פרק ג' בספר זכריה הוא מראה נבואי שלם: הנביא רואה את יהושע הכהן הגדול עומד לדין לפני מלאך ה', והשטן עומד לקטרג עליו. מתוך המראה הזה נפתחת יריעה רחבה: קטרוג על הכהן הגדול ועל בניו, הצלה מכבשן האש, הסרת הבגדים הצואים והלבשת מחלצות, הבטחה על עתיד הכהונה ועל ביאת "עבדי צמח", ולבסוף חזון על אבן הראשה ועל שבעת העיניים. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר בעקבות המלבי"ם, ובצירוף דברי רש"י, האבן עזרא והאברבנאל.
המראה: יהושע עומד לדין והשטן על ימינו
וַיַּרְאֵנִי אֶת־יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה' וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל־יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ׃
"ויראני" - כותב האבן עזרא: כדרך מראות הלילה. מדובר כאן במבט נבואי. הנביא רואה את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה', ומנגד רואה שיש עליו קטרוג: השטן עומד על ימינו לשטנו.
מיהו אותו שטן? חז"ל דרשו - ונרחיב בהמשך - שבניו של יהושע היו נשואים לנשים נוכריות, וזה היה הפגם שבגללו קטרגו עליו. האבן עזרא מפרש לפי פשוטו של מקרא ש"שטן" כאן פירושו אויב ומציק, כמו "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד". כלומר: האויבים שהפריעו לבניין בית המקדש. שהרי אם ייבנה הבית, יהושע ישמש בו ככהן גדול, ומי שהתנגד לכך היו סנבלט וצרי יהודה, שכתבו שטנה ועיכבו את הבנייה. לפי הפשט, "השטן עומד על ימינו לשטנו" הם סנבלט וחבריו שמנעו את בניין הבית.
המלבי"ם מסביר שהנביא רואה בנבואה את יהושע עומד למשפט על מעשיו, והמקטרג עומד על ימינו. והדבר תמוה: הרי הסנגור עומד לימין, ואילו השטן, כוח הדין וכוח הטומאה, הוא בחינת שמאל. כיצד עבר השטן לצד ימין? מבאר המלבי"ם ביאור נפלא: הנידון עומד במשפט מול השופט, פנים אל פנים. הקטגור עומד לשמאלו של השופט, וכיוון שהנידון עומד ממולו, הרי שמאלו של השופט הוא ימינו של הנידון. לכן מדויק לומר "והשטן עומד על ימינו לשטנו" - על ימינו של יהושע העומד לדין.
ומה היה הדין? אומר המלבי"ם שהיו כאן שני עניינים. הדין הראשון היה על עצמו: היה עליו קטרוג בשעה שהשליכו אותו לכבשן האש, והוא עמד לדין האם ראוי שייעשה לו נס על ידי המלאך או לא. זה מה שאנו רואים כאן: השטן עומד ומקטרג לומר שאין יהושע ראוי שייעשה לו נס וייצל מן הכבשן.
גערת ה' בשטן - "אוד מוצל מאש"
וַיֹּאמֶר ה' אֶל־הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ׃
לפי הקו של האבן עזרא, שהשטן הוא סנבלט וחבריו המשטינים על בניין הבית, פירוש הפסוק: ה' יסיר כל שוטן שלא ייבנה הבית, ואז ייבנה הבית במהרה. "הלוא זה אוד מוצל מאש" - כביכול די להם ליהושע ולנלווים אליו בצער שעברו, שניצלו מן הגלות. האש כאן מבטאת צער ונזק, והנה הוא ניצל ממנה ולא הזיקה לו. אם כן כיצד אתה בא עתה להשטין ולמנוע ממנו את בניין הבית? יש כאן מעין תפילה וגערה בשטן, שהקדוש ברוך הוא גוער בהם כדי לבטל את פעולתם.
המלבי"ם מסביר שהנביא שומע כיצד הקדוש ברוך הוא, בעל הרחמים, אומר לשטן שייגער בו משני טעמים. האחד: "יגער ה' בך השטן" - מצד שם הוי"ה שהוא מידת הרחמים. ולכן לא נאמר "גוער אני בך" אלא "יגער ה'", לרמוז שהגערה באה מצד שם הרחמים, שדרכו להטות את הבריות לזכות ולדון אותם בחסד. והשני: "ויגער ה' בך הבוחר בירושלים" - מצד שה' בוחר בירושלים ובשבט הכהונה, ראוי שיציל את הכהן הגדול שאבותיו שימשו בבית המקדש. בזה נקבע שהוא ראוי לנס.
