פרק י"ב בזכריה פותח שלב חדש בספר. עד כה עסקו הנבואות במה שעתיד להיות בבית שני, ומכאן ואילך ועד סוף הספר הנביא מתנבא על אחרית הימים ועל מלחמת גוג ומגוג: כיצד יתקן הקדוש ברוך הוא את העולם במלכות שדי ויביא את האדם אל שלמותו. נלמד את הפרק בעיקר על פי המלבי"ם, ולצידו נראה מסלול פרשני שני של רש"י והתרגום, שכן לאורך כל הפרק תשוב ותעלה השאלה מהו מקומם של "יהודה" בסיפור המלחמה.
מַשָּׂא דְבַר־יְהֹוָה עַל־יִשְׂרָאֵל נְאֻם־יְהֹוָה נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ־אָדָם בְּקִרְבּוֹ׃
הנביא מקדים ואומר שהדבר הזה הוא נאום ה', ומייחד את הקדוש ברוך הוא בשלושה תארים: נוטה שמים, ויוסד ארץ, ויוצר רוח אדם בקרבו. שואל המלבי"ם: מה הקשר בין יצירת רוח האדם בקרבו לבין נטיית שמים ויסוד ארץ? ומשיב, שרוח האדם בקרב גופו היא בעצמה החיבור והקשר שבין השמים לארץ. הגוף מקורו מן הארץ, עפר מן האדמה, והרוח באה מן השמים, מן העליונים. נמצא האדם ברוא כעולם קטן בתבנית העולם הגדול.
וכבר כתבו הקדמונים שהאדם הוא עולם קטן, כלומר בצורת העולם הגדול אלא שבקטן. כשם שהעולם הגדול כולל שמים וארץ, עניין רוחני ועניין גשמי, כך האדם: הגוף הוא הגשמי והנשמה היא הרוחני, והכול נכלל בתוכו. ומכיוון שהאדם מורכב מכל מה שיש בעולם, מן הגשמיות ומן הרוחניות, לכן יש לו שליטה וכוח פעולה בכל מה שיש בעולם. כפי שלמדנו בהרחבה בשערי קדושה, האדם הוא היצור היחיד שכולל בתוכו את כל העולמות כולם, והסיבה לכך היא כדי שמכוח כן יהיה לו כוח פעולה בכל העולמות כולם.
ומכיוון שכך, יש לאדם תפקיד בבריאה, וכל ימיו הוא הולך אל השלמות להוציא את תפקידו אל הפועל. והקדוש ברוך הוא חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח, כיצד להביא את האדם אל שלמותו - וזה בדיוק העניין שבו יעסוק הפרק שלנו.
רש"י, לעומת זאת, מסביר שהפסוק בא לסיים את העניין שהתחיל בו הנביא בפורענותם של אוכלי ישראל, שהם בבל, כפי שביאר רש"י על פי תרגום יונתן. וכעת הוא בא לסיים את פורענותן של שאר האומות, ולדבר על האומות שיבואו לכבוש את ארץ ישראל ועל המפלה שתהיה להן.
הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת־יְרוּשָׁלִַם סַף־רַעַל לְכׇל־הָעַמִּים סָבִיב וְגַם עַל־יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
עניין גוג ומגוג מופיע בשני מקומות: ביחזקאל (פרקים ל"ב, ל"ז, ל"ח) וכאן בסוף ספר זכריה. מבואר במלבי"ם, שבאחרית הימים יבוא חיל גוג ומגוג, שהם אומות אדום, כדי לתפוס את ירושלים מיד הישמעאלים. כלומר, השולטים כאן באותה שעה יהיו הישמעאלים, ועמי אירופה, ואולי גם אמריקה בכללם, יבואו להילחם כנגדם. ומה שיקרה בפועל הוא שהמלחמה תתגלגל לכך שיהרגו זה את זה, וה' יילחם בשניהם על כל הרעות שעשו לעם ישראל: על שהחריבו את הבית ועל שציערו את ישראל בגלותם. הקדוש ברוך הוא יעשה שפטים גם באדומיים וגם בישמעאלים, על ידי שיילחמו אלו באלו.
"סף רעל" - כוס רעל. כל העמים ישתו ממנה ויגיעו לשיכרון ולתדהמה. במילים פשוטות: ירושלים תהיה להם לנזק. העמים יבואו וילחמו כאן על ירושלים, אבל הדבר יהיה להם לרועץ, ובמקום לכבוש אותה יהרגו אלו את אלו.
