פתיחה
בחלק זה של פרק ט' הנביא זכריה מסב את פניו אל עם ישראל - אל "בת ציון" ו"בת ירושלים" שהזכיר קודם לכן, שהם התיאור הכללי של שם האומה - ומבשר לו על יציאה מבור הגלות. מכאן ואילך נפרשת נבואה כפולה: מלחמות החשמונאים ביוונים בימי בית שני מחד, ומלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא מאידך. נלך על סדר הפסוקים, נבאר על פי המלבי"ם, ונוסיף את דברי רש"י, הרד"ק והרמב"ן.
בדם בריתך - זכות מסירות הנפש
גַּם־אַתְּ בְּדַם־בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ׃
המלבי"ם מפרש כאן פירוש מחודש ונפלא: יש לקרוא את הפסוק "גם את בדם בריתך אשר אין מים בו - שילחתי אסיריך מבור". השאלה היא בזכות מה יצא עם ישראל מבור הגלות, והתשובה: בזכות דם בריתך שאין מים בו. עם ישראל מסר את נפשו על קידוש השם לאורך כל ימי הגלות, ושמר על דם ברית המילה, שהוא המהווה את הקשר בינינו לבין השם יתברך - ולא המיר את הדם במים.
המלבי"ם חי בין הנוצרים והיה בורר את מילותיו, ולכן אינו מפרש כאן במפורש, אך רומז בבירור: היו אומרים ליהודי - עזוב דם, בוא וטבול, נזה עליך מעט מים וזהו. שהרי כך פועלים הנוצרים את פעולתם: מטבילים לנצרות ומזים מים טמאים. אומר להם הנביא: בדם בריתך דבקתם, ולא הייתם מוכנים להחליף את הדם הזה תמורת מים. שמרתם את דתכם, שמרתם את בריתכם - ובזכות זכות זו "שילחתי אסיריך מבור", שהייתם אסורים בו כל ימי הגלות, ועל ידי כך יצאתם לחופשי.
ייתכן שיש כאן רמז גם למה שרצה חוזה המדינה, שהייתה לו תוכנית מפורטת לקחת את כלל היהודים ולהביאם, לכל צלצול הפעמונים, להמרת דתם - זו הייתה תוכניתו לפתור את "הבעיה היהודית". וברמה מסוימת זהו רעיון "גאוני": אם אין יהודים, אין בעיה יהודית. ואכן כל הגויים הלכו באותו כיוון, אלא שהם קראו לזה "הפתרון הסופי" ורצו לעשות זאת בחרב, ואילו הוא רצה לעשות זאת בדרך של כבוד, לכל צלצול הפעמונים - שכולנו נעבור לדת הנצרות, "דת האהבה", שממנה קיבלנו המון אהבה של חרב ודם ופוגרומים ורציחות ועלילות דם לכל אורך השנים. ועל כך אומר הנביא: בדם בריתכם מסרתם את נפשכם, לא ויתרתם על דם הברית, ולא הייתם מוכנים לעבור בקלות אל הנצרות ולהינצל בכך מן הרדיפות - ובזכות זה תצאו מן הגלות.
פירושים נוספים ב"בור אין מים בו"
פירוש נוסף מביא המלבי"ם על פי פשוטו: על ידי דם הברית שילחתי אסיריך מבור אשר אין מים בו. בגלות בבל היו ישראל בבור מלא מים, שכן על בבל נאמר שהיא מצולה - שם נאספו כל מי תהום המבול, מפני שהיא מקום שקוע ומוצף, וכל אימת שיורדים גשמים היא מוצפת. אם כן "שילחתי אסיריך מבור אין מים בו" מדבר על הבור השני, גלות רומי, שאינה מקום מלא מים כבבל. כלומר: בדם בריתך אשלח את אסיריך מן הגלות היבשה, היא גלות אדום, ולא מן הגלות הרטובה שהיא בבל.
רש"י מפרש "בדם בריתך" - בזכות דם הברית שנזרק עליכם בסיני, הוא דם הברית אשר כרת השם בינו ובין בני ישראל, שהיזה משה עליהם.
הרד"ק מביא בשם אביו ש"מים" פירושו נבואה, והדברים נאמרו בדרך משל - שהרי הנבואה נסתמה בגלות, וחגי זכריה ומלאכי היו נביאים אחרונים, וכמו שנאמר "הוי כל צמא לכו למים", שהכוונה לנבואה. ולפי זה: שילחתי אסיריך מבור - מגלות שבתקופתה כבר אין נבואה, והיא התקופה שלנו.
