פרק י"ד בזכריה הוא פרק של אחרית הימים. אנחנו קופצים אליו שלא על פי הסדר שלנו, משום שהוא מהווה השלמה לנבואה המופיעה ביחזקאל פרקים ל"ח-ל"ט. דברים שנאמרו שם בקיצור מופיעים כאן בהרחבה, ולכן כדאי לראות כיצד הם באים לידי ביטוי בנבואתו של זכריה.
הִנֵּה יוֹם בָּא לַיהֹוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ׃
מהו "וחולק שללך בקרבך"? של מי השלל שיחולק? הרד"ק מסביר שהדברים נאמרו כנגד ירושלים: הגויים יחלקו את שלל העיר בתוכה, כמו שנאמר בהמשך "ונשסו הבתים". כלומר הם ייקחו מעם ישראל שלל ויחלקו אותו ביניהם. המצודות דוד מפרש בדיוק להפך: כל השלל שהבבליים שללו ממך מימות עולם ישוב אליך ויחולק בקרבך - מה שלקחו יחזירו, והחלוקה תהיה אצלנו.
רש"י מפרש בפשטות שאין מדובר בשלל הישן כלל, אלא בשלל העכשווי: גוג יבוא, ואנחנו נשלול את שללו. הוא יבוא עם כסף וזהב וכלי נשק מתוחכמים, וכל השלל הזה יחולק בקרבנו ואנחנו נזכה בו.
המלבי"ם אומר שהנבואה הזאת נאמרה על הפעם השלישית שיבוא גוג. כפי שהזכרנו מדברי חז"ל, שלוש פעמים יבוא גוג, ובפעם השלישית ביאתו תהיה עד ירושלים עצמה, מה שאין כן בשתי הפעמים הראשונות שבהן לא יגיע לירושלים. "הנה יום בא לה'" - אותו יום מיוחד שהוא יום הסיום של ממלכת גוג. ו"חולק שללך בקרבך" לפי המלבי"ם פירושו שגוג יבוא כדי לחלק כבר את שללה של ירושלים, שכן הוא יעלה על ירושלים עצמה.
וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן־הָעִיר׃
כאן מתחיל הנביא לתאר את מה שעתיד להיות באותה תקופה. ביחזקאל מופיעים הגויים בשמותיהם המפורטים - אשור ופוט ועילם ומדי ופרס ומצרים וכל המונה - וכאן נאמר בלשון כללית: "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה".
אומר המלבי"ם: באחרית הימים יתאספו בני אדום כדי לקחת את ירושלים מיד הישמעאלים. זהו דבר מדהים ממש. מי שמסתכל לאן אנחנו הולכים רואה שירושלים, עניין של זמן, עלולה להיות בידי הישמעאלים. פעם הקללה הנוראה ביותר הייתה לומר על אדם שהוא יחלק את ירושלים, קללה שאפילו שמעון פרס התנער ממנה. היום אף אחד כבר לא מוכן לחתום שלא ידבר על ירושלים, אדרבה, מדברים על ירושלים בגלוי. ברור לכולם שהעניין הזה הוא עניין של זמן.
הרב יצחק פרץ סיפר שדיבר פעם עם הרב שך על נושא ההתנחלויות, והרב שך התנגד להן מאוד. כששאל למה, ענה לו: "הם יחזירו את הכול. את הכול יחזירו לערבים, אל תשבו שם". אמר לו: "אבל הרב, יש שם יישובים גדולים, לא כמה קרוואנים, איך יחזירו את זה?" ענה לו: "את הכול יחזירו. ולא רק זה - לא ממשלת שמאל תחזיר את זה אלא ממשלת ימין. לשמאל אין מנדט בעם לעשות את זה, רק לימין יש מנדט, והם יחזירו את הכול. תזכור מה שאני אומר לך". שאל אותו: "גם את ירושלים יחזירו?" ענה: "גם את ירושלים". אמר הרב פרץ: כששמעתי חשבתי שאולי הרב שך מגזים בפחדיו ורואה את הדברים באופן קיצוני. אבל חלפו שנים, והנה את חבל עזה החזירו, על יהודה ושומרון מדברים על פינוי־פיצוי ועל רעיונות מסוג זה, את רמת הגולן מחכים להחזיר למי שיסכים לעשות שלום, ואת ירושלים כבר ברק החזיר בפועל - רק שלמזלנו המשוגע מעזה לא הסכים לקבל. ההסכם היה כמעט חתום, נתנו כבר הכול, ונשארה לנו זכות להיכנס לכותל, תודה רבה להם. רק נותר לחתום על סיום הסכסוך, ומזה ערפאת פחד וברח, ובכך זה הסתיים. גדולי ישראל עומדים על כך בחוזקה שאין להסכים אפילו לדיבורים על ירושלים - גם הרב אלישיב וגם הרב עובדיה יוסף - כי זו סכנת נפשות ממש: כל מה שסובלים היום מרקטות שם, יתחילו לקבל ברמות ובארמון הנציב, ה' ישמור.