רש"י מדייק את הלשון: "סף" הוא כלי, כמו "בדם אשר בסף". ו"רעל" אין פירושו שיקוי ממית כפי שהורגלנו, אלא שיממון, אוטם הלב והאיברים, כשאין להם כוח, כאדם המעוטף בשמלה. זהו לשון עטיפה, מלשון רעלה - "העטרות והרעלות", "מדיות יוצאות רעולות", "הברושים הורעלו". הרעלה עוטפת את הפנים, וכך הרעל כאן הוא אוטם העוטף את הלב ואת האיברים ומונע כל כוח פעולה ואפשרות לנוע. הקדוש ברוך הוא יאטום אותם כך שלא יוכלו לעשות מאומה.
והנה בפסוק מוזכרים יהודה בפני עצמם: "וְגַם עַל־יְהוּדָה יִהְיֶה בַמָּצוֹר עַל־יְרוּשָׁלִָם". הלשון מוקשית: אם המצור יהיה גם על יהודה, היה לו לומר "וגם על יהודה יהיה המצור בירושלים". ועוד, מדוע לחלק את יהודה מירושלים - וכי יושבי ירושלים אינם יהודה? כאן מתחילים שני המסלולים שילוו אותנו לאורך כל הפרק.
המלבי"ם מבאר: לפני שיצורו על ירושלים יצורו על יהודה. חבל יהודה הוא חבל נרחב מאוד מלבד ירושלים, ובתחילה יצורו עליו. והרד"ק מוסיף שמגמתם תהיה להגיע לירושלים, שכן יאמרו: ברגע שנכבוש את ירושלים, כל הארץ תיכבש תחתינו בנקל. ולכן היעד שלהם יהיה ירושלים, אלא שבתחילה יבואו על יהודה, ויעשו לעם ישראל שביהודה מחוץ לירושלים צרות רבות ורעות.
רש"י מסביר אחרת: "וגם על יהודה" פירושו שהאומות יכריחו את יהודה להצטרף עמהן למצור על ירושלים. הם יכפו את בני יהודה לבוא עמם כתף אל כתף לצור על ירושלים שלא ברצונם, ונמצא שיהודה נלחמים כנגד אחיהם. כלומר: בנוסף לאומות, גם יהודה יתווסף ויצור על ירושלים, ובית דוד יהיו בפנים והעכו"ם יצורו עליהם מבחוץ ובני יהודה בעל כורחם עמהם. וכן הוא מביא מתרגום יונתן.
וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא אָשִׂים אֶת־יְרוּשָׁלִַם אֶבֶן מַעֲמָסָה לְכׇל־הָעַמִּים כׇּל־עֹמְסֶיהָ שָׂרוֹט יִשָּׂרֵטוּ וְנֶאֶסְפוּ עָלֶיהָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
כנגד הגויים שיבואו לצור על ירושלים יעמדו אלה שנמצאים כאן, בני ישמעאל, שירושלים באותה שעה תהיה בידם. הם ירצו כביכול לשאת את ירושלים על שכמם, כלומר להשאירה ברשותם. זהו ביטוי מטאפורי, שהרי אין מדובר במשא שסוחבים על הכתף, אלא כמשל: המשא הזה כבד, כאבן מעמסה שאדם נושא על כתפו, ומרוב כובדה וחידודה היא שורטת את הכתף. "כל עומסיה שרוט ישרטו" - מי שיישא את ירושלים, הם בני ישמעאל, ישרוט את בשרו כנושא משא כבד מנשוא.
ומהי הסיבה? "ונאספו עליה כל גויי הארץ" - מכיוון שחיל גוג ומגוג יתאספו כולם לכבוש אותה מיד הישמעאלים העומסים אותה על כתפם, תהיה זו שריטה גדולה לבני ישמעאל. הנזק שייגרם להם בעקבות רצונם לאחוז בירושלים בכל כוח יהיה עצום, מידי בני גוג שיבואו להילחם כנגדם.
ושים לב לדקדוק הלשון: את הישמעאלים הוא מכנה "עמים" - "אבן מעמסה לכל העמים", ואת המתאספים עליהם הוא מכנה "גויים" - "ונאספו עליה כל גויי הארץ". המלבי"ם מלמד שהביטוי "עם" מעולה תמיד מ"גוי": עם הוא אומה מתוקנת, עם ממלכה וסדר, ואילו "גוי" הוא בליל ואסיפה של אומות. ולכן: אלה שיתקבצו עליהם בתחילה יהיו מן הפחותים והנמוכים, ואז מלכי הישמעאלים, שהם בגדר "עם", יילחמו כנגדם.
