פתיחה: המשך ישיר לפרק הקודם
פרק י' בזכריה הוא, לפי המלבי"ם, המשכו הישיר של הפרק הקודם. בסוף פרק ט' ראינו שהבחורים והבתולות "ינובבו" - מלשון ניב שפתיים - ומה שהם מבקשים בפיהם הוא רק דגן ותירוש. אבני הנזר כבר אינן מדברות אליהם: "מַה טּוּבוֹ וּמַה יָּפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת". וכפי שהסביר שם המלבי"ם: "כִּי אַבְנֵי נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל אַדְמָתוֹ" - האבנים היקרות יהיו מצויות כעפר הארץ, ולכן דווקא הדגן והתירוש יהיו יקרים בעיניהם כאבני נזר. מכאן ממשיך פרקנו: אם כל בקשתם היא דגן ותירוש, הרי שלשם כך צריך גשם.
פסוק א: מטר, גשם ומלקוש
שַׁאֲלוּ מֵה' מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ, ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים, וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם, לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה׃
המלבי"ם מדייק בלשון הפסוק. "מלקוש" הוא הגשם היורד לאחר זמן הגשמים, כפי שאנו אומרים "יורה ומלקוש": היורה הוא הגשם הראשון, והמלקוש הוא האחרון, כשעונת הגשמים כבר נסתיימה. ועוד הבדל: "גשם" הוא מה שיורד בדרך הטבע, ו"מטר" הוא מה שיורד בהשגחה מיוחדת מאת ה'. לכן אומר הנביא: שאלו מה' מטר בעת מלקוש - גם כשכבר תמה עונת הגשמים והטבע אינו מוכן לכך, יתפללו והקב"ה ייתן להם מטר מכוח התפילה והזכויות.
"ה' עושה חזיזים" - חזיזים הם העננים העוצרים בתוכם את האדים האישיים, דהיינו אותם אדים היוצרים אש, ברק ורעם (מה שאנו מכירים כיונים חיוביים ושליליים שבהתחברם נוצר הפיצוץ). הקב"ה יעשה את החזיזים במיוחד עבורם, וייתן מטר גשם בהשגחה.
ועד כמה תהיה ההשגחה פרטית? הגשם בדרך כלל יורד באופן קולקטיבי, לכולם יחד. אך כאן נאמר "לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה" - לאיש פרטי, ואף לעשב פרטי הנמצא בשדה, יוריד הקב"ה גשם. זו הגמרא שמספרת על רב קטינא שהיה "סייר ניכסי", מסייר בערוגותיו ואומר: ערוגה זו צריכה גשם וזו אינה צריכה, עץ זה צריך וזה אינו צריך - והיה יורד לו גשם בהזמנה, בדיוק היכן שנצרך, בלא מערכת השקיה ובלא טפטפות. והגמרא מביאה על כך את הפסוק שלנו, "ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה", וכן את הפסוק "חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תִמְטִיר".
פסוק ב: קץ האמונות הכוזבות
כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן, עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן, יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה׃
שימו לב: המלבי"ם לוקח את כל הפרק הזה לתקופת העתיד - לימים שלפני ביאת המשיח ולמלחמת גוג ומגוג, כפי שנראה בהמשך. הוא אומר שבאותה עת לא ישמחו עוד בכוחות הטבע, במעשה הטלמסאות ובדרכי האצטגנינים. "טלמסאות" הם מין פסלים שבאמצעותם היו מושכים השפעות רוחניות, ו"אצטגנינים" הם חוברי שמיים, המסתכלים בכוכבים וקובעים על פיהם את העתיד.
מהם התרפים? היו לוקחים גולגולת של אדם בכור ומותחים עליה את העור, בזמן מסוים ובמצב ירח מסוים, עם כל מיני נוסחאות שהיו להם, ולאחר מכן התרפים היו מדברים. היו משרים בפיהם טומאה ומושכים לשם כוח טומאה, וממנו התרפים דיברו. כך היה לבן שואל את התרפים לאן ברח יעקב, והם היו מגלים לו. זו הסיבה שרחל גנבה אותם: היא ידעה שאם ללבן יהיה "ווייז", תוך שעתיים הוא אחריהם - ולכן גנבה לו את ה־GPS, ולבן הלך ותעה ולא ידע לאן. "לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי" - אלו היו התרפים.
