פרק י"ג בזכריה ממשיך את נבואות אחרית הימים: פתיחת מקור מים לבית דוד וליושבי ירושלים, הכרתת העבודה הזרה ונביאי השקר מן הארץ, ולבסוף נבואת החרב, הצירוף והבירור שיעברו על העולם עד שיישאר השליש הנבחן והמזוכך. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי המלבי"ם, ולצידו הרד"ק, רש"י, האבן עזרא, המצודות ותרגום יונתן.
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה׃
הרד"ק אומר שאפשר להסביר את הפסוק כמשמעו. וכן חז"ל הסמיכו את הכתוב הזה למה שנאמר "יצאו מים חיים מירושלים": יכול שהתערבו בהם מעיינות אחרים? תלמוד לומר "יהיה מקור נפתח לבית דוד" - מקור אחד הוא, לחטאת ולנידה. ועוד אמרו חז"ל, שכיוון שהגיעו המים לפתח בית דוד נעשה נחל גדול, שנאמר "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד". אם כן כפשוטו של מקרא מדובר כאן על נחל מים נובע שיצא מירושלים.
המלבי"ם מבאר לפי הפשט: בזמן הזה אין מי מעיינות בירושלים, וכאן הכתוב מבטיח שייפתח מקור מים חיים מיוחד וייעודי לבית דוד וליושבי ירושלים - "לחטאת", כלומר להתחטא בו, וגם למי נידה. ומהם מי נידה? המלבי"ם דוחה את הפירוש שמביא הרד"ק, שהכוונה לזבה הצריכה מים חיים, שכן הזבה אינה צריכה מים חיים ודי לה במקווה רגיל, ורק הזב צריך מים חיים. אלא "מי נידה" הכוונה למים שבהם אפר פרה אדומה, שמזין מהם על הטמא.
ורבים טועים לחשוב שהשם "מי נידה" קשור לעניין הנידה, ואין הדבר כן כלל. "נידה" כאן הוא מלשון זריקה והשלכה, כמו "וידו אבן בי", וכמו שנאמר "מי נידה לא זורק עליו טמא יהיה" - מים שאותם מיידים וזורקים. אם כן מי נידה כאן הם מי אפר פרה אדומה.
ומוסיף המלבי"ם: כבר יחזקאל התנבא על עניין זה, נחל גדול יוצא מבית קודש הקודשים, והנחל מתפשט עד הים המזרחי והמערבי. וזכריה עצמו מתנבא בפרק הבא "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני". אלא שזה יהיה רק אחרי המלחמה האחרונה של גוג ומגוג, שאז יהיה שפע עצום שירבה את אותו נחל. אבל אחרי המלחמה הראשונה של גוג ומגוג, שעליה מדבר הפסוק שלנו, המים עדיין לא יתפשטו החוצה, אלא יהיו לבית דוד וליושבי ירושלים בלבד. גוג יבוא שלוש פעמים, ובפעם האחרונה יתרבו המים ויגיעו עד הים המזרחי ועד הים המערבי. זהו פשוטו של מקרא לפי הרד"ק והמלבי"ם.
תרגום יונתן לוקח את הדברים אל הבחינות הרוחניות: "בעידנא ההוא יהא אולפן אורייתא גלי כמבוע דמיין לבית דוד וליתבי ירושלים, ואשבוק לחוביהון כמא דמדכן במי אדיותא ובקטם תורתא דחטאתא". כלומר: בזמן ההוא יהיה לימוד התורה גלוי ונובע כנביעת מים לבית דוד וליושבי ירושלים, ואניח לעוונותיהם - אמחל להם - כמו שמזדככים במי נידה ובאפר פרה אדומה.
והמלבי"ם הולך בכיוון זה ומרחיב. כבר ביאר בספר יחזקאל, במקום שמוזכר שם המעיין והנחל הגדול היוצא מבית קודשי הקודשים, שיש בזה משל ומליצה על התפשטות מי הדעת ונחל התורה והאמונה, שנמשלו למים. אחרי המלחמה הראשונה יתחיל הדבר להתפשט רק מבית דוד ויושבי ירושלים, והנחל הזה הוא ביטוי לניקוי, לזיכוך ולשטיפה: להסיר את חטאת הדעות החיצוניות, ולטהר את טומאת הסכלות והאיוולת ואמונות הדופי וכל שמץ עבודה זרה. וראיה לדבר מן הפסוק הסמוך: "והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים מן הארץ" - הרי שהמים הללו, מי הדעת, הם המטהרים את הדעות המשובשות ואמונות ההבל.
