פתיחה: מבט אל אחרית הימים
פרק ט' בזכריה ממשיך את מה שראינו בסוף הפרק הקודם: "בימים ההם אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלוהים עמכם". מתוך אותה נקודה ממשיך הנביא ומתאר את התפשטות ההשפעה האלוקית בעולם, את התרחבות גבולות ארץ ישראל וירושלים, את מפלת צור ופלשתים, ולבסוף את בואו של מלך המשיח. כדרכנו נלך על סדר הפסוקים לפי ביאורו של המלבי"ם, ונשלב את דברי רש"י, הרד"ק, האבן עזרא והמדרשים.
פסוק א: "בארץ חדרך" - כשהנבואה מגיעה לקצווי עולם
מַשָּׂא דְבַר־יְהֹוָה בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַיהֹוָה עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
המלבי"ם מסביר שהפסוק נמשך לדברים הקודמים: אז יהיה "משא דבר ה' בארץ חדרך" - ימצא דבר ה' והנבואה גם בארץ חדרך. ההתגלות האלוקית והשפע האלוקי יהיו כה רבים, עד שגם בארץ חדרך, שהיא ארץ רחוקה מאוד, יהיה משא דבר ה'. וגם היהודי שיימצא שם - הגויים ישאלו ממנו את דבר ה', הם ירצו לדעת מהו דבר האלוקים, כמו שנאמר ביואל "וניבאו בניכם ובנותיכם".
"ודמשק מנוחתו" - עד עתה אנו יודעים שמנוחתו של הקדוש ברוך הוא היא בירושלים: "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי איויתיה", "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה". והנה אומר הנביא: דע לך שמנוחת ה' תתפרס ותתפשט עד דמשק, שהוא הקצה של הגבול הצפוני של ארץ ישראל. ירושלים תלך ותתרחב עד שם.
ומה הטעם? "כי לה' עין אדם" - כל עין אדם תהיה נשואה לה'. ו"כל שבטי ישראל" - מבאר המלבי"ם שכאשר שבטי ישראל, באופן פרטני יותר, יצפו לה', אז גם כל עין אדם תצפה לה'. אפשרות נוספת שמעלה המלבי"ם: הלמ"ד של "לה'" מושכת אחריה גם את ההמשך, כאילו נאמר "ולכל שבטי ישראל" - עין אדם תביט לה' וגם תביט אל כל שבטי ישראל. כלומר כולם יתבוננו במעשיהם של ישראל ויבקשו ללמוד מדרכיהם, כמו אותם עשרה אנשים המחזיקים בכנף איש יהודי ואומרים "נלכה עמכם כי שמענו אלוקים עמכם".
חדרך - דרש ופשט
רש"י מביא את המדרש: דרש רבי יהודה בר אילעאי - "חדרך" זה משיח, שהוא חד לעכו"ם ורך לישראל. "חדרך" מילה מורכבת מ"חד" ומ"רך", וחד הוא היפך הרך: סכין חדה אינה רכה. לגויים ביאת המשיח תהיה חדה ודוקרת, ולישראל היא תהיה רכה.
אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה בריבי, עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים? כלומר עד מתי אתה דורש את הכתובים שלא בדרך הנכונה? מעיד אני עליי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש מקום ששמו חדרך. ולמה לפרש פסוק בדרך דרש כשיש לו פשט פשוט?
ומה אני מקיים "ודמשק מנוחתו"? וכי בדמשק תשרה שכינה? אלא ללמדך שעתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק. ירושלים תתפשט ותתרחב - לא נצטרך עוד לריב ולהתווכח אם כוללת היא את מזרח ירושלים אם לאו, אם שלמה היא או חצויה; היא תתפשט עד דמשק. ואין "מנוחתו" אלא ירושלים, שנאמר "זאת מנוחתי עדי עד".