מי שהיה קורא דבר כזה לפני מאה שנה, היה נראה לו דמיוני לחלוטין. איפה בכלל היו יהודים בארץ ישראל לפני מאה או מאתיים שנה? יישוב יהודי קטן במאה שערים. והנה אחרי מאה שנה יש יהודים בירושלים, ואחרי שישים שנה למדינה כבר עומדים להחזיר את ירושלים. ירושלים נעשתה שלנו בשנת תשכ"ז, וכבר מדברים על החזרתה. ואחרי שיהיה שלטון ישמעאלים בירושלים, יבואו האדומיים לקחת אותה מידם.
"וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים" - ו"ויצא חצי העיר בגולה" היינו אותם מעם ישראל שיהיו בירושלים באותה תקופה של שלטון ישמעאל; חציים כבר יגלו משם, שלא יוכלו או לא יסכימו לגור בירושלים תחת השלטון הערבי. אבל "ויתר העם לא יכרת מן העיר" - הם לא יספיקו להביא לידי הכרתת העם לגמרי, מפני שבשלב הזה הקדוש ברוך הוא נכנס אל המערכה.
וְיָצָא יְהֹוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב׃
כיצד תהיה המלחמה? אומר המלבי"ם, כמו שראינו ביחזקאל ל"ח: "וסכסכתי מצרים במצרים", חרב איש באחיו - ילחמו עמי אדום בעמי ישמעאל ויהרגו אלו את אלו.
"כיום הילחמו ביום קרב" - מבאר המלבי"ם שיש הבדל בין קרב לבין מלחמה. קרב הוא מלשון קרוב, מלחמה פנים אל פנים, התקרבו אלו לאלו. מלחמה היא מרחוק. ומה המשמעות אצל הקדוש ברוך הוא? מרחוק פירושו בדרך של סיבות טבעיות, שלא רואים בה את יד ה'. מקרוב פירושו בדרך נס, שעין בעין רואים כיצד ה' נלחם בגויים. אומר הקדוש ברוך הוא: המלחמה שלי עמם לא תהיה מרחוק בדרך הטבע, אלא מקרוב בדרך נס. זה יהיה יום קרב ולא יום מלחמה, כמו שראינו "ונשפטתי אתו באבני אלגביש" וכיוצא בזה, שכל אלו מלחמה בדרך ניסית.
רש"י מביא את דרשת חז"ל, וכן התרגום: "כיום אגחותיה קרב על ימא דסוף" - כיום שעשה ה' קרב על ים סוף. כשם שנלחם ה' במצרים על ים סוף, כך עתיד הוא להילחם בגויים ביום בוא גוג.
וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל־הַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם מִקֶּדֶם וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד וּמָשׁ חֲצִי הָהָר צָפוֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶגְבָּה׃
באותו יום עתיד להיות נס, והוא שהר הזיתים ייבקע. יהיה רעש גדול בארץ, כמו שמוזכר גם בספר יחזקאל, כעין רעידת אדמה, וזה יביא לידי כך שכל הר הזיתים ייבקע. הר הזיתים עומד ממזרח לירושלים, ולכן נאמר "אשר על פני ירושלים מקדם". ובדרך משל אומר הכתוב שיעמדו כביכול רגליו של הקדוש ברוך הוא על ההר, ועל ידי זה ייחלק ההר וימוש חלק אחד לצד זה וחלק לצד השני - בקיעה גמורה. "ומש" היינו שיתנתק ויזוז: חצי ההר לצד צפון וחצי ההר לצד דרום, ובאמצע ייווצר גיא, כלומר עמק גדול.
