פרק ה' בזכריה ממשיך את שרשרת המראות שראה הנביא. לאחר שהראה לו הקב"ה במראות הקודמים שהגאולה הזאת - בניין בית שני - עדיין איננה הגאולה המוחלטת והסופית, בא המראה הבא ומראה לו את העוונות שבעבורם ייחרב הבית ויגלו בשנית. כלומר: מה שאמרתי לך לעיל שאין זו הגאולה הסופית ושעתיד להיות בית שלישי - עכשיו אראה לך באילו עוונות ייחרב הבית השני. כך מבאר המלבי"ם את פתח הפרק.
וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה׃
אומר זכריה: נשאתי עיני בנבואה ואני רואה מגילה עפה. מהי "מגילה עפה"? חז"ל מפרשים ש"עפה" משמעה כפולה, כמו שמתרגמינן "כפול" - "עף", ומגילה עפה היינו מגילה כפולה, וחז"ל דרשו שהתורה הייתה כתובה בה. אנחנו נסביר יותר לפי הפשט, כפי שמתרגם יונתן: "מגילתא פורחא" - מגילה פורחת באוויר.
רש"י מסביר שעל פי פשוטו של מקרא זוהי מגילה של פורענות, והיא מעין מה שראה יחזקאל, שכתוב בה "קינים והגה והי" - ביטויים של קינות, של צער ושל דברי בכי על מצבם של ישראל ועל החורבן.
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה׃
הרד"ק מעיר שלא נתברר על איזה זמן נאמרה נבואה זו, ודעתו שהיא נאמרה על זמנו של הנביא עצמו. כלומר, לא כמו המלבי"ם שביאר שזו כבר סיבת חורבן הבית - שאנו בתחילת בניין בית שני והנביא מגלה מדוע ייחרב בסוף - אלא הנבואה מדברת על התקופה העכשווית ועל העוונות שהיו בהם אז. ראיה לכך: בספר עזרא אנו רואים שהיו להם עבירות רבות, ועל הגניבה ועל שבועת השקר יצאה האלה. מוסיף הרד"ק, שאף שהגניבה אינה חמורה כשבועת שקר - שבועת שקר חמורה יותר - מכל מקום הגניבה מביאה לידי שבועת שקר, שהרי אם תופסים את הגנב ומאלצים אותו להישבע, הוא נשבע על השקר כדי להוציא את עצמו נקי.
ומה שנמסרו כאן מידות האורך והרוחב - מבאר הרד"ק שראה את המגילה יוצאת מן האולם של הבית, שהיה אורכו עשרים ורוחבו עשר, הוא הבניין שבנה שלמה. ואף שאותו בניין כבר חרב, כביכול המגילה יוצאת מן המקום שבו היה האולם והיא פרוסה כמידת אורכו ורוחבו. המלבי"ם לעומתו מסביר שהמידה היא כמידת פתח ההיכל, שגובהו עשרים ורוחבו עשר. נמצא שיש כאן שתי אפשרויות של "עשרים על עשר": הרד"ק מכוון אל האולם, והמלבי"ם אל פתח ההיכל.
וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ כִּי כָל הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה׃
הפסוק קשה: מהו "הגונב מזה כמוה", ובעיקר - כיצד אפשר לומר על הגונב ועל הנשבע לשקר "נקה"? הרי הוא עבר עבירה, גנב ונשבע, ומה שייך לומר עליו שהוא מנוקה מעוון? כל המפרשים יוצאים כאן ליישב קושי זה.
רש"י מסביר: "נקה" - עד עכשיו. כל מי שגנב עד היום, "מזה כמוה נקה" - מן הפורענות הזאת היה מנוקה, לא שילמו לו על מעשיו. אלא שהקב"ה המתין עד שנתמלאה סאתם של כולם, ואז לקו בחורבן ובגלות. כלומר: עד עכשיו מי שעשה עבירות אלו נוקה, אבל מכאן ואילך ישלמו מחיר יקר על כל עבירה שיעשו.
האבן עזרא מבאר ש"נקה" הוא תיאור של מה שעובר בראשו של הגנב והנשבע: הוא בטוח שהוא נקי, שלא יאונה לו כל רע ושלא ייענש. אין זה מה שיהיה לו, אלא מה שהוא חושב וסבור. ולעניין הכפילות "מזה... מזה" - מבאר האבן עזרא ששני הצדדים של המגילה היו כתובים, כמו "מזה ומזה הם כתובים": או שמשני הצדדים היה כתוב שהגונב והנשבע נקה, או שמצד אחד היה כתוב "הגונב נקה" ומצד שני "הנשבע נקה".