אלא שכיוון שזה כוח טומאה, כוח שלילי ורע, לרוב הוא משקר - "התרפים דברו אוון". וגם מגידי העתידות, ידיעותיהם מצומצמות ואינן מדויקות. פרעה אמר "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", ואנו יודעים שראה דם, אך לא תרגם נכון: חשב שהוא דם מיתה, ובאמת היה זה דם מילה. הראייה שלהם אינה ראייה מוחלטת. ובחלומות גם כן לא יאמינו, כי יידעו ש"חלומות השווא ידברו".
המלבי"ם רומז שלפני ביאת המשיח יעמדו תרפים וקוסמים וחולמי חלומות שיטעו את העם בהבליהם - במילים אחרות, כל אותם זרמים והבלים שתרצו - ואז יֵדעו כי אין בם ממש. ועל שהאמינו בהבלים הללו נאמר "על כן נסעו כמו צאן", צאן שאין לו הנהגה ואין מי שירעה אותו וינהיג אותו, ואותם שאמורים להנהיגם אומרים להם דברי הבל בחלומות ובדברים רבים - כצאן אשר אין להם רועה. "יענו כי אין רועה" - יגיעו לעוני ולהכנעה, משום שאין להם מנהיג.
פסוק ג: פקידת הרועים והעתודים
עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי, וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד, כִּי פָקַד ה' צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה, וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה׃
כיוון שהרועים הם המטעים את הצאן בהבליהם, אומר הקב"ה: חרה אפי על המנהיגים. "ועל העתודים" - העתודים הם הצאן החזק והבריא, והם סמל לשרים ולעשירים, וגם אותם אתבע. וזה מעין הנאמר ביחזקאל ל"ד: "הִנְנִי עַל הָרֹעִים", "הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים" - שהקב"ה ישפוט את מנהיגי ישראל. "כי פקד ה' את עדרו" - כמו שכתוב שם "וְדָרַשְׁתִּי אֶת צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים".
"ושם אותם כסוס הודו במלחמה": עד עתה היו כצאן - כצאן לטבח, תמימים, נוהים אחר הרועים. מעתה יהיו כסוס שהודו ניכר במלחמה. המלבי"ם מבחין בין הוד להדר: ההדר הוא החיצוניות, איך הדבר נראה מבחוץ, מהודר ויפה; וההוד הוא הפנימיות. לסוס יש הדר חיצוני ניכר, ויש לו הוד - פנימיות שאינה מתגלה אלא בשעת המלחמה, כמו שנאמר באיוב "הוֹד נַחְרוֹ אֵימָה... יָשִׂישׂ לִקְרַאת נָשֶׁק". ובאיזו מלחמה מדובר? אומר המלבי"ם: במלחמת גוג ומגוג.
פירושים אחרים: לאחור ולא לעתיד
כפי שהסברנו, המלבי"ם לוקח את כל הפרק לתקופה העתידה - ביאת המשיח וגוג ומגוג, נבואה לעתיד לבוא. אך רש"י, הרד"ק והאבן עזרא לוקחים את הפרק אחורה. רש"י מפרש "על הרועים חרה אפי" על המלכים נבוכדנצר וסנחריב. הרד"ק והאבן עזרא מדברים על תקופה מאוחרת יותר, ומפרשים שהרועים כאן הם מלכי יוון, מלכות אנטיוכוס, שלחצו את ישראל עד שקמו כנגדם החשמונאים.
