פתיחה: פרק סתום שרבו בו הפירושים
פרק י"א בזכריה הוא מן הפרקים הקשים שבספר. רבו בו הפירושים, ולא תמיד ברור כלפי מי הדברים נסובים ועל איזו תקופה הם מדברים. לכן בחלק מן המקומות נזכיר כמה פירושים זה לצד זה, כדי לקבל מושג בדברים, ולאחר מכן נלך בעיקר אחר דרכו של המלבי"ם, הרואה בפרק כולו תיאור נבואי של מה שיעבור על ישראל בימי הבית השני: מן החורבן העתיד, דרך הנהגת הרועים, ועד המלכים האחרונים שכל מגמתם הנאת עצמם.
פסוק א: "פתח לבנון דלתיך"
פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ׃
הרד"ק מביא כאן שלושה כיווני פירוש. יש מפרשים שהכתוב מדבר על ביטולה של מלכות בית חשמונאי, שבטלה על ידי הורדוס, והנפילה הזאת היא שעליה מקונן הנביא. יש מסבירים שמדובר על חורבן בית שני, כלומר תקופה מאוחרת יותר בקרוב למאתיים שנה (למעשה פחות מכך, שהרי מלכות בית חשמונאי עצמה משלה עשרות בשנים). ופירוש שלישי, שהדברים חוזרים על מה שנאמר בפרק הקודם על אובדנם של הבבליים. כך גם דעת תרגום יונתן שתרגם "פתחו עממיא", כלומר שהאש תאכל בעמים, והם הבבליים שעליהם דיבר בפרק הקודם.
הדרשה המפורסמת של חז"ל כאן היא שהפסוק מדבר על חורבן בית שני. "לבנון" הוא בית המקדש, או מצד שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל, או מצד שהיה בנוי מארזי הלבנון, מן הארזים והאומנים שהביא שלמה מלבנון, מצור ומצידון. ומובא שארבעים שנה קודם חורבן הבית היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, ללא מגע יד אדם. גער בהן רבן יוחנן בן זכאי ואמר: היכל היכל, עד מתי אתה מבעית את עצמך? כלומר, עד מתי אתה מפחיד אותנו (ונקט לשון נקייה). יודע אני שסופך ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה: "פתח לבנון דלתיך". ההיכל היה פותח דלתותיו מעצמו, כביכול מזמין את האויבים ואומר: בואו, הדלת פתוחה, בואו כבשו והחריבו.
המלבי"ם מסביר: לאחר שראה הנביא נבואה על הגאולה העתידה, מראים לו עתה במחזה מה יהיה בבית שני. ומכאן הוא מבין שגאולת בית שני אינה הגאולה השלמה אלא גאולה זמנית, גאולה ניסיונית כדרך שביאר המלבי"ם כמה פעמים: אם יהיו ראויים תהפוך להיות הגאולה השלמה, ואם לא, תימשך הגלות, וכפי שאנחנו יודעים כבר אלפיים שנות גלות אחר חורבן בית שני. ותחילה הוא רואה שהבית השני עתיד ליחרב, ולכן נאמר לו "פתח דלתיך" כדי שגדודי רומי ייכנסו בתוכו, "ותאכל אש בארזיך", שהרי האש אכלה בארזי בית המקדש ומחמת כן קרס ונפל.
פסוקים ב-ג: מדרג הנפילה - מן הארז ועד האלון
הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר׃
מוזכרים כאן כמה מיני עצים, ואומר המלבי"ם: הברוש אף הוא מין ארז, אלא שהוא נחות מן הארז, והאלון נחות משניהם. נמצא הסדר מלמטה למעלה: אלון, ברוש, ארז. הארז הוא המלך שנפל, ו"אדירים שודדו" הם הרוזנים בני המלך. "הילילו אלוני בשן" - קוננו אלוני הבשן, שהם השרים, "כי ירד יער הבציר", היער החזק והמבוצר, הגיבורים שבו ירדו ונפלו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו הברושים הנמוכים מהם, וקל וחומר אלוני הבשן הנחותים משניהם, כשהמקום המבוצר קרס.
קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן׃
"הרועים" הם רועי העם, היינו הסנהדרין, ו"שודדה אדרתם" - התפארת שלהם נשדדה. "קול שאגת כפירים" אלו הפריצים והגיבורים שעשו אז חיל, כגון הסיקריים והסיקריקים שלא היו מוכנים להיכנע, ובסופו של דבר גם הם נפלו. "גאון הירדן" הוא המקום שבו מצויים האריות, ורומז לערי המבצר שבהן התגאו ובהן הייתה עוצמתם, ואף הן נשדדו ביד האויב.