פסוק ב: גבולות הארץ מתרחבים
וְגַם־חֲמָת תִּגְבָּל־בָּהּ צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד׃
המנחת שי מעיר על אופן הקריאה: "וגם חמת תגבל בה", וכן "כי חכמה מאוד" - חָכְמָה בקמץ רגיל ולא חוכמה. פירוש הדברים: גם חמת תהיה מגבול ארץ ישראל לצד צפון, וכן צור וצידון, שעתה היא חכמה מאוד, יהיו בגבול ארץ ישראל. כלומר ארץ ישראל תתפשט מבחינת גבולותיה.
פסוקים ג-ד: מה יעבור על צור
וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ וַתִּצְבָּר־כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת׃
אומר המלבי"ם שכאן מעין מאמר מוסגר: אגב תיאור העתיד, רואה הנביא בחזיונו מה שיעבור על צור ועל פלשתים בימים שבינתיים. שהרי ראינו שגם ארצותיהם יהיו לבסוף חלק מארץ ישראל.
צור נחרבה בתחילה על ידי נבוכדנאצר חורבן מוחלט, כפי שראינו בספר יחזקאל נבואות מפורטות על חורבנה ועל שקיעתה בתוך המים. לאחר מכן היא נבנתה שנית, אך לא באותו מקום, שהרי אותו מקום כבר שקע במים, אלא בסמוך לו. בא אלכסנדר מוקדון, בנה גשר על הים עד העיר והחריב אותה שנית, והחורבן השני היה חורבן עד עולם.
על זה נאמר "ותבן צור מצור לה" - לאחר שנחרבה על ידי נבוכדנאצר בנתה לה חומה בצורה מסביב. "ותצבור כסף כעפר" - צור הייתה רוכלת העמים, כפי שרואים ביחזקאל, סוחרת עם כל העמים אשר סביבותיה משום שהייתה עיר מרכזית, וצברה כסף כעפר מתוך המסחר הגדול. "וחרוץ כטיט חוצות" - חרוץ הוא סוג של זהב יקר, כמו "ואברותיה בירקרק חרוץ". ועם כל זה, בואו וראו שלא הועיל לה דבר.
הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ וְהִיא בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל׃
"הנה ה'" - אומר רש"י שהוא השליט על הכול. "יורישנה" מלשון לרושש, כמו "ה' מוריש ומעשיר": ייקח ממנה את ממונה וירושש אותה. "והכה בים חילה" - את ממונה יטביע בתוך הים, שהרי כפי שראינו ביחזקאל, הים עלה עליה וכיסה אותה; צור כוסתה במי הים. ומובא שם שנבוכדנאצר הגיע לצור, נלחם כנגדה ואסף כסף וזהב, וחשב שיוכל ליטול את השלל, והתברר לו שאינו מספיק ליטלו, כיוון שמי הים עלו עליהם והציפו אותם. וחוץ מזה - "והיא באש תאכל", היא עצמה תישרף באש.
פסוק ה: מפלת ערי פלשתים
תֵּרֶא אַשְׁקְלוֹן וְתִירָא וְעַזָּה וְתָחִיל מְאֹד וְעֶקְרוֹן כִּי־הֹבִישׁ מֶבָּטָהּ וְאָבַד מֶלֶךְ מֵעַזָּה וְאַשְׁקְלוֹן לֹא תֵשֵׁב׃
כעת עובר הנביא לדבר על הפלשתים. אשקלון, עזה, עקרון, ובהמשך אשדוד - כל אלה ערי פלשתים הן. ופלשתים תמיד היו העוזרים של צור, ולכן כאשר יראו את חורבנה יחששו ויפחדו. "תרא אשקלון ותירא", "ועזה ותחיל מאוד" - תחיל היינו תתחלחל.
"ועקרון כי הוביש מבטה" - רש"י מפרש שהייתה נשענת על צור, שהייתה ראש לבני עשיו, וכעת היא מסתכלת עליהם ורואה איך הם נופלים. הם חשבו שצור תהיה להם לעזרה, שהיא החוזק והתוקף שבו ייסתייעו, ופתאום הם רואים איך מה שסברו שיועיל להם קורס - והמבט שלהם הוא מבט של בושה. תרגום יונתן מסב את "הוביש" על עקרון עצמה: התביישה עקרון ממבטה, שאלה שסמכה עליהם אינם יכולים עוד לספק את הסחורה.
