פרק ו' בזכריה ממשיך את סדרת המחזות של הנביא, ומחזות אלו כידוע הם מן הקשים להבנה במקרא. כדרכנו נלמד אותם על פי ביאורו של המלבי"ם, המוליך אותנו בקו ברור: מן המלכויות העומדות על העולם עד ימות המשיח, ומשם אל העטרות ואל הבטחת הגאולה.
וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת׃
מבאר המלבי"ם: במראה הראשון ראה הנביא איש רוכב על סוס אדום, והאדום סימן למלכות יוון שתפסה את המלכות אחרי דריווש. כעת מראים לו את המלכויות שיעמדו בעולם עד אחרית הימים, מי הן המלכויות שתהיינה לקראת ביאת המשיח.
ארבע מרכבות יוצאות, וכל מרכבה מורכבת מארבעה סוסים. כל מלכות כלולה מארבע מלכויות, שכן כל רוח מרוחות העולם יש עליה מלכות אחרת המושפעת משר מיוחד, המקבל מן המרכבה העליונה. גם המרכבה העליונה מחולקת לארבע רוחות, כפי שלמדנו במרכבה של יחזקאל ושם ראינו את כל פרטי העניין.
ומה בא לרמז שהמרכבות יוצאות מבין שני ההרים? שיהיו כאן שתי חלוקות: שתי מרכבות יוצאות מהר המשחית, והן עתידות להרע לישראל, ושתי מרכבות יוצאות מהר מועד, והן באות להיטיב לישראל.
וההרים הרי נחושת: מלכות בבל הייתה מלכות של זהב בחלום נבוכדנצר, ומלכות מדי של כסף, ושתיהן כבר חלפו מן העולם. עכשיו מראים לו שמתחילה מלכות יוון, שבחלומו של נבוכדנצר נמשלה לנחושת, הבאה בשלב שאחרי מלכות הכסף.
בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים׃
המרכבה הראשונה, סוסים אדומים, זו מלכות יוון היוצאת בראשונה, והיא יצאה לשפוך דם רב, כמו שראה במראה הראשון איש רוכב על סוס אדום, והאדום מרמז לדם. המרכבה השנייה, סוסים שחורים, זו מלכות רומי הבאה אחרי יוון. גם השחור מרמז לדם, שכן חז"ל אומרים בפרק אלו טרפות שהשחור במקורו אדום אלא שלקה, כלומר שהתקלקל. ומשום כך גם אחד מן הדמים המטמאים באישה הוא השחור, לפי שהשחור הוא בעצם אדום שלקה. נמצא שהסוסים השחורים אף הם מרמזים לשפיכות דמים, וזו מלכות רומי. ובנוסף, השחור מרמז על אפלה ועל חושך, ומראה על הקושי ועל הגלות הדומה ללילה שתהיה לישראל בתקופת גלות רומי. שתי מרכבות אלו יוצאות לצד אחד, אל ארץ צפון.
ויש להעיר: שאר המפרשים מסבירים שמדובר כאן במלכויות בבל, מדי ופרס, אבל אנו לומדים לפי המלבי"ם, שלדעתו מדובר כאן ביוון וברומי.
וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים׃
המרכבה השלישית, סוסים לבנים: אחרי שתתבטל מלכות רומי תעמוד מלכות שלא תשפוך דם רב כל כך כקודמותיה, האדומה והשחורה. הלבן הוא בחינת חסד, והגלות תוקל, כלשון המלבי"ם. המלבי"ם חי לפני השואה, ועל כל פנים בתקופתו הייתה הגלות קלה יחסית: תקופת האמנציפציה ברוב ארצות אירופה, והגלות הוקלה. זו כבר לא הייתה גלות כבתקופות המוקדמות, שבהן היו רדיפות ורציחות באופן תמידי. אומנם היו פוגרומים מדי פעם, אך הגלות הייתה קלה יותר. לכן המרכבה השלישית היא סוסים לבנים, בחינת מלכות של חסד, שהמלכויות נטו יותר חסד לישראל ולא רדפו אותם בדרך של דם כסוסים האדומים והשחורים.