ועל כך נאמר "הלוא זה אוד מוצל מאש": אף שאינו ראוי להצלה מוחלטת כחנניה מישאל ועזריה, שלא שלטה בהם האש כלל ואפילו לא בבגדיהם, ואילו ביהושע נחרכו שולי בגדיו - מכל מקום הוא "אוד", מקל או גחלת שהאש שלטה בו מעט בלבד. די בזכות זו שה' בוחר בירושלים ובאבותיו ששימשו לפניו, כדי שיהיה אוד מוצל מאש: נחרך מעט אך לא כילתה אותו האש.
הבגדים הצואים
וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ׃
מה הם הבגדים הצואים? האבן עזרא מביא שאחד מבניו של יהושע היה חתנו של סנבלט - אותו סנבלט שהשטין על בניין ירושלים - אך הוא דוחה זאת וכותב: "וזה העוון אינו על יהושע כי לא היה זה בימיו". קשה לו לקבל שתובעים את יהושע על מה שעתיד לקרות בדור שאחריו. לכן הוא מפרש אחרת: "בגדים צואים" פירושו שלא היו ליהושע בגדי כבוד ותפארת. וברור שזו מטאפורה גם לשאר הפירושים; אין הכוונה שבגדו היה מטונף ממש.
ומהי המטאפורה? באותו זמן היה להם מזבח בלבד, ועליו הקריבו עולות, אך לא היה בית, ולא פרוכת, ולא כפורת, ולא מזבח הזהב ולא בגדי זהב, שהרי עדיין לא נבנה המקדש. והדין הוא שמותר להקריב על גבי המזבח אף שאין בית, כדברי הגמרא. נמצא שהכהן הגדול עומד לשרת בהקרבה על המזבח בחוסר כבוד, בלי כבוד עבודת המקדש כראוי, וזהו "לבוש בגדים צואים" - חוסר הכבוד בא לידי ביטוי בבגדים הצואים.
המלבי"ם ממשיך בקו שהתחיל בו: זהו הדין השני שהיה על יהושע - אם ישמש בכהונה גדולה, כיוון שבניו נשאו נשים נוכריות. והאבן עזרא הקשה שזה היה רק בדור שאחריו, אך המלבי"ם אינו תמה: מה שנזכר בנחמיה שנמצאו מבני אלישיב - שהם מבני יהושע - שנשאו נשים נוכריות, פירושו שכבר נשאו אותן מימים רבים, עוד בזמנו של יהושע. הדבר כתוב לאחר מכן אך מתאר מה שהיה קודם לכן. ובזה מיושבת קושיית האבן עזרא.
וזה המשל של הבגדים הצואים: במקום בגדי כהונה הוא לובש בגדים המורים על העוונות. ולכן גם בהמשך נשרפו בגדיו: הוא עצמו היה ראוי לנס וניצל מכבשן האש, אבל הבגדים, שהם סמל לעוונות, לא היו ראויים לנס, ולכן נשרפו.
הגמרא בסנהדרין: אחאב וצדקיהו וכבשן האש
רש"י מביא כאן את הגמרא במסכת סנהדרין דף צ"ג. הארכנו בסוגיה זו בלימוד שלנו על עין יעקב, וכאן נגרוס את עיקרה כדי להיכנס לעניין. נאמר: "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הניבאים לכם בשמי לשקר", וכתיב "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמור" - מי שירצה לקלל את חברו יאמר: "ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש". ושואלת הגמרא: "אשר שרפם" לא נאמר אלא "אשר קלם". אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מלמד שעשאן כקליות - שהיו קלויים ושרופים מבחוץ, אף שמבפנים לא נשרפו לגמרי.
ועל מה נענשו? "יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם". ומעשה שהיה כך היה: הלכו אצל בתו של נבוכדנצר. אחאב אמר לה: כה אמר ה', השמיעי אל צדקיה - כלומר תיבעלי לו. וצדקיה אמר לה: כה אמר ה', השמיעי אל אחאב. יד רוחצת יד, כדי שתזנה עם שניהם. הלכה וסיפרה לאביה. אמר לה: אלוהיהם של אלה שונא זימה הוא, היתכן שיאמרו לך כדבר הזה ועוד בשם ה'? כשיבואו אלייך שלחי אותם אליי. וכך עשתה.
