פרק יד בזכריה מתאר את אחרית הימים: מלחמת גוג ומגוג על ירושלים, מפלת הגויים, והתיקון הגדול שיבוא אחריה. בחלק שלפנינו אנו עומדים על העונש שיבוא על העמים שצבאו על ירושלים, על המהומה שתיפול במחנותיהם, על השלל שיישאר בידי ישראל, ולאחר מכן על הנותרים מן הגויים שיעלו לחוג את חג הסוכות - ועל המבחן שיעמדו בו. הפרק נחתם בתיאור הקדושה שתפשוט בכל כלי החולין: קודש לה' על מצילות הסוס, וכל סיר בירושלים ובִיהודה קודש לה' צבאות.
וְזֹאת תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהֹוָה אֶת־כָּל־הָעַמִּים אֲשֶׁר צָבְאוּ עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם, הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְהוּא עֹמֵד עַל־רַגְלָיו, וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן, וּלְשׁוֹנוֹ תִּמַּק בְּפִיהֶם׃
"הָמֵק בְּשָׂרוֹ" - מפרש רש"י: זהו ניפול איברים. כלומר, איבריו של האדם נושרים ממנו; הוא הולך ונופלת לו ידו, רחמנא ליצלן. זו תהיה המגפה שתבוא על אותם גויים.
והנביא מוסיף: "וְהוּא עֹמֵד עַל־רַגְלָיו". שלא תחשוב שאדם זה נפל למשכב, אלא תוך כדי שהוא עומד על רגליו ימקו בשרו ואיבריו. מבהיל הרעיון. אלו מושגים שהיו מוכרים רק בימינו, ונכתבו כבר אז. איך ייתכן שאדם עומד על רגליו ונמס? רק במציאות של מלחמה אטומית קיים דבר כזה, שפליטת החום היא אדירה עד בלי שיעור, ואין לתאר את החום שבמרכזה של פצצה אטומית. החום הזה יגרום לכך שאיבריו של אדם יישרו ממנו בעודו עומד על רגליו - וכך כותב הרד"ק, לפני כשבע מאות שנה.
"וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן" - גם כאן מבאר הרד"ק: ימקו עיניו בתוך חוריהן. העיניים פשוט יימסו, האדם יתחיל לנזול, כולו כמתאדה.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְהוּמַת־יְהֹוָה רַבָּה בָּהֶם, וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ, וְעָלְתָה יָדוֹ עַל־יַד רֵעֵהוּ׃
"תִּהְיֶה מְהוּמַת ה' רַבָּה בָּהֶם" - אומר רש"י: לערבב חוכמתם ולהופכם לשיגעון. תהיה שם מהומה אדירה. ובביאור "וְהֶחֱזִיקוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְעָלְתָה יָדוֹ עַל־יַד רֵעֵהוּ" נחלקו המפרשים. הרד"ק מפרש: תיפסק ידו כשיחזיק ביד רעהו. יאחז ביד חברו ופתאום תינתק ידו ותישור. וכן מתרגם התרגום: "ותיתלש ידיה על ידא דחבריה".
מצודת דוד מבאר: כאשר יחזיק אחד מהם את יד רעהו כדי לעזור לו, יחשוב הלה שאין זה בא לעוזרו אלא להילחם בו, ולכן "וְעָלְתָה יָדוֹ עַל־יַד רֵעֵהוּ" - במקום להישען על ידו, יכה בידו את זה שבא לעזור לו. וזה חלק מן המהומה הגדולה: הבא לעזור לא רק שלא יועיל, אלא הנעזר יכה את היד המושטת לו, כי יחשוב שהיא באה כנגדו.
והמלבי"ם מפרש: כשאדם ירצה להחזיק ביד רעהו כדי לתמוך בו שלא ייפול, לא די שלא יתמוך בו אלא עוד יפילו - "וְעָלְתָה יָדוֹ עַל־יַד רֵעֵהוּ", תעלה ידו עליו ותפילו. כך או כך, ברור מן הפסוק שתהיה שם מהומה כה גדולה עד שלא ידעו האנשים בין אויב לאוהב, והמהומה תביא לכך שהלוחמים שבאו להילחם על ירושלים יילחמו זה בזה.