המרכבה הרביעית היא כבר ממש לקראת ביאת המשיח, והיא מרומזת בסוסים הברודים והאמוצים. ברודים פירושו מנוקדים בנקודות שחורות ולבנות, ואמוצים בא לרמז שיתאמצו להילחם בנו, וכפי שיתבאר בפסוקים ו'-ז'. הביטויים הללו מוכרים מן ההושענות, ובפרט בני תימן רגילים לומר את הושענות רב סעדיה גאון: "גביר ניסיתו ביחם ברודים אמוצים". "גביר ניסיתו" הכוונה ליעקב, שנתנסה בניסיון המקלות, מלשון עקודים נקודים וברודים. ומניין נטל הפייטן את הביטוי "אמוצים"? מכאן, מן הפסוק שלפנינו: "ברודים אמוצים".
וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי׃
וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי אֵלֶּה אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כׇּל הָאָרֶץ׃
שאל הנביא את המלאך מה משמעות הדברים, והשיב לו: אלה ארבע רוחות השמים. כל מלכות כוללת את ארבע רוחות השמים, וכפי שהסברנו שבכל מרכבה ארבעה סוסים. כלומר כל אחת מארבע המרכבות היא מלכות שתמשול כאן, ותמשול בארבע רוחות השמים, ויהיה לה שלטון מוחלט. והן יוצאות מהתייצב על אדון כל הארץ: הקדוש ברוך הוא הוא ששולח אותן, ומאתו הן מקבלות את המלוכה למשול בארץ.
אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן׃
לכאורה היה צריך להתחיל מן האדומים, שהרי הסדר הוא אדומים, שחורים, לבנים, ואחר כך ברודים ואמוצים. ומדוע פתח מיד בשחורים? אומר המלבי"ם: משום שעל האדומים כבר דיבר במראה הראשון, ששם ראה רוכב על סוס אדום. לכן מתחיל מיד מן השחורים, שהם מלכות רומי, ההולכת אל ארץ צפון לתפוס שם את המלכות, וגם היא צפונית, שכן "מצפון תיפתח הרעה".
"והלבנים יצאו אל אחריהם" ולא נאמר לאיזה צד, לפי שאין לסוסים הלבנים, מלכות החסד, צד מיוחד. הם יוצאים רק אחרי השחורים ומתפשטים במזרח ובמערב, אלו כל המלכים המולכים לאחר שהתבטלה מלכות רומי, איש איש במקומו.
"והברודים יצאו אל ארץ התימן": זה יהיה קרוב לימות המשיח, שאז תעמוד מלכות מנוקדת, לבן עם נקודות שחורות או שחור עם נקודות לבנות. הם יעמדו מתוך הלבנים, אלא שיימצאו בהם נקודות שחורות ולבנות, כלומר לא יהיו כולם חסד, אלא חסד המעורב בנקודות שחורות. ומהם יצאו גוג ומגוג, הבאים מירכתי צפון אל התימן, אל הדרום, כלומר אל ארץ ישראל.
ואז יתחלקו לשני מחנות שיילחמו זה בזה, כפי שהסברנו ביחזקאל פרקים ל"ח-ל"ט, שבאחרית הימים תהיה מלחמה לבני אדום עם בני ישמעאל. למדנו זאת בהרחבה, וגם בשיעור על סוף ספר זכריה, ששם מזכיר הנביא את מלחמת גוג ומגוג, ושם מפרש המלבי"ם את הפסוקים שהמלחמה תהיה בין בני אדום לבני ישמעאל. וכבר היום אנו רואים שזה המאבק: בני אדום ובני ישמעאל. וכתוב שבין הנלחמים תהיה פרס, וכבר עתה אנו שומעים את הפרסים מאיימים על אמריקה שלא ינסו לשחק עם זנב האריה. עולם דמיוני הוא זה, שהם סבורים שיכולים הם לאיים על אמריקה, אבל כך הוא כשאדם עומד בראשות ומדמה עצמו לרוחני, ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא יפילם.
נמצא שהברודים הם בני אדום, שיבואו לכבוש את ארץ ישראל מיד הישמעאלים, והישמעאלים הם האמוצים. ולמה נקראים אמוצים? לפי שיתאמצו כנגד הלוחמים ויילחמו זה בזה במאמץ ובכוח רב, ולכן נקראים אמוצים כנגד הברודים, שהם מלכות אדום המורכבת מלבן ומשחור.
