פתיחה: שאלה שהגיעה מבבל
פרק ז' בספר זכריה פותח פרשה חדשה. לאחר שתי שנים שבהן נפסקה הנבואה, שבה ובאה אל זכריה נבואה - והפעם לא כחזון סתום אלא כמענה לשאלה הלכתית מעשית שהגיעה מן הגולה: האם להמשיך ולצום על חורבן הבית לאחר שהבית השני כבר עומד ונבנה. סביב השאלה הזאת נסובה כל הנבואה שלפנינו, והיא הופכת מדיון בצומות לדיון בעיקר: במה באמת מתעורר הרצון העליון כלפי האדם.
שנת ארבע לדריוש - חידוש הנבואה
וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו׃
המלבי"ם מדייק בציון התאריך. החזון שנפתח לחגי ולזכריה היה בשנת שתיים לדריוש, בעת שהחלו בבניין בית המקדש, ומאז נסתם ולא מצאו עוד חזון מאת ה'. במשך שנתיים שלמות לא קיבלו נבואה, מפני שעדיין לא הגיע הזמן המיועד שהנבואה והשכינה ישובו לשרות בישראל. והנה בשנת ארבע לדריוש פתאום שב דבר ה' אל זכריה, ולכן פותח הכתוב בהדגשה: "ויהי בשנת ארבע לדריוש... היה דבר ה' אל זכריה".
ומה גרם לכך שאחרי הפסקה של שנתיים חוזרת הנבואה? על כך עונה הפסוק הבא - השאלה ששלחו מן הגולה היא שהביאה להתגלות.
"וישלח בית אל" - שלוש דרכים בפשט
וַיִּשְׁלַח בֵּית־אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה׃
שראצר ורגם מלך היו אנשים ידועים וצדיקים מבבל. לפני שניכנס לדקדוק הלשונות נאמר את הכותרת: שאלתם הייתה - הואיל והגענו לארץ והתחלנו בבניין בית המקדש, ועד עתה בכינו והצטערנו על החורבן, האם עלינו להמשיך ולבכות? הרי הבית השני נבנה, ואולי אין עוד מקום לבכות על חורבן שכבר נתקן.
בביאור "וישלח בית אל" נאמרו שלוש דעות. האבן עזרא מפרש ש"בית אל" הוא שם של אדם: וישלח בית אל, ושראצר אדם שני, ורגם מלך שלישי. רש"י מפרש שהם שלחו לקרוביהם אשר בעיר בית אל, שילכו הם וישאלו את הכהנים אשר בבית ה' את השאלה המעסיקה אותם. והמלבי"ם מפרש ש"בית אל" כאן הוא בית המקדש - לא עיר ולא שם אדם - ושראצר ורגם מלך ואנשיו שלחו אל בית ה' לברר את ההלכה.
שלוש לשונות "לאמור" ופשרן
לֵאמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית־יְהֹוָה צְבָאוֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים׃
לכאורה יש כאן כפילות ושילוש שאינם מובנים: "לחלות את פני ה'" - וכי מבקשים הם שיחלו פני ה' או שישאלו את הכהנים? ועוד, אחרי "לאמור אל הכהנים" חוזר שוב "לאמור". מבאר המלבי"ם: הם ביקשו לחלות את פני ה', כלומר לבקש מהקב"ה שיופיע ברוח קודשו על הכהנים ועל הנביאים - "לאמור", שיוכלו הם לומר לנו את התשובה. וממילא הכל מיושב: אנא, חלו את פני ה' והתפללו שהקב"ה ישיב תשובה אל הכהנים ואל הנביאים אשר בבית ה', כדי שיאמרו לנו את אשר קיבלו מאת ה'.
מדוע שאלו דווקא על צום החמישי
השאלה עצמה: "האבכה בחודש החמישי הינזר" - האם עלי להמשיך ולהתענות בחודש החמישי, הוא צום תשעה באב, או שמא לא נצום עוד לאחר שנבנה הבית. ורבים עסקו: מדוע לא שאלו על שאר הצומות? הרי ארבעה צומות יש הקשורים לחורבן - י"ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת (תענית אסתר ויום הכיפורים אינם קשורים לחורבן). היה להם לשאול על כולם.