הרד"ק מסביר בדיוק להפך: "נקה" כאן אינו מלשון ניקיון וזיכוי כלל, אלא כמו "ונקה לא אנקה" - לשון כריתה. ינקו אותו מן העולם, יכריתו אותו מן העולם. "כל הגונב נקה" - השם ינקה אותו מעולמו ויכרית אותו. ולפי זה כלל אין כאן קושי, שאין מדובר בניקוי מן העונש אלא בהפך הגמור.
המלבי"ם מבאר: "זאת האלה היוצאת" - על גבי המגילה הזאת כתובות כל האלות שבהן היו נשבעים בשבועת האלה לשקר, והיא בעצמה יוצאת להינקם מן הנשבע לשקר. וזו בחינת "תיסרך רעתך": האדם נשבע לשקר, שבועותיו חקוקות על המגילה, והמגילה עפה ויוצאת להינקם ממנו.
חז"ל אומרים "תיסרך רעתך" - האדם עובר עבירה, והעבירה עצמה היא הנפרעת ממנו. וזהו שכתוב "אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו": האדם עושה מעשה איוולת, והיא מסלפת את דרכו - שהעבירה יוצרת משחית, והמשחית מזיק לו ורודף אחריו, ואחר כך הוא בא בתלונות: ריבונו של עולם, למה קורה לי כך, למה אתה עושה לי? ואתה עשית לעצמך.
כתוב שהקב"ה זן ומפרנס את המשחיתים שיצרנו, כי אילו היינו אנחנו צריכים לזון ולפרנס אותם - כלומר אילו היה הקב"ה משחרר אותם עלינו - לא היה לנו קיום אפילו רגע. וזוהי כוונת "נושא עוון", כמו שמבאר בעל "תומר דבורה" בי"ג המידות: "ונושא עוון ופשע וחטאה" - שהקב"ה נושא וזן ומפרנס את המשחית עד שיעשה האדם תשובה. שאם לא כן, המשחית זקוק למקור חיות, ומקור החיות הבסיסי שלו הוא אתה, אתה יצרת אותו ואתה תפרנסו. הקב"ה יכול לשלחו אלינו, אך אז לא היה מי שיעשה תשובה, שכן ברגע אחד לא היה האדם קיים מן המשחיתים שיצר. נמצא שהמגילה הזאת, שעליה כתובות כל שבועות השקר והאלות - היא עצמה העבירות שלהם, והיא היוצאת להיפרע מהם ולהענישם. הרעה שיצרת היא המייסרת.
מדוע רואה הנביא את המגילה יוצאת מן ההיכל? אומר המלבי"ם: כך מצינו שהתפלל שלמה המלך בספר מלכים - "את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה, ואתה תשמע השמים ושפטת את עבדיך להרשיע רשע". "אלה" היא שבועה, והיו באים לפני המזבח ונשבעים שם, ומשם - מלפני המזבח - יוצא משפטו של הנשבע לשקר.
ומנהגם היה להשביע בעיקר על הגניבה: מי שחשד בחברו שגנב לו, היה אומר לו הישבע שלא גנבת. כך אנו רואים בשופטים י"ז: "אלף ומאה הכסף אשר לֻקח לך ואת אָלית" - אמו של מיכה היה לה סכום של אלף ומאה כסף, ומיכה גנב את הכסף. לאחר שאמו השביעה ואמרה שמי שגנב יקרה לו כך וכך, בא והודה שהכסף נמצא אצלו. ואחר כך ייחד את אותו כסף לאפוד ותרפים, ומכאן התחיל הסיפור של פסל מיכה - שעשה עבודה זרה מאותו כסף. למדנו מכאן שאדם שחשד בחברו בגניבה היה משביעו.
ובדברים נסתרים כאלה היו עושים חרם ואלה על כל מי שיודע ומסתיר. כמו שדוד המלך קילל שייחנק כל מי שיודע כיצד לסתום את מי התהום שעלו ואינו מגלה. בסופו של דבר היה זה אחיתופל שאמר לו מה לעשות, ומאחר שקללת חכם אפילו על תנאי באה - אחיתופל סופו שנחנק, שהלך ותלה את עצמו. הרי שהיו מגיעים אל בית המקדש להשביע זה את זה בענייני גניבה, כמו שכתוב "שבועת ה' תהיה בין שניהם", והאלה הייתה באה לפני המזבח ואל ההיכל.