וְהָאֲמֻצִּים יָצְאוּ וַיְבַקְשׁוּ לָלֶכֶת לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וַתִּתְהַלַּכְנָה בָּאָרֶץ׃
האמוצים רמז למלכות ישמעאל, שיתאמצו מעצמם לבקש להם מלוכה בכל מקום שיהיה, והלכו לחפש להם מקום למלוך. ושימו לב שכאן לא נזכרה רוח: השחורים יוצאים אל ארץ צפון, הברודים אל ארץ תימן, ואילו האמוצים, שהם בני ישמעאל, לא נאמר לאן יצאו, שכן הלכו לכל מקום שיהיה כדי לכבוש ארצות.
וניתן לראות זאת גם היום, שבני ישמעאל מפוזרים בכל העולם, וכבר כובשים את אירופה. תוך זמן לא רב אירופה תהיה לרוב ישמעאלי, ויש שם חלק שרק היום מתחילים להבין את העניין. כל אחד מהם מביא ארבעה וחמישה ושישה ושבעה ילדים, ואילו האירופאים גזרו על עצמם כליה ואין להם ילדים כלל. מי שהתחתן יש לו אולי ילד אחד, ורבים מהם כלל לא התחתנו. סיפר לי אדם שטייל באירופה עם עגלה, שבכל מקום שהגיעו התלהבו לראות תינוק, ופתאום שם לב שאין נשים עם עגלות ברחובות, אין ילדים. אירופה מזדקנת, ואם יש ילדים היום זה רק בשכונות הישמעאלים והמהגרים. ולמה מחניפים להם בצרפת ובאנגליה ובכל המקומות? משום שכל מי שרוצה להיבחר זקוק גם לקול הישמעאלי, ולכן הוא מחניף להם.
וכבר כתבו עיתונאים אירופאים שלא יארך הזמן ואירופה תהפוך למקום של בערות ונחשלות. כתב עיתונאי אירופאי: הישמעאלים שהבאנו לכאן מתוך ניסיון לכפר על הרצחנות ועל חוסר האנושיות שנהגנו כלפי היהודים, אותה הטבה ואותו רצון להשפיע בצורה חיובית, יהפכו לנו לרועץ. שילחנו מתוכנו את החוכמה ואת הקידמה, והבאנו לתוכנו את הבערות ואת האלימות. את היהודים רצחנו ושלחנו לאושוויץ, ומי הבאנו במקומם? את הישמעאלים, שאינם פרודוקטיביים, שמקימים מסגדים בתוך אירופה ומחנכים בהם לשנוא את המדינה שאתה חי בתוכה ואוכל ומוצץ מלשדה, ולעשות נגדה ג'יהאד. היהודים מעולם לא עלו על משאיות כדי לדרוס אירופאים בכיכרות, ועם כל זה שלחנו אותם לאושוויץ, ואילו כאן אנו מביאים לתוכנו ישמעאלים שמחנכים לשנאה ואוכלים משלנו, ועולים על משאית כדי לדרוס את אלה שהיטיבו עמם. זו התודה שהם נותנים. ובאמת הישמעאלים שם הם כבר העונש, זה מה שמגיע להם.
"ויבקשו ללכת להתהלך בארץ": הרד"ק מסביר שלא הלכו לכיוון מסוים לקבל שם מלוכה, והשם נתן להם רשות לצאת ולכבוש ארצות. והמלבי"ם מסביר שהאמוצים יצאו למלחמה כנגד הברודים, שהם אירופה, מלכות אדום, ודעתם לתפוס את מלכות הברודים וללכת עמם למלחמה. אלא שרק ירצו לעשות כן, שכן בסופו של דבר ייפלו במלחמה סביב ירושלים, במלחמת גוג ומגוג. ומה שנאמר "ויאמר לכו", מסביר המלבי"ם שחוזר על כל ארבע המלכויות: אחרי שתיאר את כולן כארבע מרכבות, אומר להן המלאך לכו התהלכו בארץ, כלומר קיבלתם רשות למשול בגזירת עירין, בגזירתו של הבורא, עד קץ הימין.