ואחרי המלחמה האחרונה של גוג ומגוג כבר יתפשט הנחל החוצה, עד הים המזרחי והמערבי, ואז תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ועל זה נאמר "ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים... והיה ה' למלך על כל הארץ". שם מדובר במים שכבר מתפשטים, ומי הדעת אינם עוד נחלת בית דוד ויושבי ירושלים בלבד. בפעם השלישית יהיה הניצחון הסופי, ואז יהיה נחל מתפשט והולך - שפירושו שתרבה הדעת בכל העולם כולו.
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת־שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן־הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת־הַנְּבִיאִים וְאֶת־רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן־הָאָרֶץ׃
"העצבים" הם עבודה זרה. ולכאורה אם ה' מכרית את שמותם, מה צורך להוסיף "ולא יזכרו עוד"? מבאר המלבי"ם: הכוונה שגם אחרי מותם לא יזכרו אותם. שהרי היום אדם יכול לזכור שהייתה פעם עבודה זרה מסוג פלוני ומסוג אלמוני, ועל כך אומר הכתוב שלעתיד לבוא גם זכר זה יימחה.
"וגם את הנביאים" - נביאי הבעל. אומר המלבי"ם, אותם נביאים שעדיין נמצאים בהודו, סין ויפן, שעדיין עובדים לגילולים. וכן, מוסיף המלבי"ם, המנבאים שהם הדרשנים הנואמים בניב שפתיים למשוך בני אדם אל אמונת ההבל. ומביא מן האברבנאל שעוד נמצאים בארץ ישראל נביאי דת הקוראן, שנופלים על הארץ כנכפים ומדברים דברי נבואה בשם נביא השקר שלהם ברוח הטומאה שחלה עליהם, וכשיתגלה ה' יעביר גם את רוח השקר הזאת.
ברוך ה' שרוח שקר זו כבר עברה מזמן, ואין היום מוסלמים שמתנבאים ואומרים דברי הבל כפי שהוא מתאר. אך לפני חמש מאות שנה זו הייתה המציאות, אנשים שנהגו כמוחמד. הרי מוחמד עצמו כך הייתה דרכו: ההיסטוריונים אומרים שהיה סובל ממחלת הכפייה, מאפילפסיה, והיה נופל לארץ וכל גופו עובר לרטט, וכדי להסביר מה קורה לו היו אומרים שהוא מקבל נבואות ומספרים כביכול דברים שנאמרו לו, לפי ההזיות והדמיונות שלו. ואחריו הלכו ההולכים בדרכו ועשו כמותו, כדרך המשוגע - שכך היה הרמב"ם מכנה את מוחמד.
מבאר המצודת ציון: כך נקראת עבודת הגילולים, כי מעצבין את לב עובדיהם. הם מעציבים את לבו של העובד אותם, שהרי צועקים אליהם ואינם נענים, והדבר גורם עיצבון לצועק. ואפשר לומר בלשון ימינו: עושה עצבים למי שצועק אליו. בשלב מסוים הוא מתעצבן, נותן בעיטה והולך. צועק וצועק ורואה שאין קליטה, מתברר לו שיש בעיות רשת ו"המנוי אליו הגעת לא זמין כעת", ובסופו של דבר מתעצבן עליו. אם כן, לפי זמננו, זה נקרא "עצבים".
וְהָיָה כִּי־יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה' וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ׃
אומר המלבי"ם: לא יתנבאו אנשים עוד משתי סיבות. האחת, שלא יימצא מי שיאמין להם, ולכן לא יהיו עוד נביאי שקר. והשנייה, שאפילו יולדיו ידקרו אותו על נבואתו, שהרי הם יודעים שזו נבואת שקר.