פסוקים ד-ה: צאן ההריגה
כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה׃
לאחר שהראה לו הקב"ה את חורבן הבית, הוא מבקש להראות לו מה יעבור עליהם במשך הזמן שהבית השני עומד. כביכול הריץ אותו תחילה לסוף הסרט, ועכשיו מראה לו את מהלכו. "רעה את צאן ההרגה" - תאר בנבואתך את הרועים שלהם, באיזה אופן הנהיגו אותם הרועים בימי בית שני. ומיד נראה מדוע קרא להם "צאן ההריגה".
אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהֹוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן׃
אין אלו צאן העומדות לגזיזה, שאפשר להפיק מהן צמר וולדות, שעליהן אדם חס ומגדלן, והן נקראות "עשתרות" שמעשירות את בעליהן - דבר כזה הוא מכרה זהב ואין הורגים אותו. אלא צאן אלו עומדות לטבח ולהריגה, ולכן "קוניהן יהרגון ולא יאשמו": אין להם נקיפות מצפון, שהרי לכך הן מיועדות. "ומוכריהן יאמר ברוך ה' ואעשיר" - האל"ף נחה, ומעיר הרד"ק שכאילו אינה נקראת. הצאן העומדות לגיזה ולוולדות מעשירות את בעליהן בעודן אצלו, אבל העומדות לטבח - היכן הוא מתעשר מהן? בשעה שהוא מוכרן. ועל כך הוא מודה: ברוך ה', עכשיו אתעשר במכירתן. "ורועיהם לא יחמול עליהן" - אף הרועים, שהם המנהיגים אותן, אינם חסים עליהן, שהרי ממילא הן עומדות לשחיטה.
"ברוך ה'" על מעשה רשע
הרד"ck מבאר ש"ברוך ה' ואעשיר" הוא ביטוי למוכר האומר: ברוך ה' שאני מתעשר מדמיהם של השבויים. הקונה הורגם בלא חשש, והמוכר שמח בממון שיבוא לו. ואם תתמה כיצד אפשר לומר "ברוך ה'" על מעשה רשע כזה, משיב הרד"ק שאל תתפלא, שכן מי שמגלה אותם ומוכרם בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון ושהשם רוצה בזה. כמו שראינו אצל סנחריב שאמר: "המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה" - הוא חש שיש לו גושפנקה מריבונו של עולם, שהרי שמע את הנבואות שנאמרו אז על האויב שיבוא ויגלה את ישראל, וזה נתן לו תחושה של "ברוך ה', אני עושה את הדבר הנכון".
אפשרות נוספת מביא הרד"ק: רגילים בני אדם לתת שבח לאל יתברך בכל רווח שירוויחו, הן בדרך הצדק והן בדרך הרשע. וסימוכין לכך מחז"ל: "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי" - הגנב, בפתח המחתרת, קודם שהוא נכנס לגנוב, צועק לריבונו של עולם: עזור לי שאצליח, עזור לי שבעל הבית לא יתעורר. וכך גם כדורגלן המשחק בשבת ועובר על איסורי תורה ומחטיא את הרבים, ושם תהילים בנעליו או בגרביו. אדם מצרף את הקב"ה לכל דבר: גם למעשיו הטובים וגם למעשיו הרעים.
סיפר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל שפעם התפלל בבית כנסת ונשאר שם ללמוד, וראה אדם אחד ניגש אל ההיכל ומתפלל, ולא שם לב שיש שם מישהו. והוא שומע אותו מבקש: ריבונו של עולם, תן לי רוח הקודש, תן לי שתהיה לי רוח הקודש. לאחר שסיים וסגר את ההיכל, פנה אליו הרב גלינסקי ואמר: מחילה על שאני חודר לצנעת הפרט, אבל רוח הקודש? זה מה שחסר לך? הכול כבר יש לך? השיב לו האיש: אגיד לך את האמת, אני מתפרנס מגניבות, מתפרץ לבתים. זו עבודה עם הרבה סיכון, הרבה אי נעימות והרבה בלגן. לפעמים חצי לילה אתה מחטט בבית ולא מוצא, ואולי הכול נמצא דווקא בארון שלידו. לכן אני מבקש שהשם ייתן לי רוח הקודש שאדע היכן הכסף מונח, להיכן לגשת ישר, והיכן כדאי להשקיע והיכן לא. זהו "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי": גם על העבירות שלו הוא מתפלל לה'.
המצודת דוד מסביר באופן אחר: הוא אומר "ברוך ה'" על שמכרתי דבר שאין בו סימן ברכה, ולפחות בכסף שקיבלתי אקנה דבר שיש בו סימן ברכה. כלומר מכרתי צאן העומדות ממילא להריגה שאין לי מהן מאומה, ואקנה בדמיהן דבר העומד ומתקיים.