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה אַכֶּה כׇל־סוּס בַּתִּמָּהוֹן וְרֹכְבוֹ בַּשִּׁגָּעוֹן וְעַל־בֵּית יְהוּדָה אֶפְקַח אֶת־עֵינַי וְכֹל סוּס הָעַמִּים אַכֶּה בַּעִוָּרוֹן׃
הכול כאן מאת ה'. הקדוש ברוך הוא יעשה מלחמה בין האומות שבאו לצור על ירושלים והן יכו אלו את אלו. כנגד הגויים הפחותים העולים לכבוש את ירושלים אומר ה': "אכה כל סוס בתימהון". הם רוכבים על סוסים, וסוס שאינו ממוקד מטרה הופך לרועץ לרוכב עליו: לפעמים הוא הופך את רוכבו אחור, לפעמים רץ שלא בכיוון הראוי, ולפעמים עומד תמה ואינו נלחם. ולא די בכך, אלא גם את הרוכב יכה ה' בשיגעון: כשם שהמשוגע עושה דברים על פי כוח הדמיון ולא על פי עצת השכל, כך כל אסיפתם להילחם על ירושלים ובבני ישמעאל השולטים בה תהיה בלא שכל ובלי תכלית מסודרת.
ושוב מוזכר כאן "בית יהודה", ושוב שני המסלולים. לפי המלבי"ם, מדובר בבית יהודה הנמצאים באותה שעה בגלות אדום. באותו הזמן לא כל ישראל יהיו בירושלים, וחלקם יהיו עדיין בגלות אדום, ואומר ה': אפקח את עיניי עליהם שלא יאבדו שם. שהרי בני אדום באים להילחם על ירושלים, ודבר זה עלול לגרום נזק רב לגולים שביניהם.
וכידוע ומפורסם, כאשר היו כאן מלחמות כנגד ישראל, בתש"ח, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, תמיד סבלו היהודים שהיו בין האומות, בעמי ערב, בפרס, בעיראק. הם היו מקור לחיצים ולבליסטראות, והייתה להמונים דרך להינקם בהם. אמנם השליטים השתדלו תמיד להעניק איזו חזות של שמירה על היהודים כנתיניהם ושל אחריות כלפיהם, אך כולנו יודעים על פוגרומים, רדיפות ורציחות, עד כדי נישול מוחלט מכל נכסיהם. איך שלא יהיה, אומר הקדוש ברוך הוא: אני אשמור עליהם. זו ההבטחה "ועל בית יהודה אפקח את עיניי" - שמירה על היהודים הגולים בין עמי אדום.
וסיום הפסוק לכאורה תמוה: "וכל סוס העמים אכה בעיוורון" - והרי כבר נאמר "אכה כל סוס בתימהון ורוכבו בשיגעון"? מסביר המלבי"ם שכאן הוא חוזר אל "העמים", שהם בני ישמעאל, אלו שירושלים תחת ידם. בתחילה דיבר על הבאים לכבוש, בני אדום, וכעת על סוסם של בני ישמעאל השולטים בירושלים: אכה אותם בעיוורון עד שלא יראו כנגד מי הם נלחמים, ויהרגו איש את אחיו. זו האנדרלמוסיה שתשרור כאן: מלחמה בין בני אדום לבני ישמעאל ואף בינם לבין עצמם, בזמן שעם ישראל לא יהיה שותף לעניין.
מה יהיה מצבם של ישראל? כבר דיברנו בלימוד ספר יחזקאל שיש לנו שתי נבואות הנראות סותרות: מחד גיסא המלחמה אינה נוגעת לנו כלל ולא ניפגע, ומאידך גיסא נאמר "ונשסו הבתים והנשים תשכבנה... ויצא חצי העיר בגולה", ביטויים קשים. והתשובה היא ששני מסלולים לפנינו, והם תלויים במצבם של ישראל. אם עם ישראל יהיה במעלה גבוהה, כל מה שיקרה יהיה בין האומות בלבד ולא ייגע בנו. ואם יהיה במדרגה נמוכה, מה שיקרה חס ושלום יפגע גם בעם ישראל.
וכן אנו מוצאים בשני מיני גאולות: "וארו עם ענני שמיא" מזה, ו"עני ורוכב על חמור" מזה. וחז"ל כבר חילקו בין "זכו" ל"לא זכו", ו"זכו" אינו במובן של הגרלה אלא מלשון הזדככות. אם יהיו מזוככים וראויים, יבוא משיח מן שמיא, "וארו עם ענני שמיא"; ואם לא זכו, יבוא חלילה בדרגה הנמוכה יותר, ואז עלול להיות נזק גם לעם ישראל.