וַיַּזְעֵק אֹתִי וַיְדַבֵּר אֵלַי לֵאמֹר רְאֵה הַיּוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן׃
"ויזעק אותי" פירושו עורר אותי, ולשון זעקה היא צעקה גדולה ומרה. וכנגד הזעקה אמר לו "ראה היוצאים אל ארץ צפון", מראה לו את הסוסים האדומים והשחורים היוצאים אל ארץ צפון, כלומר ראה כמה שפיכות דמים ורצח והריגה יהיו על ידם. ואחר כך "וידבר אלי", ולשון דיבור כאן היא דברי תנחומים: ראה שהניחו את רוחי בארץ צפון, הניחו ושיככו את חמתי שהייתה לי על עם ישראל, ועתה בדעתי להיטיב את אחריתם, שכן רוחי הזועמת והכועסת שככה.
וַיְהִי דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר׃ לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן צְפַנְיָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל׃
מבאר המלבי"ם: בני הגולה שבבבל שלחו שלושה אנשים, ובידם כסף וזהב, ואותם כסף וזהב יועדו לעשות מהם עטרות, כלומר כתרים לראש. ולמי נועדו? האחד לזרובבל שהוא המלך, והשני ליהושע הכהן הגדול. עטרת הזהב מיועדת למלך, ועטרת הכסף לכהן הגדול. וממי ייקח את הכסף והזהב? מאת הגולה ביד חלדי, טוביה וידעיה, שלושתם מביאי הכסף.
ואומר לו: אל תמתין שהם יבואו אליך, אלא "לקוח", אתה תלך אליהם לקחת מהם. ולא זו בלבד, אלא גם אל תמתין למחר, אלא "ובאת אתה ביום ההוא", מיד. וגם מגלה לו היכן ימצאם: "ובאת בית יאשיה בן צפניה", ששם הם נקבצו כשבאו מבבל, שאף יאשיהו היה מבני בבל.
וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל׃
קח מידם את הכסף והזהב שהביאו מבבל ועשה מהם עטרות, אתה תעשה אותן ולא הם. ואף שנאמר "עטרות" בלשון רבים, היינו שתיים, אחת לראש המלך ואחת לראש הכהן הגדול, מכל מקום אומר לו שישים רק עטרה אחת, את עטרת הכסף בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. ואילו על עטרת הזהב אין הוא אומר לו שישים אותה בראשו של זרובבל המלך.
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְהֹוָה׃
הסבר לו את הסיבה והטעם: כה אמר השם, הנה איש צמח שמו. זרובבל הוא צמח, כמו שכתוב "הנני מביא את עבדי צמח", וכמו שאנו מתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". ולמה נקרא צמח? אומר המלבי"ם: נטיעה היא כבר דבר גדול, ואילו צמח הוא דבר שמתחיל לצמוח. נקרא צמח לפי שעדיין לא הושלמה צמיחתו, עדיין הוא בשלב הצמיחה. ולכן אף נקרא זרובבל, שנזרע בבבל, כזרע הטמון באדמה שעדיין הוא בכוח ובפוטנציאל ועתיד לצמוח.
ולא הוא עצמו יצמח, אלא "ומתחתיו יצמח", ואל תחשוב שהוא עצמו יהיה המשיח. "מתחתיו" היינו מבניו: אחד מבניו יהיה בסופו של דבר המשיח, והוא יבנה את היכל השם, הוא הבית האחרון שיהיה באחרית הימים. והראיה שמשמעות "תחתיו" היא מבניו, כמו "בנך אשר יתן תחתיך", "והכהן המשיח תחתיו מבניו", שתמיד תחתיו היינו בניו.
ובעניין בניין הבית השלישי: רש"י במסכת סוכה אומר שבית המקדש השלישי ירד בנוי באש, ויש לכך מקורות, "אני השם באש הצתיה ובאש עתיד לבנותה", וכן מדרשים מפורשים. אבל מאידך גיסא יש מקורות הפוכים, שמלך המשיח יבנה את בית המקדש, וכך כותב הרמב"ם, גם בחיבורו וגם בפירוש המשניות, וכן נוקטים ראשונים נוספים, ויש מדרשים מפורשים שהמשיח יבנה את בית המקדש. ולכאורה יש כאן סתירה. ומסבירים הערוך לנר והרמח"ל ועוד, שבית המקדש ייבנה באופן ידני על ידינו, שהרי מצוות עשה היא לבנות את בית המקדש, ומה שירד בנוי באש הוא המקדש הרוחני שיתלבש בתוך המקדש הגשמי, כנשמה המתלבשת בגוף. אנחנו נעשה את הגוף, את הבניין הגשמי, ולתוכו תרד הנשמה, הוא הבניין הרוחני שירד בנוי באש מלמעלה.
וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל יְהֹוָה וְהוּא יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם׃
אומר המלבי"ם: אף שזרובבל בונה כעת את ההיכל, יש הבדל ביניהם. מלך המשיח יבנה את היכל השם וגם יישא הוד השם, מה שאין כן זרובבל שרק בונה את ההיכל ואינו נושא הוד. "וישב ומשל על כסאו": המשיח ישב וימשול, ואילו זרובבל אינו מושל, שהרי הוא נתון תחת רשות מלכי פרס וברשותם הגיע לכאן, ובעלי הבית האמיתיים הם מלכי פרס. ולכן אינו יושב על כיסאו, שהוא כנוע להם כנתין שלהם. אבל מלך המשיח יֵשב על כיסאו בממשלה מוחלטת, בלא כוח אחר השולט עליו. ועוד מסביר המלבי"ם ש"על כסאו" היינו שישב על כיסא הוד השם, המשיח ישב על כיסא השם למלך.
"והיה כהן על כסאו": גם הכהן יהיה על הכיסא הראוי לו. עד עתה אין הכהן על כיסאו הראוי, ואז יהיה הכהן על כיסאו הראוי לו. ואז "ועצת שלום תהיה בין שניהם". ומהו השלום הזה שכביכול חסר עתה? מסביר המלבי"ם בצורה נפלאה: זכור מה אירע בתקופת החשמונאים, שהכהנים נטלו להם עטרת מלכות שאינה ראויה להם. וכדברי הרמב"ן, על זה נתבעו ולכן לא נותר מהם מאומה, וכל האומר מבית חשמונאי אני עבד הוא, שהרי הורדוס הרג והשמיד את כולם. והסיבה: שלא קיימו את עצת הזקן, "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". לאחר הניצחון הגדול, שניצחו החשמונאים וכבשו את ארץ ישראל מיד היוונים, נטלו לעצמם את עטרת המלוכה, והדבר אסור היה. היה עליהם להביא מלך מבית יהודה: סיימת את המלאכה, מסור את המפתחות למי שנמסרה לו המלכות. הם לא עשו כן, ולכן נגזרה עליהם כליה רחמנא ליצלן.
למדנו אפוא שהייתה מלחמה ומאבק בין כיסא המלוכה לכיסא הכהונה: הכהנים נטלו להם עטרה שאינה ראויה להם, ייחסו את הגדולה לעצמם, אני כבשתי ועכשיו אפנה את הכיסא לאחר? ולאחר מכן ירדה עטרת הכהונה על ידי המלכות, שהרי בבית שני עברו כהנים רבים, מפני שהיו מוכרים את הכהונה בכסף, והכהונה עצמה הייתה ירודה ושפלה. אבל לעתיד לבוא כל אחד יישב על כיסאו בשלום: למלכות יהיה מקומה הראוי ולכהונה מקומה הראוי, ולא תהיה ביניהם מחלוקת ומלחמה כבתקופת החשמונאים, אלא לכל אחד מקומו ושלום ביניהם. שכן השלום הוא כשכל אחד מכיר את מקומו, וכשאחד מנסה להיכנס למקומו של זולתו אין מזה אלא מלחמות ומחלוקות.
ומהו "והוא ישא הוד"? מסביר המלבי"ם את ההבדל בין הוד להדר: הדר הוא ביטוי לנוי החיצוני, ואילו הוד הוא הזיו הפנימי, הנפשי. נפש מרוממת נקראת נפש מלאת הוד, ודבר נאה בחיצוניותו נקרא בעל הדר. נמצא שכאן מדובר במעלה פנימית. ומי זה ש"ישב ומשל על כסאו"? אומר המלבי"ם שמדובר כאן על ההוד עצמו, שההוד ישב וימשול על כיסאו. שכן פעמים רבות מתייחס הכתוב לעצמים מופשטים כמו הוד, הדר, דין, כבוד והוות, כאילו הם ישות: "כיסא דין", כביכול הכיסא שעליו יושב הדין, "כיסא כבוד", שהכבוד יושב על כיסאו, "כיסא הוות", וההוות הוא שקר ורמאות, ענייני אנשים העושקים וגוזלים, והוא יושב על כיסא ומולך. אף כאן יהיה כיסא הוד: ההוד יישב וימשול על הכיסא, כלומר הממשלה תהיה של ההוד, של התפארת הפנימית, שתהיה מבוססת וכיושבת על כיסא.
וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל יְהֹוָה׃
עתה אומר לו שלא יהיו העטרות לא למלך ולא לכהן הגדול, שאין להם כעת את העטרות, אלא הדבר יהיה רק לעתיד. ומה ייעשה בהן? אותם כתרים שיוכנו מן הזהב והכסף שהביאו חלדי, הנקרא כאן חלם, וטוביה וידעיה וחן, הוא יאשיה, יהיו לזיכרון בהיכל השם. כלומר יישארו תלויות בגובה ההיכל, כמו שמופיע במשנה במסכת מידות, והרואה אותן ייזכר באותה הבטחה עתידית, וייזכרו בני ישראל מה עליהם לעשות: לשוב בתשובה שלמה לפני השם. ואילו היו זוכים בבית שני לתשובה שלמה, היה נבנה הבית השלישי, כמו שהזכיר המלבי"ם בכמה מקומות. ולכן אמר לו לתלות את העטרות בגובה, כדי שיראו וישובו בתשובה ומכוח זה ייבנה בית המקדש, והכול לתזכורת להם, שכאשר ייבנה הבית ילבשו המלך והכהן הגדול את העטרות הללו.
וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ וּבָנוּ בְּהֵיכַל יְהֹוָה וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם׃
הרד"ק מסביר שהרחוקים הם מגויי הארצות, שיבואו מארץ רחוקה להתנדב לבניין הבית, וזה "ובנו בהיכל השם". וייתכן מאוד, אומר הרד"ק, שמדובר בתקופתו של הורדוס, בבניין שבנה בבית המקדש. ויש מסבירים שהרחוקים הם ישראל המפוזרים בגלות רחוקה. וכל זה בתנאי: "והיה אם שמוע תשמעון בקול השם אלוהיכם", אם תלכו בדרך השם, אז מובטח לכם.
והמלבי"ם מסביר שהרחוקים הם עם ישראל שהם כעת רחוקים, לפי שבבית שני לא שבו. כדוגמת בני תימן, וכדוגמת רבים כפי שדיברנו לא פעם, שרק כחמישים אלף שבו בבית שני וכל שאר בני הגולה לא שבו. אומר לך: לעתיד, כאשר הרחוקים ישובו ויעלו כולם ויבנו בהיכל השם, אז "וידעתם כי השם צבאות שלחני אליכם", יתקיימו אותם ייעודים שעליהם שלח אותי השם להתנבאות לכם, ותראו שכל הדברים התקיימו. אבל הכול תלוי במעשיכם: "והיה אם שמוע תשמעון בקול השם אלוהיכם". אז יתקיימו אותם ייעודים באופן מיידי, רחוקים יבואו, יתקבצו נידחי ישראל, ותחזור עטרה ליושנה, וכמו שאמר מלך המשיח לשאלת "אימתי קאתי מר": היום, אם בקולו תשמעו. אם שמוע תשמעון, מיד תראו את הגאולה וביאת המשיח במהרה בימינו, אמן.
בפרק זה ראה זכריה ארבע מרכבות היוצאות מבין הרי נחושת, והן ארבע המלכויות שעל העולם: האדומים יוון, השחורים רומי, הלבנים מלכויות החסד שהקלו את הגלות, והברודים והאמוצים מלכויות אחרית הימים, אדום וישמעאל, שייפלו במלחמת גוג ומגוג סביב ירושלים. ואחר כך צֻווה הנביא לקחת כסף וזהב מיד באי הגולה ולעשות מהם עטרות, ולשים רק את עטרת הכהן הגדול, ולתלות את העטרות לזיכרון בהיכל, כדי שיזכרו ישראל לשוב בתשובה ולזרז את בניין הבית. ובסוף הפרק ההבטחה: בבוא הזמן יהיה "איש צמח שמו", והמשיח מזרעו יבנה את היכל השם, יישא הוד וימשול על כיסאו, והכהן על כיסאו, ועצת שלום ביניהם, שכל אחד יכיר את מקומו. והכול תלוי בתנאי אחד: "והיה אם שמוע תשמעון בקול השם אלוהיכם".