שאל אותם נבוכדנצר: מי אמר לכם? אמרו לו: הקדוש ברוך הוא, נביאים אנחנו. אמר להם: הרי את חנניה מישאל ועזריה שאלתי ואמרו לי שאסור. אמרו לו: "גברא אגברא קא רמית?" - אף אנו נביאים כמותם; להם לא נאמר, לנו נאמר. ובאמת, בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו: הם היו מושחתים, ולכן ניתן להם ציווי של השחתה. אמר להם: אני רוצה לבדוק אתכם כדרך שבדוקים אצלי חנניה מישאל ועזריה - בטמפרטורות גבוהות. הם עברו בדיקה ויצאו צדיקים, נראה אם גם אתם תצאו. אמרו לו: הם היו שלושה ואנו שניים, אין לנו די זכויות. אמר להם: בחרו לכם שלישי. אמרו: יהושע הכהן הגדול יהיה השלישי - והיו בטוחים שזכותו הגדולה תגן עליהם.
הורידום לכבשן האש. הם נשרפו, ויהושע - "איחרוכו מאניה", נחרכו בגדיו, שנאמר "ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה'" וכתיב "ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך". שאל אותו נבוכדנצר לאחר מעשה: יודע אני שצדיק אתה, מדוע פגעה בך האש מעט, והרי בחנניה מישאל ועזריה לא פגעה כלל? אמר לו: הם היו שלושה ואני אחד. אמר לו: והרי אברהם יחיד היה וניצל! (וכבר שאלנו שם בסוגיה: מדוע לא השיב כך מראש לאותם שניים? והתשובה: הם השוו עצמם לחנניה מישאל ועזריה ולא לאברהם. לו היו אומרים שהם כאברהם - הייתה תשובתו במקומה; אך הם טענו שאינם פחות מחנניה מישאל ועזריה, ולכן ביקשו להוסיף להם אחד.) השיב לו יהושע: אינו דומה, שם לא היו רשעים עמו ולא ניתנה רשות לאש, מראש צוננה הכבשן; אך כאן היו רשעים עמי, והאש הייתה צריכה לשרוף אותם ולשמור עליי, ולכן חרכה גם את בגדיי. אומרת הגמרא: היינו דאמרי אינשי - "תרי אודי יבישי וחד רטיבא, אוקדן יבישי לרטיבא": שני עצים יבשים ואחד לח, היבשים מדליקים אף את הלח. כך אחזה האש גם ביהושע.
ושואלת הגמרא: מפני מה נענש באמת? שהרי התשובה שהשיב לנבוכדנצר אינה עיקר הדבר. אמר רב פפא: מפני שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן, שנאמר "ויהושע היה לבוש בגדים צואים". וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהן. עד כאן דברי הגמרא בסנהדרין צ"ג.
הסרת הבגדים והלבשת מחלצות
וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל־הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֺנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת׃
המלאך אומר לאותם הממונים תחתיו, שתפקידם להעביר פשע ולכפר חטאת: הסירו מעליו את הפשע ואת החטאת שהם הבגדים הצואים - כלומר שלא יישא עונש בעוון בניו שקלקלו. ומוסיף המלבי"ם אפשרות נוספת: הסרת הבגדים הצואים מורה שגם בניו גירשו את נשותיהם הנוכריות ותיקנו את מעשיהם, ואז יש כאן הסרה ממש.
ואז מתבאר הנמשל: "ראה העברתי מעליך עוונך" - העוונות שהם עליך מבחוץ, על ידי הבנים, בדומה לבגדים שהם מבחוץ, אותם אני מעביר מעליך. "והלבש אותך מחלצות" - תלבש בגדים נקיים, כלומר זכויות תחתיהם. כשם שהעוונות הם בגדים צואים, כך המצוות הן מחלצות, בגדים יפים ונקיים.
וכבר דיברנו כמה פעמים שעניין שמירת המצוות והזכויות בא לידי ביטוי למעלה בבגדים נקיים ומבהיקים, וזהו "חלוקא דרבנן" שמזכיר הזוהר: מי שסיגל לעצמו מצוות, יש לו למעלה חלוקא דרבנן. ומי שלא - כפי שדיברנו, נגלה בחלום ורואים אותו ערום או בבגדים קרועים, סימן שחסרות לו מצוות ועדיין לא סיגל די. הבגדים מלוכלכים וצואים, כי המצוות באות לידי ביטוי בעניין הבגדים.
