פתיחה: התנאי לגאולה
פרק ח בזכריה בא בהמשך ישיר להקדמה שראינו בפרק הקודם. הנביא הודיע לעם שהצום כשלעצמו אינו מועיל לתקן את העבר ואינו משיב את חמת ה'; כל העניין תלוי בהסרת הסיבה - והסיבה הייתה שלא שמעו לדברי הנביאים ולא עשו צדקה ומשפט. כאן בא הנביא ואומר להם: דעו לכם, יש אפשרות שהבית הזה שאתם עסוקים בבנייתו יהיה בית עליון, שהשכינה תשוב אליו, שיהיה כאן קיבוץ כללי ואסיפה של כלל שבטי ישראל לארץ ישראל - והכול תלוי בדבר אחד: אם תעשו צדקה ומשפט.
(א) וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר׃
קנאה לציון וחמה על האויבים
(ב) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ׃
אומר המלבי"ם: הגם שקצפתי קצף גדול, והגם שאמרתי שלא אשמע כאשר יקראו ויזעקו אליי - עתה התעוררה אצלי קנאת ציון. "לקנא לציון" פירושו לקנא בשביל ציון; הלמ"ד היא למ"ד הלקראת, כמו "המקנא אתה לי" - בשבילי. יש כאן שתי בחינות: הקנאה היא על כבוד ה' שהתבזה - "קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה"; והחמה היא מצד שהאויבים הרעו לעם ישראל ועל רוע מעשיהם - "וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ".
שיבת השכינה - ותנאיה
(ג) כֹּה אָמַר יְהֹוָה שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר־יְהֹוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ׃
"שַׁבְתִּי אֶל־צִיּוֹן" - דעתי לשוב לציון, שתהיה השכינה שורה בציון באופן קבוע. "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם" - שאשכון בתוך העם; הנבואה תשוב, וכל מחמדיה שהיו לה מימי קדם ישובו אף הם. אלא שהדבר תלוי בתנאי: "וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עִיר הָאֱמֶת" - שיעשו שם משפט אמת בין אדם לחברו, ושידברו אמת באמונה; ו"הַר־יְהֹוָה צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ" - שהכהנים יהיו קדושים לאלוהיהם וילכו בדרך ה'. אם כך יהיה - אז באמת "שבתי אל ציון", אשוב לשכון בציון כמקדם. ודרך המלבי"ם בכל מקום: "ציון" מציין את המקום המקודש, המקדש והסנהדרין, ו"ירושלים" מציינת את מקום ישיבת ההמון.
שבעת החששות של העם
כבר הבאנו בשם האברבנאל שהשאלה של העם נבעה מתוך חשש שמא נחזור לגלות: האם יש טעם בכל המהלך שאנחנו עושים, כשקיים חשש שהגלות תחזור? האברבנאל מנה בפרק הקודם שבעה דברים שגרמו להם לחשוש שמא הבניין הזה זמני ולא יישאר לתמיד: שלא היו ניסים בבית שני כבבית ראשון וחמישה דברים חסרו בו; שרוב עם ישראל לא הגיע לכאן ועשרת השבטים לא שבו; שמתוך העולים הגיעו רק כחמישים אלף, ועוד. כלומר, חששו שהגאולה הזאת היא חלקית כל כך עד שאינה נקראת גאולה. המלבי"ם מבאר שבנבואה זו הנביא מסיר את החששות אחד לאחד.
על החשש הראשון - שלא שבה השכינה בבית שני כמו בראשון - הוא אומר: "שבתי אל ציון". יש סיכוי ואפשרות שאשוב לציון, והדבר תלוי בכם; אם תיטיבו מעשיכם, אומר ה', מוכן אני לחזור לציון.
זקנים וילדים ברחובות - שלווה בלא פחד
(ד) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים׃
(ה) וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ׃
זו אמירה הבאה לחזק את הנחמה, ולדברי המלבי"ם היא נאמרה כנגד החשש השני: העם חשש שהרי לא באנו לכאן מכוח כיבוש אלא רק ברצונו ובהרשאתו של דריווש, ואם כן אנחנו תלויים בו, ויש חשש גדול שיגלה אותנו בשנית. על כך אומר להם הנביא: אין לכם מה לחשוש - "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". השלום יהיה כה גדול עד שגם זקנים וזקנות, גם ילדים וילדות, ישבו וישחקו ברחובות ללא מורא וחשש. שהרי במקום שיש בו קצת סכנה יוצאים רק המבוגרים והחזקים; אבל במקום של שלווה פסטורלית הכול יוצאים החוצה בלא פחד. אם כן, גם החשש מגלות שנייה מידי דריווש אינו קיים.