ו"רועיהם לא יחמול עליהן" - מבאר הרד"ק שהכוונה לקב"ה שהוא רועה ישראל, שאינו חומל עליהם ולכן נופלים ביד האויבים, ביד מוכרים וקונים. ואם תשאל, וכי יש לישראל רועים רבים שנאמר "רועיהם" בלשון רבים? משיב הרד"ק שכך דרך הכתוב, כמו "ישמח ישראל בעושיו", "איה אלוה עושיי" - לשון רבים כלפי הקב"ה.
פסוק ו: הנזק מתחיל מבפנים
כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם־יְהֹוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת־הָאָדָם אִישׁ בְּיַד־רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת־הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם׃
כאן מתפרש הנמשל: יושבי הארץ עומדים להריגה, וזהו "צאן ההרגה" שראינו, כפי שאמר בפסוק הקודם "קוניהן יהרגון ולא יאשמו, ורועיהם לא יחמול עליהן". "ממציא" פירושו מזמן, כמו "ואת העולה המציאו אליו", שזימנו אליו. והקב"ה אומר: אני מזמן את האדם איש ביד רעהו וביד מלכו. כלומר הנזק מתחיל מבפנים. מלכי בית שני היו הורגים בעם ומכלים אותו, ובין אנשי בית שני שררה שנאת חינם, והיו דוקרים ורוצחים זה את זה.
מובא ביוסיפון שאדם היה הולך בשוק עם פגיון קצר תחוב בבגדו, במקום של דוחק, מגיע ליד חברו, תוקע לו את הפגיון בבטן, שולף וממשיך ללכת. האנשים ממשיכים בדרכם, ופתאום רואים שמישהו קרס. צועקים הצילו, ובינתיים הרוצח כבר הגיע הביתה. עד שמגיעים ועד שבודקים - הוא כבר חיסל אותו, בפרהסיה וללא שום מורא. התבונן: מה שהרג אותם היה שנאת החינם, שהיו הורגים איש את רעהו.
"וכתתו את הארץ" - מבאר המלבי"ם ביאור מעניין: "כתתו" מלשון כיתות. היו שם כיתות שונות: פרושים, צדוקים, איסיים, בייתוסים, סיקריקים. הכיתות הללו הן שיצרו את השנאה ואת הקיטוב הפנימי, ולבסוף, בידי המלכים האכזריים, נכתתו ונתפרדו ונאבדו.
פסוק ז: שני המקלות
וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח־לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת־הַצֹּאן׃
"וארעה את צאן ההרגה" - אני סידרתי באיזה אופן תהיה הרעייה וההנהגה שלהם, ובאופן שיהיו צאן ההריגה, שיובלו לטבח. "לכן עניי הצאן" - לכן היו עניי הצאן. ומדוע הגיעו לעניות ולקלקול כזה? מפני שהרגו זה בזה ולא היה ביניהם שלום. "ואקח לי שני מקלות" - לרועה יש שני מקלות: מקל אחד שמו "נועם", מלשון נעימות, ומקל שני שמו "חובלים", מלשון חבלה וקלקול. ומיהם המקלות הללו? המפרשים נבוכו בזה, כלשון המלבי"ם.
רש"י מפרש: שני מקלות - חילקתי אותם לשתי ממלכות. "לאחד קראתי נועם" זה ירבעם, שהיה אמור לנהל אותם בנועם, "ולאחד קראתי חובלים" זה רחבעם בן שלמה, שאמר "אני אייסר אתכם בעקרבים".
הרד"ק מפרש: בזמן שישראל שמרו את דרך ה', והמלכים והשופטים שלהם היו הגונים, הנהיג אותם הקב"ה בדרך נעימה, אין שטן ואין פגע רע. והמקל השני, "חובלים", מלשון השחתה, כמו "מחבלים" את הכרמים - כשקלקלו את דרכם הביא להם הקב"ה מלך רשע, הנהגה שרק השחיתה אותם ולא שמרה אותם מן האויבים. ועם כל זה, אומר הקב"ה, עדיין לא סילקתי שכינתי מעליהם עד הגלות, וזהו "וארעה את הצאן": בין כשהיו טובים ובין כשהיו רעים, עדיין הייתי רועה אותם.
מצודת דוד מפרש שהדברים מוסבים על הכהנים בני חשמונאי שמשלו בבית שני, ושם היו שני מיני הנהגה. בתחילה מלכו שלושת בני מתתיהו בן יוחנן כהן גדול: יהודה, יונתן ושמעון, והם מקל נועם, שהנהגתם הייתה בנועם, ביראת ה' ובכישרון המעשים. לאחר מכן באו בניהם וזרעם שקמו אחריהם, והם הרשיעו ונעשו מחבלים ומשחיתים, וזה מקל חובלים, כמפורט בספר יוסיפון.