פסוק ד: ממנו פינה, ממנו יתד
מִמֶּנּוּ פִנָּה, מִמֶּנּוּ יָתֵד, מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה, מִמֶּנּוּ יֵצֵא כָל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו׃
זהו ביטוי מליצי מוכר: כשרוצים לומר על דבר שהוא עיקרי ביותר, אומרים "ממנו פינה ממנו יתד". ומהי משמעותו? אומר המלבי"ם: "פינה" היא האבן שהיא היסוד והראש בבניין הבית, והיא תמיד ביטוי לדבר עיקרי - כמו "הנחת אבן הפינה". אבן הפינה הייתה אבן חזקה וגדולה ביותר; בימינו הכול נעשה ביציקה, אך פעם, כשלא היה בטון, היה צריך לחזק את שתי החומות של שני הצדדים ולקשרן, ולכן היו מניחים בפינה אבן אחת גדולה וחזקה, ועליה בנו לאחר מכן את החומות כשהן מקושרות זו לזו. מי שהולך לכיוון הכותל הידוע כ"כותל הרפורמי", יראה מן הצד את פינת החומה של הר הבית - הכותל שלנו הוא החומה החיצונית של הר הבית - ושם ניצבת אבן ענקית ואדירה, שאין כמותה בכל אבני החומות שבירושלים. ומכאן גם הביטוי הכללי לכל דבר חשוב: "פִּינוֹת צְבָאוֹת רוֹמְמֵי שַׁדָּי" - שרי הצבאות, הם הפינה, הם החשובים.
בנמשל: "ממנו פינה" - זהו המלך, היסוד והראש בבניין הבית. "ממנו יתד" - היתד הוא המחזיק את האוהל, והוא משל למושב הרועה, דהיינו הכהנים וראשי הסנהדרין, הרועים את העם בענייני הרוחניות והדת. כמו שכתוב "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" (ומכאן, אגב, בא שמו של העיתון "יתד נאמן"). בזה הוא מצייר את המלכות כבית, כמו שנאמר על מלכות שלמה "כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'" - שה' יבנה את מלכותך, הרי שהמלכות נקראת בית.
ומה מוסיפה המילה "ממנו"? אומר המלבי"ם: בבית שני היו המנהיגים ממונים על פי מלכי פרס, יוון ורומי, שהיו ישראל כבושים תחתיהם, והכהונה הגדולה הייתה נקנית בכסף והמינויים התקבלו מידיהם. אבל לעתיד לבוא - "ממנו פינה ממנו יתד": מתוכנו יתמנו הראויים לסנהדרין, הראויים לכהונה והראויים למלכות, ולא מלכי פרס יוון ורומי ימנו את מנהיגינו. "ממנו קשת מלחמה" - גם הגיבורים יהיו מאיתנו, ולא נצטרך לעזרת העמים. "ממנו יצא כל נוגש יחדיו" - זרים לא ימשלו בנו, וכל הנוגשים יצאו מאיתנו.
פסוק ה: גיבורים רגליים מול רוכבי סוסים
וְהָיוּ כְגִבֹּרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת בַּמִּלְחָמָה, וְנִלְחֲמוּ כִּי ה' עִמָּם, וְהֹבִישׁוּ רֹכְבֵי סוּסִים׃
אף שלא יהיה להם רכב וסוס, שהרי רק זה עתה יצאו משלטון האומות, לא ידאגו: תהיה להם עוצמה אדירה, ויהיו במלחמה כגיבורים ההולכים רגלי ומבוססים ברגליהם את טיט החוצות, הטיט המפוזר בדרכים. ואם תאמר, הלא האויב בא בסוסים ואנו רגלי, כיצד ננצח? על כך נאמר "ונלחמו כי ה' עמם" - המלחמה תהיה על טבעית וה' יהיה עמנו. וכיצד תסתיים? "והובישו רוכבי סוסים" - האויבים שבאו בסוסים יתביישו ויֵבושו בראותם שחיל רגלים בלבד ניצח אותם.
הרד"ק, כדרכו, לוקח את הדברים לתקופת יוון: "והיו כגיבורים בוסים בטיט חוצות" - ישראל יהיו כמו שהיו גיבורי יוון בתחילה. היוונים משלו בנו והיו הגיבורים, ואנו החלשים והכנועים תחתם; ועכשיו ישראל יהיו הגיבורים כמותם, וירמסו ויבוססו את גיבוריהם בטיט חוצות ("בוסים" מלשון לבוסס, לרמוס ברגליים) - באותה מלחמה שבה התגברו בני חשמונאי על בני יוון.
