בתוליה, עדיה כלה כשוריה. ומריבבות קודש שני שדיה כשני עופרים - היינו התורה הקדושה. ובארץ צבי פרש כנפיו עליה, ובבית עולמים "איתי מלבנון כלה", וריח לבנון ריח שמלותיה. עד אשר בגדה באישה מרעה, וישלחה מביתו בפשעיה, ואשת נעורים כי תימאס אמר אלוהיה. ודודה דומה לצבי, "הנה זה עומד אחר כותלנו" - ממתין ומחכה שמא תשוב בתשובה, ועוד ישוב לשוש עליה לטוב כאשר שש על אבותיה. הערה קטנה: כשאומרים כנסת ישראל הכוונה לכלל ישראל, ואין להתבלבל עם בית המינים שבירושלים.
דרך זו סללו חכמי המדרש, ורוב המפרשים הלכו בעקבותיהם - יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הכניסה לארץ, פריקת עול, והקדוש ברוך הוא הממתין לשובה. אלא שבפתרון פרטי הכתובים והמשך המאמרים נעו מעגלותיהם, איש לדרכו פנו ואין שווה ביניהם. השינויים הם בפרטים, אך הקו הכללי אחד.
הדרך השנייה היא דרך חכמי החקירה. הם הסירו מצנפת המליצה, הרימו העטרה, ומבלי חומר עשו צורה, ותלו הרים גבוהים בשערה. ארגו בשיר זה את כל חכמת הטבע והמערכת, קורי עכביש עם המסכת - כלומר הלבישו על הכתובים דברים רופפים כקורי עכביש. ויניעו את הכתובים אל אשר יהיה שמה הרוח הפילוסופי ללכת, כחומר ביד היוצר, ונשאר מצבת בם כאלה וכאלון אשר בשלכת - הדברים פשוט אינם מתלבשים בכתובים.
סוף דבר: רוב הפירושים והביאורים שוכנים חררים בירכתי צפון ביערים, בגבול הרמז והדרוש נעצרים, ממאיר מושב הפשט רחוקים, במעבה הכתוב בלתי מוצקים. ואף שידענו כי לדבר האלוקי שבעים פנים ואלף כיוונים, בכל זאת הביאור הפשטי הוא ראשית דעת, הוא המפתח בו ייפתחו השערים טרם נבוא בחדרים, אל הקודש פנימה ואל היכלי מלך. זו טענתו של המלבי"ם: אני מוכן לקבל שיש עוד ביאורים, אך האלף־בית הוא הפשט, וצריך לראות כיצד מה שאתה מסביר מתיישב עם פשטי הכתובים.
"הנה אפתח לך שער חדש"
מכאן עובר המלבי"ם לדרכו שלו: "לכן יצאתי להשכילך בינה, הט אוזנך והאזינה. הנה אפתח לך שער חדש, בו נפשך תראה אור ותמצא מרגוע, ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש". ומצהיר: לא מחשבת המבארים בהבנת חיצוניות המשל הזה מחשבותיי, ולא דרכיהם בכוונת הנמשל דרכיי. כלומר הוא חולק גם בהבנת המשל וגם בהבנת הנמשל. לא המלך שלמה לבדו הוא דודה ורעה וידידה, ולא רועה צאן במדבר הוא לבדו חמדה ויעדה. ולא על מקהלת ישראל נישא השיר לפי פירושי, וגם לא על מעשה הטבע ומפעלו.
אלא: "המשל יספר חבלי שלמה עודו בחיים חייתו, והמליצה תחווה דעת ידו החזקה ברוח נבואתו, עת פשט בגדיו הצואים ובאלוהים חיים דבקה נשמתו. המשל והמליצה יחדיו יהיו תאומים, וימלאו ללדת והינם בבטן אם אחת תאומים" - היינו התאמה מלאה במאה אחוז בין המשל לנמשל. "והנה אנחנו מאלמים אלומים, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה... ואתה אפרש את שיחתי, אטה למשל אוזני, אפתח בכינור חידתי, והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווין לאלומתי" - שמעו את ביאורי, וראו אם לא תודו שהוא הפירוש הפשטי הנכון של שיר השירים.