מבאר המלבי"ם: על צום השביעי, הנוגע להריגת גדליה בן אחיקם, לא הסתפקו כלל. שכן הצום הזה נקבע על שחרב היישוב בארץ: נבוזראדן השאיר כאן מדלת העם לכורמים וליוגבים תחת ידו של גדליה, ובעקבות הריגתו עלה הכורת על היישוב בארץ ישראל והייתה שממה. הריגת גדליה הייתה המכה בפטיש של סיום היישוב בארץ. והנה עתה היישוב חזר לקדמותו, עלו כחמישים אלף איש כמספר שהיה בימי גדליה, ולכן אין מקום להתענות על כך. אבל על שלושת הצומות שהיו בגלל חורבן הבית - עליהם שאלו: האם הבית הנבנה עתה יהיה בכבודו כקודמו ואז יתבטל הצום, או שמא יהיה בית פחות וחסר ולא יתבטל. ושאלו דווקא על החמישי, שהוא העיקר, שאם ייאמר להם שאין להתענות בו, כל שכן ברביעי ובעשירי, שי"ז בתמוז ועשרה בטבת נכללים בכלל צום החמישי.
ושימו לב לתאריך: ד' בכסלו. הם שאלו אז מפני שרצו לדעת כיצד ינהגו בתענית הקרובה, היא עשרה בטבת. ושאלו על שני עניינים: על הבכי, שהוא על העבר - "האבכה בחודש החמישי"; ועל הצום, המיועד לבקש ולהתפלל על העתיד - "הינזר", האם אמשיך להתחנן על העתיד או אנזר ואפסיק.
שבע סיבות לשאלה - דברי האברבנאל
האברבנאל מתקשה: מה מקום יש בכלל לשאלה? הרי אתם צמים על חורבן בית המקדש, ובית המקדש נבנה! ומשיב: שבעה שינויים היו מבית ראשון לבית שני, והם שהביאו אותם לשאול. ראשית, ראו שהשכינה לא שבה לשכון בבית השני כבראשון - חמישה דברים אמרו חז"ל שלא היו בבית שני, ובכללם הארון והשכינה - ואם כן אולי עדיין יש להתאונן ולצום על חורבן הראשון. שנית, הבית השני היה תחת רשות מלכי פרס, כאילו הכל על תנאי - אם ירצו יגרשונו - שלא כבית הראשון שבו הייתה לנו ממשלה מוחלטת והיינו אדוני הארץ.
שלישית, בבית הראשון היה כלל ישראל כאן, ואילו בבית השני לא שבו הנידחים בארבע כנפות הארץ ועשרת השבטים לא שבו - ואם כן עדיין אנו בגלות. רביעית, ראו שהארץ עצמה עדיין מקוללת ולא שבה לאיתנה בעניין "ונתנה הארץ יבולה". חמישית, ראו שהם לבוז ולחרפה בין העמים - טוביה וחבריו והמצירים להם עמדו עליהם להפסיק את בניין הבית והציקו להם. שישית, ראו שהכותים מחזיקים בחלק נכבד מן הארץ, שהרי בעקבות גלות שומרון הובאו הכותים מכלח וחבור ונהר גוזן והושבו בכל חלקי עשרת השבטים, ואילו עולי בבל היו מתי מספר, פחות מחמישים אלף. ושביעית, ראו שאין מושל עליהם מלך מבית דוד. כל אלה נתנו מקום לחשוב שעדיין אנו בסוג של גלות, ואולי יש להמשיך ולבכות ולצום על חורבן הבית הקודם.
התשובה - ולמי היא נשלחת
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר׃
אֱמֹר אֶל־כָּל־עַם הָאָרֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי׃
שימו לב שאין הקב"ה מצווה להשיב את התשובה אל השלוחים אלא אל העם ואל הכהנים. מבאר המצודת דוד: השולחים היו כנזופים לפניו, שהרי הם יושבים בבבל ושולחים שאלה לארץ ישראל - בית המקדש נבנה, ומדוע אתם ממשיכים לשבת בבבל? ומשום כך אין התשובה נשלחת אליהם אלא אל יושבי הארץ ואל הכהנים, שמן הסתם גם הם מסופקים באותו ספק עצמו.