רש"י, כמסלולו, מסביר שעניינם של בית יהודה כאן הוא שיובאו בעל כורחם על ידי עמי אדום להילחם כנגד ירושלים. ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא "ועל בית יהודה אפקח עיניי": אל תחשוב שאדון אותם כחלק מן האדומיים, בשום אופן לא. מכיוון שאני יודע שבאו בעל כורחם, אפקח עליהם את עיניי להגן עליהם מן המכה. תהיה מצידי הבחנה מובהקת בין הגויים שבאו להילחם על ירושלים לבין יהודה שבאו בעל כורחם.
וְאָמְרוּ אַלֻּפֵי יְהוּדָה בְּלִבָּם אַמְצָה לִי יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם בַּיהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם׃
המלבי"ם מסביר שאז יקום משיח בן יוסף ובני יהודה יתחזקו. לפי דרכו, בני יהודה אינם באים להילחם כנגד ירושלים, אלא האומות יבואו תחילה על יהודה ורק אחר כך ירצו לבוא לירושלים. וחז"ל אומרים ששלוש פעמים עתיד גוג לבוא על ארץ ישראל: בפעם הראשונה נאמר שה' יכה כל סוס בעיוורון, ובשתי הפעמים האחרונות מובא שבני יהודה יתחזקו, ואלופי יהודה יאמרו בליבם שיושבי ירושלים, שהם צדיקים ובעלי מעלה, יגנו עליהם בתפילותיהם ובצדקותיהם. זהו "אמצה לי יושבי ירושלים" - בצדקותם יתנו לנו אומץ וכוח, מכוח ביטחונם בה' צבאות אלוהיהם, וזכויותיהם יגנו עלינו.
ורש"י, כדרכו, מסביר שבני יהודה מוזכרים כאן בהקשר לכך שהם באו בעל כורחם להילחם על ירושלים. והם אומרים לעצמם: יושבי ירושלים יודעים שאנו כאן בעל כורחנו, ולכן אדרבה, הם יתאמצו בתפילתם להתפלל עלינו שה' יצילנו. בדרך כלל הנלחם מתפלל שכל צבא האויב יימסר בידו ויוכנע כולו, אך כאן, כיוון שבצבא האויב נמצאים גם אחיהם בני יהודה, יתפללו יושבי ירושלים שבני יהודה יינצלו ורק צבא האויב ייפול בידם. זהו "אמצה לי יושבי ירושלים" - יתאמצו להתפלל שנישמר ולא ניפול בחרב.
בַּיּוֹם הַהוּא אָשִׂים אֶת־אַלֻּפֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בְּעֵצִים וּכְלַפִּיד אֵשׁ בְּעָמִיר וְאָכְלוּ עַל־יָמִין וְעַל־שְׂמֹאול אֶת־כׇּל־הָעַמִּים סָבִיב וְיָשְׁבָה יְרוּשָׁלִַם עוֹד תַּחְתֶּיהָ בִּירוּשָׁלִָם׃
המלבי"ם מבאר שתהיה ביניהם מלחמה פנימה, ושני משלים כאן. "כיור" אינו כיור כדוגמת כיורות המקדש אלא כמו כירה, המקום שבו שופתים את האש. הקדוש ברוך הוא יביא את חיל גוג ומגוג אל ארץ ישראל כדי שיישרפו שם, בדיוק כשם שמביאים את העצים אל הכירה שבה אופים ומבשלים: את העצים מביאים אל האש. כך יביא ה' את אנשי גוג אל הכירה, אל המקום שבו יישרפו.
ומנגד "וכלפיד אש בעמיר": את הלפיד לוקחים וזורקים אל המקום שבו נמצא הקש. אין מביאים את הקש אל הלפיד אלא את הלפיד אל הקש. בשונה מן העצים, שאותם מביאים אל האש שבכירה, כאן זה הפוך. וכך יישרפו הישמעאלים במקומם: הם לא יזוזו ממקומם, שהרי הם כאן, וה' יזרוק עליהם לפיד לשורפם במקומם. וזהו שנאמר "ואכלו על ימין ועל שמאל", משני הצדדים: גם מן הבאים לכבוש שהם בני אדום, וגם מן הנמצאים כאן שהם בני ישמעאל.
"וישבה ירושלים עוד תחתיה בירושלים" - בפעם הזאת לא יגיעו כלל עד ירושלים לצור עליה. אמרנו שגוג יגיע שלוש פעמים, ובתחילה לא יגיע לירושלים אלא ליהודה בלבד. רק בפעם השלישית יצליח להגיע לירושלים ממש, וכפי שנראה בפרק י"ג: "ונלכדה העיר". וכן מבאר המלבי"ם ביחזקאל פרק ל"ט, שרק בפעם השלישית יצליח גוג ומגוג להגיע לירושלים. ועל הפעמים הראשונות נאמר שירושלים תשב תחתיה, על מקומה, מבלי שגוג יצליח לחדור אליה.
