פרק ד' בזכריה פותח בהערה של המלאך את הנביא משנתו. המלבי"ם מסביר שהנביא לא הבין את המראה הקודם, ולא ירד לסוף כוונת הדברים במה שנאמר לו "הנני מפתח פיתוחה בשבעה עיניים" - ובעקבות זה נפל בשינה ותרדמה. השינה והתרדמה באות לרמז שהדבר כוסה ממנו: הוא כישן, אינו מבין את המסר ואינו יודע מה הדברים באים לבטא. לכן מגיע המלאך ומעיר אותו, ומראה לו מראה חדש - מראה שכולו פירוש למראה הראשון. כל מה שנראה כעת בעניין המנורה הוא ביאור למה שנאמר לו קודם על האבן והשבעה עיניים.
וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ׃
וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ׃
המלאך שואל "מה אתה רואה", כלומר: במה שתראה עכשיו יהיה לך פירוש למה שראית קודם. והנביא משיב: מנורת זהב, ועל ראשה - מעליה - מעין ספל גדול שממנו נמשך המעיין אל קני המנורה. "גולה" היא מלשון גולות מים, מעיינות שמהם מתגלים המים ויוצאים. על המנורה שבעה נרות, והם הבזיכים שלתוכם יוצקים את השמן ובתוכם ניצתת הפתילה. "שבעה ושבעה מוצקות" - לכל נר שבעה צינורות היוצקים לתוכו את השמן מן הגולה, מן המעיין שבכלי העליון. נמצא שבסך הכל ארבעים ותשעה צינורות מריקים אל שבעת הנרות.
המנורה מרמזת על אור השם המאיר לעולם כולו בכבודו, וכאשר יזרח כבוד השם - "והלכו כולם לאורו". היותה כולה שלמה וכולה זהב מלמדת שכבוד השם יתגלה בהוד והדר, לכבוד ולתפארת, בלא שום חיסרון. הגולה שעל ראשה מרמזת על המעיין העליון שממנו יריק הקדוש ברוך הוא ברכה ושפע אל שבעת הנרות, ושבעת הנרות הם שבע המידות העליונות שבאצילות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, שבהן מנהיג השם את עולמו. דרך המידות הללו הוא משגיח ומשפיע ומריק את השמן הטוב מן המעיין העליון, וזה כנגד הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן - השפע האלוקי היוצא מלמעלה להשקות את כל הגן למטה.
המלבי"m מבאר שכל אחת מן המידות כלולה משבע, ומכאן שבעה צינורות לכל נר. הדבר מובן מאליו לכל מי ששם לב לכוונות שמכוונים בספירת העומר: כשמדברים על ספירת החסד, היא עצמה מתפרטת לחסד שבחסד, גבורה שבחסד, תפארת שבחסד, נצח שבחסד, הוד שבחסד, יסוד שבחסד ומלכות שבחסד - שבע ספירות המרכיבות את החסד. ואחר כך גבורה: חסד שבגבורה, גבורה שבגבורה, תפארת שבגבורה, נצח שבגבורה, וכן הלאה בכל המידות, עד ארבעים ותשע. זהו בדיוק מה שאנו מכוונים בכל יום בספירת העומר. וכך כאן: כל נר הוא ספירה, והוא יונק משבע הספירות הפנימיות שבאותה ספירה.
בלשון המלבי"ם: כל אחת מן המידות כלולה מכולן - אם לחסד, אם לשבט, אם לרחמים. חסד הוא חסד, שבט הוא גבורה, ורחמים הם תפארת, שכן רחמים יש רק בדין, כפי שהסברנו פעם באריכות.
בזה מראה לו הקדוש ברוך הוא שלעתיד לבוא לא תמשול המערכת. גם המערכת היא כמנורה של שבעה נרות - שבעת כוכבי הלכת, שצ"ם חנכ"ל - שהם מאירים ומשפיעים ומורידים שפע. אלא שאותה מנורה אינה מנורה של זהב, היא פחותה במדרגתה, ואין גולה על ראשה. "גולה על ראשה" פירושה שהשגחת השם קרובה, כאן, צמודה. במנורת שצ"ם חנכ"ל אין גולה על ראשה, ולכן מקורה מקור אכזב והשמן על ראשה חסר - היפך הכתוב "ושמן על ראשה" - שכן היא רחוקה ממקור השפע. אבל לעתיד תאיר המנורה הטהורה, מנורה של זהב: השם יופיע בהיכל קודשו, יאיר וישפיע את שמן הקודש מלמעלה דרך הגולה, ויפתח את פיתוחיה - שבעה עיני השם, הם שבעת הנרות העליונים על האבן הראשה - והארץ תאיר מכבודם. על זה רצה לרמז לו בנבואה הקודמת, וכעת הוא מפרט.
וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ׃
"שניים זיתים" - שני אילנות זית שהזיתים גדלים בהם, אחד מימין הגולה ואחד משמאלה. הגולה, כאמור, היא החלק המשפיע את השמן אל הנרות. רש"י מסביר שצנתרות הזהב שיוזכרו בהמשך הן כמו עריבות, גיגיות של בית הבד, העומדות אצל הזיתים; ובמראה הזה מראים לו כיצד הזיתים נחבטים מאליהם לתוך הצנתרות, ושם הם מתחממים כמו במעטן שבו מתחממים הזיתים לפני הפקת השמן, ונעצרים בבית הבד, והשמן נופל אל הצנתרות, ומהצנתרות אל הגולה, ומהגולה אל המוצקות - הצינורות היוצקים את השמן אל הנרות. ארבעים ותשעה אלו, אומר רש"י, מרמזים לאור העתיד לבוא, שאור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים. עיקר הרעיון לפי רש"י הוא שהדברים קורים מאליהם: השמן נסחט מעצמו והזיתים יורדים מעצמם. המלבי"ם מפרש בפשטות: שני ענפי זית על המנורה סמוך לגולה, אחד מימין ואחד משמאל.
וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר, מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי׃
לפי רש"י השאלה היא: למה הזיתים נמסקים מאליהם והשמן בא מאליו אל המנורה? ולפי המלבי"ם זו שאלה כללית - עדיין איני מבין מה העניין הזה מרמז.
וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי׃
אומר לו המלאך: הרי גוף העניין - מנורה ושבעה נרות - הוא מדברים הנודעים לבאים בסוד השם, שהרי גם מנורת בית המקדש מרמזת לעניין שבע הספירות. והנביא משיב "לא אדוני", וכוונתו, מבאר המלבי"ם: אף שאני יודע את סוד המנורה - שהיא סוד שבע הספירות המריקות שפע ומאירות לעולם - איני יודע בפרטות מה אתה בא לרמז לי במנורה שאתה מראה לי כעת. על איזו תופעה, על איזה דבר עתידי מדובר כאן? זה אינו ברור לי.
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת׃
רש"י ממשיך בקו שפתח בו: כשם שהזיתים נמסקים מאליהם והשמן יורד מאליו, כך גם בניין הבית שאתם בונים עכשיו לא יהיה בחיל ולא בכוח, אלא כביכול ייעשה מאליו. ומהו "ברוחי"? אומר רש"י: אני אתן רוחי על דריווש, והוא יצווה לכם לבנות את הבית ויספק את כל צורכי הבניין משלו. אכן כתוב שהוא בעצמו נתן כסף רב לבניין הבית השני, ועזר להם בחיטים, ביין, בשמן ובעצים, כפי שלמדנו בספר עזרא - ולא תצטרכו לעזרת אדם. הכל "ברוחי", ברצוני, אומר השם יתברך, ובלא מאמץ גדול.
המלבי"ם לעומת זאת לוקח את הדברים על הגאולה העתידה. במנורה הזאת מרומזת ההבטחה שהבטיח השם לזרובבל: כאשר יביא את "עבדי צמח" - הוא המשיח, מנחם, שעתיד לבוא ולגאול את הגאולה העתידה - תהיה ההנהגה בלא אמצעים. האמצעים כיום הם כוכבי הלכת, שצ"ם חנכ"ל, המנהיגים את הבריאה; אבל כשיתגלה השם ו"נשגב ה' לבדו ביום ההוא", לא יהיו אמצעים, והקדוש ברוך הוא ינחה אותנו באופן ישיר, בלי מתווכים ובלי כוכבים הממצעים בינינו לבינו. ולא על ידי המערכת, שאז אדם צריך לפעול פעולות ולהתגבר בדרך הטבע - אלא הכל יהיה ברוחי.