פסוק ו: וגיברתי את בית יהודה
וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה, וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ, וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים, וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱנֵם׃
בית יהודה חלשים כעת, ואומר הקב"ה: אני אגבר אותם ואתן להם כוח ועוצמה. לפי רש"י הדברים חוזרים על מלחמת יוון, אך לפי המלבי"ם מדובר בתקופת גוג ומגוג. "ואת בית יוסף אושיע" - בית יוסף גיבורים מצד עצמם, אלא שהם נידחים ואובדים: בית יוסף הם עשרת השבטים שאבדו מאיתנו, והם נקראים על שם אפרים, שממנו יצא זרע המלוכה - ירבעם בן נבט. אותם אושיע, והישועה היא שיחזרו ויתיישבו בארץ ישראל. ואף שזרקתי והשלכתי אותם מעל אדמתם "בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל" וזנחתים - עתה "כי רחמתים", ארחם עליהם כאילו לא זנחתי אותם מעולם. ואף שעד עתה לא הקשבתי לתפילותיהם ולא עניתי להם, מעתה "כי אני ה' אלהיהם ואענם" - אהיה להם לאלוה, אענה לתפילתם, אושיעם ואשיבם לארצם.
ושימו לב למילה מורכבת שבפסוק: "וְהוֹשְׁבוֹתִים". המלבי"ם מביא מן הרד"ק שהמילה משונה - היה ראוי לכתוב "והושבתים", מלשון הושבה, או "והשיבותים", מלשון השבה והחזרה. אלא שדווקא משום כך נכתבה כך, כדי לבטא את שני העניינים יחד: "והושב" - אושיב אותם ואיישב אותם בארץ, ויהיה להם שלום ושלווה; "והשיבותים" - אשיב אותם ואחזיר אותם לכאן. שתי המשמעויות התמזגו למילה אחת: והושבותים.
פסוק ז: שמחה וגילה
וְהָיוּ כְגִבּוֹר אֶפְרַיִם, וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן, וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ, יָגֵל לִבָּם בַּה'׃
אפרים, כאמור, הם עשרת השבטים; וכך מצינו פעמים רבות בתנ"ך, "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם", שמתייחסים אל עשרת השבטים על שם המלוכה, שהייתה של ירבעם משבט אפרים. אומר הנביא שעשרת השבטים יתעוררו בעוז ובגבורה להילחם מלחמות ה', ותתעורר בליבם שמחה כשמחת אדם המתרונן מיין.
ובניהם, אומר המלבי"ם, הדור שיבוא אחריהם, כבר לא יצטרכו מלחמות, שכן זו תהיה המלחמה האחרונה. הם יראו את התשועה שהושעתי את אבותם, ולהם תהיה שמחה תמידית - "ובניהם יראו ושמחו", שכבר לא יילחמו עוד, "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".
ומדוע נאמר גם "ושמחו" וגם "יגל לבם"? המלבי"ם מסביר בכמה מקומות את ההבדל בין גילה לשמחה: שמחה היא על דבר תמידי ומתמשך, מצב של שמחה; וגילה היא תמיד ביטוי לדבר שהתחדש עתה, התעוררות חדשה. כאן יש את שניהם: "ושמחו" - השמחה התמידית על הישועה שכבר הייתה; "יגל לבם בה'" - גילה חדשה על הניסים שיחדש להם ה' ועל ההתגלות האלוקית שתתגלה להם באותו הזמן.
פסוק ח: אשרקה להם ואקבצם
אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים, וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ׃
בני יהודה היו מפוזרים בין העמים ומשועבדים בגולה. אומר הקב"ה: אשרוק להם, והשריקה היא כסימן שיחזרו לארץ ישראל, ובזה אקבץ אותם ואפדה אותם מן הגלות. רש"י מפרש: "אשרקה - כדרך השורקים לסימן אות לבוא אליו התועה בדרך", אדם שתעה בדרך שורקים לו כדי שישמע ויידע לאן לפנות.
ובמקום שבגלות היו מתמעטים תמיד - ברציחות, בעלילות ובפוגרומים, שהעם היהודי סבל סבל רב ודם רב נשפך במשך אלפיים שנה - עתה "ורבו כמו רבו": ירבו כמו שהיו רבים פעם. ומתי? אומר הרד"ק: במצרים. הריבוי במצרים היה על טבעי, שישה בכרס אחת; כך יהיה הריבוי לעתיד ריבוי על טבעי.