וְגַם־יְהוּדָה תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלָ͏ִם, וְאֻסַּף חֵיל כָּל־הַגּוֹיִם סָבִיב, זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד׃
מהי "תִּלָּחֵם בִּירוּשָׁלַיִם"? אפשר להבין בשתי דרכים. אפשרות אחת: יהודה תילחם כנגד ירושלים. וזה קשה, שהרי אנשי יהודה הם אנשי ירושלים. לכן מבאר הרד"ק: כשיבואו הגויים יביאו עמהם גם אנשים מיהודה, שיעזרו להם להילחם בירושלים - כעין שכירי חרב, כאנוסים. משל לדבר: אם ארצות הברית תבוא להילחם בנו, יימצאו יהודים שיילחמו בנו, שהרי בצבא האמריקאי יש גם יהודים. אלא שכאשר יראו את המלחמה ואת מפלת הגויים, יהפכו אדרבה להילחם בגויים ולא יהיו שותפים למלחמה נגד ירושלים. בכיוון זה צועד גם רש"י, שכותב: יהודה על כורחה תילחם על ישראל.
האבן עזרא מבאר אחרת: הרי ראינו ש"יָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה" וחצי העם יישאר בירושלים - והנשארים בירושלים הם שיילחמו כנגד הגויים. על אלה מדבר הכתוב, והם יעשו מלחמה באויב ויקבלו שלל רב: "זָהָב וָכֶסֶף וּבְגָדִים לָרֹב מְאֹד". וזהו מה שראינו בתחילת הפרק, "וְאָסַפְתִּי אֶת־כָּל־הַגּוֹיִם אֶל־יְרוּשָׁלַיִם" - למה אסף אותם הקב"ה לירושלים? כדי שישאירו כאן את כל הזהב והכסף שלקחו מישראל בכל הדורות; יביאו הכול לכאן, יניחו כאן, ימותו - ובזה ייגמר סיפורם. זו הייתה המטרה.
וְכֵן תִּהְיֶה מַגֵּפַת הַסּוּס, הַפֶּרֶד, הַגָּמָל וְהַחֲמוֹר, וְכָל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּמַּחֲנוֹת הָהֵמָּה, כַּמַּגֵּפָה הַזֹּאת׃
אותה מגפה עצמה שתפגע באנשים - "הָמֵק בְּשָׂרוֹ וְעֵינָיו תִּמַּקְנָה" - תפגע גם בסוס, בפרד, בגמל ובחמור. וכאן אדם בן ימינו שואל: איזה סוס ואיזה גמל? היכן יש בירושלים גמלים, מלבד כמה גמלים לסיורים סביב העיר העתיקה? צריך לדעת שהנביא מדבר בשפה המדוברת בדורו, ואנחנו, בדור אחר, צריכים לתרגם את הדברים לשפה שלנו. הסוס, הפרד והגמל של אז הם הטנקים והמטוסים של היום, כלי המשחית וכלי המלחמה. אומר לך הנביא: כשם שתבוא מגפה אדירה על האנשים, כך יהיה גם בכלי הנשק שיבואו. ואם מדובר באטום, קל להבין זאת: פליטת החום האדיר ממיסה הכול, וגם מטנק תקבל גוש מתכת. אותה מגפה שתפגע באנשים תפגע גם בכליהם. אלא שבזמנו לא יכול היה לומר "טנק" או "אפאצ'י", ולכן דיבר בלשון הרגילה - הסוס והפרד; והיום זו המרכבה ושאר הטנקים.
וְהָיָה כָּל־הַנּוֹתָר מִכָּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת׃
"כָּל־הַנּוֹתָר" - אלו האנשים שיישארו מן המלחמה. גם הגויים לא יימחו לחלוטין, והנותרים יכירו בגדלות ה', כפי שאמרנו "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". ולמה דווקא בחג הסוכות? לפי שמפלתו של גוג תהיה בחג הסוכות, ולכן יעלו לחוג את זיכרון הנס שנעשה באותו יום.