"ואבד מלך מעזה" - כמו שראינו בצפניה "עקרון תעקר", שלא יהיה בהם עוד מלך. "ואשקלון לא תשב" כלל. כלומר כל המציאות של הגויים אשר שם לא תתקיים. וכל זה מוליך אותנו לקראת מה שנראה בהמשך הפרק על שלטונו של מלך המשיח.
פסוק ו: "וישב ממזר באשדוד"
וְיָשַׁב מַמְזֵר בְּאַשְׁדּוֹד וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים׃
בפסוק זה ביאורים רבים. רש"י אומר שממזר היינו עם נוכרי - עם נוכרי יישב באשדוד, כלומר לא העם המקורי שהוא הפלשתים, אלא עם ישראל, שהם נוכרים ליושבי המקום.
הרד"ק מביא כמה פירושים. יש מפרשים שזהו שם אומה, עם הנקרא "ממזר" - שם לא סימפטי במיוחד, אך כך היה שמם, כשם שהיה אדם שנקרא "נבל". ויש מפרשים שממזר כפשוטו, והכוונה לממזרים מן העריות שבישראל, שרצו להרחיקם והושיבום לבדם בערי פלשתים כדי להבדילם מן הקהל. וקשה מאוד להסביר כך: וכי יהיה ריבוי ממזרים עד שיעשו להם מושבה נפרדת? ובפרט שרבותינו ז"ל אמרו שאליהו יטהר את הממזרים ויושיבם בקהל ה', ואיך יתיישב הדבר. הסבר נוסף של הרד"ק: כאילו חסרה כאן כ"ף הדמיון, ו"ממזר" היינו כמו זר - מי שיישב באשדוד מן הפלשתים יישב כאיש זר, שהם יהיו תחת יד ישראל וממילא ייחשבו זרים ולא כתושבי המקום, כי השלטון במקום יהיה שלנו.
המלבי"ם מבאר: "וישב ממזר באשדוד" - לא יישב שם איש, רק ממזרים הנגרשים מעריהם מפני פסולם הם שיתיישבו שם, וזה לגנאי על פלשתים. ולמה? משום שידוע שמקור מחצבתם של הפלשתים הוא בממזרות. האלשיך מביא שכל פלשתי נקרא כך. וזה מסביר מדוע היה לנו מאבק כה קשה עם הפלשתים לאורך השנים, גם בתקופת השופטים וגם אחריה - כי היו ממזרים, והמאבק בממזרים אינו קל, שהם חריפים ברשעותם.
ומנין יודעים? נאמר "ואת כסלוחים ואת פתרוסים אשר יצאו משם פלשתים". אומרים חז"ל: שתי משפחות הן, כסלוחים ופתרוסים, וכיצד יצאו פלשתים משתיהן? אלא שהיו מחליפים נשותיהם, ומן הזנות הזאת נולדו פלשתים. זהו "וישב ממזר באשדוד". ומדוע יישארו שם? אומר האלשיך: כיוון שבסופו של דבר ישובו לה' ויתגיירו. ולפי המלבי"ם, הפלשתים יגורשו ויבואו ממזרים מישראל ויתיישבו שם - גנאי לפלשתים, ממזר תמורת ממזר: המקום הזה מקום של ממזרים, ואתם הפלשתים ממזרים.
פסוק ז: מן הדמים והשיקוצים אל הקדושה
וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו וְנִשְׁאַר גַּם־הוּא לֵאלֹהֵינוּ וְהָיָה כְּאַלֻּף בִּיהוּדָה וְעֶקְרוֹן כִּיבוּסִי׃
על ידי החורבן שאחריב אותם, אסיר מפיו את הדמים שהוא שפך מישראל. רש"י מפרש שהכוונה לבית במה שלהם, שהיו זורקים שם את דמי זבחיהם. אם כן יש לנו שני פירושים: הדמים ששפכו מישראל, והדמים שהיו מקריבים לעבודה זרה. פירוש שלישי הוא של הרד"ק: "דמיו ושיקוציו" הם ניבול הפה שהיו רגילים בו העכו"ם, ו"והסירותי דמיו מפיו" היינו הסרת ניבול הפה מתוך פיהם.