מסופר על אחד מגדולי ישראל - אולי הרב מבעלז, איני זוכר כעת בבירור - שמעולם לא רצה לעלות להר הזיתים. מדוע? מפני שהאמין באמונה גמורה ושלמה בביאת המשיח, ובכל רגע ורגע המתין לו. אמר: אם עכשיו, בשעה שאנחנו על הר הזיתים, יבוא המשיח, ו"עמדו רגליו ביום ההוא" וייבקע ההר - הרי זו סכנת נפשות! ולכן לא היה מוכן לעלות לשם. ראו מה זו אמונה חזקה, שהדבר עומד לקרות עכשיו, בכל רגע ורגע. אדם רגיל אומר "כשיבוא משיח, בעזרת ה'", ובינתיים הכול בסדר. אבל הוא חשש ופחד מזה ממש, כי אמונתו הייתה אמונה מוחשית.
המלבי"ם מבאר את העניין כפשוטו ומיישב בו סתירה. ביחזקאל מ"ח מבואר שירושלים של העתיד תהיה רחוקה ממקום המקדש 45 מיל (מיל הוא קרוב לקילומטר, 960 מטר), ומאידך כתוב שירושלים לעולם תשב, משמע שתשב במקומה. היישוב הוא בפסוקים שלפנינו: הר הזיתים, שהוא חלק מירושלים, ייעתק עם כל סביבותיו באורך וברוחב של 5,000 קנים - שהם 15 מיל, וזה יהיה גודלה של ירושלים לעתיד לבוא - והוא יהיה רחוק מחצי ההר הצפוני 45 מיל, ועליו תיבנה ותיכונן ירושלים של העתיד שראה יחזקאל. נמצא שאין כאן סתירה: מצד אחד ירושלים תשב, אלא שכמות שהיא תועתק ותתרחק ממקום המקדש, ושני הדברים אמיתיים ונכונים.
וְנַסְתֶּם גֵּיא־הָרַי כִּי־יַגִּיעַ גֵּי־הָרִים אֶל־אָצַל וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה וּבָא יְהֹוָה אֱלֹהַי כָּל־קְדֹשִׁים עִמָּךְ׃
הנביא מתאר מנוסה: כולם ינוסו אל הגיא שייווצר מהתנתקותם של שני חלקי ההר. "ויגיע גיא הרים אל אצל" - הגיא יימשך לצדו הדרומי, לכיוון חברון, עד מקום ששמו אצל, המרוחק לדברי חז"ל 45 מיל מירושלים של עתה. עד שם יתמוטט ההר ויימשך הגיא, ושם ייעצר. ומה יהיה שם? שם תיבנה ירושלים של העתיד. והמנוסה תהיה כמו המנוסה מפני הרעש שהיה בימי עוזיה מלך יהודה.
אלא שיש הבדל מהותי. הרעש שהיה בימי עוזיה היה קצף עליהם, והצרעת פרחה במצחו של עוזיה, משום שהלך להקטיר ועשה מעשה שאסור למי שאינו כהן. שם הרעש היה כחרון אף. לעומת זאת הרעש העתידי יהיה רעש חיובי: "ובא ה' אלוהי כל קדושים עמך" - ה' וכל קדושיו יבואו עמך כדי לשמור עליך ולעזור לך, ולא כדי להעניש אותך.
ומיהם "כל קדושים עמו"? הרד"ק מסביר שיבואו כל הנביאים שדיברו על הגאולה העתידית, וה' יבוא עמם, שיראו במו עיניהם עין בעין כיצד נבואותיהם מתקיימות, וכביכול יאמר להם: הנה מה שדיברתם בימים קדמונים, כעת זה מתגשם. והמלבי"ם מפרש שה' יבוא עם המלאכים, והמלאכים הללו יהיו בבחינת שמירה וסיוע לעם ישראל.