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג ע"א) מביאה את קשר הגויים לחג הסוכות. לעתיד לבוא הקב"ה עתיד לבוא ולחלק שכר, ויתייצבו גם הגויים ויאמרו: ריבונו של עולם, תן לנו שכר. יאמר להם: על מה? יאמרו: הקמנו גשרים, בנינו מטוסים, עשינו טלפונים. ומה בכך? כל זה לא עשינו אלא בשביל ישראל - מטוסים כדי שיוכלו לעלות ארצה, טלפונים כדי שיוכלו לשמוע קול לשונם. יאמר להם הקב"ה: שוטים, כל מה שעשיתם לא עשיתם אלא בשבילכם.
וכבר הסברנו: מדוע קורא להם "שוטים" ולא "שקרנים"? הרי לכאורה זה שקר, וכי הם עשו זאת בשביל ישראל? אלא שלמען האמת, גם בלי ידיעה וגם בלי כוונה - אכן עשו זאת בשביל ישראל, שכל מה שנברא בעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. כמו הרכבת הטרנס־סיבירית, שממשלת רוסיה בנתה ואיש לא הבין למה היא נחוצה. מיליוני פועלים עבדו בה, אנשים רבים מתו בקור ובעבודות הפרך, והשימוש בה היה מועט ביותר. רק כאשר ישיבת מיר נמלטה מן התופת והגיעה לשנחאי דרך אותה רכבת, הבינו למה הוצרכו הרוסים לבנותה: כדי להציל את ישיבת מיר.
וכן כותב הרמב"ם: ייתכן שאדם יבנה מגדל שלם, וכל המגדל נבנה כדי שאיזה חכם או צדיק יעבור פעם ברחוב, ירד גשם ויפריע לו, וייכנס לחסות תחתיו. ולאחר שיילך אותו אדם, כבר יכול המגדל להיחרב - מגדלי התאומים יכולים ליפול - שהרי מי שהיה צריך אותם כבר השתמש בהם והלך, ולצורך זה נברא המגדל. כל מה שנברא בעולם, נברא לצורך ישראל. לכן אומר להם הקב"ה: אינכם שקרנים, אתם צודקים, כל מה שעשיתם אכן לשם ישראל; אבל שוטים אתם - שאילו היה לכם שכל הייתם מכוונים, ואז הייתם מקבלים שכר. כיוון שלא כיוונתם, יוצא שעשיתם הכול רק לטובתכם.
ממשיכים הגויים ואומרים: ריבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית? אילו כפית עלינו, היינו מקבלים תורה. "תנה לנו מראש ונעשנה". אומר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? כיצד אתם באים לבקש בלי שהתאמצתם קודם? ואף על פי כן, אין הקב"ה בא בטרוניה על בריותיו, ולכן אומר להם: מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה.
ושואלת הגמרא: והרי אמר רבי יהושע בן לוי, "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" - היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם; אם כן, כיצד ייתן להם הקב"ה לקיים מצווה לעתיד לבוא? ומשיבה הגמרא: אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו - כדי שלא יהיו לאדם טענות, נותן לו הקב"ה הזדמנות. ולמה נקראת מצוות סוכה "מצווה קלה"? משום שאין בה חסרון כיס: אוסף אדם כמה ענפים וכמה קרשים - והרי לו סוכה.
מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו. והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר "נְנַתְּקָה אֶת־מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ". עושה להם קצת חום, הם מתעצבנים, וכל אחד בועט בסוכתו ויוצא.