ומדוע הזכיר רק את החמישי ואת השביעי, ולא את הרביעי והעשירי? מבאר הרד"ק: אף שארבעה צומות הם, הזכיר את החמישי לפי שהוא העיקר, שבו היה החורבן - וכפי שראינו שגם שאלתם נסבה על תשעה באב; ואת השביעי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, שהוא חורבן שני, שכן אז נפסק היישוב לחלוטין בארץ. כל עוד היו כאן מדלת הארץ לא חרבה הארץ, אבל משהוגלתה גם דלת הארץ ולא נותרו כורמים ויוגבים - חרבה הארץ לחלוטין. ומוסיף הרד"ק שצום החודש השביעי היה ראוי להיות בראש השנה, אלא שבראש השנה אין צמים ("אכלו משמנים ושתו ממתקים"), ולא רצו לתקן בו צום, ולכן קבעו את התענית למחרת ראש השנה.
"הצום צמתוני אני" - הצום למי הוא?
מבאר הרד"ק: מה שצמתם וספדתם בחמישי ובשביעי כל שבעים שנות הגלות - האם צמתם בעבורי? הלוא בעבור עוונותיכם צמתם, שבעבורם חרב הבית ובעבורם גליתם. אם תעשו צדקה ומשפט אינכם צריכים לצום, שהרי הבית נבנה ועליתם מן הגולה ותשבו בארץ ולא תגלו. "הצום צמתוני אני" - האם אני ציוויתי אתכם לצום? ואכן כל ארבעת הצומות אינם ציווי מאת ה' אלא תקנת חכמים; הצום היחיד שהוא ציווי מאת ה' הוא יום הכיפורים. אומר הקב"ה: לא אני ציוויתי, אלא חכמים ציוו אתכם, ועל מה ציוו? על עוונותיכם ועל קלקולכם. ואם תתקנו דרכיכם אין לכם צורך לצום, שהרי הצום נועד לתקן את אשר קלקלתם.
ביאור המלבי"ם: מה מעורר את הרצון העליון
המלבי"ם מחדש כאן יסוד. האדם צריך להידמות לבוראו - מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון - וכשהוא מידמה לבוראו הוא גורם להתעוררות אותן מידות כנגדו מן השמים. אם אתה חנון, אתה גורם שהקב"ה יחון אותך. "ה' צלך על יד ימינך" - הקב"ה מתנהג עמך באותה הנהגה שאתה מתנהג בה. ולכן המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו, ומי שהוא רחמן - השם משפיע עליו רחמים.
וכדברי האור החיים הקדוש על "ונתן לך רחמים ורחמך": לאחר שהרגו את אנשי עיר הנידחת, מעשה כזה מעורר באדם באופן טבעי אכזריות, וממילא היה ראוי לאכזריות מן השמים, שהרי אתה מעורר את המידה שבה אתה מתנהג. אלא שכיוון שקיימו מצווה, מה עושה הקב"ה? "ונתן לך רחמים" - נותן רחמים בלבך, שאותה פעולה הנראית כאכזרית לא תשפיע עליך, וממילא "ורחמך", שהשם מרחם על הרחמנים.
אומר המלבי"ם: כל זה שייך רק בדברים שבהם מתואר הקב"ה. אבל אדם הצם ומענה נפשו - מה הוא מעורר כנגדו למעלה? וכי שייכת אצל הקב"ה אכילה ושתייה, שיהיה כביכול צום בשמים? כשאתה רחום אתה מעורר רחמים למעלה, אבל כשאתה צם - מה אתה מעורר? וזהו "הצום צמתוני אני" - וכי בצומכם אתם גורמים שאני אעשה כמעשיכם, שאני כביכול אצום כנגדכם?
וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים׃
וכן באכילה ושתייה: וכי בשעה שאתם אוכלים ושותים אתם מעוררים אכילה ושתייה למעלה? הרי אין אכילה ושתייה למעלה. נמצא שאין השם מתעורר כנגדך לא בשעה שאתה אוכל ולא בשעה שאתה צם. והרד"ק מבאר לפי הפשט: מה לי ולצומכם ומה לי ולמאכלכם - את הצום אתם צמים בעבור עוונותיכם, ואת האכילה והשתייה אתם עושים בעבור הנאתכם; הכל עניין שלכם ולא עניין שלי. כאומר להם הקב"ה: בצום שאתה צם אין דבר לכבודי, אלא יש בו חרטה ותיקון וחזרה שאדם חוזר בו ממעשיו הרעים.
"הלוא את הדברים אשר קרא ה'" - מה שהרס יכול גם למנוע בנייה
הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא יְהֹוָה בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב׃
רש"י מבאר שהוא אומר להם: מי גרם לכם בכלל שתהיו זקוקים לצום ולמספד? הרי דברי התוכחה שקרא ה' ביד הנביאים הם שהחריבו אתכם, ובעקבות זה צמתם. נמצא שאתם גרמתם לעצמכם בכך שקלקלתם ולא שמעתם לציווי ה', וזה הביא עליכם את הצום.
והמלבי"ם ממשיך בקו שנקט: כאן נאמר להם במה כן תעוררו את הרצון העליון לפעול כנגדכם. באכילה ושתייה אינך מעורר כלום, ובצום אינך מעורר כלום, שאין זה שייך כלפי שמיא. אבל במה שקרא הקב"ה ביד הנביאים הראשונים - שיעשו משפט, חסד ורחמים, כמפורש להלן בפסוק ט' - בזה כן מעוררים. ואילו כך הייתם נוהגים, העיר לא הייתה חרבה והארץ לא הייתה גולה; וכל שכן עתה שהיא חרבה, שלא ייתכן שתחזור ותיבנה אם לא תשמרו דברים אלו.
וכאן מניח המלבי"ם עיקרון לוגי פשוט אך נוקב, ואלו דבריו: "כי הדבר שהיה סיבה לחדש איזה עניין שלא היה, כל שכן שיספיק לקיים את העניין אחר שכבר היה במציאות". נמשיל זאת: אם בנית מנוע שיש בכוחו להניע רכבת העומדת על מקומה - ולהזיזה ממקומה דרוש עיקר הכוח, עוצמה אדירה - אין מקום לשאול אם יספיק כוחו להמשיך להניעה תוך כדי נסיעה. ודאי שכן. ואם יש כוח ליצור דבר, כל שכן שיש כוח לקיימו. וכן האש שיש בה לחמם מים קרים - קל וחומר שיש בה לשמור על חומם של מים חמים.
וזה מה שהוא אומר להם: אם אז, כשבית המקדש היה בנוי והכל עמד על תילו, היה בכוחם של החטאים האלה להחריבו - כל שכן שיש בהם כוח להמשיך את מצב ההריסה ולהותיר את המקדש בחורבנו. במילים פשוטות: מה שקלקל אז, חייבים לתקן היום, שאם לא כן הוא ימשיך את מצב אז.
פירוט הציוויים: משפט, חסד ורחמים
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־זְכַרְיָה לֵאמֹר׃
עתה בא הדיבור אל הנביא לפרט מה קרא ה' על ידי הנביאים הראשונים, ומה שלא תיקנו וגרם לחורבן, כדי שייזהרו בזה עתה ולא יביאו שוב למצב של חוסר בניין בית המקדש, חוסר השראת השכינה וחורבן.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו׃
כה אמר ה' על ידי הנביאים הראשונים: "משפט אמת שפוטו" - ולפי דרכו של המלבי"ם, אם תשפטו משפט אמת, תגרמו שגם הקב"ה יעשה לכם משפט באויביכם; "וחסד ורחמים עשו" - בזה תעוררו את הרצון העליון שיעשה השם עמכם חסד ורחמים. זו הדרך: לא בצום מעוררים את הרצון העליון, אלא בפעולות התחתונות כאן - משפט אמת, חסד ורחמים - מעוררים את הרצון העליון לפעול כנגדך באותן מידות ממש.