לכן, אומר המלבי"ם, רואה הנביא עתה שהאלות שהיו בהיכל יוצאות מן ההיכל לעשות משפט ולחול על אותו אדם שנשבע לשקר. וכל האלות הללו כתובות במגילה, והמגילה ענקית - באורך וברוחב של פתח ההיכל, כביכול לומר: בשבועות השקר שלכם מילאתם את ההיכל. מגילה מלאה בשבועות שקר, בגודל אורך ורוחב פתח ההיכל (ולפי הרד"ק - כאורך ורוחב האולם עצמו), וזו האלה היוצאת עתה לעשות משפט ולהיפרע מכל החוטאים.
ומה שנאמר "כי כל הגונב מזה כמוה נקה" - מבאר המלבי"ם שהגנב היה מנסה לנקות את עצמו על ידי אלה ושבועה: "נשבע לך שלא לקחתי". "מזה" - מן האלה הזאת אשר במגילה, בלשון הכתובה כאן, קיבל על עצמו את השבועה כדי לנקות עצמו מן החשד ולומר שלא עשה מאומה. והוא הדין למי שנשבע על שאר דברים. "כמוה נקה" - ניקה עצמו מן החשד כפי הנוסח הכתוב במגילה, ובמגילה כתובה האלה והקללה שקיבל על עצמו.
הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו׃
המגילה יוצאת עתה מן ההיכל, ובה רשומות כל שבועות השקר שנשבעו, והיא באה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמו לשקר. ומדוע חלה עליו? משום שהוא עצמו קיבל על עצמו את השבועה ואת הקללה - שהרי בשבועה אדם נשבע שיבוא עליו כך וכך אם גנב. קיבל זאת על עצמו, תבוא השבועה ותחול עליו. "ולנה בתוך ביתו וכילתו ואת עציו ואת אבניו" - כמו שחז"ל אומרים: דברים שאין אש ומים מכלים אותם, שבועת שקר מכלה אותם.
וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת׃
עתה רצה להראות לו דבר נוסף: שיש להם חטאים נוספים, וכיצד ייענשו עליהם מידה כנגד מידה. עונשה של שבועת שווא, כפי שראינו, הוא בלי גבול ובלי מידה - הקללה באה עליו ועל ביתו, לנה בתוך ביתו ומכלה את עציו ואת אבניו. אבל כאן הוא בא להראות עונש אחר על דברים אחרים, עונש שיש בו גבול ומידה.
"איפה" היא מידה. כך אנו אומרים על מי שאינו משווה מידתו: "הוא נוהג איפה ואיפה". האיפה שימשה בזמנם כמידת משקל, כמו שאנו אומרים היום "ליטר". מי שמודד לכל אחד באיפה אחרת - זהו "איפה ואיפה", שאינו נותן על פי המידה אלא לכל אחד כמות אחרת. כאן בא לומר לו: העונש שיבוא עליהם הוא במידה, מידה כנגד מידה, באיפה מדויקת כפי המעשה שעשו.
וָאֹמַר מַה הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ׃
כפי שהסברנו כבר בפתיחת הספר, זכריה הוא מסוף הנבואה, וכיוון שכך הנבואה כבר קלושה - וקלושה במשמעות של נבואה פירושה הרבה משלים ומעט הבנה. הנביא עצמו מתקשה פעמים רבות בהבנת המראה, והמלאך מסביר לו. ואנחנו הלומדים מוצאים כאן פירושים רבים על אותם מקראות, כי ככל שהלשון סתומה יותר כך רבים הביאורים, שכל אחד פותר את העניין בדרך שונה. אין דרכנו להתפרס על פירושים רבים, ואנו לומדים עם הבסיס - רש"י, רד"ק ובעיקר מלבי"ם.
הרד"ק מבאר שהאיפה היוצאת רומזת לגלות עשרת השבטים, שהם שקועים בגלות ואינם במציאות של יציאה ממנה. שהרי זכריה עומד כבר בתחילת בניין בית שני, ויהודה ובנימין - לפחות חלקם - כבר יצאו מן הגלות. ומראה לו: זו "איפה" - מידה כנגד מידה. כשם שהאריכו ימים ברשעם, שהרי כל תקופת מלכות שומרון מאחרי מות שלמה הרשיעה ולא היה בה אפילו מלך אחד צדיק, כך יאריך להם הקב"ה בגלות ימים רבים. זו האיפה וזו המידה.