דרכו של המלבי"ם: מקל כלפי חוץ ומקל כלפי פנים
אומר המלבי"ם: יש לנו דרך פשוטה וקלה להבין מיהם "נועם" ו"חובלים", שהרי הם מופיעים בהמשך הפרק. נאמר "ואגדע את מקלי את נועם להפר את בריתי אשר כרתי את כל העמים", ונאמר "ואגדע את מקלי השני את החובלים להפר את האחווה בין יהודה ובין ישראל". מכאן אתה למד שמקל נועם עניינו כריתת ברית עם העמים - חיבור ונעימות עמהם. ומקל חובלים עניינו הפירוד שנוצר בין יהודה ובין ישראל.
ומבאר המלבי"ם את שני מיני ההנהגה: הפחה או הנשיא או המלך היה קושר קשרים עם האומות שמסביב, אלה ששלטו אז בארץ, קשרי מסחר וקשרי הגנה ועוד. מנגד היה השופט או הכהן הגדול או ראש הסנהדרין, שתפקידו לקשור קשרים פנימה: לאחד את העם, ללכדו, שתהיה דרך אחת והנהגה אחת. המלך אחראי על הקשרים החיצוניים, והכהן הגדול והסנהדרין והשופט אחראים על המארג החברתי הפנימי, שיהיו כולם מאוחדים ולא ייחלקו לכיתות ואגודות אגודות. ולכן רואים שזקן ממרא מתחייב מיתה ומוציאים אותו להריגה, שהרי הוא מתחיל מצב של כיתות כיתות, וזהו הרס התורה.
ההנהגה הנכונה הייתה צריכה להיות כך: המקל שכלפי העמים שמסביב יהיה מקל חובלים - שילחמו כנגד האויבים, ישיבו מלחמה שערה, יחבלו באויב ולא ינהגו כלפיו ברפיסות. והמקל שבין ישראל לבין יהודה, בין איש לרעהו, יהיה מקל נועם - בנחת, בשלום ובשלווה. אבל בוא וראה כיצד התנהג הדור הזה בהיפך הגמור: המקל שכלפי העמים היה מקל נועם - נכנעים להם, מעלים להם מיסים, משועבדים להם, נחמדים וסימפטיים כלפי האומות. ואילו המקל שנועד לאחווה בין בני ישראל היה מקל חובלים - חבלת בעם ורדית בהם בפרך. השתמשת במקל הנועם כלפי האויבים ובמקל החובלים כלפי אחיך, ולא השתמשת בהם לפי ייעודם.
נעיר עוד שהמלבי"m רוצה להסביר בביאור המילות חילוק בין "אחד" שבמשקל הכבד לבין "אחד" שבמשקל הקל, ועל פי זה לבאר את הפסוק. אלא שיש בעיה בדבר, שכן הוא מניח שה"אחד" הראשון מנוקד בסגול והשני בפתח, ואילו על פי הרד"ק וכן בבדיקה בתנ"ך הכתר - בשניהם הניקוד בפתח. לפיכך קשה לקבל את הפירוש הזה, שמתבסס כנראה על ספר עם ניקוד מוטעה.
פסוק ח: שלושת הרועים בירח אחד
וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי׃
גם כאן רבו הפירושים מיהם אותם רועים. רש"י מפרש שאלו שלושה רועים שנהרגו: יהוא הרג את כל בית אחאב - הרי אחד; ואת בית אחזיה מלך יהודה ואת אחיו - שניים; ואת כל זרע מלכות דוד - שלושה, שבאה עתליה ואיבדה את הנשארים, חוץ מיואש שנטמן בקודש הקודשים. הרי שבאותה שעה נכחדו כל שלושת הרועים ולא היו רועים לישראל. "ותקצר נפשי בהם" - כביכול איבדתי סבלנות כלפיהם, וכל לשון קוצר נפש, מפרש רש"י, הוא דבר שאין אדם יכול לסבלו. "וגם נפשם בחלה בי" - מלשון בחילה, גועל וקבס, מיאוס שאין הדעת סובלתו, כביכול הלב והמעיים קצרו מלהכיל, כמו שאמר אליהו "הציקתני רוח בטני".
האבן עזרא מפרש ששלושת הרועים הם הכהן הגדול שהוא יהושע, וכהן משוח מלחמה, וכהן המשנה, והדברים מוסבים על תקופת החשמונאים. או שמדובר בסוף תקופת הנביאים, ששלושת הרועים הם חגי, זכריה ומלאכי, ואז נפסקה הנבואה, שהרי גם הנביא רועה הוא. הרד"ק מפרש שאלו בני יאשיהו: יהואחז, יהויקים וצדקיהו, ששלושתם מתו ביד אויביהם. מצודת דוד מפרש שאלו בני מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, ששימשו שלושים שנה ונכחדו מן העולם: יהודה שש שנים, יונתן שש, ושמעון שמונה עשרה; ו"ירח אחד" - כנראה שלושים שנה כנגד שלושים יום שבחודש.