והרד"ק מבאר: "משפט אמת שפוטו" - כשתשפטו בין איש לרעהו יהיה משפטכם משפט אמת, יקוב הדין את ההר. ו"חסד ורחמים עשו איש את אחיו" - שלפעמים אין די במשפט אמת וצריך להוסיף ולעשות מעבר לכך, שהרי האדם נזקק, ואף שעל פי דין הפסיד, צריך לעזור לו ולסייע בידו. וכמו שנאמר בדוד שהיה עושה צדקה ומשפט: לא די היה לו במשפט, אלא כשראה שמי שיצא מופסד בדין ניזוק ומצבו קשה באמת - היה עושה עמו צדקה.
"ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם"
וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם׃
המלבי"ם מבאר שהפסוק מכוון כנגד שני חלקי הפסוק הקודם: כנגד "משפט" נאמר "אלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו", וכנגד "חסד ורחמים" נאמר "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" - אפילו בלב.
מספרים שפעם שאלו את החפץ חיים אם יש איסור לשון הרע במחשבה, והשיב שאין, לפי שאין התורה מצווה את האדם להיות שוטה ולראות היפך ממה שעיניו רואות. אולם הרב פינקוס תמה על כך: הרי פסוק מפורש הוא אצלנו - "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם" - הרי שאדם מוזהר שלא לחשוב על השלילה שבאחיו, אל תתעסק ברע שבו. וזה דבר המתקבל על הדעת, שכן אדם שכל מחשבותיו ועיסוקו בשאלה מה עשה פלוני ומה כיוון ואיזו קומבינה ניסה לעשות ולמי ניסה להזיק - כל אלה מביאים אותו לרוע לב, שההסתכלות השלילית על הזולת מפתחת באדם עצמו מידות רעות. ומטעם זה נצטווינו "בצדק תשפוט עמיתך": כשאתה רואה אדם עושה מעשה, נסה למצוא לו צידוק ואל תחפש גנאי במעשיו.
אלא שלפי ביאורו של הרד"ק אין קושיית הרב פינקוס קשה. תחילה מבאר הרד"ק "ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו" - אלו החלשים, ולכן נקטם הכתוב לדוגמה. וכן התורה שהזהירה פעמים רבות על יתום ואלמנה - אין לטעות ולחשוב שרק עליהם הוזהרנו ואילו אחר מותר לענותו, חס ושלום; אלא שהתורה הזהירה דווקא בהם לפי שהם רגישים יותר ואין להם משען ומשענה, ולכן החמירה בהם יותר. כך גם כאן: אלו החלשים, היזהרו בהם ביתר שאת שלא תעשקום, לא בממון ולא בדברים.
ומהו "ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם"? מבאר הרד"ק: אל תחשבו איש רעת אחיו בלבבכם, שאפילו המחשבה אסורה וכל שכן המעשה. ואין הכוונה שלא לחשוב עליו מחשבה שלילית, אלא שלא לחשוב לעשות לו דבר שלילי, כי מן המחשבה יבוא לידי מעשה. אדם אומר לעצמו: אני אזיק לו, אני אראה לו - ולכאורה עדיין לא עשה כלום, ואין נענשים על מחשבה רעה; אך דע לך שהדבר שלילי, שכן כשאתה חושב לעשות דבר רע יש חשש גדול שמן המחשבה יבוא המעשה. וזהו שאמר הרד"ק: ועוד שהמחשבה מביאה לידי מעשה, ואפילו לא יעשה המעשה האסור - שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", שאף על המחשבה אנו מוזהרים. נמצא שלא נאמר כאן רק שלא לחשוב דברים שליליים על הזולת, אלא שלא לחשוב לעשות לזולת דבר רע.