המשל: המלך, הרעיה והרועה
וזהו המשל: בין המון הנשים, מלכות ופילגשים, אשר בהם דבק שלמה לאהבה, חשקה נפשו באילת אהבים, עלמה כקציעה וימימה - שמות בנותיו של איוב שהיו היפות בארץ - ברה כחמה, כולה מתאימה, אין כמוה על אדמה. והיא רועת צאן בני אימה, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. אך בעצמותיה עצורה אש ולהבה, רשפי אש שלהבת אהבה - אל עלם נעלם, פלוני אלמוני, טוב רואי אדמוני, יפה עיניים וזרזיר מותניים, בחור כארזים וחכם חרשים, רועה צאן וגדיים על ההרים בשדה בירכתיים.
כלומר: שלמה לקח לו אישה רועת צאן, אך ליבה נתון לעלם אחר שנשאר שם ברעיית הצאן, ולא למלך שלמה שלקחה והביאה אל ארמונו. והוא, הרועה, יחוש יום יום כנשר בשמיים, מן המדבר אשר הוא חונה שמה אל חדרי שלמה, מעון רעייתו העגומה, ויחדש עימה תמיד ברית אהבתו, ויקראנה יונתו תמתו, והוא נקרא "דודי ורעי" בפי כלתו. נמצא ש"דודי ורעי" אינו שלמה, אלא אהובה ובעלה שנשאר בצאן.
כאן צריך להדגיש: מעשה כזה לא היה, ואין לחשוב חלילה על שלמה שגזל אשת איש - וכי אחשוורוש הוא? אלא כפי שאמרנו, זה בגדר משל בלבד, וכשנראה את הנמשל נבין מדוע חיבר שלמה את המשל דווקא לעצמו, אף שהוא מציג את שלמה באור לא חיובי.
והנה, אף שהפקיד המלך עליה שומרים, בנות ירושלים אותה נוטרים, וסביב מיטתו שישים גיבורים - בכל זאת מנעולי ברזל ונחושתיים לא נעלו בפני רשפי האהבה, וחומה בריח ודלתיים בין החושקים לא הבדילו. שלמה עשה כל אשר לאל ידו לנעול אותה ולהציב סביבה שומרים שלא תברח, ולא עמד דבר בפני האהבה. כי הדוד שב לדבר עימה תמיד דרך חור המזוזה והדלתיים, וגם היא יצאה אחריו המדברה, רובצת עימו בין המשפתיים. ובכל עת צאתה ירדפו אחריה בנות ציון נוטריה, יסובבוה במחולות המחניים, והיא נושאת עליהן ידיים לאמור: "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תעירו את האהבה" - כי טוב לי עימו פת חרבה במדבר ציה וערבה, מהיכלי עונג שלא ראיתי בם טובה. מוטב לי עם רועה הצאן במקום שפל, מאשר בארמונות מלכים אצל שלמה.
ובאחרית הימים, בעופר האיילים מהרי בשמים, קרניים מידו עליה זרחו, ודודאי האהבה פרחו, ורשפיה רשפי אש ניצחו. כלומר הסיפור מסתיים בכך שהרועה מצליח במלאכתו ונוטל בסופו של דבר את רעייתו. לאורך הספר נראה שהיא בורחת אליו ומוחזרת, בורחת ומוחזרת, עד שלבסוף הם מתאחדים. "ואסירה תקווה חופשי שולחו, ואל המדבר ברחו, ולהקת המשוררים רינה פצחו: כי עזה כמוות אהבה וקנאתה קשה כשאול נשגבה, לא יכבו מים רבים את האהבה ולא נהרות ומי תהום רבה. העבים סרו, שחקים נטהרו, צללים עברו, רעים התחברו, גיל וששון חגרו, הביטו ונהרו, עטרת עטרו, המזמרים זימרו והמשוררים שרו". ואף בזה נרצה להבין בהמשך היכן ההצלחה הזו באה לידי ביטוי בנמשל.