"כי יפלא" - הפלא שבעיני העם ובעיני ה'
(ו) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
"כי יפלא" - הדבר יהיה לפלא בעיניהם: החסד העצום שאעשה עמם. ואומר ה': האמת שגם בעיניי יפלא - איך שבתי מן החרון אף הגדול שהיה לי, וכעת רצוני בהם.
רש"י מביא מדרשת חז"ל במסכת סוכה, שנאמר על הזמן שבו הקדוש ברוך הוא ישחט את היצר הרע, והללו בוכים והללו בוכים, והצדיקים תמהים ואומרים: איך יכולנו לעמוד כנגדו? היצר הרע היה כה עוצמתי, כהר גדול - איך התמודדנו נגדו? על זה נאמר "גם בעיניי יפלא" - כביכול גם בעיניי היה פלא איך הצליחו אותם צדיקים להתמודד כנגד היצר הרע בחייהם.
הרד"ק מפרש שהדברים נאמרו בלשון תמיהה. שהרי וכי יש דבר שיפלא בעיני ה'? לכן אין הוא מקבל את הפירוש ש"גם בעיניי" יהיה הדבר לפלא, אלא: "הגם בעיניי יפלא?" - וכי נראה לך שאצלי הדבר לפלא? אצלי הדבר מובן מאליו ואיננו פלא כלל.
והמלבי"ם מסביר: לפי המצב הנוכחי אכן הדבר פלא בעיניכם, שהרי על פי הטבע אין זה הגיוני שתהיה לכם שליטה מוחלטת ושתשוב השכינה, בשעה שאתם נתונים תחת הצוררים - תחת טוביה וסנבלט וכל אותם שבאו להפריע את בניין בית המקדש והצליחו לעכבו תקופה מסוימת. על זה משיב ה': לפי המצב הנוכחי אתם צודקים, גם בעיניי זה פלא; לפי המצב הנוכחי אינכם עתידים להישאר כאן זמן רב, וגם אם כן - תהיו מעטים ושפלים. אך כל זה רק לפי המצב עכשיו.
קיבוץ הגלויות ממזרח וממערב
(ז) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ׃
כל הפלא אינו אלא לפי המציאות העכשווית שאתם מועטים, אבל תהיה גאולה נוספת. "מארץ מזרח" - אלו השבטים שגלו למזרח; "ומארץ מבוא השמש" - אלו שבט יהודה ובנימין שגלו למערב, מקום שקיעת השמש. לא זו בלבד שאלה שכאן לא יגלו, אלא שאף אלה שכבר גלו עוד ישובו לכאן. לכן אל תתפלאו.
(ח) וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם וְהָיוּ־לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה׃
"ואני אהיה להם לאלוהים" - שאייחד את השגחתי עליהם. אלא ש"באמת ובצדקה" הוא תנאי: אמת - בין אדם לחברו; וצדקה - בין אדם למקום. המלבי"ם תמיד מבאר שצדקה עניינה בין אדם למקום, לא במובן המקובל אצלנו של נתינת צדקה, אלא במובן של "צדיק" - לעבוד את ה' בצדקות. אם שני התנאים הללו יישמרו, אז באמת "והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם".
אבל אם לא יהיו לו לעם באמת ובצדקה - אז "גם בעיניי יפלא": על פי הטבע אין סיכוי שתזכו לשלטון ותגיעו למדרגות רמות ונישאות, זה לא ייתכן אלא בדרך פלא. וכיצד כן ייתכן? אם תעשו אמת וצדקה - כאן אין צורך בפלאים, כאן זה מגיע לכם בדין. אבל אם לא תעשו אמת וצדקה ובכל זאת יתקיימו ההבטחות הטובות - זה פלא, גם בעיניי יפלא איך אוכל להביא לכם את הטובות הללו כאשר אינכם עושים באמת את רצון ה'. ובזה, אומר המלבי"ם, מסיר הנביא גם את החשש השלישי - מה שראו שלא כל הגולים שבו לארצם; גם זה אפשרי, שכל הגולים ישובו, ובלבד שתיטיבו מעשיכם.