דברי הרמב"ן: הדור כולו חייב ורק זכות המילה
הרמב"ן בפירושו לשיר השירים כותב כאן דברים נפלאים, ממש דברי נבואה: רמז כאן על עקבות משיח, שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל, ותרבה חוצפה ועזות, כדכתיב "מבור אין מים בו" - ואין מים אלא תורה, דהיינו שלא תהיה תורה בישראל, ולא יישאר בידם רק זכות המילה. וכן ביארו גם האבן עזרא והרד"ק.
ויש כאן כמה דברים פלאיים מצד עצמם: כיצד ניתן היה לדעת אותם בזמן הרמב"ן? ראשית, הוא אומר שיהיה הדור כולו חייב - ובזמנו של הרמב"ן הדור היה כולו זכאי, לא היו רשעים, לא היו סמארטפונים, כולם היו צדיקים. ובכל זאת הוא אומר: דע לך, יגיע דור שכולו חייב, שרוב עם ישראל יהיו רשעים לצערנו.
שנית, הוא אומר שבדור הזה תשתכח תורה מישראל - בורות שאין לשער ולתאר. הביאו לי פעם לקרוא כתבה על שאלון שנערך בסמינר הקיבוצים. אלה אינם אנשים נבערים, אלה לומדים הוראה. ביקשו מהם למנות שלושה הרים בארץ ישראל, ואחד התחיל: "הר... הר חרמון", וזהו - "וואלה, התקלת אותי". שלושה הרים, ולשם כך אין צורך בתורה כלל. שאלו אותו גם מה יש בהר הבית, והשיב שיש שם קבר. איזה קבר? קבר רחל. איזו רחל? רחל המשוררת. שחור על גבי לבן. ואלה הם שילמדו את נערי ישראל, אלה מוריך ישראל. זהו "בור אין מים בו" - בור שאין בו תורה.
ומכאן הפרדוקס הגדול: אם מדובר בדור שכולו חייב, שהתורה נשכחה בו - איזו מצווה הכי פחות היינו מצפים שתישמר? אילו היו אומרים לנו שתישאר מצווה אחת בלבד, היינו מנחשים אולי יום כיפור, אולי שבת או נרות שבת. והנה הנביא אומר שדווקא המצווה הכי פחות "הגיונית" בעיני העולם, זו שמצריכה ניתוח פולשני ומצריכה להביא אדם עם זקן ופאות שיעשה אותה - היא המצווה שכולם ישמרו: ברית המילה.
אפילו אותה אישה "הומנית", כששאלו אותה כיצד הלכה ומלה את בנה, מה תתרץ? הרי כתוב כאן שברית המילה לא תשתכח, וכתוב שאפילו הרשעים ישמרו ברית מילה - אבל היא לא תאמר זאת. היא התנצלה ואמרה שאילו זה היה היום, היא חושבת שלא הייתה עושה לו ברית מילה. איזה עיוות. אבל נבין: זה נגד ההיגיון לחלוטין - אנשים הנחשבים למשכילים ולמתורבתים, המתנגדים לכל דבר שיש בו סממן וריח של יהדות, הולכים ומלים את ילדיהם. וכל הזמן מנסות כל מיני אגודות לצאת נגד ברית המילה ועושות תעמולה, ולא אתפלא אם הן מקבלות תקציבים נכבדים ממקורות זרים - אך בלי הרבה הצלחה. יש כאלה שיביאו דוקטור במקום מוהל, אבל ברית מילה הם יעשו. למצוא אדם שלא מל את בנו זה דבר נדיר מאוד, גם בקרב עוכרי ישראל שמתוכנו.
מגיד משנה - בשורה כפולה
שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם־הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ׃
"שובו" - תשובו מבור הגלות אל הביצרון, שציון תהיה מבוצרת. רש"י מפרש שהכוונה לכוחכם ולכבודכם: לכוח, למבצר, לעוצמה. "אסירי התקווה" הם אלה שהיו אסורים זמן רב וכל אותו זמן עמדו בתקווה ובציפייה לגאולה.
"גם היום מגיד משנה אשיב לך" - יש לי להשיב לך הגדה שיש בה שתי אמירות, בשורה כפולה על ניסים שייעשו בשני זמנים. (מכאן, אגב, שם הספר "מגיד משנה" על הרמב"ם.) הבשורה הראשונה היא על מלחמות החשמונאים כנגד היוונים בימי אנטיוכוס, והשנייה על מלחמות בני אפרים כנגד גוג ומגוג לעתיד לבוא. שתיהן נבואות עתידיות, ולכן "גם היום" - גם על מה שיהיה בזמן הקרוב, קודם הגאולה העתידה, היא מלחמת המכבים ביוונים, וגם על מה שעתיד להיות בהמשך, בגאולת מלך המשיח.