הנמשל: הגוף כעיר והנשמה בת המלך
כעת נותן לנו המלבי"ם הקדמה בעניין הנמשל. חכמי המחקר וחכמי התושייה דימו במשליהם את הגווייה - היינו גוף האדם - עם המון כוחותיה הנדגלות, הפועלות והמתפעלות, אל קריית מלך רב וצבאיה, או אל עיר קטנה ואנשים בה מעט. האדם מורכב מכוחות רבים: כוח המישוש, כוח הראייה, כוח הדיבור וכדומה. הגאון מווילנה מסביר שיש לאדם שבעים כוחות, ומי שירצה יעיין בספרו של הרב ברבדם על ביאור הגר"א לספר יונה, שם מבואר כל עניין ספר יונה על הנשמה היורדת לעולם ונשלחת לתקן, הכל במשל ונמשל, ושם מובאים כל שבעים הכוחות שבאדם. גם הפילוסופים הרבו לפרט את כוחות הגוף בהגדרות שרבות מהן כבר אינן נוגעות לנו וקשה להסבירן.
כשם שבעיר נמצאים אנשים רבים ושונים, המונים המונים, איש על דגלו חונים, ופועלים בעסקים מפורדים לתכליות אישיות מיוחדות - כל אחד ותכליתו ומטרתו - כן גם בגווייה המון כוחות רבות, כעדר הקצובות, איש על מקומו יחנה, ועל יסוד טבעו נבנה, ופעולתו יענה, ולתכלית מיוחד יפנה. לכל כוח יש תפקיד מסוים באדם.
וכשם שכל אנשי העיר, רב וצעיר, משתתפים בהנהגה כוללת ומתחברים תחת ממשלה אחת ותחת דת וחוקים ומשפטים צדיקים, וכולם עוסקים איש על דגלו ואיש על צבאו, איש על עבודתו ואיש על משאו, להעמיד שלום העיר על מכונה - ויש ביניהם ראשים ועוצרים, שופטים ושוטרים, מצווים ומזהירים, ודלת העם, טף וגברים, זקנים ונערים, כורמים ואיכרים, מונהגים ונכנעים, מוזהרים ושומעים. כי בלא הנהגה אחת ישרור כאוס ואיש את רעהו חיים בלעו.
כן גם כל כוחות הגווייה ומידותיה, תכונותיה ומכונותיה, כולם להנהגת החי בכלל יתאחדו, יתלכדו ולא יתפרדו. כולם עושים במלאכה כאנשי הממלכה, להעמיד על מכונה שלום הגווייה ועניינה, חיותה, בריאותה ומזונה. כולם משתתפים תחת חוק טבעי כולל ומתבולל - מתערב - בכל כוחותיהם, והמטרה להעמיד את החי וגווייתו כל ימי היותו על אדמתו עד בוא חליפתו. אם נתייחס לרגע לא לכוחות אלא לאיברים הפנימיים, נראה שכולם פועלים בהרמוניה: הלב מספק דם לכל האיברים, הריאות מספקות חמצן, וכן הלאה, והרמוניה זו היא המאפשרת לגוף להמשיך לפעול. ויש ביניהם כוחות ראשיות העומדים על הפקודים, וכוחות פחותות אשר ניתנו להם לעבדים.