"תחזקנה ידיכם" - סילוק הקללה מיום יסוד הבית
(ט) כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית־יְהֹוָה צְבָאוֹת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת׃
כאן, אומר המלבי"ם, בא הנביא להסיר את החשש הרביעי: שראו שהארץ התקלקלה ונתקללה ולא שבה לאיתנה, שאינה נותנת פירותיה כמקדם, וזה היה בעיניהם מופת שאולי אין אנו בתהליך הגאולה ואיננו הולכים לקראת מה שציפינו. על כך אומר להם: כבר חגי התנבא על כך כאשר יסדו את הבית, והבטיח שמהיום שבו יוסד הבית תיפסק הקללה. מכאן תדעו ותבינו שכבר הגיע זמן הבניין, ולכן חלה עליכם הקללה - משום שעיכבתם את הבניין; וברגע שתתחילו לבנות תיפסק הקללה. נבואת חגי הייתה שנתיים קודם לכן, ושם אמרו להם הנביאים שעם תחילת בניין בית המקדש תתחיל לשרות הברכה. לכן "תחזקנה ידיכם" - לבוא ולהתחיל בבניין.
(י) כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין־שָׁלוֹם מִן־הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת־כׇּל־הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ׃
זו הייתה המציאות עד אותו יום, כמו שראינו במפורש בחגי: "שימו לבבכם על דרכיכם, זרעתם הרבה והבא מעט, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב" - מציאות של מארה וחוסר ברכה. "ושכר הבהמה איננה" - כיוון שיש צר מבחוץ, אין אדם רוצה לצאת ולבוא, וממילא אי אפשר להשכיר את הבהמה לרכיבה ולמסע מחוץ לעיר או לעבודה בשדה, שהרי "וליוצא ולבא אין שלום". ו"שכר האדם לא נהיה" - שהרי "ואשלח את כל האדם איש ברעהו", וכל מי שהשתכר משהו היו באים וגוזלים ממנו.
שינוי הרצון לטובה וברכת הארץ
(יא) וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
הקללה שהייתה עד עכשיו נבעה מן הקצף והכעס שהיה לי עליהם; כעת רצוני משתנה עליהם לטובה, יחדל הצר מבחוץ והאויבים מבפנים, ויהיה שלום בארץ.
(יב) כִּי־זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת־יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת־שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת־כׇּל־אֵלֶּה׃
השלום הזה יהיה הזרע שמועיל גם לפרי העץ ולפרי האדמה - יהיו לו השפעות אף על גידולי הארץ, עד שהארץ תענה את הדגן התירוש והיצהר, והשמים יענו ויתנו טלם. אני אענה את השמים, כלומר אשפיע עליהם על ידי השלום, ואנחיל את שארית העם הזה - שהארץ הזאת תישאר להם לנחלה.
מקללה לברכה בגויים
(יג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל־תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם׃
זה כנגד החשש החמישי: שהיו שפלים ובזויים בין הגויים, ולא היה בידם להאמין שמשהו עומד להשתנות, שהרי ראו שעדיין שלטון הגויים עליהם. אומר להם: אושיע אתכם והייתם ברכה, תצאו מכוח שלטון הגוי - ולכן "תחזקנה ידיכם", אל תרפו מבניין בית המקדש.
הרד"ק מבאר "כאשר הייתם קללה בגויים" - שהגויים מקללים אתכם; כאשר מגיע רעב או מקרה רע בארצם, אומרים שבעוון ישראל השוכנים ביניהם הוא. וזו המציאות לדורותיה: מגפה שחורה - היהודים אשמים; "היהודים הרעילו את הבארות"; "הכה את היהודי והצל את רוסיה"; הפרוטוקולים של זקני ציון. תמיד יודעים מי אשם בכל תחלואי העולם.
וכבר אמרנו פעם שבאמת הגויים צודקים - אבל לא מטעמם. מי שאשם בכל זה הוא עם ישראל, שהרי "הכרתי גויים נשמו פינותם, אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר", וכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה בעולם אינו עושה אלא בשביל ישראל. אלא שהגויים מאשימים אותנו בהאשמות ארציות - שהרסנו את הכלכלה, שאנו מתכננים להשתלט על העולם - וזו הטעות. אין אלה האשמות ארציות אלא רוחניות: אם קורה משהו שלילי בעולם, זה בשביל ישראל, אבל מסיבות רוחניות - מפני שאיננו בדרגה המתאימה. וכשאנחנו בדרגה המתאימה, ירושלים היא מקור השפע לכל העולם, וכל העולם כולו מושפע בטובה מישראל. שבעים פרים היינו מקריבים כנגד שבעים אומות העולם, מפני שכאשר יש אצלנו שלום ברכה ושפע, מן השפע הזה מגיע שפע לכל העולם.