האבן עזרא אומר שהיו אוכלים את דם ההרוגים, ולכן נאמר "והסירותי דמיו מפיו". ייתכן שכוונתו בדרך מטאפורה ולא כפשוטו, אך גם כפשוטו אפשר להבין: אצל העמים הקדמונים לא ייחשב לזר ששתו דם בהמות, שכן סברו שהדבר נותן להם כוח וגבורה, וממילא לא ייחשב לזר אם שתו גם את דם ההרוגים. וכך נאמר בזמנו על קוזו אוקמוטו, מפרשת חטיפת מטוס סבנה, שאמרו עליו שמצץ דם של יהודים. על כל פנים רואים שהדבר שייך גם אצל הגוי, ואפשר להסבירו כפשוטו.
"ושיקוציו מבין שיניו" - שיקוציו היא עבודה זרה שלו, שהיא מאוסה כשקץ. ועל ידי כך "ונשאר גם הוא לאלוקינו" - גם הוא יבוא ויתקרב לעבודת ה', רוע הגויים יסור. וכשם שדמשק וצור יהיו לארץ ישראל, כך גם מקומות פלשתים יהיו לארץ ישראל.
"והיה כאלוף ביהודה" - המקום יהיה שייך ליהודה, ומן הערים שלומדים בהן תורה. רש"י מפרש: "ונשאר גם הוא לאלוקינו" - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבגלות; "והיה כאלוף ביהודה" - אלו טרטיאות וקרקסאות שלהם, שעתידים שרי יהודה ללמד בהם תורה ברבים. ומהו "אלוף"? מלשון לימוד, כמו "אאלפך חכמה אאלפך בינה". כלומר כל המקומות הללו עתידים לחזור ולהיות מקומות של קדושה.
"ועקרון כיבוסי" - עקרון תהיה כיבוסי. יבוס היא ירושלים הקדומה, מקום שהיה שייך למלך יבוס, ולאחר מכן, כשקנה דוד את גורן ארוונה היבוסי, הפך למקום קדוש ועליו הוקמה ירושלים. כך גם עקרון תהיה עיר האלוקים וקודש לה'. נמצא שכל הכתוב כאן, לפי ביאור המלבי"ם, מוסב על מקומותיהם: שכולם יחזרו להיות מקומות קדושים של ישראל ובית לשכינה.
פסוק ח: שמירה מן הצבאות העוברים
וְחָנִיתִי לְבֵיתִי מִצָּבָה מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וְלֹא־יַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עוֹד נֹגֵשׂ כִּי עַתָּה רָאִיתִי בְעֵינָי׃
אומר המלבי"ם: אחנה כמחנה ואנשי חיל כדי לשמור את ביתי. "מצבה" - יש מפרשים שהוא כמו "מצבא" באל"ף, אף שכתוב בה"א, וזהו פירוש המלבי"ם (ויש פירוש נוסף). כלומר אשמור על עם ישראל מצבא עובר, שלא יעבור שום צבא בארץ ישראל; וגם צבא שכבר עבר ורוצה עתה לחזור דרך שם - אף לו לא אתן לעבור, ואפילו לשוב לארצו דרך שם לא יוכל.
ומוסיף המלבי"ם: מבואר ביחזקאל שבאמצע ארץ ישראל תהיה רצועה ברוחב שבעים וחמישה מיל (ומיל הוא שיעור של קרוב לקילומטר), ואורכה כאורך ארץ ישראל ממזרח למערב. באמצע הרצועה יעמוד בית המקדש, ושם יחנה ה' בקביעות, וכל הרצועה כולה תהיה קודש לה'. ובכל הרצועה הזאת לא יוכל צבא לעבור, ולכן "ולא יעבור עליהם עוד נוגש" - על ידי ה' יהיו נשמרים.