המלבי"ם מפרש: כל זמן שהיו ישראל תחת מלכי פרס הייתה להם מנוחה, שמלכות פרס הייתה אז מלכות חסד. (וכדי לסבר את האוזן: גם בדורות האחרונים, עד קום שלטון האייתולות, היו לנו קשרים עם איראן, ואפילו מכרנו לה נשק ומטוסים ישראליים הגיעו לשם. לאחר מכן נפלה בידי האייתולות - אבל שנבין שבעבר הייתה מלכות של חסד.) מלכי פרס - כורש, דריווש וארתחשסתא - הם שנתנו את הרישיון לבנות את בית המקדש, לשוב מן הגולה ולבנות את חומת ירושלים, כפי שלמדנו בעזרא ונחמיה. שלושת הרועים הללו והטבתם נגמרו "בירח אחד": כשמת דריווש האחרון נגמרה הטבתם, עלה אלכסנדר מוקדון ושלט בכיפה, התגברה מלכות יוון, ואחרי מותו של אלכסנדר עשו לנו צרות צרורות. מיתתם של שלושת הרועים סימלה סוף תקופה שקטה, ומכוחה "ותקצר נפשי בהם" - באו היוונים והתחילו להציק ולהרע להם. "וגם נפשם בחלה בי" - גם הם עזבו את אמונתי ודתי, שאז רבו הפריצים שיצאו מן הדת ורבו המתיוונים שעזבו את תורת ה'.
עוד מביא המלבי"ם ששלושת הרועים הם שלושה מושלים שהעמיד מלך פרס על המלכות שתחת ידו, שנחלקה לשלוש: בבל, מדי ופרס. וכך גם ראה דניאל את מלכות פרס "תלת עלעין בפומה בין שיניה", שהיא מלכות שנחלקה לשלוש. וכולם התבטלו בירח החמישי, במות דריווש, ואז עלו היוונים והחלו להרע לישראל.
פסוק ט: "לא ארעה אתכם"
וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ׃
"לא ארעה אתכם" - סר צילם מעליהם ונמסרו ביד אנטיוכוס, ועל ידי זה בוטל התמיד והועמד שיקוץ משומם בתוך ההיכל, שהעמידו צלם בהיכל. "המתה תמות", "והנכחדת תכחד" - על ידי הגלות או על ידי שתמיר את דתה ותתייוון. "והנשארות תאכלנה אישה את בשר רעותה" - שהפריצים אכלו את הפרושים בכל פה. הפרושים היו הצדיקים והחסידים, ויד הפריצים גברה ונלחמו בהם, וזוהי החרב איש ברעהו שהזכרנו באותה תקופה.
פסוקים י-יא: גדיעת מקל נועם
וָאֶקַּח אֶת־מַקְלִי אֶת־נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים׃
לקחתי את מקל הנועם וגדעתי אותו, כי מאז הופרה הברית שנכרתה עם העמים שלא ירעו להם. כביכול הייתה לה' ברית עם העמים שלא יצרו לישראל, וזה היה הנועם שכלפי חוץ, שהמלך לא נהג כלפי העמים במקל חובלים אלא בקשרים טובים. אומר הקב"ה: גדעתי את מקל הנועם, הופרה הברית, וכעת יבואו העמים ויציקו להם.
וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר־יְהֹוָה הוּא׃
אף על פי שלאחר מכן חידשו את הברית, כפי שראינו עם היוונים בימי החשמונאים ואחר כך עם הרומיים בימי הורדוס, מכל מקום "ותופר ביום ההוא" - מאז לא הייתה עוד ברית קבועה. לא היה להם הסכם הפסקת אש קבוע עם העמים, אלא מדי פעם הסכם זמני, וחוזר חלילה: האומות באו ותקפו את ישראל, ושוב הסכם זמני ושוב הפרה. הופר ההסכם הקבוע, ולא היה עוד שקט קבוע מן הגויים שמסביב.
"וידעו כן עניי הצאן השומרים אותי" - אומר המלבי"ם שאלו תלמידי החכמים ובעלי רוח הקודש, שהיו שומרי משמרת ה', והם ידעו שהדבר מאת ה'. הם הבינו שהקב"ה כבר התנבא על כך, ושכבר נמסרה הנבואה ביד יחזקאל וזכריה ודניאל שראו את ארבע המלכויות העתידות להצר לישראל. וזה ריטואל החוזר תמיד: כשאנו סוטים מן הדרך, האומות מכות בנו, עד שאנו חוזרים בחזרה אל דרך הישר.