וכנגד זה הוא אומר, לדברי הרד"ק: "כן אושיע אתכם והייתם ברכה" - אז יתברכו הגויים בכם ויאמרו שכל הטוב והשפע הם בשביל ישראל. וכבר היום מתחילה התפכחות מסוימת. עיתונאי ערבי כתב מאמר בשם "אירופה מתה בשואה", ושם הוא אומר: התבוננו מה קרה. היה כאן עם פיקח ומשכיל, עם שהיה מוברג היטב בכל הצמתים המרכזיים של העשייה - ראשי אוניברסיטאות, דיקנים, מגלי תגליות מדעיות. לקחנו את היהודים וזרקנו אותם לאושוויץ. ולאחר מכן הכינו על חטא, ואת מי הכניסו לכאן? את הבערות ואת הנחשלות. אנחנו מגדלים בתוכנו אנשים שהולכים והופכים לרוב, נבערים ונחשלים, פונדמנטליסטים, הזוממים להרוג את אלה שמטיבים להם, עולים על משאית ונכנסים בתוך המון ודורסים בצעקות "אללה אכבר". את היהודים שהטיבו לנו כל כך שרפנו בכבשנים, ואת אלה שאומרים לנו בפירוש שהם רוצים להשמיד אותנו כי אנחנו כופרים בעיניהם - אותם הכניסו, ונותנים להם סל קליטה וביטוח לאומי והכול. למה המוסלמים הולכים לאירופה? כי זו גן עדן בשבילם, שם נותנים להם הכול. תגידו, לא הסתובב לנו משהו? ללא כל ספק. כיום עדיין מתייחסים אל היהודי כאל מקור הקללה, אבל לאט לאט יבינו "והייתם ברכה": הגויים יהיו מוכנים לשלם כדי שיהודים יגורו במחוזותיהם, מפני שיראו את הברכה שבהם. וכבר היום אמריקה משלמת הון כדי למשוך מוחות לעמק הסיליקון, ומשכורת פי שמונה ממה שמקבלים כאן, ולכן ממציאים ואנשי תגליות הולכים לשם. ממילא יתברכו בכם, ויבינו שיהודי בארצך הוא ברכה ולא מקור קללה.
"זממתי ולא ניחמתי" - גזרה שהיא תיקון
(יד) כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי׃
(טו) כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה אַל־תִּירָאוּ׃
אם תשאל: איך ישתנה רצונו של הקדוש ברוך הוא מ"לא רוצה" ל"רוצה"? הרי אין אצלו שינוי רצון, ואיך אתה אומר שעכשיו יהיה אחרת? על כך משיב הנביא: "כאשר זממתי להרע לכם... ולא ניחמתי".
המלבי"ם מקדים הקדמה: כאשר הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה רעה על עם ישראל, יחד עם הגזרה יש תוספת של חרטה והתנחמות. נגדיר זאת כך: לפצצה מוסיפים מנגנון נטרול. הגזרה נגזרת עם אופציית יציאה, יש אפשרות שלא תתקיים, וכל המנגנון הזה נועד להבטיח שכאשר עם ישראל יעשו תשובה ינטרל הקדוש ברוך הוא את הגזרה - החרטה וההתנחמות כבר כלולות בתוכה מראש.
אבל כאשר הרעה היא לתכלית טובה - כלומר אין זו רעה שלילית אלא אדרבה, היא באה להיטיב, "לכלה פשע ולהתם חטאת", להסיר חטאים ופשעים כדי להיטיב באחריתם - אז אין הקדוש ברוך הוא מתנחם בעת הגזרה, אלא גוזר גזרה בלי מנגנון ביטול, גזרה מוחלטת, כלשון הכתוב בירמיהו: "על כי דיברתי, זמותי ולא ניחמתי".
לפי זה אומר להם: כאשר זממתי להרע לכם על ידי שאבותיכם הקציפו לפניי - "לא ניחמתי". ולמה? "כן שבתי זממתי בימים האלה להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה". כל הרעה הזאת הייתה הכנה אל הטובה: על ידי הגלות תרצה הארץ את שבתותיה - שהרי שבעים שנות גלות היו כנגד שבעים שנה שלא שמרו שמיטה - ועל ידי זה גם נרצה עוונם, והם עצמם יחזרו בתשובה ויהיו מוכנים לישועה. וכיוון שהרעה הייתה לשם תכלית טובה, לא היה עמה מנגנון התנחמות וביטול. "זמם" פירושו תוכנית בלי אפשרות יציאה - וזה עצמו מראה לכם שהתוכנית לטובה, שהרי רק כשהתוכנית לטובה אין מנגנון ביטול.