המלבי"ם מביא גרסה נוספת בקריאת המילה "ונסתם" - לא מלשון מנוסה אלא מלשון סתימה. הגיא שבאמצע ההר ייפתח עד התהום, ומשם ייצא הרעש שיגרום לבהלה ולחרדה, ואחר כך ייסתם, ועל ידי הסתימה הזאת תיווצר שם בקעה: מה שהיה פתוח עד התהום ייסתם ויחזור להיות שווה לקרקע הארץ, ויישאר שם רק גיא. הרד"ק מסביר בדרך אחרת, שייסתמו שני ההרים שהתנתקו וזזו ויחזרו ויתאחדו. דרך העולם היא שאחרי רעש נוצרת בקעה באדמה והיא נשארת, אבל כאן הבקעה תחזור, ההרים יתחברו יחד ויהיה גבוה כמו אצל, כמקום שההרים הגבוהים שם, ועל ידי זה יחזור המצב לקדמותו.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן׃
הרד"ק מפרש על דרך משל: לא יהיה אורו של אותו יום בהיר - זהו "אור יקרות", ולא יהיה "קיפאון", היינו אור הבא מתוך עננים, שאין השמש נראית והאוויר כמו קפוי. לא אור כזה ולא אור כזה, אלא אור ממוצע: לא כולו אור ולא כולו חושך. רש"י מפרש "וקיפאון" - שיהיה קפוי וחשוך ועב כקרח שנקפא ומגליד. וזה שאמר המשורר בפיוט "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", על היום הזה כוונתו.
המלבי"ם מפרש את הדברים על העתיד לבוא. הרי נאמר "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם... והיה לך ה' לאור עולם" - ה' יאיר לנו ולא השמש. לא תהיה מציאות של אור גשמי כלל, אלא אור רוחני בלבד. וזהו "לא יהיה אור יקרות וקיפאון": לא אור השמש שהוא אור יקר, ולא אור הירח והכוכבים שהוא אור קיפאון.
ומהו "קיפאון"? בארמית "כפא" פירושו צף, כמו שתרגמו על "ויצף הברזל" - "וכפא פרזלא". אור קיפאון הוא אור צף, אור שאין לו מקור עצמי, אלא הוא מכה בגוף והגוף מחזיר אותו למקום אחר; האור חיצוני לו וצף מעל אותו גוף גשמי. כך אורם של הירח והכוכבים - אור צף. השמש, לעומת זאת, היא "אור יקרות", שמצד עצמה היא מאירה. אומר הכתוב שביום ההוא לא יהיה לא אור יקרות ולא אור קיפאון, אלא אורו של הקדוש ברוך הוא בלבד, ולא יימצא אור גשמי כלל אלא רק אור רוחני.
וְהָיָה יוֹם־אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַיהֹוָה לֹא־יוֹם וְלֹא־לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת־עֶרֶב יִהְיֶה־אוֹר׃
הרד"ק מבאר "יום אחד" - יום מיוחד לה', שיעשה בו הקדוש ברוך הוא גבורות ונפלאות מיוחדות. ומהו "לא יום ולא לילה"? משל הוא: יום מסמל רווחה ולילה מסמל צרה, והיום הזה לא יהיה כולו צרה ולא כולו רווחה. אבל "לעת ערב יהיה אור" - לקראת סופו של היום תבוא הרווחה, שלאחר שיצא חצי העם בגולה "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם", וההצלה תבוא לקראת סוף היום; אבל במשך כל אותו יום לא יהיה לא יום ולא לילה, לא כולו צרה ולא כולו רווחה.
המלבי"ם ממשיך כאן את ביאורו הקודם. כיוון שאותו אור אינו אור גשמי אלא אור אלוקי, לא יתחלק היום ההוא ליום ולילה, לבוקר צהריים וערב, שהרי חלוקה זו נובעת רק מן השמש הזורחת כאן ושוקעת שם. "הוא יוודע לה'" - פירושו שה' יתוודע ויתגלה על ידי האור ההוא. ומשום כך יהיה "יום אחד" שכולו יום, ובאורו של הקדוש ברוך הוא נראה אור, וממילא לא תהיה מציאות של שקיעה, ולכן "לא יום ולא לילה", שהרי לילה נובע משקיעת השמש, ויום ולילה נקבעים לפי זריחה ושקיעה.