פסוק יב: "הבו שכרי" - שלושים כסף
וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם־טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם־לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת־שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף׃
גם כאן מתחבטים המפרשים: מהו "הבו שכרי" ומהם שלושים הכסף. המלבי"ם מסביר שהנביא מתאר במשל שהקב"ה מבקש מהם כביכול שכר עבור מה שהוא שומר עליהם שלא ייחרב הבית ושלא יכלו אותם האויבים - כביכול השם מבקש מהם שכר שמירה. ומהו השכר שנותנים לקב"ה? מבאר המלבי"ם: זו הזכות שתהיה אצלכם כמליצת יושר לפניו, היינו מעשים טובים, חזרה בתשובה וקרבת אלוקים. "הבו שכרי" - תנו לי שכרי, ואז כביכול אתחייב להמשיך ולשמור אתכם מן האויבים ולשמור על בית המקדש שלא ייחרב. "ואם לא, חדלו" - אם לא תמלאו את מחויבותכם כלפי הקב"ה, תחדלו מלהיות לעם.
"וישקלו את שכרי שלושים כסף" - אמרו חז"ל: אין לך דור שאין בו שלושים צדיקים. אלו שלושים הכסף. הצדיקים שהיו ביניהם היו במספר שלושים, והם מסרו נפשם על קדושת השם, וזה ניתן כביכול לקב"ה כשכר כדי שישוב וירעה את צאנו, כלומר שישוב להנהיג את ישראל. ומדוע נקראו "כסף"? מפרשים המפרשים שהוא מלשון חשק וכיסופים, "נכספה וגם כלתה נפשי" - שהיו מוכנים למסור את נפשם עד כדי כיליון, מסירות נפש כפשוטה למען כבוד הבורא יתברך.
רש"י מפרש על פי התרגום "ועבדו יתרוותי גברין" - מקצת אנשים טובים, מעטים היו בהם שעשו רצוני, כגון חנניה מישאל ועזריה ויחזקאל. חנניה מישאל ועזריה הם שהיו כאן והוגלו, ומלבדם יחזקאל שהיה נביא, והם היו הצדיקים המעטים שעשו את רצון ה'.
פסוק יג: "השליכהו אל היוצר"
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל־הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהֹוָה אֶל־הַיּוֹצֵר׃
הקב"ה מצווה לקחת את הכסף ולהשליכו אל היוצר. ומיהו היוצר? מי שמצייר ועושה בכסף צורה. הכסף בזמנם היה בעל ערך עצמי: היו לוקחים טס של כסף ועושים ממנו מטבעות, חותכים בו עיגולים כשטאנץ, ומקבלים "אסימון" - ובלשון חז"ל נקרא כך משום שהוא א-סימן, בלא סימן. וכדי להופכו למטבע שמיש ולא לחתיכת כסף בעלמא, היה צריך להטביע בו את צורת המלך או הדסים וכיוצא בזה, כפי שרואים בציורי מטבעות עתיקים. העושה זאת הוא היוצר, שעבד במטבעה והטביע את המטבעות, ונקרא יוצר כמצייר צורה בכסף.
ועכשיו הוא מבקש כביכול שהיוצר יצייר את שלושים הכסף, היינו את שלושים הצדיקים שנהרגו על קדושת שמו - שדמותם תהיה חקוקה לפני כיסא הכבוד. כעניין "וניקיתי דמם לא ניקיתי", שכביכול גלימתו של הקב"ה מוכתמת בדמם של אלו שמסרו נפשם על קדושת השם, דבר שאינו נשכח ממנו לרגע. וזהו "אדר היקר" - נפשותיהם של הצדיקים הן כאדרת יקרה לפני הקב"ה, אדרת היא דבר מפואר, כעין צעיף יקר. "אשר יקרתי מעליהם" - שלקחתי מהם את היקר שבהם. ומהו היקר ביותר שיש לאדם? נפשו. הם מסרו את נפשם בעבור השם יתברך, ו"יקר בעיני ה' המותה לחסידיו", והקב"ה לוקח את יקרת נפשותיהם ועושה מהן לבוש של תפארה לו יתברך.
"ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" - הכסף מושלך אל בית ה'. פירושו של דבר: הבית היה צריך להיחרב, ובזכות מי ניצל? בזכות שלושים הצדיקים שמסרו נפשם. נמצא שהם מושלכים אל בית ה', שמכוחם יתקיים הבית. בזכות אלו שמסרו נפשם לכבוד ה' לא נחרב בית המקדש בימי אנטיוכוס. והיוצר צר מהם צורה, שבה גנוזים אותם קדושים, והיא אדרת יקר ומעטה תהילה לפני השם יתברך, לזיכרון תמיד לפניו, ומכוחה לא יחריב את בית המקדש בימי היוונים.