ועוד: גם לא על ידי מלאכים. שהרי אף שאז ינהג בנס ולא בחיל, בדרך כלל עדיין נדרש כוח פנימי, שאין הנס שורה על דבר ריקן, כמו שנאמר "לך בכוחך זה והושעת את ישראל". אבל כאן "ברוחי" - רוח השם לבדה תנהיג את הכל, ויכול להיות נס אף על דבר ריקן, בלי הכנה כלל. וזהו הרמז שבמנורת הזהב ושבעת הנרות: אלו שבעה עיני השם שיפתח על אבן היסוד, אבן הראשה. לא יזדקקו עוד לשבע עיניים מגושמות שהן שבעת הכוכבים, אלא תהיה הנהגת השם רק דרך שבע הספירות העליונות - וזהו שראית בשפע הניגר ויורד מן הגולה ומשפיע כלפי מטה.
מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר, וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ׃
כאשר יצא זרובבל, ההר הגדול ייהפך למישור - שום דבר לא יעצור אותו. וכנגד מי הדברים אמורים? תרגום יונתן מתרגם: "מה את חשיבא מלכותא טפשתא קדם זרובבל, הלא כמישרא" - ומדבר על ביאת המשיח, "ויגלי ית משיחיה דאמיר שמיה מלקדמין וישלוט בכל מלכוותא". כשיבוא המשיח, גם המלכות הטיפשה, שחושבת את עצמה להר גדול, תהיה כלא כלום.
רש"י, וכן כיוונו של הרד"ק, מפרשים על בית שני. שהרי בתחילה, כשנתן כורש רשות, היו מעכבים: תתני פחת עבר נהרה ושתר בוזני וכנוותהון - הם וחבורתם, סנבלט וחבריו - כתבו שטנה ומנעו את בניין הבית, ובעקבות זה הייתה הפסקה בבנייה, כפי שלמדנו בספר עזרא ונחמיה. אומר להם הנביא: עכשיו שאני מסכים ונותן רשות על ידי דריווש שייבנה הבית - מי אתם, שרי עבר הנהר? מי אתם, סנבלט וחבריו, שתבואו למנוע ולבטל את המלאכה? עתה תהיו כמישור, אין לכם שום שררה וגדולה עליו.
ומהי "האבן הראשה"? רש"י מפרש שהאדריכל ייקח את אבן הבדיל בידו להיות אדריכל בראש הבונים, והם יבנו הכל כפי דברו, בבניין נאה ומפואר. האבן הזאת היא אבן המשקולת, מעין הפלס שבידי הבנאים היום: אבן שמחברים אותה לחוט ומורידים מלמעלה, ועל ידה יודעים אם הקיר ישר, ואף בונים את הקיר ישר מעיקרו, שהרי החוט נמשך תמיד ישר. "תשואות חן חן לה" - תשואות היא השמעת קול, כמו "תשואות מלאה עיר הומיה", קול שאון. כולם יישאו קול ויאמרו: חן חן, מה נאה הבניין הזה שנעשה על ידי אבן המשקולת, בניין מדויק ומפואר.
האבן עזרא מפרש "מי אתה הר הגדול" - שהנביא מדבר אל כל שר ומלך, ולא אל אדם מסוים, אלא אל כל מי שירצה למנוע. וזה קרוב יותר לכיוון תרגום יונתן, "מה את חשיבא מלכותא טפשתא", בלא לפרט איזו מלכות. המצודת דוד מסביר שמדובר בגוג ומגוג, ובגאולה העתידה: מי אתה גוג ומגוג, איזה כוח אתה חושב שיש לך לעמוד לפני מלך המשיח? תהיה למולו למישור, מלך המשיח ישטח אותך ולא יהיה בך כוח לעכב את הגאולה.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו: באחרית הימים, עד הקץ, אבן הראשה - היא אבן היסוד, האבן הראשית, אבן הפינה - תהיה טבועה בעומק הר המוריה, כביכול הר עומד מעליה. וזו המציאות היום: אבן היסוד שקועה שם למטה, יש עפר ומסגד מעליה. כשיגיע זמן הגאולה ירצו להוציא את האבן, ויקשה הדבר מפני שהיא שקועה. לכן מצווה הקדוש ברוך הוא את ההר שייהפך למישור, וממילא תתגלה האבן. וזהו: מי אתה ההר הגדול העומד לפני זרובבל ומעכב את הוצאת האבן הראשה? אני מצווה עליך - ולדעת המלבי"ם כפשוטו, הר ממש - שתהיה למישור כדי שאפשר יהיה להוציא משם את האבן.