ובעומק הדברים, אומר המלבי"ם, בא הכתוב לבטא שההארה והשפע היוצאים מן המאורות יתבטלו כביכול, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ישפיע עלינו שפע רוחני בלתי משתנה. שפע כזה משמעו שלא יהיו עוד צרות ולא יהיה מצב של שקיעה, שהרי שקיעה מסמלת ירידה. יש מצבים שעם ישראל נמצא בזריחתו ויש שהוא בשקיעתו, אבל ביום ההוא לא תהיה עוד שקיעה לעם ישראל, אלא עם ישראל תמיד יאיר ותמיד יהיה ברמתו הרוחנית הגבוהה. מלבד עצם העניין שהיום ההוא יהיה כביכול יום אחד ארוך, גם מבחינה רוחנית הכול יהיה אור: הצלחה, ברכה ושגשוג לעם ישראל, בלי שיעיב שום ענן על מצבו, שזו בחינת חושך, בחינת לילה ובחינת גלות.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם־חַיִּים מִירוּשָׁלַ͏ִם חֶצְיָם אֶל־הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי וְחֶצְיָם אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן בַּקַּיִץ וּבָחֹרֶף יִהְיֶה׃
ביום ההוא, כאשר ייבקע הר הזיתים, יצאו מים חיים מירושלים. בתחילה ייפתח המקור בירושלים לבדה, אבל אחרי המלחמה האחרונה יתרבו המים עד שיגיעו עד הים המזרחי ועד הים המערבי. יש להתבונן איזו כמות אדירה של מים מדובר כאן. זהו פשט המקרא, והוא יתקיים כפשוטו.
האבן עזרא אומר: זה אות לעתיד, ובעבור זה נבקע ההר, שמחציו יצאו מים חיים דרך הגיא, ולא יעכב עוד ההר כי ייבקע. ומוסיף האבן עזרא כנגד אלו שטענו כבר בימיו שכבר עברנו את מלחמת גוג ומגוג: שיראו לנו את הנהר הנובע המגיע עד הים - עד הים התיכון ועד האוקיינוס. איפה מקור המים שנבקע? כל עוד לא ראית אותו כמתואר בנביא, סימן שעדיין לא הגיע היום ההוא.
המלבי"ם אומר שהדברים כפשוטם, מים ממש, וזה שנאמר "בקיץ ובחורף יהיה" - שלא ייפסקו לעולם. ועוד הוא מוסיף שבעומק הדברים המים באים לרמז על הדעה את ה' יתברך, כמו שנאמר "כמים לים מכסים": ביום ההוא תתרבה הדעת - דעת אלוקים, לא המדעים - תתרבה הרוחניות ותתרבה ההשגה האלוקית.
וְהָיָה יְהֹוָה לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהֹוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד׃
מתוך ריבוי הדעת יעזבו כל הגויים את אלוהיהם, ויהיה ה' למלך על כל הארץ. לא יאמרו עוד יש אל זה ואל זה. ומהו "ושמו אחד"? רש"י מפרש שיהא שמו נזכר בפי כולם. הרד"ק מפרש שלא יזכירו שם אלוה אחר בעולם אלא שמו לבדו, וזה נקרא שם אחד - שכולם מזכירים את אותו שם.
המלבי"ם מבאר שמדובר בשם ההוויה, שלעתיד לבוא ייקרא ככתיבתו. היום אין אנו קוראים אותו ככתיבתו אלא באדנות, אבל ביום ההוא השם השימושי יהיה שם ההוויה בלבד. ומה ההבדל בין שם ההוויה לבין שדי, אל, אלוקים, צבאות, אהיה? שם ההוויה הוא שם העצם, שמו יתברך; ואילו כל שאר השמות, כמבואר בספרים הקדושים, הם שמות התואר, שאינם שמו בעצמותו אלא מתארים את פעולותיו: שד"י - שאמר לעולמו די; אהי"ה - שם הגאולה, שעתיד לגאול את ישראל; צבאות - שכל צבאותיו עמו; אלוקים - שהוא שולט בכל הכוחות שבטבע, תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם; וכן הלאה. גם הכוזרי מרחיב בעניין זה. ומכיוון שלעתיד לבוא לא יהיו חילוקי הנהגות - משפט, חסד, דין, רחמים - אלא הנהגה אחת פשוטה, הנהגה של חסד ורחמים תמידיים, ממילא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ולא יהיו תארים נוספים שיאמרו בהם "כעת הנהגתו כך וכעת הנהגתו כך".