וכאשר נשקיף בעין הבחינה על כל כוחות הגווייה, ראינו כי כולם עימה יעמדו ועימה יאבדו, עם הבשר נולדו ובמותם לא נפרדו. כי כולם היו מן העפר ואל עפרם ישובון, החומר היה להם לחומר וממנו ינובון. הם חניכיו ילידי ביתו, הם בעלי בריתו, רצים למלאות תאוותו, וזה כל פרי שקידתם כל ימי היותם על אדמתם: להפיק רצון גווייתם, תענוגיו ומשאלותיו, מאווייו ותועלותיו. כל החלק הגשמי - כל מטרתו היא לתת לגוף טוב והנאה, לספק את צרכיו ולעשות רצונותיו. הם אזרחי הקריה והבונים, הם יושבי העיר לפנים, איכרים ועובדי אדמה, וכולם עם נבל, החבל והכבל, המשא והסבל - זה חלקם בתבל. במילים פשוטות: כולם דברים גשמיים המתאווים אל ענייני הארציות, ובכלות הגוף יכלו עימו, והרי הם בבחינת הבל.
"לבד אחת היא כמראה הלפידים היא מתהלכת" - יש יוצאת דופן אחת. בת מלך היא והיא המולכת, היא העיט המחיה את הפגרים, לפיד אש העובר בין הבתרים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. היא היונה היפה, כשחר נשקפה, כבודה בת מלך פנימה, ברה כחמה. היא הרעיה, היא הכלה, הקיימת סלה, היא חיה לנצח. היא החיה והמשכלת, מכל בני בשר נבדלת, ואחרי המזוזה והדלת תשים זיכרונה בעוז חביונה, בדודה השוכן על הר הבשמים.
זהו החלק הרוחני שבאדם. כל הכוחות שהזכרנו קודם הם חלק מן הגוף, וכשהגוף מת הם מתים עימו, והם כוחות פיזיים המחפשים הנאות ותאוות. לעומת זאת הנשמה - בת מלך היא, שהרי מהיכן חוצבה? מתחת כיסא הכבוד, "ומאן דנפח מדיליה נפח", מנשמת פיו של קודשא בריך הוא. ולכן היא מתאווה להתחבר אל המקור ממנו נוצרה. הגוף מחפש תאוות והנאות וגשמיות, והנשמה שואפת לעולמות עליונים, כי היא נשמת שדי ממרומים. הוא דודה - הקדוש ברוך הוא - ובו היא דובקת, הוא רעה ואליו היא מתרפקת.
"בערב היא באה ובבוקר היא שבה אל האלוהים אשר אהבה" - בערב, כשאדם ישן, נשמתו עולה למעלה; ובבוקר היא שבה, "מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי". "לא תכרות ברית ליושב הארץ ולא תחונם, וכי יקראו אליה לא תענם" - כשהגוף קורא לנשמה לבוא ולהתחבר עימו אל ההנאות והתאוות הגשמיות, אין הדבר מדבר אליה כלל. ועת יאמר אשר בידו נפש כל חי: גזרו את הילד החי - כשהקדוש ברוך הוא אומר תם הזמן, חלפו שנותיו של האדם, והגיע העת להפריד בין הנשמה לגוף - תאמר לו: בנך מת ובני החי. שבעים הכוחות - בנך מת, הם יורדים לקבר. ומי הנצחי הקיים? הנשמה. "ובני החי", ישוב אל בית מועד לכל חי, אל הקדוש ברוך הוא, "ונעלמה מעיני כל חי", שכן הנשמה אינה נראית ואינה נתפסת בחושים.
ומסיים: "ואתה לפניך אליך והישר הדורים, אפתח לפניך שערים, ונתתי לך אוצרות חושך ומטמוני מסתרים. הנה יד שלוחה אליי ובה מגילת ספר, והיא כתובה פנים ואחור" - מגילת שיר השירים, שהיא כתובה משני צדדים, היינו יש בה רובד נגלה ורובד נסתר. "ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. פצה פיך ואכול את אשר אני נותן אליך, דבש תמצא אכול דייך, ונופת מתוק אל חיכך".