כתף סוררת ולב שמיר
וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ׃
"וימאנו להקשיב" - בתחילה כלל לא רצו להקשיב. "ויתנו כתף סוררת" - הפנו את הכתף כדי שלא לראות את אשר הנביאים מראים להם. והעניין דומה לביטוי "קשה עורף": מדוע דווקא העורף הוא סימן לעקשנות ולא הזרוע? אלא שאדם ההולך ראש בקיר, ומישהו מאחוריו צועק לו: עצור, אתה עומד ליפול, היזהר - היה עליו לסובב את הראש ולראות מה רוצים ממנו, אך הוא קשה עורף: עורפו מקובע, ממשיך בדרכו ואינו מקשיב למי שקורא לו מן הצד או מאחור.
כך גם "ויתנו כתף סוררת": כשאדם מסתובב הוא מפנה את כתפו לצד השני לראות מה רוצים ממנו, אך זה הולך עם כתפו קדימה, אינו פורק מעל כתפו את מה שרוצים לומר לו, ממשיך ישר ואינו מוכן לקבל תוכחה. ואף שהנביאים מראים לו, אינו רוצה לראות ואינו מסובב את ראשו. ולאחר מכן, כשהנביאים כבר צועקים בקול גדול, שאף במקומו הוא מסוגל לשמוע - "ואוזניהם הכבידו משמוע": אטם את אוזניו ולא היה מעוניין לשמוע.
וְלִבָּם שָׂמוּ שָׁמִיר מִשְּׁמוֹעַ אֶת־הַתּוֹרָה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּרוּחוֹ בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל מֵאֵת יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
גם לאחר שהפחידו אותם הנביאים בעונשים קשים, וגם לאחר שראו את העונשים בעיניהם - גלות שומרון, וגלות ירושלים שהייתה בכמה שלבים וראו את השלב הראשון ואת השני - אף על פי כן שמו את לבם שמיר. ומהו שמיר? האבן עזרא מפרש שהוא מין אבן יקרה שמרוב חוזקה אי אפשר בשום ברזל לחרוץ בה ולחקוק בה, ואמר שהם שמו את לבם חזק כאבן, כשמיר החזק והתקיף. ורש"י מפרש ששמיר הוא תולעת שהיא חזקה מן האבן, שהיא מבקעת את האבן - ושמו את לבם כתולעת השמיר המבקעת את האבן. וכל זה עשו כדי שלא לירא מן העונש שהנביאים מאיימים עליהם.
וַיְהִי כַאֲשֶׁר־קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ כֵּן יִקְרְאוּ וְלֹא אֶשְׁמָע אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
כשם שהם לא שמעו, כך בבוא הצרות שאביא עליהם - יקראו, יזעקו ויבכו, "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" - ואני לא אשמע בקול זעקתם. כך היה באותם ימים.
"ואסערם" - מילה מורכבת
וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה׃
אומר הרד"ק שמילת "ואסערם" קשה בדקדוק: אם היא מוסבת על הקב"ה היה צריך לומר "ואסער", ואם היא מוסבת עליהם היה צריך לומר "ויסערו" - וכאן "ואסער" מדבר על המדבר עצמו והמ"ם מדברת עליהם. זו מעין מילה "אנדרוגינוס" בלשון הדקדקנים, כלומר מילה מורכבת - לא מזכר ונקבה, אלא מביטוי המדבר על הקב"ה ומדגיש גם עליהם.
ולכן כמה פירושים בדבר. הרד"ק מביא בשם אביו שזו בדיוק הכוונה: גם אני וגם הם - "ואסער" זה אני, והמ"ם הם; כביכול גם אני נסערתי עמהם. והעניין הוא "בכל צרתם לו צר", שכשישראל סובלים אף השכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי", ויש כביכול סבל לקב"ה. אומר ה': כאשר עבר הסער עליהם עבר הסער גם עלי. האבן עזרא מפרש "ואסערם" - שסערה רוחי עליהם, ביטוי לכעס שכעס עליהם ולכן הפיצם בגויים. והמלבי"ם מפרש מלשון הפצה: שהפיצם ופיזרם ברוח סערה על כל הגויים אשר לא ידעום. "והארץ נשמה אחריהם" - הארץ הייתה שוממה מעובר ומשב.