"זאת עינם בכל הארץ" - מבאר הרד"ק: האיפה שאתה רואה מלמדת שיש עין הרואה את מעשיהם, עיני ה' המשוטטות בכל הארץ.
המלבי"ם מסביר ש"זאת האיפה היוצאת" היא המידה היוצאת לדון אותם מידה כנגד מידה, והעונש יהיה לפי החטא וכפי מידתו. ושים לב: האיפה אינה יוצאת מן ההיכל. המגילה יצאה מן ההיכל, אבל האיפה, הבאה להעניש על עוונות אחרים, אינה יוצאת משם - לפי ששבועת שקר באה לפני המזבח, אבל בשאר עוונות לא היו באים לפני המזבח וההיכל. ולכן נאמר "זאת עינם בכל הארץ": העין המשגיחה על החטאים האלה אינה העין שבהיכל, אלא היא נובעת מעין ה' המתבונן בכל הארץ ורואה את חטאיהם, ועל חטא זה יקבלו איפה באיפה - מידה כנגד מידה.
וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה׃
תרגום יונתן מתרגם: "והא עממיא כלילין מגלן יתהון בכלילו" - שיבואו עמים ויגלו אותם בכלילות, ולכן היא נישאת כמו שהרוח נושאת אותה, "ואתו עממין אוחרנין ויתיבו באתרהון" - יבואו עמים אחרים וישבו במקומם. ועל מה? "על דהוו נסבין ויהבין במכילתא דשקרא" - על שהיו נושאים ונותנים באיפת שקר.
עניין איפת השקר הוא דבר שהתורה מזהירה עליו הרבה: "לא יהיה לך איפה ואיפה, אבן ואבן". התורה מזהירה את האדם להקפיד מאוד שמידותיו תהיינה מתוקנות. ואצל החכמים היה פיקוח שהיה עובר בחנויות לבדוק שהמידות נעשות כהוגן. שהרי אם מידת ה"ליטר" של אדם היא 900 סמ"ק, הוא גונב מכל לקוח 100 סמ"ק; ואם אבן המשקולת היא 950 גרם, הוא מרוויח מכל אחד 50 גרם, כיוון שהוא מוכר לו פחות. גם היום יש ממונים על כיול תחנות הדלק, ההולכים ומודדים שצורת המדידה בתדלוק נכונה - שלא יכניסו אוויר או מים, ושהמחוג לא ירוץ מהר מדי. תמיד היה צורך בממונים שתפקידם לוודא שהמידות מדויקות.
הרד"ק ממשיך בקו שלו שמדובר בעשרת השבטים. כיכר העופרת היא משקולת - כשם שהדייג מכביד את חכתו בעופרת, וכשם שהיו שמים עופרת ברשת כדי שתרד למטה. העופרת נועדה להכביד. והאישה היושבת בתוך האיפה הם עשרת השבטים, שהם כאישה שעזבה את בעלה, והיא יושבת בתוך האיפה - במקום שבו קלקלה, באיפה ואיפה. ומאחר שכך, יש כיכר עופרת שמשקיעה אותה ואינה מניחה לה לצאת בשעה שיהודה ובנימין יוצאים להיגאל בבית שני. הם נשארים שקועים שם, כאילו שם להם הקב"ה משקולת שתשקיעם בגולה.
וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ׃
המלבי"ם מבאר שפתרון המראה נמצא בפסוק זה: האישה היושבת בתוך האיפה היא הרשעה, המתגלה בדמות אישה. והרשעה יושבת בתוך האיפה, כביכול לומר שהיא בעצמה מענישה את הרשע. שהרי האיפה היא העונש הנמדד על פי המעשים, ומי היושב בה? הרשע שעשית בעצמו. זוהי הרשעה היושבת בתוך האיפה - היא המודדת באיפה ובמידה את העונש המגיע לך על מה שעשית, והיא המענישה כראוי להם. וזו בחינת "תיסרך רעתך": הרעה שעשית, המסומלת כאן באישה, היא זו שמודדת לך מידה כנגד מידה. ועל ידי זה יתייראו מלעשות רע, כי רואה האדם שבדיוק כפי שעשה כך הוא מקבל את עונשו.