ושואל המלבי"ם: מה מוסיפה השריקה? היה די לומר "ואקבצם כי פדיתים". ומבאר, ששריקת שפתיים היא ביטוי לפעולה מינימלית וקלה של איסוף. רועה שרוצה לאסוף את עדרו צריך להסתובב עם סוס ועם כלב ואולי עם לאסו, ולהכניס את כולם לדיר - טרחה גדולה. אבל רועה חכם יושב במקומו, שורק שריקה אחת, וכולם נאספים ונכנסים לדיר. כך קיבוצם יהיה קל לפני ה' כשריקה. והיום אנו מתחילים להבין זאת: פעם חשבנו שאפילו רק להודיע לכולם שיבואו הוא מפעל אדיר, ואחר כך שיירות ארוכות וחודשים של דרך. היום, בהודעת וואטסאפ אחת כולם יודעים, ובמטוס אחד הם כאן תוך שעות. זהו "אשרקה להם ואקבצם" - די יהיה בשריקה כדי לאסוף אותם.
פסוק ט: ואזרעם בעמים
וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים, וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי, וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ׃
אומר המלבי"ם: גם אלה מבני יהודה שמחמת השמדות, רדיפות ורציחות נסוגו מאת ה' והתערבו בין העמים - הרי זה כזריעה. מה טיבה של זריעה? הזרע נרקב תחילה בארץ, ורק לאחר מכן נותן פירותיו; הוא חייב לעבור תהליך של ריקבון, ומתוכו מתפתח האילן הצומח וגדל כפלי כפליים, שמזרע קטן אחד יוצא אילן הנותן אלפי פירות במשך שנים. כך אומר גם הרד"ק: זו כזריעה שנרקבה בארץ, ומתוכה צמחו רבים.
ומי הם הרבים? אומר המלבי"ם: גם הגרים שיתווספו ויכירו בדת האמת. נמצא שזו זריעה - יהודי אחד נזרע, ומתקבלים עוד אלף גרים, רבים שיבואו ויצטרפו. ואף שפיזית הם רחוקים, "ובמרחקים יזכרוני" - שם, במרחקים, יזכרו אותי ויזכרו את האמונה בה', ולבסוף יחיו את נפשם ואת נפש בניהם ושבו.
פסוק י: והשיבותים - אל הגלעד והלבנון
וַהֲשִׁבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם, וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם, וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם׃
אשיב את הנידחים בארץ מצרים ואת האובדים בארץ אשור, כפסוקים שאנו קוראים במוסף ראש השנה בעניין הגאולה. וגם את אלו שנתפזרו בפיזור רב אקבץ - וזהו, אומר המלבי"ם, הביטוי "אקבצם", קיבוץ המפוזרים. ולאן? "ואל ארץ גלעד ולבנון אביאם" - אל נחלת אבותם: ארץ גלעד היא עבר הירדן המזרחי, מקום שהנחיל משה רבנו לשניים וחצי השבטים, וגם במערב, וגם בלבנון.
לבנון אינה שייכת לנו היום, אך גבולות הארץ יתרחבו, כמו שהסביר המלבי"ם ביחזקאל מ"ז שהארץ תתרחב ויהיו לה גבולות חדשים, הרבה יותר ממה שיש היום. לכן איננו מוטרדים מכל מיני פעולות שנעשות - יספחו או לא יספחו, יפנו או לא יפנו. זה מצער אותנו רק מצד צערם של יהודים, אבל הגבולות אינם נקבעים לא על ידי מר שרון ולא על ידי קביעות אחרות. הגבולות הם מה שהקב"ה יקבע על ידי מלך המשיח. גם מה שיש היום בהר הבית את בית התיפלה שלהם - ודאי צריך לכאוב את זה, שלא יובן שלא כהלכה, אבל אין לנו לעשות פעולות מגושמות כדי לשנות זאת, ובוודאי לא לעלות להר הבית, כפי שיש הסבורים שברמיסת ההר כנגד דעתם של כל גדולי ישראל יצליחו לגאול אותו. לא זו הדרך, ולא זה האופן, ולא זו המציאות. הדרך היא שנתפלל ונחזור בתשובה, ומכוח זה יוריד ה' את בית המקדש הבא בנוי באש, והוא זה שירמוס וישטח את כיפת הסלע ולא ישאיר משם כלום. הגאולה היא גאולה רוחנית.