מבוא המחברת: שני ראשי החיים
לאחר שהניח את היסוד - שיש באדם כוח גשמי וכוח רוחני, והכוח המנהיג האמיתי הוא הרוחני - עובר המלבי"ם לקטע שהוא מכנה "מבוא המחברת", ובו יסביר את הגשמיות מול הרוחניות.
הן כל אדם באשר הוא אדם, חייו ופעולותיו ייפרדו והיו לשני ראשים, כפי שני החלקים אשר מהם הורכב. הראש האחד יפנה דרך בית אוון - ביטוי לעבודה זרה, דברי אוון ושקר - אל חיי הגוף ופעולותיו החומריים, שמצד היותו בן אדמה לבבו פונה אל ההצלחות הזמניות: לאסוף הון ועושר, לבקש כבוד ומשרה, לאהוב חמדת עולם ותענוגות בשר.
והראש השני יפנה למסילה העולה בית אל - אל חיי הנשמה ופעולותיה הרוחניים, שמצד היותה בת שמיים מגמת פניה אל האושר הרוחני: לאסוף חכמה ודעת, לבקש יראת השם וענוות צדק, לאהוב את השם ולדובקה בו, מואסת הבלי הזמן, מתקדשת מטומאת הגווייה ותאוותיה, להיות לה מהלכים בין העומדים הנצחיים.
וגם בעת שיפתו וינצחו אותה הכוחות החומריות שכניה לכרות עימהם ברית - היינו כשהגוף מושך את הנשמה אליו, אל התאוות וההנאות, להיות נוטרה את כרמיהם או לישון בחיק העצלה שנות עולם, "תן לישון עוד קצת, תן ליהנות" - אף גם זאת "היא ישנה וליבה ער". ייתכן שהיא נמשכת אחריו, אך הנשמה מתעוררת מבפנים, ליבה ער, ותמיד יש בה שאיפה רוחנית. היא מתעוררת מפעם לפעם להתנער מעפר, ומתעוררת עד שבע פעמים, כדרך הנביא שהחיה את המת, ומפקחת את עיניה השכליות לראות כי ענן לבושו ולדעת כי ערפל חתולתו. כלומר: הנשמה אמנם נמשכת פעמים רבות אחר הגוף, והגוף מצליח להסתיר ממנה את האור האלוקי, אך מדי פעם היא מתעוררת. וזה מתאר את מצבו של כל אדם: פעמים רבות הוא נתון בירידה, ופתאום באה לו התעוררות, שאיפה וחשק לעבוד את בוראו.
מדוע דווקא שלמה המלך
עד כאן דיברנו בכללות, שהרי גשמיות ורוחניות יש בכל אחד מאיתנו, נשמה השואפת לעליונים וגוף השואף לתחתונים ולתאוותיו. אם כן מה עושה כאן שלמה? היכן המשל והנמשל שייכים דווקא אליו?
אומר המלבי"ם: שני הראשים האלה, שני מיני החיים אשר בהם בצלם יתהלך איש עלי חלד, נראו ונתגלו ביתר שאת וביתר עוז בחיי שלמה המלך עליו השלום. ראשית, בחיים הגופניים - הוא השיג מאוויי עולם ותענוגות הזמן יותר מכל האדם, כמו שביאר באורך בספר קהלת. שם הוא פותח בתיאור מה היה לו: שרים ושרות, שידה ושידות, ומכל אשר שאלו עיניו לא אצל מהם. שלט בכיפה ולא חסר לו מאומה. הרי שבענייני גשמיות שלמה הוא המשל לאדם שהשיג את המקסימום שאין יותר ממנו.