וחייבים להסביר שהנביא מתייחס כאן לשתי התקופות, משום שמיד יזכיר את אפרים. על אפרים אי אפשר לדבר בתקופת היוונים, שכן אפרים הם עשרת השבטים, ותקופת היוונים היא אמצע בית שני, ובאמצע בית שני עשרת השבטים לא חזרו - הם נעלמו לבלי שוב, וכתוב שמלך המשיח יחזירם לפי דעה אחת, וכך אנו מאמינים שיהיה. מאידך, אי אפשר לומר שהנבואה עוסקת רק באפרים ובעתיד, שהרי מיד יזכיר את יוון. אם כן, בהכרח מדובר בשתי תקופות - וזהו "מגיד משנה אשיב לך".
יהודה קשת ואפרים חרב - דלתות מקבילות
כִּי־דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל־בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר׃
הבשורה הראשונה היא על ימי בית שני: בני יהודה ינצחו את בני יוון בישועת השם שלא כדרך הטבע. וזהו "דרכתי לי יהודה קשת" - יהודה עצמו יהיה כקשת דרוכה ביד השם, שהשם יילחם להם ביוונים. הבשורה השנייה היא "קשת מילאתי אפרים" - לעתיד לבוא, בזמן גוג ומגוג, בני אפרים שהם עשרת השבטים ולא היו בבית שני, יהיו קשת השם להילחם בגוג ומגוג.
המלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות, כדרך שהסברנו פעמים אין ספור: כשנותן לנו ארבעה משפטים, המשכו של הראשון הוא השלישי, והמשכו של השני הוא הרביעי. "דרכתי לי יהודה קשת" - והמשכו "ועוררתי בניך ציון על בניך יוון", שיהודה ככקשת דרוכה יילחם בבני יוון בימי בית שני. "קשת מילאתי אפרים" - והמשכו "ושמתיך כחרב גיבור", שאז יהרגו בני אפרים בחרב ובקשת את חיל גוג ומגוג הצובאים עליהם. נמצא שיש כאן שתי נבואות: על תקופת יהודה והחשמונאים, ועל תקופת מלך המשיח, שיבוא משיח בן יוסף מבני אפרים כנגד דור גוג ומגוג.
והשם עליהם יראה - המופת שנראה בשמים
וַיהֹוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יֱהֹוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן׃
פסוקים המוכרים לנו ממוסף של ראש השנה. "וה' עליהם יראה" - אומר רש"י שבספר יוסיפון מצינו שבעת ההיא נראה מופת לאנשי ירושלים, לפני מלחמת החשמונאים, כשהביא השם את הניצחון על בני יוון. רש"י אינו מפרט ושולח לספר יוסיפון, והספר בידינו. יוסף בן מתתיהו היה היסטוריון שאין אנו מקבלים את דבריו תמיד במאה אחוז, שכן היה מקורב למלכות ובחלק מן הדברים ביקש לייפות את ההיסטוריה כדי שתתאים למלכים שתחתם היה - אך יש בדבריו מבט המאפשר להכיר את התקופה.
וכך הוא כותב: לאחר שאנטיוכוס הרג את מלך מצרים ומלך עליה, גבה לבו עד מאוד, ויעש צלם גדול בתמונתו מזהב לאלוה. ויגזור אומר וישלח בכל מקומות ממשלתו לכל עם ועם להשתחוות לצלם ההוא, ויאותו כל הגויים וישתחוו לו. ויבואו מפריצי בני עמנו, כאלקימוס וחבריו, אל ארץ מצרים אליו, וישתחוו לצלם, ויעוררו את המלך להרע לישראל. גיס חמישי היה מעולם - כבר אז פריצי בני עמנו משתחווים לצלם שהעמיד אנטיוכוס, שהרי תמיד האלוה של הגוי נראה להם טוב יותר משלנו, ומעוררים את חמת המלך להרע לישראל. מלשינים ומצלמים היכן בונים ובאילו יישובים, ובכך מעוררים את חמת המלך. ארגון "בצלם" הולך ומצלם - העמידו צלם בהיכל. מה שיש לנו היום הם צאצאיו של אותו ערב רב.