הרד"ק מביא הסבר נוסף בשם תרגום יונתן ואונקלוס: "לבנון" הוא בית המקדש. ומדוע נקרא בית המקדש לבנון? משתי סיבות: האחת, שנבנה מארזי הלבנון, שחירם הביא לכאן את העצים ומהם בנו; והשנייה, שהוא מלבין עוונותיהם של ישראל - לשון הלבנה, שמזכך ומלבין את עוונותיהם. "ולבנון אביאם" - אל בית המקדש.
פסוק יא: ים הצרה וים הגלים
וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים, וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר, וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר, וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר׃
המלבי"ם מתאר כאן את הצרה כים זועף ושוטף, כלשון "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" - ביטוי מטאפורי שבא לומר שהצרות הן כגלים השוטפים. כך גם כאן: "ועבר בים צרה" - אף שיתגברו הצרות וחבלי משיח, והצרה תשטוף אותו כים, יעבור את הים הזה בשלום.
"והכה בים גלים" - הים הממשי, בעל הגלים, יוכה ויוחרב, מלשון חרבה, כדי שיעברו בתוכו ויצאו מן הגלות. כמו שכתוב "וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר" - כביכול ייבש את הים כדי להוציאנו מן הגלות, שהרי צריך לעבור את הים כדי לצאת ממנה. וזהו "והובישו כל מצולות יאור", יאור מצרים.
נמצא שהמלבי"ם מבחין כאן בין שני ימים: "ים צרה" הוא הים המטאפורי, ים הצרות והדאגה, כים זועף; ו"ים גלים" הוא הים הממשי, הים שיש לו גלים. ועל ידי זה "והורד גאון אשור ושבט מצרים יסור" - האשורים והמצרים שמשלו בנו מקדם, והם מן העמים שיתאספו במלחמת גוג ומגוג, גם להם תהיה נפילה, כמבואר ביחזקאל ל"ב ויחזקאל ל"ח, כפי שלמדנו ודיברנו שם בהרחבה.
פסוק יב: וגיברתים בה'
וְגִבַּרְתִּים בַּה' וּבִשְׁמוֹ יִתְהַלָּכוּ, נְאֻם ה'׃
"וגיברתים בה'" - הגבורה שלהם תהיה גבורה אלוקית. לא גבורה של כוח הזרוע, לא עוצמה פיזית ולא "תנו לצה"ל לנצח", אלא גבורה מכוח ה' בלבד ועל ידו. "ובשמו יתהלכו" - בשם ה' יתהלכו כדי לצאת מן הגלות, ובזה יגאל אותם גאולת עולמים, במהרה בימינו אמן.
לסיכום:
פרק י' בזכריה, לפי המלבי"ם, הוא נבואה על ימות המשיח ומלחמת גוג ומגוג. הוא נפתח בבקשת מטר בהשגחה פרטית עד כדי "לאיש עשב בשדה", ממשיך בקריסת כל האמונות הכוזבות - תרפים, קוסמים וחלומות - שהטעו את העם כצאן בלא רועה, ובתביעת הדין מן הרועים והעתודים שהטעו אותם. מכאן והלאה מתהפכת התמונה: ישראל שהיו כצאן נעשים כסוס שהודו במלחמה; המלך, הסנהדרין, הכהנים והגיבורים יקומו מתוכנו ולא ימונו בידי זרים; חיל רגלים ינצח רוכבי סוסים כי ה' עמם; בית יהודה ובית יוסף יגוברו ויושעו, ישובו ויתיישבו בארצם, ירבו ריבוי על טבעי כבמצרים, ויתקבצו בקלות שכולה "אשרקה להם". אפילו הפיזור בעמים מתגלה כזריעה שמצמיחה רבים, והצרות שכים זועף ייחצו כים שנבקע. והחותם הוא המפתח לכל הפרק: "וגיברתים בה' ובשמו יתהלכו" - כל הגבורה והגאולה אינן אלא מכוחו של הקב"ה, ודרכנו אליהן היא תפילה ותשובה.