ולמה נאמר "אביו ואמו יולדיו"? מבאר המלבי"ם: האומנים, כלומר אישה אומנת והורים מאמצים, גם הם נקראים על צד ההרחבה בשם אב ואם. לכן פעמים רבות מוסיף הכתוב "יולדיו" - דווקא אלה שילדוהו ולא המאמצים. וכן "את אמך אשר ילדתך", שאם לא כן יכולת לומר שמדובר באם מאמצת.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ׃
ביום ההוא יבוש כל אחד מהם מחזיונו: הוא יבין שמה שחזה היה חזיון שקר, פעולת הדמיון בלבד, וממילא יתבייש להתנבא. ולא זו בלבד, אלא "לא ילבשו אדרת שער". אדרת השיער הייתה מלבוש מיוחד לנביאים ולנזירים, ומי שרצה להידמות להם ולהיראות כנביא היה לובש אדרת שיער - עושה לעצמו תחפושת. אומר הנביא שלא יעשו עוד כדבר הזה, ואדרבה, על ידי שלא ילבשוה יוכל לומר: אינני נביא, הרי אין לי אדרת שיער. זהו "למען כחש" לפי המלבי"ם - כדי שיוכל להכחיש ולומר שאינו נביא.
וביאור נוסף מביא המלבי"ם: אדרת השיער היא כלבוש שק, והשק מכחיש את בשרו, כלומר מצער אותו ומכחיש את גופו, כמו "ובשרי כחש משמן". ולפי זה "למען כחש" אינו מלשון הכחשה אלא מלשון הכחשת הגוף, שהייסורים הללו שהיו לוקחים על עצמם היו כביכול מועילים להשרות עליהם את רוח הטומאה.
רש"י מסביר דבר שנראה כאילו נכתב בזמננו: כן דרך מסיתים ומדיחים, מתעטפים בטליתם כאילו הם אנשים צדיקים, למען יקובלו כחשיהם. בקיצור, רש"י הכיר את ה"באבות". כל מיני "באבא" ששם על עצמו גלימה שמצא בבוידעם של איזה סבא ממרוקו, ואומר לך שזו גלימתו של פלוני או של אלמוני, מתעטפים בטליתם, ויש שאף הולכים עם התפילין ועושים את כל התועבות שלהם, וכל הרואה אותו חושב שלפניו קדוש עליון - "למען יקובלו כחשיהם", כדי שיאמינו לו שיש כאן באבא רציני, ולא עלי באבא וארבעים השודדים.
ובדרך כלל זה הולך יחד, שכן אצל כל העלי־באבא האלה יש קופה משמנת והכנסות מסודרות מאוד. פעם שלחו אותי לאחד כזה, ואמרו לי שהרב יכול לעשות לי "תיקון": תיקון סטנדרטי ב־600 שקלים, ותיקון אקסטרה - כשהרב פותח את ההיכל - ב־1,200 שקלים. זה היה לפני כעשרים שנה, ובאותם ימים 1,200 שקלים היו משכורת הכולל שלי. אמרתי שזה הרבה, ואמר לי: אין לך מה לדאוג, יש הוראת קבע, יש כרטיס אשראי, יש משרד, כל אפשרויות התשלום פרוסות בפניך - העיקר תיתן. זהו "לובשים אדרת שיער למען כחש": אדם שם על עצמו אדרת שיער והופך לבאבא, ואחר כך עלי באבא וארבעים השודדים. זהו סוג הרמאות והכחש שמקובל לצערנו היום. מי שירצה, מסרנו שיחה שלמה בעניין הבאבות, על דרכי הרמאות שלהם ועל אזהרת גדולי ישראל להתרחק מהם, והיא נמצאת אצלנו באתר.
וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ־עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי׃
המצודת דוד מסביר: הוא יכחיש ויאמר, אינני נביא כלל, איש עובד אדמה אני. ואם תשאלו מדוע אני מתבודד בשדה, כדרך הנביאים שהיו מתבודדים בשדות, יאמר להם שאין זה לשם קבלת נבואה אלא מלאכתו בשדה, לחרוש ולזרוע. ועל "כי אדם הקנני מנעורי" יש כאן פירוש מחודש: גם מה שהתנבאתי מנעורי - שהרי מדובר באנשים שיש להם עבר של נבואה - לא דיברתי בדבר ה', אלא אדם מסית כמוני הקנה בי את קניין הנבואה לנבא בשקר, פיתה אותי והדיח. כלומר: מה שראיתם שהתנבאתי בעבר, הטעו אותי, אדם מסית הקנה בי כביכול את דרך הנבואה מנעורי וחשבתי שזו אמת. ועתה ינסה להתנער מזה בכל דרך, כי יבין את הבושה והביזיון שבמה שעשה.