הצניף הטהור
וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל־רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל־רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד׃
כאשר הנביא רואה שהועברו פשעיו, הוא מבקש בעבורו שישימו צניף טהור על ראשו - שישוב אל מעלת הכהונה הגדולה, שהרי המצנפת היא סימן הכהונה הגדולה. ואומר הנביא: דבריי התקבלו, "וישימו הצניף הטהור על ראשו", וגם הלבישוהו את שאר בגדי הכהן הגדול. "ומלאך ה' עומד" - כל זה נעשה בעוד מלאך ה' עומד שם.
ההתראה וההבטחה: "ונתתי לך מהלכים"
וַיָּעַד מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר׃
אותו מלאך ה' שעמד בפסוק הקודם מעיד עתה ומתרה ביהושע בשם ה'.
כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם־בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת־מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם־אַתָּה תָּדִין אֶת־בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת־חֲצֵרָי וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה׃
"אם בדרכיי תלך" - שיתנהג במידותיו של הקדוש ברוך הוא, כדרשת חז"ל על "והלכת בדרכיו": מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. "ואם את משמרתי תשמור" - משמרת תורת ה' ומצוותיו. "וגם אתה תדין את ביתי" - שתשגיח על עבודת הבית ועל דיני הקורבנות שייעשו כהוגן. "וגם תשמור את חצריי" - חצרות המקדש, להשגיח על כל שאר ענייני משמרת הבית בכל פרטיו, ולא רק על הקורבנות.
ובשכר זה: "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". תרגום יונתן מפרש שיקום לתחיית המתים: בשעה שרבים יהיו "עומדים", היינו נשארים במצב סטטי בקברם, אתה תהיה מהלך וקם לתחייה. אך המלבי"ם מסביר אחרת: אף שהכוהנים בזמן הזה הם בני אדם, שוכני בתי חומר בעלי גוף גשמי, ומדרגתם שפלה ממדרגת המלאכים - מבטיח לו הקדוש ברוך הוא הבטחה עתידית, שממנו יצא חוטר לעתיד לבוא, כוהנים שישמשו בבית השלישי ויהיו קדושים כמלאכים.
ומיהם "העומדים"? אלו המלאכים, שהם במצב סטטי. אצל האדם יש עליות וירידות, יש התעלות בעבודת ה' ויש נפילה, אבל המלאכים קבועים. נאמר בהם "ורגליהם רגל ישרה", ואומר התרגום והמדרש שאין להם "קפיצין" - אין למלאכים את החלק המפרק והגמיש של הרגל המתקפל. הם עומדים באופן קבוע, ומי שכך מציאותו אינו יכול ללכת, כלומר אין אצלו מציאות של התקדמות רוחנית; זו רק אצל האדם. אומר לו הקדוש ברוך הוא: יהיה לך מהלכים בין המלאכים הנצחיים העומדים לפני ה', ובניך יתהלכו עמהם בחייהם - וזה יהיה בבית השלישי.
נבואה כללית על זרע הכהונה
אומר המלבי"ם שהנבואה הזאת, מלבד היותה נבואה פרטית על יהושע, היא גם כללית על כל זרעו, על כלל הכוהנים עד הבית השלישי. ומצד זה רואה הנביא את "יהושע", היינו את זרעו הנקרא על שמו, שלפעמים יעמדו במשפט והשטן יקטרג עליהם שיישרפו באש. מתי? בזמן השמד בימי אנטיוכוס, כשרצה לכלות את כוהני ה'; ואז גער ה' בשטן והיו כאוד מוצל מאש. ולפעמים כבזמן החשמונאים, שניצלו בנס בהשגחת ה' כאוד מוצל מאש; וגם אז היה קטרוג על כהונתם וה' מחל על עוונה והלבישם מחלצות.
ובפרט לפי מה שכותב האברבנאל, שהבגדים הצואים מרמזים על דור החשמונאים. שם היה פגם בכהונה: הם לקחו לעצמם את המלוכה שלא כדין, שהרי המלוכה ניתנה לזרע יהודה. ואריסטובלוס והורקנוס נלחמו זה בזה, ובסופו של דבר לא נותר מהם מאומה. הגמרא אומרת: כל האומר "מבית חשמונאי קאתינא" - עבד הוא. הורדוס, שהיה עבד לבית חשמונאי, הרג את כל בני חשמונאי וקם למלוך. ומדוע באה עליהם הצרה הנוראה הזאת, על אותם שהביאו ישועה גדולה לישראל, עד שלא נשאר מהם שם ושארית? מפני שנכנסו למקום שלא היו צריכים להיכנס אליו. תפקידכם הוא הכהונה, משרתי בית ה'; ואילו הם אמרו: הישועה באה על ידינו, המלוכה כבר בידינו, נוותר עליה? ולקחו לעצמם מלוכה שלא כדין.