ונמשיל משל: אב הרוצה להעניש את בנו מאיים עליו "אעשה לך כך וכך"; וכשהילד נבהל ומתקן את דרכיו, האב אינו עושה. אבל אם האב לוקח את הילד לרופא שיניים - ובשביל הילד זה חמור יותר מהרבה מכות - והילד מתחיל לצעוק ולהתחנן, זה לא יעזור לו. למה? משום שהתנחמות שייכת רק כשאמר "אכה אותך", שכן מראש זה היה איום שמטרתו שיתקן את דרכיו, ומנגנון הביטול כלול בו מלכתחילה. אבל "אקח אותך לרופא שיניים" לא נאמר במגמה של "תתנהג יפה ולא אקח"; אדרבה, ויהי מה - אקח אותך, כי זה התיקון שלך ואני חייב לטפל בשיניך. שם אין מנגנון ביטול מראש, כי האב לא אמר זאת כאיום.
וכך הארכנו לבאר גם ב"משנת הגלגולים" בעניין גזרת הגלות במצרים. דבר מפליא הוא: הקדוש ברוך הוא אומר "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", ואברהם אבינו אינו מנסה אפילו לבקש רחמים. על סדום הרשעים ביקש רחמים, וכאן - במקום שיאמר "אולי יהיו צדיקים, אולי יחזרו בתשובה" - אברהם מקבל את הדברים כמות שהם. איך ייתכן? אלו הילדים שלך! אלא לפי היסוד שאמרנו הדבר נפלא מאוד: שם לא היה עונש אלא זיכוך. וכיוון שזה זיכוך, אומר הקדוש ברוך הוא: את זה הם צריכים לעבור ויהי מה, אין מציאות שלא יעברו זאת. זה פרס על כך שאברהם הלך בדרך ה' - יצחק ויעקב, מכם יצא שורש שיעבור את זיכוך מצרים ויהיה ראוי למתן תורה. ועל פרסים לא מבקשים הנחות והקלות. לכן לא ניתנה שם אופציה של "אם תתנהגו ביושר ובצדק לא תהיה גלות מצרים" - כמו שאין אומרים "אם תתנהג יפה לא ניקח אותך לרופא", אלא בוודאי ניקח, כי אתה זקוק לזה וזה מה שיעזור לך. ועל זה אומר להם: "אל תיראו" - עכשיו שנתמרקו כבר העוונות, אתם מוכנים אל הישועות והנחמות.
אלה הדברים אשר תעשו
(טז) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם׃
אלה הדברים שתעשו כדי שתהיו מוכנים באמת אל הישועה. הנביא ראה בעיני רוחו שחורבן בית שני יהיה בעוון שנאת חינם; הוא ראה בחזיונו מגילה עפה, שבאה להעניש על שבועת שקר; וראה שתי נשים נושאות את האיפה, שהסברנו שהיא החנופה וגסות הרוח שהיו ביניהם, שבגללן גלו בשנית. לכן הוא רואה צורך להזהיר אותם מן הדברים הללו - לא חנופה, לא גסות רוח, לא שנאת חינם - שלא יבואו לידי קלקול ולידי גלות נוספת.
הרד"ק מבאר "דברו אמת" - שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב; כשאתה אומר דבר לחברך, יהיה הדיבור אמיתי. "ומשפט שלום" - שאם תשפטו צדק יהיה שלום בין בעלי הדינים. וכמו שאומרת הגמרא על אדם ששקלו את גלימתו בבית הדין - "זמיר ואזיל באורחא", הולך ומזמר. אדם שיצא חייב בדין והוא מזמר? אומרת הגמרא: כן, שנאמר "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום" - "כל העם", לא רק מי שיצא זכאי, שזה פשוט שהולך מרוצה, אלא אף מי שיצא חייב ולקחו לו את המעיל מפני שלא היה לו לשלם - גם הוא מזמר, משום שהוא יודע שנעשה כאן דין אמת ויש כאן צדק.
וחז"ל דורשים "משפט שלום" - זו פשרה; שהדיין מצווה לפתוח בפשרה, לעשות משפט שיהיה ביניהם שלום. איזהו משפט שיש בו שלום? הווי אומר: זה ביצוע - כלומר פשרה, לעשות באמצע ולא "יקוב הדין את ההר", ובזה שני הצדדים מתרצים. "שפטו בשעריכם" - השער היה מקום מושב הזקנים ובתי הדין, כמו שכתוב "השערה אל הזקנים", "הזקנים אשר בשער", "לא תשב בשער" - ואמרו חז"ל: אותו יום מינו שופט עליהם.