יִסּוֹב כָּל־הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלָ͏ִם וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד־מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד־שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ׃
אומר המלבי"ם: לאחר שייחלק הר הזיתים לשניים, יהיה הגיא שבאמצע כערבה, כלומר מישור, והגיא הזה יימשך מגבע, שבדרומה של ירושלים, עד רימון, ושם תהיה ירושלים החדשה. "וראמה" - זו ירושלים עצמה, מלשון רם (והאל"ף כנחה, אף שקוראים אותה). ירושלים הישנה, היא ירושלים של היום, עליה יעמוד בית המקדש והוא יישאר במקומו, וירושלים החדשה תהיה עיר המגורים; ושתיהן יהיו רמות ונישאות. "וישבה תחתיה" - ירושלים הישנה תישאר על מקומה, ומשם תתפרס ירושלים החדשה עד מרחק 45 מיל, מרחק גדול ואדיר, וזהו שמונה הכתוב "למשער בנימין עד מקום שער הראשון עד שער הפינים ומגדל חננאל עד יקבי המלך" - עד שם תימשך ירושלים החדשה. ההרים יתרחקו, ועד קצהו של ההר יימשך כל המישור הזה ויהיה ירושלים.
הרד"ק מפרש שמה שנאמר "יסוב כל הארץ כערבה" פירושו שכל מקומה של ירושלים עתיד להתרומם. אמנם ירושלים גבוהה כבר היום - כשנוסעים אליה צריך לעבור את הקסטל ולטפס, אין חוכמות - אבל לעתיד לבוא כל האזור כולו יהיה גבוה יותר, וכל המישור יתרומם. ועל ידי זה יתקיים "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות": הר ה' יהיה מרומם מכל הגבעות שסביבו וגבוה מן הכול - מלבד גדולתו הרוחנית, גם גדולה גשמית, שיתרומם ויהיה גבוה מעל כולם גם מבחינה פיזית.
וְיָשְׁבוּ בָהּ וְחֵרֶם לֹא יִהְיֶה־עוֹד וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלַ͏ִם לָבֶטַח׃
"וישבו בה" - יזכו לשבת בירושלים עד עולם. "וחרם לא יהיה עוד" - לא יהיה עוד מצב כמו בבית ראשון ובבית שני, שחרבה ירושלים וניתנה העיר לחרם. אלא היא תשב לבטח, בלא מלחמות, "וישבה ירושלים לבטח". ומכאן ואילך מתאר הנביא מה יעבור על הגויים שנכנסו להרפתקה הזאת לבוא ולהילחם על ירושלים.
פרק י"ד בזכריה משלים את נבואת גוג ומגוג שביחזקאל ל"ח-ל"ט. בפעם השלישית יעלה גוג עד ירושלים עצמה, בני אדום יבואו לקחתה מיד הישמעאלים, העיר תילכד וחצי העם יצא בגולה - אך יתר העם לא ייכרת, כי אז ייצא ה' וילחם בגויים ההם מקרוב, בדרך נס, כדרך שנלחם בים סוף. הר הזיתים ייבקע, ייווצר גיא גדול, וירושלים של העתיד תיבנה במרחק 45 מיל ממקום המקדש - וכך מתיישבת נבואת יחזקאל עם ההבטחה שירושלים תשב במקומה. ביום ההוא לא יהיה עוד אור גשמי, לא אור יקרות של שמש ולא אור קיפאון של ירח, אלא אור ה' בלבד, יום אחד שאין בו שקיעה ואין בו ירידה לעם ישראל. מים חיים יֵצאו מירושלים לשני הימים, רמז לריבוי דעת אלוקים בעולם, ומתוך כך יהיה ה' למלך על כל הארץ, ה' אחד ושמו אחד בהנהגה אחת של חסד ורחמים. ירושלים תתרומם ותתפרס, ותשב לבטח לעולם, בלא חורבן ובלא חרם.