ובפירוש "הקנני" יש כמה דרכים. האחת כנ"ל, שאדם מסית הקנה בו את הנבואה. רש"י מביא בשם מנחם ש"הקנני" מלשון מקנה צאן, כלומר: אינני מתעסק בנבואות, הפקידוני מנעורי לשמור על המקנה - מינו אותי על המקנה. והמלבי"ם מסביר ש"הקנני מנעורי" היינו שמישהו קנה אותו מנעוריו לפועל לעבוד את שדהו. ומכאן, אומר המלבי"ם, אתה למד שיהיה כבוד גדול יותר לאדם לומר שהוא עובד אדמה, ואפילו לומר שהוא עבד איש מקנת כסף שקנאוהו לעבודה, מאשר לומר "נביא אני". עד כדי כך יהיה ביזיון נורא לנביאי השקר להודות בנבואתם, שיעדיף לומר שהוא איכר, יעדיף לומר שהוא עבד לאדם מגיל צעיר - ובלבד שלא יאשימוהו בנבואה.
וְאָמַר אֵלָיו מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי׃
אבל לא יניחו לו כל כך בקלות, אלא ישאלו אותו שאלות קשות. מבאר המלבי"ם: נביאי השקר, כשהיו מתנבאים, היו מתגודדים בחרבות וברמחים ומכים זה את זה כדי שתשרה עליהם הרוח, ושופכים דם, כמו שנאמר "ויתגודדו בחרבות עד שפוך דם עליהם". וכשיכחיש ויאמר שאינו נביא, ישאלוהו: אם אינך נביא, מה הסימנים הללו שבין ידיך, בין אצילי ידיך - במרפקיך? הרי המומים והחבורות מוכיחים שהיית נביא שקר, שכך הייתה דרכם.
וגם את זה יכחיש ויאמר: לא, אין אלה סימני התגודדות של נביאי שקר, אלא מכות שהוכיתי בבית מאהביי - משום שלא הלכתי בדרך הישר הכו אותי. שוב אנו רואים עד כמה יתאמץ אדם להכחיש שהוא נביא: יעדיף לומר שהוכה על התנהגות שאינה בדרך הישר, ובלבד שלא יאשימוהו בנבואה. שכן מי שיואשם בנבואת שקר - חרפה גדולה וכלימת נצח היא לו, לשון המלבי"ם.
חֶרֶב עוּרִי עַל־רֹעִי וְעַל־גֶּבֶר עֲמִיתִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת הַךְ אֶת־הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל־הַצֹּעֲרִים׃
רש"י מסביר שהחרב תחול על עשיו, שהפקידו הקב"ה על צאן גלותו. עשיו הוא כרועה שה' נתן בידו את עם ישראל, ובמקום לשמור על הצאן הצר להם והציק להם ורדף והרג בהם. לכן "חרב עורי" - תתעורר החרב על אותו שהפקדתי על צאן גלותי.
ויש לשים לב: בדפוסים שלנו כתוב ברש"י "על אותו שהפקדתי על צאן גלותי", בלי להזכיר את עשיו, וכן להלן "הך את הרועה - את מלך מואב הרשעה". אבל יד הצנזור חלה ברש"י, ובכל מקום שהופיעו בו עשיו או רומי תיקנו ומחקו. הרד"ק, שהיה קדמון, מצטט את רש"י בנוסח המקורי: "על עשיו שהפקדתי על צאן גלותי", ו"הך את הרועה - את מלך רומי הרשעה". שהרי רומי ועשיו הם אדום, וזה לא מצא חן בעיני הצנזור, ולכן החליף "רומי" ב"מואב" - שמואב אומה שנכחדה ואין עמה בעיה, ובלבד שלא יזכירו את רומי.