וממשיך: ואז נראה מופת מהאלוקים בירושלים עיר הקודש, כי ראו בה ארבעים יום בין השמים ובין הארץ דמות סוסי אש ורוכביהם נושאים בידם כלי מלחמה, אשר לזהב לזהב ואשר לכסף לכסף ואשר לברזל לברזל ואשר לנחושת לנחושת - כלומר כל סוגי הכלים - ונלחמים אלה מול אלה ארבעים יום. כך ראו בשמים, דבר שהיה ניכר לכל וכולם יכלו לראותו. ויפתרו חכמי ישראל את פתרון המופת לאמור: כי זה האות אשר צוררי יהודה וישראל ייכרתו, ומן השמים יילחמו עם אויבינו ואנחנו נחריש, ואנטיוכוס הרשע מהרה ייפול בחרב, כי יהרגו מבני עמנו וינקמו את נקמת ישראל ממנו.
והמשך המעשה: ויבואו מרשעי ישראל, מפריצי עמנו, אל המלך אנטיוכוס, ויספרו לו את שנראה בשמים ואת הפתרון, ואמרו שעם ישראל שמחו בו, כי הוא מבשר שאנטיוכוס המלך מהרה ימות ויירד מגדולתו, והם שמחים על מפלת אדוננו המלך. שמעו שמים - אלה אנשים מתוכנו. ויקצוף המלך מאוד, ויבוא אל ירושלים פתאום וילכדה, ויך את עמה לפי חרב, ויהרוג הרג רב וגדול בירושלים, ויוצא בגלות עם רב וגדול, ויפזר את כל עדת החסידים והחכמים אשר בתוכה, וינוסו היערה וישבו שם, ויאכלו עשב כבהמות ויתחבאו כחיות ביער. מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. ומכל מקום, פתרונם של החכמים אמת היה, שהרי לאחר מכן קם יהודה המכבי והרים את נס המרד, ובסופו של דבר התגברו עליהם וגירשום בבושת פנים - כך שהמופת היה מופת אמיתי.
וזהו "וה' עליהם יראה" - במופת ובאות, שהמחישו להם שהשם יעשה להם ניסים. והמלבי"ם מבאר שגם כאן המאמרים מקבילים: במלחמת המכבים ה' יראה עליהם להושיעם, ואז ראו אות ומופת מן השמים, "ויצא כברק חיצו" - הם ידרכו את הקשת, שדריכתה היא מתיחת המיתר, וממנה יצא חץ השם כברק להשמיד את היוונים. ובמלחמה האחרונה של גוג ומגוג - "וה' אלוקים בשופר יתקע", שאז יתקע הקדוש ברוך הוא בשופר גדול לקבץ את כל הנדחים, כמו שאנו מתפללים "תקע בשופר גדול לחירותנו", וכמו שכתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". "והלך בסערות תימן" - שכנגד חיל גוג ומגוג שיבוא מארץ צפון, יביא השם רוח סערה מן הדרום להומם ולאבדם.
ואכלו וכבשו אבני קלע
יְהֹוָה צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשׁוּ אַבְנֵי־קֶלַע וְשָׁתוּ הָמוּ כְּמוֹ־יָיִן וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיּוֹת מִזְבֵּחַ׃
אומר המלבי"ם: "ה' צבאות יגן עליהם" - הם לא יזדקקו כלל למלחמה. "ואכלו וכבשו אבני קלע" - במה שיאכלו יכבשו את המלחמה ואת אבני הקלע שיזרקו עליהם האויבים. "ושתו המו כמו יין" - על ידי ששתו והמו כשותי יין, יימלאו דם האויבים כמזרק שממלאים אותו בדם הזבח. המזרק הוא כלי שבתוכו היו נותנים את דם הזבח כדי לזרקו על גבי המזבח, ולכן נקרא מזרק. "כזוויות מזבח" - כדרך שזורקים על זווית המזבח, על קרן המזבח, כך יימלאו דם חללים. כלומר: כביכול לא יצטרכו לעשות דבר, הם יאכלו וישתו יין, והשם הוא שיילחם להם.
ומה שדימה כאן את דם החללים לדם המזרק, בא לומר שהדבר לרצון לפני השם כדם זבחים. וכמו שמצינו אצל דוד המלך, שאמר לו השם שמה שהרג בגויים המצרים לישראל מרוצה לפניו כדם זבחים ועולות - שלא תחשוב שיש כנגדו תביעה על כך. ואם תשאל, אם כן מדוע לא בנה את בית המקדש, שנאמר לו "דמים רבים שפכת" - הארכנו בזה כשלמדנו את הנושא בספר שמואל וגם בספר מלכים, והרוצה ישמע שם. כאן רק נאמר שאין הדבר כפשוטו.