ומדוע כופל "עוד תחתיה בירושלים"? וכי יש לה מקום אחר לשבת בו? תתפלאו לשמוע שכן. על פי מה שלמדנו ביחזקאל פרק מ"ח, לעתיד לבוא תתרחק ירושלים ממקומה הנוכחי ארבעים וחמישה מיל לצד דרום, ושם תהיה העיר, ואילו המקום שבו יושבת ירושלים היום יהיה מיוחד רק לכוהנים ולבית המקדש. ועל כן אומר הנביא: במלחמת גוג עדיין לא יהיה כן, אלא "וישבה ירושלים עוד תחתיה" - היכן? "בירושלים", במקומה הראשון. שינוי המקום יהיה רק לאחר שיסתיימו כל המלחמות, ואז תתרחב ירושלים לכיוון דרום ותשב תחתיה שלא במקומה הנוכחי.
וְהוֹשִׁעַ יְהֹוָה אֶת־אׇהֳלֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְמַעַן לֹא־תִגְדַּל תִּפְאֶרֶת בֵּית־דָּוִיד וְתִפְאֶרֶת יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם עַל־יְהוּדָה׃
שוב מוזכר יהודה, ושוב שני הביאורים. המלבי"ם מסביר: בפעם הראשונה שיבוא גוג הוא לא יצליח להגיע לירושלים אלא רק להרי יהודה, ושם ירצה להזיק ליושבי נפת יהודה. אז יושיע אותם הקדוש ברוך הוא באופן ניסי. ומה התועלת בכך? שלאחר מכן, כשיבואו גוג ומגוג על ירושלים בפעם האחרונה ויגיעו לעיר עצמה, יציל הקדוש ברוך הוא את יושבי ירושלים ואת בית דוד בדרך נס, ובזה תגדל תפארתם - אך לא תגדל תפארתם על בני יהודה. שכן בני יהודה יאמרו להם: על מה אתם מתפארים? הרי גם לנו עשה ה' ניסים, ואף עוד קודם, כבר בפעם הראשונה. ונמצא שאין כאן התגדלות והתפארות של בני ירושלים בניסים המיוחדים שלהם ביחס לשאר בני יהודה, שהרי את בני יהודה הציל ה' עוד קודם לכן.
ורש"י מסביר לפי דרכו, שיהודה הם הבאים בעל כורחם עם אנשי אדום להילחם כנגד ירושלים. "והושיע ה' את אהלי יהודה בראשונה" - עוד בטרם יצאו בני ירושלים מן העיר, תבוא לבני יהודה תשועה, שישובו לביתם ולאוהליהם. כלומר: עוד לפני שייכנס האויב לירושלים, יעשה הקדוש ברוך הוא את ההפרדה, ואלה מבני יהודה שנאלצו לבוא בעל כורחם יופרשו ויושבו לאוהליהם. ורק אחר כך תבוא הישועה לבני העיר, שעליה נאמר "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הילחמו ביום קרב". וכל זה "למען לא תגדל תפארת בית דוד" - שלא יאמרו בני ירושלים ליהודה: רק בזכותנו ניצלתם, כדי שלא ניזוק אנחנו הפריד ה' אתכם. אלא יאמרו בני יהודה: ראו שה' הושיענו והפרידנו מחיל אדום עוד לפני שהגענו לירושלים, הנס נעשה בשבילנו.
בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן יְהֹוָה בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְהָיָה הַנִּכְשָׁל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּדָוִיד וּבֵית דָּוִיד כֵּאלֹהִים כְּמַלְאַךְ יְהֹוָה לִפְנֵיהֶם׃
במלחמה הראשונה של גוג יגן ה' בעד יושבי ירושלים, והאויבים לא יוכלו להגיע לשם כלל, שהרי רק בפעם האחרונה יגיעו לירושלים ובתחילה יבואו רק ליהודה ולא יצליחו לחדור לעיר.
"והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד" - אנשי ירושלים באותו זמן יהיו כולם צדיקים, ואם יימצא בהם מי שנכשל, יהיה זה אדם שנכשל ושב בתשובה מיד. ומיהו האדם שנכשל והודה ושב בתשובה מיד? דוד המלך. מיד כשבא אליו נתן הנביא אמר "חטאתי". כך גם הנכשל ביום ההוא: מיד יעשה תשובה כדוד, ובתשובה זו יעביר ה' את חטאתו, כמו שהיה אצל דוד.