ומיהו "גבר עמיתי"? רש"י מבאר: שחיברתיו אליי לשמור את צאני כמוני, וכעמית לה' - כביכול שווה לו בעניין זה, שאני שומר את צאני והוא כעמיתי, שאמרתי לו: בוא ושמור אתה את צאני. והחרב תתעורר ותאמר "הך את הרועה" - הכה את עשיו, את מלך רומי הרשעה, על שבמקום לשמור הכה אותם והזיק להם, וה' יכרית את אותם הרועים.
והרד"ק מביא גם ביאור בשם האבן עזרא, שהנבואה הזאת מבטאת את המלחמות הרבות שתהיינה בבוא משיח בן יוסף. "רועי" - כל מלך מן העכו"ם שהקב"ה המשילו על הארץ, הולך בתחושה שהוא אלוהים, כמו שראינו אצל נבוכדנצר ואצל חירם מלך צור ועוד, שהרגישו עצמם אלוהות, ולכן מכנהו "גבר עמיתי". לפי זה אין הכוונה כרש"י, שחיברו אליו לשמור את צאנו, אלא "עמיתי" מבטא את מה שבראשו של אותו מלך: מיניתיו לרעות את ישראל, ובראשו הוא כבר עמית שלי, בראשו הוא כבר אלוהים - זהו הדמיון שמדמה לעצמו המלך. ואז "הך את הרועה" - ה' יכה את הרועה ויכרית את אלה שבאים מן הגויים כביכול להנהיג את עם ישראל.
"ותפוצין הצאן" - גם הצאן יופצו, כלומר שיצאו מן הגלות. ומיהם "הצוערים"? מבאר המלבי"ם: הצעירים, הם הכוהנים שאחריו, שמצערים את עצמם לכבודו להיות פרושים כנודע. וגם כאן מדבר המלבי"ם ברמז, וכוונתו לנזירים, אותם פרושים שמתנזרים ואינם נושאים אישה וכיוצא בזה, ואף עליהם אומר הקב"ה "והשיבותי ידי".
וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־ה' פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ׃
אומר המלבי"ם: תתעורר חרב איש ברעהו, ופי שניים ייכרתו, ולא יישאר אלא שליש - והם מאמיני האמונה האמיתית, שהיא תיוותר עם מאמיניה. שימו לב שגם כאן אין המלבי"ם כותב במפורש "היהדות", אלא "מאמיני האמונה האמיתית", וכדי שלא ליצור מלחמה עם הנוצרים לא אמר שהנוצרים יימחו. אבל אנו יודעים שיש שלוש דתות, ואם יישאר שליש שהם מאמיני האמונה האמיתית, פירושו של דבר ששניים - מאמיני האסלאם ומאמיני הנצרות - ייכחדו, והשלישית היא שתיוותר.
הרד"ק לעומת זאת מביא כאן שני פירושים: יש מסבירים ששליש מיושבי הארץ יישארו, ויש מסבירים ששליש מיושבי העולם יישארו, כלומר ששני שלישים מיושבי העולם ייכחדו. ואומר הרד"ק שגם מאומות העולם לא יישארו אלא הטובים, אותם שיהיו עובדי האל יתברך, ופי שניים - שני חלקים מהם - ייכרתו: מקצתם בחרב, כמו שראינו בפסוק הקודם "חרב עורי", ומקצתם "יגועו", היינו בדבר ובמגפה. והשלישית שתיוותר תישאר בארץ החיים. ורש"י אומר: השלישית שיישארו יתגיירו ויחיו, כלומר לא תהיה מציאות של גויים, אלא הנשארים יהיו בגדר גרים.