ונראה מה קרה למלך שלקח לעצמו כהונה שלא כדין: עוזיהו המלך שהלך להקטיר - חמת ה' פרצה בו והצרעת פרחה במצחו, וישב בבית החופשית מגורש ממלכותו, מחוץ לעיר ליד בית הקברות. לכל אחד יש תפקיד ויעוד משלו. אתם הכוהנים - יעודכם גבוה מאוד, לשרת בבית ה'.
אומר האברבנאל: הלכו הכוהנים ולקחו לעצמם בגדי מלוכה, עטו בגד שאינו ראוי להם, ואלו הם הבגדים הצואים - בגדי מלכות שאינם נאותים לכהן גדול המשרת בהיכל ה'. והקדוש ברוך הוא העביר אותם מעליהם בימי הורדוס, ואז סרה מהם גאוות המלוכה וגסות הרוח. וזהו הרמז בצניף הטהור שיושם על ראשם, שהרי המצנפת מכפרת על גסות הרוח - שלא תהיה עליהם עטרת מלוכה אלא רק עטרת הכהונה שהיא המצנפת. ומבטיח לו שלעתיד יהיו לו בנים המהלכים בין המלאכים בבית עולמים, ולא כהיום, אלא לעתיד לבוא יהיו לו בנים שקולים כמלאכים.
"אנשי מופת" ו"עבדי צמח"
שְׁמַע־נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ כִּי־אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה כִּי־הִנְנִי מֵבִיא אֶת־עַבְדִּי צֶמַח׃
מי הם "רעיך"? רש"י מביא את דברי חז"ל שהם חנניה מישאל ועזריה. והם "אנשי מופת" - אנשים שנעשו להם ניסים ומופתים, "גברין כשרין דמעבד להון ניסין", שאף הם היו אודים מוצלים מאש. ואדרבה, אצלם הנס היה גדול יותר, שהרי ביהושע פגעה האש מעט, כ"אוד", ואילו בהם לא פגעה כלל.
"הנני מביא את עבדי צמח" - מפרש רש"י שזהו זרובבל, פחת יהודה (מלשון "פחה"), שהוא עדיין קטן בחצר המלך, ואני אצמיח לו גדולה ואתן אותו לחן בעיני המלך, והמלך ימלא שאלתו ויבנה את העיר, כמפורש בספר עזרא: "דברי נחמיה בן חכליה". ומה הקשר בין זרובבל לנחמיה? כך דרשו חז"ל: זרובבל הוא נחמיה. נמצא שזרובבל, הקטן עתה, יגדל ויהיה האדריכל של הגאולה יחד עם עזרא; נחמיה ועזרא שניהם היו הגואלים בשיבת ציון של בית שני.
עם זאת חשוב להדגיש את דברי האברבנאל. הוא מביא את דברי חז"ל, וכן מופיע במדרשי הגניזה בספר זרובבל, שזרובבל היה קטן בחצר המלך ואחר כך נשא חן בעיניו עד שנתן לו רשות לעלות ולבנות את חומות ירושלים, והוא נחמיה בן חכליה - ואומר על זה האברבנאל ש"דרך דרש הוא", ואינו פשוטו של מקרא. והרבה פעמים כשחז"ל אומרים "פלוני הוא אלמוני" אין כוונתם שהוא הוא ממש, אלא בשני היבטים: אם מדובר במרחק של דורות, זה יכול להתפרש כגלגול; ולעיתים לאו דווקא גלגול אלא אותו שורש נשמה, ששניהם פעלו אותה פעולה ותיקונם שווה. כשאומרים "הוא בלעם הוא כושן רשעתיים", הכוונה שלשניהם הייתה אותה פעולה בעולם - שניהם ביקשו להשמיד את ישראל.
ואדרבה, אם נרצה להיצמד לפשט - ושימו לב לכלל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אפשר לדרוש דרשות מעבר לפשט אבל את הפשט צריך להשאיר כפשוטו - מביא האברבנאל מקרא מלא בסוף עזרא, הוא ספר נחמיה פרק י"ב פסוק מ"ז: "וכל ישראל בימי זרובבל ובימי נחמיה". מפורש כאן שהיו שני אנשים שונים. ומה שאמרו חז"ל "זרובבל הוא נחמיה" - כוונתם בדרך דרש, לפי הדרכים שביארנו.