והרד"ק מפרש אחרת: "אבני קלע" הם כינוי לבני יוון. לא כמלבי"ם שעם ישראל יכבשו את היוונים הזורקים עליהם אבני קלע, אלא שעם ישראל יכבשו את היוונים הנקראים אבני קלע. והטעם, שבפסוק הבא הוא מכנה את עם ישראל "אבני נזר", שהן אבנים טובות ומרגליות, וכנגדן היוונים הם אבני קלע - חצץ, אבנים שברחוב. זה לעומת זה.
כצאן עמו - אבני נזר מתנוססות
וְהוֹשִׁיעָם יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא כְּצֹאן עַמּוֹ כִּי אַבְנֵי־נֵזֶר מִתְנוֹסְסוֹת עַל־אַדְמָתוֹ׃
השם יושיע אותם בלי מלחמה, כרועה המושיע את צאנו מיד זאבי ערב - וזהו "כצאן עמו". ומהו "כי אבני נזר"? מאחר שדימה אותם לצאן, בא לומר שהם כצאן גם בזה שאינם מחפשים זהב ואבנים טובות. מה מחפש הצאן? מרעה, מים ועשב. תביא לו אבנים טובות ומרגליות - אין זה מעניין אותו כלל, מעט עשב עדיף בעיניו. כך יהיו ישראל: לא יבקשו אבני נזר, אלא רק שתוציא להם הארץ דגן ותירוש, לאכול ולשתות. "על אדמתו מתנוססות אבני נזר" - שהאבנים והזהב יהיו כעפר ולא יהיה להם ביקוש. וכשם שבעיני הצאן הדשא והמים הם ה"אבני נזר" שלו, יקרים מכל יהלום, כך יהיה מצבם של ישראל.
דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות
כִּי מַה־טּוּבוֹ וּמַה־יׇּפְיוֹ דָּגָן בַּחוּרִים וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת׃
"ינובב" מלשון ניב שפתיים. והם יאמרו: מה טובו ומה יופיו של הנזר? מה ייתן לנו נזר, מה ייתנו לנו זהב ואבנים טובות, איזה טוב ויופי יימצא בהם? "דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות" - כאילו כתוב דגן ינובב בחורים ותירוש ינובב בתולות: הבחורים ינובבו וידברו ויבקשו דגן, והבתולות ינובבו ויאמרו תן תירוש, תן יין. הם מבקשים דגן ותירוש ולא אבני נזר, כי טובו ויופיו של הנזר ואבניו אינם נחשבים בעיניהם כמאומה.
ומביא המלבי"ם פירוש נוסף באותו כיוון, אלא שלא בדרך תמיהה: כל בחור יאמר "מה טובו ומה יופיו" - מה באמת טוב, מה באמת נחשב לדבר שראוי לצפות לו? דגן ותירוש. זהו הטוב וזהו היופי.
ויש מפרשים, וכך מביא רש"י, ש"ינובב בתולות" הוא כלשון "ינובון בשיבה", והכוונה שהתירוש יצמח בקרקע בתולה ויצמח שם יין יקר ומשובח.
לסיכום:
חתימת פרק ט' היא נבואת נחמה כפולה. תחילה מבשר הנביא שבזכות דם הברית - מסירות הנפש של ישראל שלא המירו את דמם במים - ישלח השם את אסיריו מבור הגלות, בור שאין בו מים, הוא הדור שבו תשתכח תורה ותרבה חוצפה, ולא תישאר ביד ישראל אלא זכות המילה, כדברי הרמב"ן. אחר כך מודיע "מגיד משנה": נבואה על שתי תקופות - יהודה כקשת דרוכה ביד השם כנגד בני יוון בימי החשמונאים, ואפרים כחרב גיבור כנגד גוג ומגוג לעתיד לבוא. בשתיהן השם עצמו נלחם: במופת שנראה בשמי ירושלים ארבעים יום, בחץ היוצא כברק, בשופר הגדול ובסערות תימן, עד שישראל אינם צריכים אלא לאכול ולשתות והשם נלחם להם ומושיעם כרועה את צאנו. ובאחרית, יהיו ישראל כצאן שאינו מבקש אבני נזר: הזהב והאבנים הטובות יהיו כעפר, וכל בקשתם דגן ותירוש בטוב ובשפע על אדמתם.