מחשבת הרעה ושבועת השקר
(יז) וְאִישׁ אֶת־רָעַת רֵעֵהוּ אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל־תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת־כׇּל־אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם־יְהֹוָה׃
הנביא ממשיך ומזהיר בעניינים שבין אדם לחברו, שהם שהביאו לחורבן בית המקדש השני. "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם" - כמו שראינו לעיל "ורעת איש אחיו אל תחשבו", ושם הסברנו שיש מפרשים שהכוונה שאסור אפילו לחשוב רע על חברו, וכך אמר הרב פינקוס; אבל ראינו שמאידך גיסא הפשטנים אינם מפרשים כך, אלא הכוונה: אל תחשוב לעשות לרעך רע, אל תתכנן להזיק לו, שאתה חורש מחשבות אוון "אקח לו, אזיק לו" - על מחשבה כזו מדבר הכתוב, ולא על מחשבה שלילית סתם. שהרי החפץ חיים אמר שלחשוב מחשבה שלילית על זולתו אין בו איסור; ודאי שאדם צריך לדון את חברו לכף זכות, וּודאי שאין זה מפתח בו מידות טובות, אבל איסור אין בזה - התורה אינה דורשת מאדם להיות שוטה, ואם ראה את חברו עושה מעשה רע אין התורה אוסרת עליו לחשוב שהמעשה הזה שלילי, כמו שהארכנו בפסוק שראינו לעיל.
"ושבועת שקר אל תאהבו" - ולמה נקט "אל תאהבו"? מפני שבהמשך אומר הקדוש ברוך הוא "אשר שנאתי", כלומר: מה שאני שונא - לפחות אתם אל תאהבו. גם אם לא תגיעו לדרגה של לשנוא, לפחות אל תאהבו את זה, וכבר זו התקדמות. ולכן מסיים: "כי את כל אלה אשר שנאתי נאום ה'" - כל הדברים האלה מנוגדים לרצון האלוקי.
התשובה לשאלת הצומות
(יח) וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃
אם תעשו את כל הדברים שציוויתי אתכם, בזה תהיה לכם תשובה לשאלה ששאלתם: האם צריך לצום את כל הצומות הללו, עכשיו שאנחנו כבר בהליך של גאולה?
(יט) כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית־יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ׃
צום הרביעי - זה שבעה עשר בתמוז; ניסן, אייר, סיוון, תמוז - החודש הרביעי. צום החמישי - תשעה באב, החודש שאחריו. צום השביעי - אב, אלול, תשרי; זה צום גדליה. צום העשירי - עוד שלושה חודשים מתשרי: חשוון, כסלו, טבת, החודש העשירי, והוא גם בעשירי לחודש - עשרה בטבת.
אומר להם: אתם שואלים אם צריך לצום או לא - דעו לכם שהימים הללו יהיו לששון ולשמחה. אבל שימו לב: לפי המלבי"ם, וכן לפי רוב המפרשים, האלשיך והרד"ק, הרי עדיין לא אמר להם שאינם צריכים לצום; אדרבה, אמר להם שכן צריך. ולפי שיטתם, "והאמת והשלום אהבו" הוא התנאי. הסיבה שהגליתי אתכם הייתה המעשים הרעים שעשיתם ושלא שמעתם בקול הנביאים; ולכן הימים האלה יהיו לששון ולשמחה בתנאי ש"האמת והשלום אהבו" - אם לא תחזרו על המעשים המקולקלים של אבותיכם, אז תהיה גאולה שלמה ואז יחדלו הצומות והזעקות.
והרד"ק מדייק: למה הדגיש "לבית יהודה"? מפני שכאן מדובר בבית שני, ובבית שני עדיין לא שבו עשרת השבטים; אם כן מדובר על בית יהודה ולא על ישראל, שהם עדיין בגלות - ולמעשה עד היום עשרת השבטים לא שבו.