"ובית דוד כאלוהים" - חס ושלום לפרש כפשוטו. רש"י, אבן עזרא והרד"ק מבארים שהכוונה כמלאך האלוקים: בדרגה גבוהה של מלאך, שלא יצויר בו חטא כלל ולא יהיה בו יצר הרע כלל. ואף בית דוד לא יהיה בהם חטא כלל. לשאר העם, אם ייכשלו, יהיו כדוד וישובו מיד; אבל לבית דוד לא יהיה חטא כלל, כי יהיו כמלאך. "כמלאך ה' לפניהם" - וישראל יכבדום כאילו הם מלאכי ה', שלוחים ליישר אותם ולהנהיגם בהנהגה הראויה לעבודתו יתברך.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֲבַקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
ביום ההוא, אומר המלבי"ם, ייהרג משיח בן יוסף במלחמה, ושני דברים ייגרמו מכך. האחד - שעל ידי זה יבקש ה' להשמיד את כל הגויים, שכן יחטאו בהריגת משיח בן יוסף.
וכידוע וכפי שדיברנו כמה פעמים, הגאולה מחולקת לשניים: גאולה גשמית וגאולה רוחנית. הגשמית על ידי משיח בן יוסף, והרוחנית על ידי משיח בן דוד. וכן היה בגאולת בית שני, שהיו שם עזרא ונחמיה: נחמיה היה יותר בבחינת הגאולה הפיזית, ועזרא בבחינת הגאולה הרוחנית, שעליו נאמר שהיה ראוי כמשה שתינתן תורה על ידו. ומשיח בן יוסף כתוב שהוא בסכנה שימות, ולכן אנו מתפללים בברכת בונה ירושלים, וכפי שכתוב בסידורים, לכוון שלא ימות משיח בן יוסף על ידי ארמילוס רשיעא.
וכידוע ומפורסם, כבר האר"י ז"ל אמר עניין זה לתלמידיו זמן קצר לפני מותו. האר"י ז"ל היה בבחינת משיח בן יוסף, ואילו זכו היו נגאלים באותו הדור. הוא ביקש מתלמידיו להתפלל שלא ימות, אך לא זכו, והאר"י ז"ל נפטר בקיצור ימים, ואנו עדיין ממתינים לגאולה העתידה. ובאותו הזמן ייהרג משיח בן יוסף במלחמה, שהוא הגאולה הפיזית, ובעקבות זה ירצה הקדוש ברוך הוא להשמיד את הגויים שהרגוהו.
רש"י מביא מדרשות חז"ל על לשון "אבקש". מהו הביטוי "אבקש" אצל הקדוש ברוך הוא? אם ה' רוצה להשמיד - הוא משמיד, ואינו צריך לבקש. "לבקש" פירושו לחפש, לחשוב על דרך, וה' אינו צריך לחשוב על דרך. לכן מסביר רש"י בפירוש אחד: אדקדק בעוונותיהם. שכן מלך במשפט יעמיד ארץ, וגם כדי להיפרע מן האומות צריך שיהיה הדבר על פי כללי המשפט, על ידי שידקדק ה' בעוונותיהם, יבקש להם חטא ועוון שבגינו מגיעה להם השמדה זו.
ולעומת זאת מביא רש"י דרשה שחז"ל דורשים את העניין דווקא לזכות: אבקש בפנקסי שלהם, אם יש להם זכות - אניחם, ואם לאו - אשמידם. כלומר: "אבקש" מלשון חיפוש ברשימות, אם יש להם זכות כלשהי אניח להם. במילים פשוטות, אף שמגיעה להם מיתה, הקדוש ברוך הוא כביכול מחפש ומחטט ומבקש שמא יש איזו זכות להצילם מן המיתה.
וְשָׁפַכְתִּי עַל־בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר־דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל־הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל־הַבְּכוֹר׃
על ידי רוח זו יבקשו את ה' בתחנונים, וישיגו מאתו חן וחנינה. ומדוע יתחננו? כי יראו שרוח אפינו משיח ה', אשר אמרנו בצילו נחיה בגויים, נפל במלחמה. הריגתו של משיח בן יוסף תביא אותם לתחנונים, לתשובה ולתפילה.
"והביטו אלי את אשר דקרו" - מבאר המלבי"ם ש"אשר דקרו" חוזר עליהם, על המביטים עצמם. וזה פלא: וכי אנחנו דקרנו? הרי הגויים דקרוהו! אלא כן: הם יביטו ויעיינו בעניין מיתתו של משיח בן יוסף ויבינו שמיתתו באה בעוון הדור, ואם בעווננו מת - הרי שאנו דקרנו אותו, והתביעה כלפינו. ואז "והביטו אלי" - יסתכלו אל ה' לשוב בתשובה ולהיוושע, שהרי אם עד עתה חשבו שרוח אפינו משיח ה' הוא שממנו תצמח הישועה, ועתה מת, אין להם אל מי לפנות אלא אל הקדוש ברוך הוא.