ומהי השלכת אבן העופרת אל פיה? הרשעה תובעת עונש. כתוב בספרים הקדושים שאין הקב"ה ותרן, ולמה? כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. כשם שבמלכות הארץ, כשמוגשת תביעה לבית המשפט, אין בית המשפט יכול להחליט באופן שרירותי שאינו רוצה לדון - ברגע שהדבר תואם את כל הפרמטרים של משפט, הוא חייב לדון. כך גם במלכותא דרקיעא: כשיש קטרוג, אין הקב"ה אומר "אנחנו יוצאים לפגרה לשנתיים ואיננו מקבלים קטרוגים". יש קטרוג - חייב להיות משפט.
וכשיש משפט צריך כנגדו סנגור, לימוד זכות על עם ישראל וסיבות שונות. ואם חלילה אין, ואין זכויות, מוכרח לבוא עונש. זה דומה למה שאנו יודעים, שלעיתים אין השופט יכול להכריע את גובה העונש: יש עבירות שבהן קבע המחוקק סכום או תקופת מינימום, ואין הוא יכול להתחשב בנסיבות ולהפחית שנים. אם הכריע שנעשתה עבירה פלונית, חייב העונש להיות עשר שנות מאסר או קנס מסוים, ואינו יכול פחות. כך גם בדיני שמים: מרגע שיש קטרוג ואין סנגוריה שתצליח להסירו, מוכרח לבוא עונש, ואין מי שישתיק את פי המקטרג.
אנו מתפללים "חתום פי שטן", ויש גורסים "חסום פי שטן" - שהקב"ה יסתום את פיו שלא יוכל לקטרג. וכיצד חוסמים את פיו? על ידי זכויות, על ידי תשובה, על ידי תיקון דרכינו. אי אפשר לחסום את פיו סתם; חייבת להיות סיבה אמיתית לסתום את פי השטן. וכאן, האישה המסמלת את הרשעה יושבת בתוך האיפה ומענישה אותם איפה באיפה, מידה כנגד מידה. כשעם ישראל רואים זאת ומכירים בו כדין שמים - יחדל הרשע, שכן כשאדם רואה שהוא מקבל בדיוק כפי מעשיו, הדבר מעוררו לתשובה. וכשהוא מתעורר לתשובה - נסתם פי המקטרג. וזהו, אומר המלבי"ם, מה שראה את העופרת מושלכת אל פיה של הרשעה: העופרת שבפיה היא כסתימת הפה, שלא תמשיך לקטרג. עם ישראל עושים תשובה ומתקנים את דרכם - "ועולתה תקפוץ פיה".
וחז"ל מן הפסוקים האלה דרשו את העניין של אנשי כנסת הגדולה, שהכניסו את יצר הרע לתוך דוד של עופרת, ומשם לא היה נשמע קולו.
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם׃
מדוע דווקא שתי נשים? אומר רש"י: לפי שתמיד המצֵרים לנו באו בזוגות, ודברים רעים באים בזוגות. וכן מובא במדרש תהילים, שהללו ששעבדו בישראל כפולות היו: בבל וכשדים, מדי ופרס, אנטיוכוס ומוקדון, אדום וישמעאל. וכך גם ייסד הקליר בפיוטיו "רביעית שהיא שמינית" - שאמנם זו הגלות הרביעית, אבל בפועל היא שמינית, שכן כל גלות כפולה היא, ובכל גלות היו שניים שהצרו לנו, ונמצאו הארבע נעשות שמונה.
בפרק זה מראה הקב"ה לזכריה שני מראות של פורענות. הראשון - מגילה עפה כמידת פתח ההיכל (או כמידת האולם לפי הרד"ק), ובה כתובות כל שבועות האלה והשקר שנשבעו בבית המקדש; היא יוצאת מן ההיכל להיפרע מן הגנב ומן הנשבע לשקר, ולנה בביתו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו - בבחינת "תיסרך רעתך", שהעבירה עצמה יוצרת את המשחית הנפרע מבעליה. המראה השני - האיפה, העונש הבא במידה מדויקת, מידה כנגד מידה, שאינו יוצא מן ההיכל אלא מעין ה' המשוטטת בכל הארץ. בתוכה יושבת "הרשעה", היא הרעה עצמה המודדת לאדם כמעשיו, ואבן העופרת המושלכת אל פיה מלמדת שכאשר עם ישראל מכירים בדין ושבים בתשובה, נסתם פי המקטרג. ומכאן מוסר גדול: לדקדק בשבועות ובמידות ובמשקלות, ולדעת שכל מעשה חוזר אל עושהו באיפה מדויקת - ושהדרך היחידה לחסום את פי המקטרג היא תיקון המעשים ותשובה.