השלב הראשון: העמים באים לירושלים
(כ) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת׃
(כא) וְהָלְכוּ יוֹשְׁבֵי אַחַת אֶל־אַחַת לֵאמֹר נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה וּלְבַקֵּשׁ אֶת־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֵלְכָה גַּם־אָנִי׃
כאן מתחיל הנביא לנבא מה יהיה באחרית הימים, כאשר כל העמים יכירו את האמונה האמיתית וידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ודבר זה יהיה בשתי דרגות, בשני שלבים, ולא בבת אחת. השלב הראשון: קרוב לזמן הגאולה יכירו העמים, כל אחד לפי אמונתו, שירושלים היא עיר הקודש, וילכו לשם להתפלל. אומר המלבי"ם - וזו המציאות שלנו היום: גם הנוצרים לפי אמונתם וגם הישמעאלים לפי אמונתם מחזיקים את ירושלים למקום קדוש, "הולי לנד", והם באים לשם להתפלל. מן ההכנסות הגדולות של מדינת ישראל היא תיירות צליינית - צליינים המגיעים להתפלל בירושלים.
"והלכו יושבי אחת אל אחת" - יושבי עיר אחת ילכו אל יושבי עיר אחרת ויזמינו אותם: בואו נלך לחלות את פני ה', נלך להתפלל שם. ואחר כך "ולבקש את ה' צבאות" - מה מוסיף זה על "לחלות את פני ה'"? מבאר המלבי"ם: הכוונה לבקש את האמונה, לחקור בענייני האמונה, לדעת מהי אמונת האמת. ואף שעם ישראל עדיין יהיו נחותים בעיניהם, והם עדיין יחזיקו שהנצרות היא העיקר או שהאסלאם הוא העיקר, כל אחד לפי שטותו והבלו - מכל מקום את ענייני האמונה יבקשו כאן בירושלים, ויאמר איש לרעהו "אלכה גם אני".
ומסביר המלבי"ם שבלשון הקודש יש הבדל בין "לחלות" לבין "לבקש": "לחלות" הוא לרצות בדרך של תפילה, כמו "אחלה פני ה'"; ואילו "לבקש" הוא לדעת את ה' - לאו דווקא להתפלל אליו, אלא להכיר מציאותו וללמוד את ענייני האלוקות, כמו "והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה" - שאין הכוונה להתפלל שם אלא להשיג אלוקות.
(כב) וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת־יְהֹוָה צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלָ͏ִם וּלְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה׃
הדבר יתרבה כל כך, עד שלא יהיה מדובר עוד בערים יחידות שאנשי עיר זו פונים לעיר אחרת, אלא עמים רבים וגויים עצומים יבואו לבקש את ה' צבאות בירושלים, ועיקר ביאתם תהיה "לבקש את ה'" - ללמוד את עיקרי האמונה ואף להתפלל לפניו. כל זה עדיין לפני הגאולה, כשעם ישראל בזויים בעיניהם, אבל ירושלים כבר מתרוממת בעיניהם - הם מבקשים את ה' בירושלים ומחלים את פניו, אך עדיין אינם מקבלים את דת ישראל כדת האמת. ומה ההבדל בין "עמים" לבין "גויים"? "עמים" מציין אומות שיש להן מלך, ו"גויים" מציין ריבוי אומות מבלי מלך והנהגה, וכפי שביאר המלבי"ם פעמים רבות.
השלב השני: "כי שמענו אלוהים עמכם"
(כג) כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹהִים עִמָּכֶם׃
בשלב השני יתחילו להכיר את אמונת ישראל ותורתם, ויבינו שהתורה שלנו היא האמת - שהברית החדשה והקוראן הם הבל הבלים, שקר שאין בו ממש. ואז יבואו ויאמרו: "שמענו כי אלוקים עמכם" - אתם היחידים שקיבלתם תורה, אתם היחידים שהקדוש ברוך הוא דיבר עמכם והתגלה לכם. ואז, אומר המלבי"ם, לא ילכו רק לירושלים לדרוש שם את האמונה, אלא יבקשו את אמיתת דת ישראל מפי ישראל.
ודבר מפליא יש כאן: המלבי"ם כותב שרק הישמעאלים ידרשו את אמיתת דת ישראל, ושאז לא ילכו עוד מעיר אל עיר ומשם לירושלים לדרוש את ה', אלא הישמעאלים ידרשו את האמונה האמיתית מפי ישראל ויכירו שאלוקים עם ישראל. ואין מובן מדוע חוזר כאן פעמיים על הישמעאלים, בשעה שקודם דיבר גם על הנוצרים. ומה שלבי אומר לי, שכאן היה הדבר מאימת הצנזור: המלבי"ם ישב באירופה ולא יכול היה לכתוב במקום מושבו שהנוצרים יבואו ויכירו בדת ישראל שהיא דת האמת, ולכן אינו מזכירם. אבל באמת "הישמעאלים" כאן היינו הישמעאלים והנוצרים וההינדים ומי שלא תרצה - כל אמונות ההבל יכירו כי יש אלוקים בישראל.