ושואלת הגמרא: מקדיר עליהם חמה? והרי אמרת שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, ומדוע מעמידם בניסיון כזה בכוונה? ומשיבה: משום שגם בישראל פעמים שנמשכת תקופת תמוז עד חג הסוכות ויש להם צער, ואף על פי כן מהדרים במצוות סוכה. ושוב מקשה: וכי אפשר לומר שהם מהדרים, והרי אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה - אם כן גם ישראל פטורים, וגם הגויים פטורים, ויצאו כדין. ומשיבה הגמרא: נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי? אמנם אתה פטור, אבל צא בהכנעה כמי שלא זכה לקיים מצווה ולעשות רצון קונו; ואילו הגוי יוצא ונותן בעיטה בסוכה. זה כבר "נְנַתְּקָה אֶת־מוֹסְרוֹתֵימוֹ", ובמבחן הזה הם נכשלים. מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה' יִלְעַג לָמוֹ". אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.
ויש דעה נוספת: אמר רבי יוסי, לעתיד לבוא באין עובדי כוכבים ומתגיירים. ושואלת הגמרא: וכי מקבלים גרים לימות המשיח? והרי לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, שאין חכמה לבוא ולהתגייר כשטוב לנו. אלא שנעשים "גרים גרורים" - יבואו כאילו בעל כורחנו, לא שאנו נקבלם, אלא הם יבואו להידבק בנו. ומניחין תפילין בראשיהם, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהם. וכיוון שרואים מלחמת גוג ומגוג, שואל אותם: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו, שנאמר "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק, יִתְיַצְּבוּ". ואז כל אחד מנתק מצוותו והולך: זה מוריד את התפילין, זה מסיר את הטלית, וזה מוציא את המזוזה. כל אלה שכביכול באו להתחבר לעם ישראל, יאמרו: ישראל עומדים ליפול, גוג ומגוג בא לסגור כאן עניינים - שנאמר "נְנַתְּקָה אֶת־מוֹסְרוֹתֵימוֹ". והקב"ה יושב ומשחק, שנאמר "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק". ויש אומרים שעל זה אמר רבי יצחק: אין לו להקב"ה שחוק אלא אותו היום בלבד.
וזהו שכתוב כאן, שבאותו זמן יבואו להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות, ואז יבחן אותם ה'. על תקופה זו מדבר כאן הנביא לפי רש"י: הגויים יעמדו למבחן, ומבחנם יהיה בחג הסוכות.
ולמה באמת יהיה המבחן בחג הסוכות? לפי שהגויים כל מהותם גשמית, חומר, ואילו ישראל מהותם רוחנית. לכן ציווה הקב"ה את ישראל לשבת בסוכה, והסוכה היא בחינת ענני כבוד. וממה מורכב ענן? ממים. הענן הוא דבר גשמי שהפכו אותו לרוחני: לקחת מים, עשית מהם אדים, והאדים עולים כלפי מעלה. זה בדיוק מה שישראל עושים במצוותיהם. קרוצי חומר אנחנו, אבל אנו לוקחים את הגשמיות והופכים אותה לרוחניות: אדם מקדש את גופו, מדקדק באכילתו, במעשיו ובנישואיו, והופך את הכול מדבר גשמי לדבר רוחני. זהו בירור ניצוצות הקדושה.
לעומת זאת אצל הגוי הדבר אינו שייך: הוא גשמי וחומרי, ואין אצלו התנתקות מן החומר. לכן כשיבואו הגויים ויאמרו ריבונו של עולם, אילו נתת לנו תורה גם אנו היינו מסוגלים - אומר להם הקב"ה: בואו ואראה לכם שאין התורה שייכת בכם. הריני נותן לכם מצוות סוכה, שזו כל משמעותה. מה אתה עושה? כל הסוכה גשמית: לקחת עצים, ענפים, קרשים ומסמרים וחיברת אותם. ומהי הסוכה? צילא דמהימנותא, "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה" - אני יושב בצילו של הקב"ה בעצמו. לקחתי דבר גשמי והפכתיו לשיא הרוחניות. אומר להם ה': אתם אינכם מסוגלים לכך. והראיה - כשמפריע לכם משהו קטן מבחינה גשמית, קצת שמש, מיד בעטתם בהכול. אינכם מסוגלים ליטול את החומר ולרוממו לדרגת הרוח. ואילו ישראל כל ימיהם בכך עוסקים, מסרו נפשם על קדושת השם, דיכאו גופם ורוממו רוחם - להם מגיעה תורה ולהם מגיע שכר.
וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא־יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל־יְרוּשָׁלַ͏ִם לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְמֶלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם׃
לעתיד לבוא מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, וכולם יאמרו "ה' אחד ושמו אחד", ויעלו הגויים לירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות. ומי שלא יעלה, עונשו יהיה עצירת גשמים. וגם זה מתקשר לחג הסוכות: בחג הסוכות מתפללים על הגשם, זהו זמן ניסוך המים, "לרצות על המים", וארבעת המינים שבלולב באים לעצור טללים רעים ורוחות רעות, ולכן מנענעים לארבע רוחות השמיים. אומר לך הכתוב: מי שמפקפק בחג הסוכות ואינו עולה - אותו שפע שחג הסוכות מספק, שהוא הגשם, לא יהיה עליו.
וְאִם־מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא־תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם, תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהֹוָה אֶת־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת׃
פסוק זה מוקשה מצד עצמו, גם בהבנתו הפשוטה וגם בפיסוקו. לכאורה, אם מצרים לא עולה - זו סיבה לנגוף אותם ולא להיפך; ואם כן מהו "וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה"?
רש"י מפרש: "וְלֹא עֲלֵיהֶם" - כאן נעצרים. כלומר: ולא עליהם יהיה הגשם שדיברנו בו קודם. אלא שבמצרים אי אפשר לדבר על גשם, שהרי מצרים אינה ניזונת ממטר השמיים אלא מן הנילוס, והנילוס עולה ומשקה את השדות. לכן "ולא עליהם" פירושו שהנילוס לא יעלה ולא ישקה אותם. מצרים אינה עולה לירושלים מפני שהם אומרים: איננו צריכים גשם, יש לנו נילוס - ועל כך ייענשו, שהנילוס לא יעלה. וכך מתרגם יונתן: "לא עליהון יסק נילוס", לא יעלה עליהם הנילוס להשקותם, וזה יהיה עונשם. ומוסיף הכתוב: "תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת־הַגּוֹיִם" - שמלבד זאת ייתן להם ה' מגפה, כמו לכל אלו שלא יבואו לחוג את חג הסוכות.
האבן עזרא מפרש את "ולא עליהם" כרש"י, שלא יהיה עליהם הגשם, אלא שפורענות תבוא על אשר לא יעלה, ומילת "עליהם" משמשת גם לעניין האחר - "עליהם תהיה המגפה". כלומר: "וְאִם־מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא־תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה" - פסיק; "וְלֹא" - יירד עליהם גשם; ומאותה מילה עצמה ממשיכים: "עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה'". המילה "עליהם" פונה כביכול לימין ולשמאל, משרתת אחורה וגם קדימה.
וכאן מתעוררת שאלה: מי קובע את הפיסוק? הרי יש מקראות שאין להם הכרע, שאין חז"ל יודעים אם המקרא פונה לכאן או לכאן. ואם תאמר: הרי הטעמים מכריעים - התשובה היא שהטעמים נקבעו לפי אחת השיטות, ובעלי השיטה האחרת יסדרו את הטעמים אחרת. דוגמה לכך "כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ", וכן בפרשת הנוקב את השם, וכן "לֹא־תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" - האם חוזר למה שלפניו או למה שלאחריו. אל תאמר לי "אבל הטעמים אומרים כך", שהרי לפי אותה שיטה ניקדו את הטעמים, ולשיטה אחרת הטעמים אחרים.