פסוק יד: גדיעת המקל השני
וָאֶגְדַּע אֶת־מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃
עד כאן דיבר על מקל אחד, ועכשיו עובר לשני. מבאר המלבי"ם שהמקל השני בא לידי ביטוי בצדוקים שהתרבו ביניהם, ודבר זה גרם שהופר השלום הפנימי. המקל שנועד להנהיגם על פי הדת, על פי דרך ה' ומצוותיו, נגדע, וגרם לכך שאכלו זה את זה ונלחמו זה בזה. כיתות הצדוקים והפרושים אכלו אלו את אלו, וגם המלכים עצמם היו מנוגחים על ידי שתי הכיתות, כמפורסם בקורות הבית השני, ועל ידי זה הופרה האחווה בין יהודה ובין ישראל.
ומיהם "יהודה" ו"ישראל" כאן? אי אפשר לפרש שמדובר בשני שבטים כנגד עשרת השבטים, כפי שדיברנו תמיד בבית ראשון - שומרון היא עשרת השבטים, ירבעם והמלכים שהסתעפו ממנו, וכנגדם יהודה ובנימין שמלכיהם ברובם היו צדיקים בירושלים. שהרי אנו מדברים כאן על בית שני, ובבית שני לא חזרו עשרת השבטים, לפחות לדעת רוב המפרשים, ונמצא שאין לדבר על "ישראל" כעשרת השבטים אלא רק על יהודה ובנימין. לכן מבאר המלבי"ם: תלמידי החכמים נקראים בשם "יהודה", וההמון נקראים בשם "ישראל". בני יהודה היו עובדי ה', ובני ישראל בבית ראשון הם אלו שטעו מן הדרך וגלו. בבית שני היה רק יהודה, ולכאורה היה ביניהם שלום, אבל עכשיו הופרה האחווה וחזר להיות כמו יהודה וישראל: בתוך יהודה ובנימין עצמם נעשו שתי כיתות - צדוקים ובייתוסים וכיוצא בהם שהתרחקו מדרך ההנהגה הראויה, ומולם הפרושים שהמשיכו בדבקות בעבודת ה', מתתיהו ובניו שדבקו בתורת ה'. ובעקבות זה, כלשון המלבי"ם, נעשה פרץ על פני פרץ - פרצו פרצה אחר פרצה. כך שגם המקל השני, שנועד לאחד את העם, נשבר, והנה הופרה האחווה בין יהודה ובין ישראל.
פסוק טו: כלי רועה אווילי
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלָי עוֹד קַח־לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי׃
מבאר המלבי"ם: הרועה שיהיה עתה אינו ראוי כלל להנהגה. קודם היו מקל נועם ומקל חובלים, ושניהם נשברו, והרועה הזה כבר אין לו מקל כלל - לא מקל אחר ולא תחליף כלשהו. ומה כן יש לו? "כלי רועה" בלבד. ומהם כלי הרועה? מסביר המלבי"ם: הכלים שבהם היה הרועה אוכל את מאכלו, שבהם היה מבשל את הבשר וכיוצא בזה. במילים פשוטות: הרועה הזה דבר אחד יודע לעשות - לאכול את הצאן. לדאוג להן, לראותן ולחפש טובתן אין לו כלום, ואפילו מקל לרעותן אין לו; מה שיש לו הם הכלים שבהם הוא אוכל אותן. זהו רועה אווילי. והנמשל: המלכים האחרונים שיהיו בימי בית שני יהיו מלכים שכל מגמתם הנאת עצמם, מה הם יכולים לקבל מן הצאן, ולא יחשבו רגע על טובת העם.
פסוק טז: דיוקנו של הרועה הרע
כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא־יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא־יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק׃
"הנכחדות לא יפקוד" - הצאן שאבדו אינן מעניינות אותו כלל, אינו פוקד אותן ואינו מחפשן. "הנער לא יבקש" - תרגום יונתן "דאטלטלו", מלשון ניעור, אלו שניטלטלו והתרחקו, ואינו תובע אותן. או ש"נער" מלשון שטות, שהנער הוא ביטוי לשוטה, והכוונה לאלו שאינן יודעות לשוב לדיר לבדן וצריכות מי שינהיגן, והרועה אינו מבקשן. "והנשברת לא ירפא" - זו שנשבר בה שבר ביד או ברגל, אינו מחפש איך לרפאה. "הניצבה לא יכלכל" - הניצבה היא זו שיש בה עוד מעט כוח לעמוד על רגליה וצריכה סיוע כדי להוליכה לאט. ורש"י מביא בשם מנחם ש"הניצבה" מלשון נפיחה, כמו "לצבות בטן ולנפיל ירך", שנתנפחה בטנה. וידוע שלבקר יש בעיה של נפיחות בבטן, ומה שעושים הוא להכניס מחט לתוך הבטן להוציא את הנפיחות, ואם לא - הדבר מזיק להם. ודרך אגב, במקומות שאין עושים זאת על פי דין נוצרות בעיות כשרות של ניקוב הקיבה ועוד. ומכל מקום יש מציאות של "ניצבה" במובן של סובלת מנפיחות מחמת הגזים והעשב, וגם אותן לא יכלכל. "לא יכלכל" היינו לא יסבול, שדרך הרועה לשאת אותן בחיקו, וזה לא יעשה כן.