"תשואות חן חן לה" - כולם ישמיעו קול חן על האבן, ותהיה לחן בעיני כולם. ולא כבבית שני, שהיה לחן רק בעיני חלקם: הזקנים שהכירו את הבית הראשון לא מצאו בו חן. בעיניהם זה היה בית מקדש עניים, כלל לא דומה למה שראו; ולא עוד אלא שחמישה דברים נחסרו בו, ואף מבחינה רוחנית היה נמוך יותר, והשכינה לא שרתה בו כמקדם. נמצא שלא היה חן בעיני כולם, אלא רק בעיני הצעירים שלא ראו את בית המקדש בתפארתו. אבל כאן נאמר "תשואות חן חן לה" - הבית השלישי ימצא חן בעיני כולם, ותהיה בו שמחה לכולם, ויראו ויגילו בבניינו.
וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר׃ יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה, וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם׃
ידי זרובבל יסדו את הבית הזה - מה שאתה רואה עכשיו הוא רק יסוד למה שיהיה לעתיד לבוא. אותה אבן של שבעה עיניים היא יסוד לבניין העתידי, שכן מה שנבנה עתה בבית שני אינו בניין גמור ומושלם: חסרו בו חמישה דברים והוא היה מוכן להיחרב, והוא רק יסוד והתחלה לבניין המושלם של אחרית הימים שראה יחזקאל בנבואתו. "וידיו תבצענה" - כשייבנה הבית השלישי יהיה כבר גמר הבניין. וכמו שאומרים חכמים, בנו את הבית השני מעין בניין שלמה ומעין בניין יחזקאל לעתיד, שהיה בניין ממוצע בין שניהם, לפי שהיה סוף לבית הראשון ותחילה לבית השלישי - כשם שאותה אבן מהווה יסוד לבית העתידי. "וידעת כי ה' צבאות שלחני אליכם".
המלבי"ם מבאר ש"תבצענה" הוא מלשון גמר וסיום. ומוסיף שאפשר לפרש שהכוונה גם על הבית שהוא בונה אז - ידיו תבצענה את הבית השני ולא את השלישי. ובלשון זה מדויק יותר, שהרי אילו מדובר בבית השלישי היה צריך לומר "תשלמנה", כפי שהוא מבאר בפירושו לישעיה פרק ל"ח שזהו הביטוי המתאים יותר.
כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת, וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה, עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ׃
היום הוא "יום קטנות": הבניין נראה קטן בעיניהם והם בזים לו בלבם, כביכול אומרים "זה בית המקדש?". אומר הנביא: מי שבז עכשיו ליום הקטנות - הוא ישמח לעתיד. אז יראו את שבעת העיניים שנחקקו על האבן, כמו שראינו "על אבן אחת שבעה עיניים, הנני מפתח פיתוחה". כיום הרמז הוא לשבעה דברים מגושמים - שבעת כוכבי הלכת, ההשפעות המגושמות דרך הכוכבים. אבל אז יראו שהשבעה החקוקים באבן הם עיני השם, לא עיני הכוכבים והמזלות; עיני השם בלא אמצעים, באופן ישיר, המשוטטים בכל הארץ - השגחה ניסית, השגחה פרטית.
וזהו הביאור למה שראה במנורה: שבעה נרות מרמזים על שבעת נרות הזהב. שהרי אמרנו שגם ההשגחה המגושמת דרך הכוכבים היא מנורה - אבל לא של זהב. עתה מתבארת לו המנורה של זהב: השם יפתח את פיתוחה של אבן הראשה, זה בית המקדש של העתיד, וישכון בו בקביעות, וישגיח בשבע עיניים עליונות שהן שבע המידות והספירות, וישגיח על עמו. ומי שבז לבית המקדש השני - ישמח לעתיד לבוא, כי עכשיו באמת יום קטנות הוא, ההשגחה היא רק על ידי הכוכבים ולא השגחה ישירה, אין זו מנורה של זהב; לכן הוא בז, שרואה שאין זה מה שהיה. אבל לעתיד יראה את האבן הבדיל, את אבן הראשה בשבעה עיניים, ויראה את ההשגחה הישירה של השם - וישמח. "בז", מבאר המלבי"ם, הוא כמו "טח", מלשון "טחו מראות עיניהם".