"כי עתה ראיתי בעיניי" - אשגיח עליהם, אתן עיניי בהם בהשגחה פרטית לשמרם מכל המזיקים. והמלבי"ם מוסיף שמילים אלו מוסבות על הפסוק הבא: "הנה מלכך יבוא לך".
פסוק ט: "הנה מלכך יבוא לך"
גִּילִי מְאֹד בַּת־צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ͏ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת׃
האבן עזרא אומר שהמפרשים נחלקו בפרשה זו. מי הוא אותו "מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא"? יש אומרים שהוא מלך המשיח בן דוד, ויש אומרים משיח בן יוסף. רבי משה הכהן אומר שהוא נחמיה התרשתא, שעליו נאמר בעזרא "מלך ביהודה", ואם כן מדובר בתקופה קרובה, בתחילת בניין בית שני, ולפיכך "עני ורוכב על חמור" - שהיה עני.
אך האבן עזרא דוחה פירוש זה ואומר: ולא דיבר נכונה. נחמיה לא היה עני אלא פחה, כלומר שר וחשוב, ולא ביקש לחם הפחה מישראל כי היה לו כסף משלו, ובכל יום היו רבים אוכלים על שולחנו; כיצד אפשר לומר עליו "עני ורוכב על חמור"? ועוד: בפסוק י"ג מוזכרת יוון, ויוון לא הייתה בתחילת בית שני בימי נחמיה ולא משלה אז על ירושלים.
לפיכך מפרש האבן עזרא: לפי דעתי "הנה מלכך יבוא לך" זה יהודה בן חשמונאי שהיה גיבור, כמו שכתוב בהמשך "ושמתיך כחרב גיבור", וידו גברה על היוונים. ובתחילה באמת היו עניים, שהרי הגמרא אומרת שבתחילה עשו את המנורה של עץ מפני שעניים היו, ולאחר שהעשירו עשאוה של זהב. הרי שבתחילה היו בעניות, וזהו "עני ורוכב על חמור". והמלבי"ם, כפי שנראה, מתחשבן עם שני הפירושים גם יחד: שהפסוקים מעידים גם על מלך המשיח וגם על תקופת החשמונאים.
המלבי"ם לומד שהפסוק הוא מעין מאמר מוסגר, שהנביא רואה כעת את מלך המשיח עומד לפני ה', ואומר בשם ה': "עתה ראיתי בעיניי כי מלכך יבוא לך". כלומר "עתה ראיתי בעיניי" שבסוף הפסוק הקודם הוא הקדמה לפסוקנו: אני רואה עתה במראה הנבואה כיצד הוא בא לגאול את עם ישראל.
לכן "גילי מאוד בת ציון" - תגילי על הניסים שיתחדשו. "הריעי בת ירושלים" - וההבדל בין ציון לירושלים, כפי שהסברנו כמה פעמים: ציון היא המרכז, בית המקדש ומקום מושב הסנהדרין, וירושלים מדברת על המון העם. הם יריעו בתרועת שמחה כאשר יראו את מלכם.
ומדוע תגיל? כי תראי בעינייך את מלכך בא לך, והוא "צדיק ונושע" בה'. תשועתו לא תהיה ברוב חיל אלא על ידי צדקות, ואדרבה יהיה עני ונכנע. "עני" מלשון ענווה - יהיה כנוע ורוכב על חמור, שהוא היפך הגאווה. ועוד: למלחמה היו לוקחים סוסים, "כסוס שוטף במלחמה", וכאן בא הכתוב לבטא שלא יזדקק להילחם מלחמות אלא שלטונו יהיה בנחת, ולכן ירכב על חמור.