"ובשר הבריאה יאכל" - הבריאות הן העשירים, והמלכים יחשבו רק כיצד ליטול מן העשירים את כספם, לגמור את ממונם. "ופרסיהן יפרק" - יפרק את פרסיהן עד כלותם, כמו שכתוב אצל דניאל "אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה". שכן יש שהצאן או הבקר אוכלים ומשאירים, ויש שאוכלים ואת הנותר הם מועכים בפרסותיהם - כלומר אינם משאירים כלום. כך גם כאן: לא יישאר מהם מאומה.
והמלבי"ם מבאר את הפסוק בנמשל: "הנכחדות לא יפקוד" - לא ישגיח על אלו שילכו לגולה, ולא יהיה אכפת לו אם יגלו. "הנער" - הצאן הצעיר, לא ישגיח עליו לקבצו, לא יתעניין בילדים ובצעירים. "הנשברת" ו"הניצבה" העומדת על רגליה - לא יכלכלם, לא ייתן להם מזון. ואת הצאן הבריאה והשמנה - אותה יאכל, עד שאפילו את פרסותיהן יפרק, שלא יותיר מהם מאומה.
פסוק יז: הוי רועי האליל
הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל־זְרוֹעוֹ וְעַל־עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה׃
"הוי", אומר רש"י, יש לצעוק על זה, והדברים נאמרים בדרך של כאב. "רועי האליל" - רועים של אין, ש"אליל" מורכב מלשון "אל", כמו "רופאי אליל כולכם" שאמר איוב לחבריו, היינו רופאים של לא, לא רופאים. כך גם רועה האליל: אין לו יכולת לרעות, אין לו כוח לרעות ואין לו ידע לרעות. ואם תשאל מהיכן היו"ד ב"רועי" וב"אליל", אל תתפלא, שכן מצינו "שוכני סנה" ולא "שוכן", וכן "שוכני לבדד", וכן "הרופא לכל תחלואיכי", "עוונוניכי" - יו"ד יתרה, וכך גם כאן.
"עוזבי הצאן, חרב על זרועו" - הזרוע מבטאת את הכוח ואת הגבורה, ולכן תבוא חרב שתגדע את זרועו, ותיפול גבורתו ועוצמתו. "ועין ימינו כהה תכהה" - שהשם יסכל את חוכמתו, שהעין היא הביטוי לחוכמה, כלשון "עיני ראתה" שפירושו התבוננתי. נמצא, אומר המלבי"ם, שיהיה להם נזק גם בגוף וגם בנפש, שגם חוכמתם שבנפשם תינזק.
האברבנאל מפרש שהדברים מוסבים על אגריפס, שהיה המלך האחרון ונפל בחרבה של רומי. וגם בנו, שהיה אדם הגון, נהרג עמו, ואותו מדמה הכתוב ל"עין ימינו" - לא רק "זרועו יבוש תיבש", שהיא העוצמה והגבורה, אלא גם בנו ייהרג, וזהו "ועין ימינו כהה תכהה".
לסיכום:
הפרק פותח בדלתות ההיכל הנפתחות מאליהן - נבואת חורבן בית שני, ומשם חוזר הנביא אל מהלך ימי הבית עצמו. "צאן ההרגה" הם ישראל שנמסרו לקונים ולמוכרים ולרועים שאינם חומלים, והנזק מתחיל מבפנים: שנאת חינם, חרב איש ברעהו, מלכים אכזרים וכיתות שכיתתו את הארץ. שני המקלות, נועם וחובלים, נועדו להנהגה נכונה - חובלים כלפי האויב מבחוץ ונועם כלפי האח מבפנים - ואילו הדור הפך את היוצרות, ולכן נגדעו שניהם: הברית עם העמים הופרה והאחווה בין יהודה לישראל הופרה. בתוך החורבן הזה מאירים שלושים הכסף, שלושים הצדיקים שבכל דור שמסרו נפשם, שצורתם חקוקה לפני כיסא הכבוד כאדרת יקר, ובזכותם עמד הבית בימי היוונים. ובסוף עומד הרועה האווילי, שאין בידו מקל אלא כלים לאכול בהם את צאנו, וסופו חרב על זרועו וכהות בעין ימינו. הלקח עומד בעינו: כאשר אנו סוטים מן הדרך האומות מכות בנו, עד שאנו שבים אל דרך הישר.