סיום המאמר: קל וחומר לחורבן
מסכם המלבי"ם: את כל זה אמר הקב"ה כאשר ירושלים הייתה עדיין יושבת ושלווה ושקטה. הזהרתי אותם ושלחתי את הנביאים והתריתי בהם שיעשו חסד ומוסר, והם לא שמעו, ולא הייתה ברירה אלא שהפצתי אותם. ואם כך היה אז, כשבית המקדש עוד היה בנוי והם החריבוהו במעשיהם הרעים - כל שכן עתה, שהארץ חרבה ועדיין אינם שומעים, שמעשיהם ישימו ארץ חמדה לשמה. אם ארץ בנויה הביאו מעשיהם לשממה, ארץ שוממה ודאי שמעשיהם יגרמו להמשיך את שיממונה. במילים פשוטות: כל עוד לא ישמעו לדבר ה', מצבם ימשיך להיות כמקדם.
אז מה התשובה - לצום או לא לצום?
בפסוקים שלפנינו לא נכתבה תשובה מפורשת. נכתבה כאן דרשה שלמה, וממנה עלינו להבין מה רוצה הקב"ה לומר להם: האם חובת התענית עליהם או לא. ובאמת נחלקו בזה.
האלשיך אומר שהתשובה ברורה: כשם שאז ראיתם שהם קלקלו, כך גם אתם אל תבטחו בשלוותכם, וצומו והתעוררו לשוב מאשר לא טובים מעשיכם, בל יקרה לכם כהם. כלומר כן צריך לצום ולהתענות, שכן מעשיכם אינם שונים הרבה ממעשיהם. וכך מדויק גם מלשון המלבי"ם: אם יש כוח במעשים הללו לשומם ארץ יושבת ולהחריב מקדש בנוי, על אחת כמה וכמה שיהיה בהם כוח להמשיך את השממה ואת החורבן - ומכיוון שעדיין אינם שומעים לדבר ה', ממילא האמירה כלפיהם היא שימשיכו להתענות.
לעומת זאת מרש"י משתמע להפך. רש"י מפרש "וישימו ארץ חמדה לשמה" - הם שמו את ארץ החמדה שתהיה שוממה, והוא שגרם להם את הצום ואת המספד; "אבל אני קינאתי לציון" (כאמור בפרק הבא) - בשביל ציון אקנא את הכשדים. כלומר: מעשיהם הם שגרמו אז לצום ולמספד, אך עתה אין אתם צריכים לצום ולהספיד, שהרי עכשיו אתם חוזרים לארץ ואני מקנא קנאת ה' לציון, והמצב עתיד לחזור להיות כקדם לטובה - וממילא אתם פטורים מן התעניות של החורבן.
לסיכום:
אנשים מבבל שלחו לבית ה' לשאול אם להמשיך לצום על החורבן לאחר שהחל בניין הבית השני, והשאלה הזאת היא שהחזירה את הנבואה לזכריה לאחר שתי שנות שתיקה. תשובת ה' אינה עוסקת בעיקר בצום אלא במהותו: לא הצום ולא האכילה מעוררים דבר למעלה, שאין אכילה ושתייה כלפי שמיא; מה שמעורר את הרצון העליון הוא משפט אמת, חסד ורחמים, איסור עושק החלש ואיסור מחשבת רעה על האח. אלו הדברים שקרא ה' ביד הנביאים הראשונים בעת שירושלים הייתה יושבת ושלווה, והם שלא נשמעו - עד שנתנו כתף סוררת ולב שמיר, ובאה הסערה והשממה. והעיקרון: אם היה בכוחם של חטאים אלו להחריב בית בנוי ולשומם ארץ יושבת, כל שכן שיש בהם כוח להנציח את החורבן ואת השממה. ובאשר לתשובה המעשית - לדעת האלשיך וכמשתמע מהמלבי"ם עליהם להמשיך ולצום ולשוב בתשובה, ולדעת רש"י כיוון שה' מקנא קנאה גדולה לציון והמצב חוזר לקדמותו לטובה, פטורים הם מתעניות החורבן.