פירוש נוסף מביא המלבי"ם: מצרים לא יעלו, מפני שאינם צריכים לגשמים. ומצרים היו הראשונים שבאו עם גוג. יש חבר כנסת שאינו חדל להזהיר בשנים האחרונות: אנחנו שקטים ושאננים, ומצרים מתחמשת. ואני מאמין לו - שהרי אתה רואה שביום גוג תהיה מצרים שותפה, ולשם כך היא צריכה נשק. גם הם לומדים נביא (איני יודע אם הם לומדים מלבי"ם), וכתוב שמצרים תבוא להילחם, ולכן הם מתחמשים. וכיוון שהם היו הראשונים לבוא להילחם, ראויים הם יותר לקבל את עונשם. וכבר ראינו ביחזקאל לח שיעלה עליהם עונש שיוכו במגפה, ועכשיו תבוא עליהם המגפה פעם שנייה - ולא רק עליהם, אלא תתפשט מהם אל כל האומות שלא עלו לירושלים. וזהו "וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה" - לא רק עליהם תהיה המגפה, אלא גם על כל הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות.
והרד"ק מפרש פירוש רביעי: "ולא עליהם" כרש"י, שלא יהיה עליהם הגשם; וכיוון שאינם צריכים לגשם ואי אפשר להענישם בעצירת גשמים, ממילא תבוא עליהם המגפה - עונשם יהיה מגפה של מוות במקום הגשם.
זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם, וְחַטַּאת כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת־חַג הַסֻּכּוֹת׃
זה יהיה עונשם של מצרים ושל כל הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות - דהיינו המגפה שדיברנו עליה.
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל־מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַיהֹוָה, וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יְהֹוָה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ׃
"מְצִלּוֹת" הוא מלשון צלצולים - פעמונים שהיו תולים לסוס, יש אומרים בין עיניו ויש אומרים על צווארו. אומר הנביא שבאותו יום יורידו מן הסוסים את המצילות ויחרתו עליהן "קֹדֶשׁ לַה'"; הכול יוקדש לה' יתברך.
ויש בחז"ל דעה הדורשת אחרת. אמר רבי יהושע בן לוי: עתיד הקב"ה להוסיף על ארץ ישראל עד כדי שעה שהסוס רץ ומֵצל. ומהו "רץ ומצל"? יש אומרים: כמה שיכול לרוץ עד שהוא מחפש צל, וזה חצי יום. ויש אומרים "מצל" - עד הזמן שאם יעמוד יעשה צל תחתיו, שגם זה חצי יום, שכן אז השמש באמצע הרקיע והצל תחתיו. כלומר, ארץ ישראל תתרחב. ולכן כל השואלים מה נעשה עם כל העולים החדשים שיבואו - אל תדאגו; ארץ ישראל נקראת ארץ הצבי, וכעור הצבי היא תימתח, והכול יהיה בסדר.
"וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" - הסירות הם סירים. תהיה כמות אדירה של סירים בבית ה', שאנשים יתרמו ויביאו לצורך הקרבת הקורבנות: מה שעולה על גבי המזבח עולה למזבח, ומה שאוכלים הבעלים מבשלים בסיר. הכמות תהיה כמספר המזרקים שלפני המזבח; ולמה? מפני שיקדישו את כל הכסף והזהב לעשות מהם כלי שרת בבית ה'.
וְהָיָה כָּל־סִיר בִּירוּשָׁלַ͏ִם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַיהֹוָה צְבָאוֹת, וּבָאוּ כָּל־הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם, וְלֹא־יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית־יְהֹוָה צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא׃
כל סיר בירושלים וביהודה יהיה קודש לה' צבאות. כלומר, לא יספיקו הסירים שבבית המקדש, שהרי כולם יבואו להקריב קורבנות וצריך לבשל את הקורבן בסיר, ולכן יקדישו את כל הסירים שבירושלים ובִיהודה לבית המקדש - שכן עוד ועוד אנשים יבואו ולא יהיו די סירים לבשל בהם.
"וְלֹא־יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד" - כנעני הוא סוחר, תגר. וכן מצינו אצל יהודה, "איש כנעני ושמו חירה", שכוונתו סוחר, כפירוש רש"י, שהכנענים היו הסוחרים. ופירוש נוסף: "כנעני" הוא צירוף "אין כאן עני", שלא יהיה עוד מצב של עניות. ומה משמעות "לא יהיה עוד סוחר"? מבארים המפרשים: לא יצטרכו לעשות מסחר ולהזמין סירים וכלים, אלא תהיה כמות אדירה של תרומות שיתרמו כולם לבית המקדש, ולא יזדקקו לסוחרים שימכרו כלים כדרך שהיו צריכים תמיד לקנות מהם.