ושנית, בחיים הנפשיים. תאמר: גשמיות הייתה לו, אך מה שווה זאת בלא רוחניות? בוא וראה מה קרה עם שלמה בחיים הרוחניים. הוא זכה למראות אלוקים, ותנח עליו הרוח, ודיבר עמו השם בחלום ובחזון. ואז, כפי תנאי הנבואה, יכלה הגשם וכוחות החומר ישבותו ועמודיו ירופפו, ונפשו האלוקית נפרדת מחברת החומר ופושטת מלבושיה הצואים, ונשארת יחידה מדבקת עם השכל העליון שאין לו תכלית - זה דודה וזה רעה. שלמה הגיע למצב שבו התחבר לרוחניות והצליח להתפשט מן הגשמיות.
וכך הוא אצל כל מקבלי נבואה. ראו מה אירע לשאול: הוא כרע ונפל, הבגדים היו עליו למשא והחל לפשוט אותם. כי כאשר אדם מגיע להתחברות רוחנית, הגוף נעשה עליו למשא. ולכן אנשים שקיבלו נבואה נראו כמשתגעים, שוכבים על הארץ ועוברים למצב של רטט. זוהי נבואה, כוח רוחני עצום. גם לזה זכה שלמה. נמצא שלא רק שהשיג את שיא ההנאות הגשמיות - אלף נשים, בית מלא כל טוב, הון ועושר וזהב וכל אשר יחפוץ - אלא גם בעניינים הרוחניים זכה שנפשו תישאר יחידה מדבקת עם השכל העליון.
ואחר שחיבר את ספר קהלת, בו שם מצרף לחיי הגוף וכור להבליו כי המה הבל יחדיו - הוא צירף את חיי הגוף במצרף ובכור, כאומר: בוא ונבדוק, בוא ונפריד את הסיגים, ותראה שענייני הגשמיות כולם הבל ואין בהם ממש - חיבר את השיר הקדוש הזה, בו דיבר נכבדות על חיי הנשמה, בעת תנוח עליה הרוח ותדבק בדודה העליון הדגול מרבבה. בו לימד דעת את העם חכמה ומוסר, להודיע סוד זה ועניינו, ולהאיר נפשות השוכנות בערפל, והלביש את דבריו משל ומליצה כדרך החכמים וחידותם.
כלומר: שלמה מתאר בשיר הזה את החיבור של הנשמה אל גופו והנאותיו הגשמיות, ואת רצונה של הנשמה להתנתק ולהתחבר עם קודשא בריך הוא - וזה בא לידי ביטוי באותן הזדמנויות שבהן הקדוש ברוך הוא נגלה אליו ומדבר עמו, כגון בגבעון ובשאר המקומות, כפי שיתברר ביתר פירוט בהמשך הספר. שלמה בא לבטא את הקונפליקט הזה: הנשמה מחד מחוברת אל הגוף החומרי של תאוות והנאות, ומאידך תמיד שואפת לצאת ולהתנתק ולהתחבר עם דודה, שהוא הקדוש ברוך הוא.
לסיכום:
שיר השירים הוא קודש קודשים, שגם פשטו קודש. את דרכם של חכמי המדרש - שהרעיה היא כנסת ישראל והדוד הוא הקדוש ברוך הוא - ואת דרכם של חכמי החקירה, מבקר המלבי"ם בטענה שאינן מתיישבות בפשטי הכתובים, והפשט הוא המפתח לכל השערים. לפיכך הוא פותח שער חדש: המשל מספר על עלמה רועת צאן שנלקחה לארמון שלמה בעוד ליבה נתון לרועה אהובה, והיא בורחת אליו ומושבת, עד שלבסוף הם מתאחדים. והנמשל הוא בשלמה עצמו: הגוף על כל כוחותיו הוא כעיר מלאה אנשים העובדים לתענוגותיו, וכולם כלים עמו; ואילו הנשמה היא בת מלך, חצובה מתחת כיסא הכבוד, נצחית, ושואפת תמיד לדבוק בדודה העליון. שלמה, שהשיג את שיא הגשמיות ואת שיא הרוחניות כאחד, כתב את קהלת כמצרף להבלי הגוף, ואת שיר השירים כשיר האהבה של הנשמה הכמהה לאלוקיה.