"ועל עיר בן אתונות" - עיר הוא צעיר לימים, ורכיבה עליו היא כבוד יותר, כמו "רוכבים על שלושים עיירים". ומדוע הוצרך לומר "בן אתונות", וכי סבורים היינו שהחמור בן פיל הוא? אלא מבאר המלבי"ם: כיוון שהזכיר "עיר", ולשון עיר משמשת גם לצעירי בהמות אחרות - אפשר לומר עיר של סוסים ושל גמלים, כמו שמצאנו בישעיה ל' - לכן הדגיש הכתוב שדווקא בן אתונות יהיה.
"עני ורוכב על חמור" - שלטון על החומר
חז"ל לומדים שהפסוק הזה מדבר על מלך המשיח. ומהו "עני ורוכב על חמור"? אומר המהר"ל: אין זה בא לומר באיזה כלי תחבורה יגיע, שהרי אין זה מעניינו של דבר, ובזמננו לא יעלה על הדעת שיבוא על חמור - מהיכן ישיג חמור? אלא חמור מבטא תמיד את החומר: החמור הוא שיא החומריות, הבהמה הכי חומרית והכי מגושמת. ובא הכתוב לומר לך שלמשיח יהיה שלטון מוחלט על רצונותיו ותאוותיו - הוא ירכב על החומר, כלומר ישלוט בגשמיותו, ויהיה אדם רוחני ומרומם. זהו הביטוי "עני ורוכב על חמור".
פסוק י: עולם בלי מלחמות
וְהִכְרַתִּי־רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלַ͏ִם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד־יָם וּמִנָּהָר עַד־אַפְסֵי־אָרֶץ׃
"והכרתי רכב מאפרים" - כאן יש רמז למשיח בן יוסף, שבא משבט אפרים. ושוב בא הכתוב לרמז שלא יהיו מלחמות, שהרי הרכב מוכן ליום מלחמה. רכב הוא המרכבה שהיו קושרים לסוסים לצורך מלחמה, ובשפה שלנו היום כאילו יכרית טנקים - לא יזדקקו עוד לכלי מלחמה.
"וסוס מירושלים" - כי לא ירכבו על סוס, אלא כשירצו לעלות לרגל לירושלים יעלו ברגליהם; והסוס דבר טמא הוא ולא יבוא לשם. וממילא "ונכרתה קשת מלחמה", לא יצטרכו לקשת, כמו שנאמר "ושפט בין הגויים... לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
"ודיבר שלום לגויים" - אומר הרד"ק: שלום בין גוי לגוי, אם תהיה ביניהם מלחמה, לפי שכל הגויים יהיו כפופים ונשמעים אליו. לא לנשיא ארצות הברית יהיו כפופים, אלא למשיח; וכשיפרוץ סכסוך בין הגויים, הבורר יהיה המשיח. ולנו ודאי יהיה שלום עם הגויים - "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
"ומשלו מים עד ים" - מן הים המזרחי עד הים המערבי. "ומנהר עד אפסי ארץ" - מן הנהר היוצא מעדן, והיינו מדרום לצפון. שני התארים יחד מקיפים את כל רוחבו ואורכו של העולם.
לסיכום:
פרק ט' פותח בתיאור התפשטות דבר ה' בעולם: הנבואה תגיע עד ארץ חדרך הרחוקה, הגויים יבקשו ללמוד מדרכי ישראל, וירושלים תתרחב עד דמשק, עד שגם חמת, צור וצידון יהיו בגבול הארץ. אגב כך רואה הנביא את מה שיעבור בינתיים על צור - עושרה הרב שלא הועיל לה, וחורבנה בים ובאש - ועל ערי פלשתים: אשקלון, עזה, עקרון ואשדוד, שגאונן ייכרת ומקור מחצבתן הממזרי יתגלה בקלונן. אך הסוף אינו חורבן אלא טיהור: הדמים והשיקוצים יוסרו, המקומות עצמם יהפכו לקודש, ועקרון תהיה כיבוסי. ה' יחנה לשמור את ביתו מכל צבא עובר ושב, ואז "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור" - מלך שגבורתו בצדקות ובשלטון מוחלט על החומר, שבימיו ייכרתו כלי המלחמה, ידבר שלום לגויים, וממשלתו תתפשט מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.