וכמו שאומר רבי ירוחם ממיר על "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה": אם יישאר איזה נבער באחד מיערות העד באפריקה שלא יכיר את ה' - יהיה בזה חיסרון בהתגלות מלכותו יתברך. עד שלא יישאר אחד שלא תהיה לו ההבנה כי ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. וזהו "כי שמענו אלוקים עמכם" - דווקא עמכם, ולא עם ישמעאל ולא עם הנצרות ולא עם שאר דתות ההבל.
"והחזיקו בכנף איש יהודי" - כשיראו ציצית בכנף בגדו ידעו שהוא יהודי. והציצית מורה על זכירת המצוות ועל השראת השכינה: תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד. ואז יאמרו לו "נלכה עמכם" - לא נלכה עמכם לירושלים בלבד, שהרי לא יסתפקו עוד בירושלים אלא ירצו ללמוד את דת ה'. "כי שמענו אלוקים עמכם" - כשידעו שאלוקים נמצא עמנו, יבקשו להכיר את דת האמת מצד עצמה, בלא קשר למשיכה של הנוצרים והישמעאלים לירושלים כיום, שאינה משיכה אמיתית אל התורה מצד עצמה.
שכרה של מצוות ציצית
חז"ל דורשים בעניין זה: עשרה אנשים יבואו מכל אחת משבעים הלשונות - הרי שבע מאות איש. ושבע מאות אלו אוחזים בכנף אחת בלבד; בשתי כנפיים - אלף וארבע מאות; בארבע כנפיים - אלפיים ושמונה מאות. מכאן תשמעו כמה מפסיד יהודי שאינו הולך עם ציצית: כל יהודי ההולך עם ציצית יזכה לאלפיים ושמונה מאות עבדים שישמשו אותו. שבעים אומות, עשרה מכל אומה, כפול ארבע כנפיים - הרי אלפיים ושמונה מאות. ואגב, כתוב בחז"ל שבשמים יתבעו את האדם בשעת הסכנה מדוע אינו הולך עם ציצית, והגמרא אומרת שזמננו הוא זמן של סכנה, זמן שהשטן מקטרג - ואז יתבעו את האדם מדוע לא הלך עם ציצית. לכן יקבל כל יהודי על עצמו לשים ציצית על גופו, שתהיה לו הגנה ושמירה, ויקיים בזה את מצוות ה'.
ועוד הסבר ב"עשרה אנשים": אומר הרד"ק שלפי פשט הדברים אין זה דווקא, שכן מצינו פעמים רבות בתנ"ך שעשרה הוא שם כולל, כמו "ואפו עשר נשים לחמכם" - וכי דווקא עשר ולא אחת עשרה ולא תשע? אלא שרוצים לתת ביטוי לריבוי, ולכן אומרים עשר; וכך גם כאן נקט הכתוב בביטוי "יחזיקו עשרה אנשים".
לסיכום:
הפרק כולו הוא מענה לחששות העם הבונה את הבית השני. ה' מודיע שקנאתו לציון התעוררה, ושהוא מוכן לשוב ולשכון בירושלים - אך הכול מותנה: "ונקראה ירושלים עיר האמת", אמת בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום. אחד לאחד מסיר הנביא את החששות: השכינה יכולה לשוב; לא תהיה גלות מידי דריווש, שהרי זקנים וילדים ישבו ברחובות בבטחה; אף הגולים שבמזרח ובמערב ישובו; הקללה שבארץ תיפסק מיום יסוד ההיכל ותבוא ברכה בגפן ובארץ ובטל השמים; ומקללה בגויים תהפכו לברכה. הגזרה שהייתה - גזרה בלא התנחמות הייתה, שכן לא עונש היה בה אלא זיכוך ותיקון, וכיוון שנתמרקו העוונות אתם מוכנים לישועה. ומכאן ההוראה המעשית: דברו אמת, שפטו משפט שלום, אל תחשבו רעת רעכם ואל תאהבו שבועת שקר - ואז יהפכו ארבעת הצומות לששון ולשמחה, "והאמת והשלום אהבו". ולבסוף מתגלה חזון אחרית הימים בשני שלביו: תחילה יעלו העמים לירושלים לחלות ולבקש, ולבסוף יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי ויאמרו: נלכה עמכם, כי שמענו אלוקים עמכם.