"וספדו עליו כמספד על היחיד" - בתחילה יספדו עליו כמי שסופדים על בן יחיד שמת לאדם ואין לו בן אחר תחתיו, שהוא מספד כבד וגדול. ואחר כך, כשיתגלה משיח בן דוד, ימררו עליו בתוספת, "כהמר על הבכור", שהרי הוא היה הבכור והראשון שהושיעם, ורק אחריו בא משיח בן דוד שהוא השלב השני של הגאולה. האבל עליו יהיה אבל מתמיד, שכן הבכור הוא המעולה והמשובח ואין שוכחים אותו במהרה. אף כשיבוא משיח בן דוד עדיין יזכרו את משיח בן יוסף ויתמרמרו על מותו, כדרך שמתמרמרים על מות בכור.
רש"י מפרש "והביטו אלי את אשר דקרו" על פי התרגום: "ויבעון מן קדמיי על די אטלטלו" - יבקשו ממני לנקום מן האומות על כל מה שדקרו בהם במשך כל השנים. לפי רש"י אין כאן דיבור על מיתת משיח בן יוסף, אלא כיוון שמדובר בשלב הגאולה, יבואו ישראל ויבקשו מהקדוש ברוך הוא שינקום מן האומות: אל נקמות ה', שינקום על כל אשר דקרו בנו והיכו בנו בכל פה במשך אלפיים שנות גלות, על כל מה שהרגו בהם בגלותם. ועל אותו ההרג יספדו כמספד על היחיד, ומתוך אותו כאב לב יבקשו מהקדוש ברוך הוא שייפרע מן האומות על מה שעשו.
בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַד־רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן׃
האבן עזרא והרד"ק כותבים שמספד הדד רימון בבקעת מגידון היה ידוע בימיהם, ואין לו זכר במקרא. ואכן כשמחפשים במקרא אין מוצאים אזכור לדבר. ועם כל זה מזכירו הנביא, כי אצלם היה הדבר ידוע. המקרא אינו ספר היסטוריה שצריך לכתוב את כל המאורעות, אלא מזכיר רק מאורעות שיש בהם נפקא מינה. את המאורע הזה לא היינו יודעים כלל אלמלא הביאו הנביא כדוגמה למספד נורא שהיה בעבר.
אך חז"ל, וכן תרגום יונתן והגמרא, הוציאו את הדברים לדברים המוכרים והידועים לנו. "הדד רימון" - זהו המספד שספדו על אחאב שהרגו בן הדד. ובן הדד כידוע עבד לעבודה זרה ששמה רימון, בית רימון. נמצא שהכוונה כמספד שספדו על אחאב שנהרג על ידי הדד העובד לרימון. ו"בבקעת מגידון" הוא סיפור אחר: המספד שספדו על יאשיהו, שפרעה נכה הרגו במגידו.
יאשיהו היה מלך צדיק, ופרעה נכה ביקש לעבור דרך ארץ ישראל להילחם באויביו, רק כדי לקצר את הדרך, ולא רצה להילחם בנו. אלא שיאשיהו עמד כנגדו ואמר: הרי אנחנו צדיקים, וכשאנו צדיקים אפילו חרב לא תעבור בארצכם, כיצד אסכים שיעבור כאן? והלך ועמד כנגדו. ובסופו של דבר רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם, שכן הדור לא היה הגון, ולא ידע יאשיהו שאין דורו דומה יפה, והיה בטוח שכולם צדיקים כמותו בעוד שהדור עבדו עבודה זרה. וכפי שחז"ל אומרים, היה שולח בודקים שיוודאו שאין עבודה זרה, והם היו נכנסים לבית, בודקים, ורואים שאין כלום ויוצאים. אלא שדלתותיהם היו עשויות כך שכאשר הדלת נפתחת אל הקיר הצלם נסתר, וכשהיא נסגרת ניכרת העבודה הזרה על הדלת מבפנים. וכך, ברגע שיצאו הבודקים ונסגרה הדלת, שבה העבודה הזרה ונראתה.
נמצא שהדור לא היה בדרגה כזאת שאפשר לצאת ולהילחם בחרב העוברת בארצכם, ויאשיהו שהיה צריך להיות משיח יצא ונלחם בפרעה כשאסור היה לו לעשות כן, ובאותה מלחמה נפל, ודקרוהו בחרבות עד שעשאוהו ככברה. ואחר כך הספידוהו והרבו עליו מספד גדול. והמספד על יאשיהו היה מצד שהיה יחיד, שכן הוא מלך אחד; ואילו במספד על אחאב, אף שהיו שם שני מלכים, הוא היה כביכול הבכור, שהיו לו עשרת השבטים. ולכן הביא הנביא את שתי הדוגמאות כנגד שני הביטויים שבפסוק הקודם: "כמספד על היחיד" - זה יאשיהו, "וכהמר על הבכור" - זה אחאב, שהייתה לו הבכורה ששלט על עשרה שבטים לעומת מלך יהודה ששלט על שני שבטים.