הרד"ק מבאר שהאבן הבדיל היא אבן המשקולת שביד הבנאי ליישר את הבניין. והלשון "האבן הבדיל" לכאורה תמוהה, ומסביר הרד"ק שחסר הנסמך, כאילו כתוב "האבן, אבן הבדיל".
וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו, מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶּה עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ׃ וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו, מַה שְׁתֵּי שִׁבְּלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב׃
לאחר שנתבאר לו מראה המנורה ושבעת הנרות, שואל הנביא על פרטים נוספים: על מה מרמזים שני הזיתים? מסביר המלבי"ם שהזיתים מתחילים בשווה עם המנורה משני צדדיה, וראשי הענפים מגיעים עד הגולה אשר על ראשה - כך שהם משני צידי המנורה וגם משני צידי הגולה. מי ששם לב, בסמל מדינת ישראל מציירים מנורה ושני ענפי זית מן הצדדים, וזה מבוסס על המראה הנבואי הזה.
אלא שכמו תמיד, כשרוצים כאן לבטא משהו ומתבססים על המקורות, מסירים את החלק הרוחני. "שלח את עמי" - איפה "ויעבדוני"? גילחו אותו, הסירו. "בית יעקב לכו ונלכה" - תנועת הביל"ויים; ומה עם "באור ה'"? גזרו והסירו. לכו ונלכה - לאן? כך גם כאן: השאירו את שני הזיתים מן הצדדים, אבל את החלק המשפיע, שהוא העיקר - הגולה שעל ראשה, הנהר היוצא מעדן, החלק הרוחני המריק שפעו אל שבעת הנרות - את זה מחקו מן התמונה. אין חלק עליון משפיע; יש רק מנורה וזיתים משני הצדדים. איני יודע אם לכך התכוונו, אבל זו התוצאה בפועל.
ומהן צנתרות הזהב? לא כרש"י שפירש גיגיות, אלא המלבי"ם מפרש שהצנתרות הן כצינורות, שבהם מגיר ומשפיע את השמן הבא מן הזיתים אל הגולה. נמצא שהשמן משפיע מן הענפים אל הגולה, שהיא הכלי העליון, כעין עין הכד - מעיין השופע ומריק את שמנו לתוך המנורה. "ביד שני הצנתרות" נמצאות שתי שיבולי זיתים, כלומר זיתים הגדלים באשכול כשיבולת; לכל צינור המריק אל הגולה הייתה שיבולת, קבוצת זיתים המשפיעה אליו, והשמן הנסחט מן השיבולת הולך דרך הצינורות אל הגולה.
הזיתים והשיבולים, אומר המלבי"ם, לא היו של זהב אלא עץ זית ממש; רק הצינורות היו של זהב. והשמן היוצא דרך הצנתר אל הגולה נראה כזהב, ולכן נאמר "המריקים מעליהם הזהב" - שהוא ניכר כזהב. ומדוע כך? לפי ששני הזיתים הללו הם בני אדם: כהן גדול ומלך. לכן אינו מצייר אותם בזהב אלא כעץ זית, שהאדם נמשל לעץ - "כי האדם עץ השדה". אבל השפע הנוזל ויורד על ידי מעשיהם אל הגולה דרך צינורות הזהב מריק זהב, שבזה הם מושכים את הרצון והשפע האלוקי הנמשל לזהב. ולכן ממשיך הנביא בדמות זו של זהב היורד ומשפיע מן הצנתרות העליונים, מן הזיתים מטה אל תוך הגולה, שהיא המעיין והכלי המשפיע משם אל המנורה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי׃ וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ׃
נזכיר לסיום את דברי הרד"ק. הוא פותח ואומר שעניין שני הזיתים, שני השיבולים ושתי הצנתרות לא נתפרש לאיזה עניין היו משל, ואחר כך מבאר לפי שיטתו: הזיתים הם משל לזרובבל ויהושע, שני המשפיעים המנהיגים את העם. שתי השיבולים היוצאות מהם הן משל למעשיהם - שהם כענפים הנותנים שפע טוב, והם שהתחילו לבנות את בית המקדש. ושתי הצנתרות הן משל לנחמיה ועזרא שבאו אחריהם. ועל ידי ארבעתם - זרובבל ויהושע שהם השיבולים, ונחמיה ועזרא שהם צנתרות הזהב - יצאה אורה וטובה לישראל, והיא המנורה המאירה, זה הבית השני שחזר ונבנה באותו זמן.