וְהֵבֵאתִי אֶת־הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת־הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת־הַזָּהָב הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר ה' אֱלֹהָי׃
רש"י, לשיטתו, מפרש שהמדובר במתגיירים: אותו שליש מן האומות שיישאר ויתגייר, הם שיסבלו וישאו בצרות חבלו של משיח ובמלחמות גוג ומגוג יחד עם ישראל. ולמה? כי זה יהיה המבחן שלהם, שבו ייבחן אם באמת התחברו לעם ישראל בכוונה תחילה להיות שותפים עמהם, או שמא יחזרו לסורם. ואומר רש"י שהרבה מהם בתחילה ישובו לסורם ויתחברו עם גוג. נמצא שזה יהיה מבחן אמיתי, ולכן נאמר "והבאתי את השלישית באש וצרפתים" - יהיה כאן צירוף ובירור, מי התגייר באמת ומי התגייר רק כדי לקבל הגנה עם עם ישראל. ואז "הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו", שכשיתפלל יתפלל לה' ויאמר "ה' אלוהי" ולא לאלוהיו הראשון. עד כאן רש"י.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"והבאתי את השלישית באש" מכוון לשליש מבני ישראל שיוותרו: אביא אותם באש הייסורים כדי לצרפם מן הסיגים, כמעשה הצורף המעביר באש. "ובחנתים" - זהו שלב נוסף, שאחרי הסרת הסיגים תבוא בחינה נוספת לראות אם נצרפו כראוי, כדרך שבוחנים את הזהב, שמתיכים וצורפים אותו יותר מן הכסף. ולבסוף יישארו רק הצדיקים הגמורים.
ומי הם הצדיקים הגמורים? "הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו" - צדיק כזה שכשיתפלל אליי תתקבל תפילתו מיד. "אמרתי עמי הוא והוא יאמר ה' אלוהי" - אדם שיזכה לקרבת אלוקים אמיתית, שיקבל עליו את מלכות הבורא בשלמות, ורק "ה' אלוהי", בלי אלוהויות אחרות ובלי אמונות אחרות ודעות כוזבות. זו תהיה הצריפה והבחינה שלעתיד לבוא.
וכבר אומרים גדולי ישראל שאלו הם ניסיונות הדור שלנו. אנחנו בדור של צירוף, בירור וליבון, דור שבו בוחנים בשמיים אם לה' אנחנו, או שמא אדם מתחבר לכל השטויות ולכל ההבלים, ומאמין בקדוש ברוך הוא אבל גם באלף ואחד דברים אחרים. האם אדם הולך עם גדולי ישראל, או שהוא הולך עם הסמארטפון שלו? היכן הוא נמצא באמת? בזה יבחנו את האדם, ולעתיד לבוא לא יהיה לו שום צידוק להסביר מדוע החזיק פלאפון לא כשר.
וזה הקושי הגדול של הדור, שהאדם מרגיש שהוא חייב את זה ואינו יכול בלעדיו. והרי לפני עשור הסתדרת יפה בלי זה, חיית ושרדת ברוך ה'. ויש היום אנשים שאינם מחזיקים פלאפון כלל, גם לא כשר. הרב יצחק יוסף אמר שכשהוא מחזיק פלאפון זה מפריע לו, ולכן הוא הולך בלי פלאפון כלל. אנחנו אמנם איננו בדרגות האלה, וסידרו לנו מכשיר כשר, אבל דווקא משום כך אין תירוץ להתעסק בדברים שאינם כשרים. זהו דור של צירוף, בירור וליבון, ובדור הזה האדם קובע לאיזה צד הוא שייך: האם מעובדי ה' אנחנו, או חס ושלום להפך.
הפרק פותח במקור המים הנפתח לבית דוד וליושבי ירושלים - כפשוטו מעיין מים חיים לחטאת ולמי אפר פרה אדומה, וכמשל מי הדעת ונחל התורה והאמונה המטהרים מטומאת הסכלות ומאמונות ההבל, שיתפשטו בתחילה רק בירושלים ולבסוף על פני כל הארץ. אחר כך מתאר הנביא את הכרתת העצבים ונביאי השקר, עד שהנביא עצמו יבוש בחזיונו ויעדיף להיקרא איכר או עבד ובלבד שלא ייקרא נביא. ולבסוף באה נבואת החרב על הרועה, כליון שני שלישים והישארות השליש, שיעבור באש הצירוף ובבחינת הזהב עד שיישארו הצדיקים הגמורים, שיקראו בשם ה' וייענו מיד. וזהו גם ניסיון דורנו - דור של צירוף, בירור וליבון. יזכה אותנו ה' לעבוד אותו בלבב שלם, אמן ואמן.