וגם המלבי"ם מפרש כך על ההמשך: "וּבָאוּ כָּל־הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם וְלֹא־יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד" - הבאים להקריב קורבנות לא יצטרכו את הכנענים שהם מוכרי העגלים והתורים ובני היונה, שהרי כולם ינדבו את בהמותיהם לבית המקדש, וממילא לא יזדקקו לסוחרים שיביאו בהמות.
ובדרך רמז מביא המעם לועז, וכן מבאר בילקוט אליעזר בדרך דרש: "לא יהיה כנעני עוד" - לא יהיו עוד סוחרים שיזכו לתורה ולמצוות בזכות החזקת התורה. לא עוד "אני תורם לישיבה", אלא כולם ילמדו, כולם יהיו בישיבה. הוא לא יתרום לישיבה - הוא יהיה בישיבה. ואנחנו מתקרבים לכך, שהרי רואים שכל מחזיקי התורה, אפילו עשירי העולם, כספם מתדלדל, וזה מקרב אותם לכך שיאמרו לו: לך אתה ולמד, אל תחשוב שכספך יקנה בזה. ודאי שהחזקת התורה טובה מאוד, אבל לעתיד לבוא כולם ילמדו - "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'", כולם יעסקו בתורה.
ועוד מבאר האוהל יעקב: לא יצטרכו לשגר סוחרים כדי לקנות את סממני הקטורת. שהרי לקניית הסממנים היו צריכים לשלוח סוחרים, שזה יביא מכאן וזה משם; יש סממנים נדירים - נרד וכרכום, קנה וקינמון - שאינם מצויים, ויש שמביאים מהודו ויש ממקומות רחוקים. ואילו בזמן שלמה לא היה צריך לשלוח שליחים, לפי ששלמה היה מכיר בגידי הארץ. ומהם גידי הארץ? לארץ ישראל יש גידים המגיעים מתחת לאדמה לכל הארצות שבעולם. שלמה ידע היכן הגידים המגיעים להודו, ושם נטע את הנטיעות המתאימות להודו; היכן הגידים המגיעים לסיביר ולרוסיה, ושם נטע את המתאים לשם; והיכן המקומות המגיעים לאפריקה, ושם נטע נטיעות טרופיות. כך יהיה לעתיד לבוא: תחזור אותה חוכמה אדירה, ונדע בדיוק היכן הקרקע שיש בה גידים לאותם מקומות בעולם, ולא נצטרך עוד סוחרים שיביאו לנו סחורות משם, אלא נוכל לטעת ולזרוע כאן ויהיה לנו משלנו.
בסופו של הפרק מתוארת מפלתם של הגויים שצבאו על ירושלים: מגפה שבה נמק בשרם והם עומדים על רגליהם, מהומת ה' שבה איש את רעהו יכה, ומגפה דומה בכלי מלחמתם. יהודה תילחם ותאסוף שלל רב, שהרי לשם כך אסף ה' את הגויים לירושלים - שישאירו כאן את כל אשר גזלו מישראל. הנותרים מן הגויים יעלו מדי שנה לחוג את חג הסוכות, זכר למפלת גוג, ובו יעמדו למבחן: הסוכה היא נטילת החומר והפיכתו לרוח, מה שאין הגוי מסוגל לו, וכשמקדיר עליהם הקב"ה חמה הם בועטים ויוצאים. מי שלא יעלה ייענש בעצירת גשמים, ומצרים - שאינה צריכה לגשם - תיענש בנילוס שלא יעלה ובמגפה. ולבסוף תפשוט הקדושה בכל: קודש לה' על מצילות הסוס, וכל סיר בירושלים ובִיהודה קודש לה' צבאות, ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' - שהכול יהיה שפע ונדיבות, וכל בנייך לימודי ה'.