ומוסיף המלבי"ם, שיש כאן רמז: על אחאב ספדו עשרת השבטים, ועל יאשיהו ספדו שבט יהודה ובנימין בלבד. אבל על מותו של המשיח יספדו כל השבטים כולם. ולכן יגדל המספד הזה יותר משני המספדים שהיו בעבר, כי על אחאב ספדו רק עשרה שבטים, על יאשיהו רק שניים, וכאן יספדו כל שנים עשר השבטים.
וְסָפְדָה הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית־דָּוִיד לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית־נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד׃
מִשְׁפַּחַת בֵּית־לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד׃
כל הארץ תספוד, וכל משפחה תעשה הספד בפני עצמה. "משפחת בית דוד" כוללת את כל בני דוד. "משפחת בית נתן" אף היא מבני דוד, שהרי נתן היה בנו של דוד, אלא שהמלבי"ם מסביר שהיא תהיה מצוינת ומאופיינת כמשפחה בפני עצמה, ולכן קוראה משפחה בפני עצמה אף שלכאורה היא כלולה בבית דוד. וכן משפחת לוי ומשפחת השמעי יהיו משפחות מוכרות וידועות בפני עצמן, וכל אחת תספוד לבד, והנשים שבכל אחת מהן לבד.
ומדוע הנשים לבד? הרד"ק מסביר: דרך צניעות. והסבר נוסף: היות שהנשים מקוננות וסופדות יותר מן האנשים, לכן תתייחדנה לבד לספוד כמנהגן, שהן מאריכות בהספד ובוכות יותר.
ומכאן תוכחת מגולה לכל העושים מאורעות מעורבים. ראה: אפילו בשעת הספד, שהגמרא אומרת שאין יצר הרע שולט בה, ואפילו לעתיד לבוא, שאז כבר לא יהיה יצר הרע, שהרי כתוב שהקדוש ברוך הוא ישחט את יצר הרע, ונאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי" - אף על פי כן תהיה הפרדה. ואם כן, היום, בזמן שיצר הרע מרקד בינינו, וכל שכן בשעת שמחה שכל אחד ואחת לבושים מחלצות, אתה רוצה לעשות שמחה מעורבת? אם במספד נזהרים כל כך, על אחת כמה וכמה בשמחה שיצר הרע מרקד בה.
כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד׃
כל המשפחות הנשארות לבית דוד וכן שאר המשפחות, כל אחת תספוד לבד והנשים לבד. ושואל רש"י: מדוע מזכיר את משפחות הכהונה והמלכות בנפרד? מפני שהם ירצו שיחזירו להם את כתריהם, כמו שראינו בתחילת הספר "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ". הם ישובו ויבקשו את המלכות ואת הכהונה ואת המעלה שהייתה להם קודם, ולכן מזכירם שהם סופדים לבדם, שכל אחת מבקשת לשוב למצבה הקודם. ובפסוק האחרון כולל את כל שאר המשפחות מלבד אלה שנזכרו במפורש, בית דוד ונתן ולוי ושמעי, שגם הן יספדו כל משפחה בנפרד ונשיהן לבד.
פרק י"ב פותח את נבואות אחרית הימים. ה', נוטה שמים ויוסד ארץ, הוא גם יוצר רוח האדם בקרבו, ולכן הוא מוליך את האדם אל שלמותו. ירושלים תהיה סף רעל ואבן מעמסה לאומות: גוג ומגוג, הם עמי אדום, יעלו לקחת את ירושלים מיד הישמעאלים, וה' יכה סוס בתימהון, רוכב בשיגעון וסוסי העמים בעיוורון, עד שיהרגו איש את אחיו. יהודה ייוושע תחילה כדי שלא תגדל תפארת ירושלים עליו, ואילו לפי רש"י יופרדו בני יהודה שנגררו בעל כורחם אל מחנה האויב. יושבי ירושלים יהיו צדיקים, הנכשל שבהם ישוב מיד כדוד, ובית דוד יהיו כמלאכי ה'. במלחמה ייהרג משיח בן יוסף, ישראל יבינו שמיתתו בעוון הדור, ישפכו רוח חן ותחנונים ויספדו עליו מספד גדול מכל מספד שהיה - מספד של כל שנים עשר השבטים, משפחות משפחות לבד ונשיהם לבד.