המלבי"ם מסביר שכאן מבאר לו הכתוב מתי יהיו לו בנים המהלכים בין העומדים הנצחיים, כלומר בין המלאכים: מתי ייבנה הבית השלישי - לימות המשיח. ומי הם "רעיך היושבים לפניך"? לפי המלבי"ם, תלמידי חכמים שהם תלמידיו, שהם אנשי מופת וראויים לנבואה; ומזכיר גם את דברי חז"ל שהם חנניה מישאל ועזריה.
"הנני מביא את עבדי צמח" - באחרית הימים אביא את מלך המשיח. ולמה נקרא "צמח"? לרמוז שעתה הוא כחוטר ישי הנעלם. חוטר ישי הוא הצמיחה היוצאת מן העץ, ממנו צומח הענף - היא מלכות בית דוד. ועתה החוטר נכרת וטמון בארץ, ואומר הקדוש ברוך הוא: אני אצמיח אותו. וזהו שאנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח": הצמח עדיין טמון באדמה, ואנו מבקשים שה' יצמיחנו.
ועל זה רומז השם "זרובבל": נזרע בבבל, כזרע בארץ שממנו יצמח בבוא הגאולה. חז"ל דרשו "זרובבל" מלשון שזורו בבבל, מלשון פיזור, כלשון "לא זורו ולא חובשו", שהיו זורים סממנים לרפואה על הפצע. אך המלבי"ם מסביר שזה בא לרמז גם על "זרע בבל", לומר לך שמן הזרע הזה יצמח חוטר ישי. והאבן עזרא מצא רמז נפלא: חז"ל אמרו שהמשיח שמו מנחם, ו"מנחם" בגימטריה "צמח" - וזהו "הנני מביא את עבדי צמח".
האבן ושבעת העיניים
כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל־אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּמַשְׁתִּי אֶת־עֲוֺן הָאָרֶץ־הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד׃
רש"י מפרש: "האבן אשר נתתי לפני יהושע" - זה יסוד הבית, אבן היסוד שהציבו בימי כורש, ולאחר מכן בטלה האבן הזאת. אותו יסוד ועובי החומה נחשבו כמעט, כאילו לא נעשה כאן כלום. אומר להם ה': דעו לכם, "על אבן אחת שבעה עיניים" - סופו להרחיב על אחת פי שבעה. ועוד מפרש רש"י ש"שבעה עיניים" מוסב על עיני הקדוש ברוך הוא, שה' נותן בו עיניו - ועיניים הן תמיד ביטוי להשגחה - להשגיח ולעשות מאבן אחת שבעה. ונראה בהמשך שהוא רואה את אבן הבדיל ביד זרובבל, ו"שבעה עיניים" הם עיני ה' המשוטטות בארץ להשגיח ולקיים את דבריו.
"הנני מפתח פיתוחה" - מסביר רש"י: מתיר קישוריה, כמו "מפתחי החלוק". ראינו שהאויבים קשרו קשר ויעצו שטנה לבטל את בניין הבית, ואומר ה': אני מתיר את הקשר שקשרו. "ומשתי את עוון הארץ ההיא ביום אחד" - אסיר את עוון הארץ ביום אחד. ורש"י כותב "לא ידעתי איזה יום", ויש תוספת בסוגריים (שאינה מרש"י עצמו): ביום אשר התחילו להוסיף על הבניין - ימיש עוון הארץ ותהיה ברכה בפירותיה, כי עכשיו יש מארה, כמו שנאמר בנבואת חגי. וכבר ראינו בחגי שהוכיחם על שהארץ אינה נותנת פריה ומארה משתלחת בתבואה, מפני שהתעצלו בבניין הבית; וכשיתחילו לבנות תיתן הארץ יבולה ויהיה שפע גדול. וזהו "ומשתי את עוון הארץ ביום אחד": ביום שתתחילו להתעסק בבניין, מובטח שתהיה ברכה בפירות.
המלבי"ם מסביר: כאשר ייסדו את בניין הבית על ידי זרובבל, הכינו את "האבן הראשה". אבן הפינה נחשבה לאבן החשובה ולכן נקראת "הראשה". ובאמת ביסוד היו מניחים אבן גדולה מאוד - ומי שהיה פעם באגף הארכיאולוגי בכניסה לכותל מצד ימין, באותו גן ארכיאולוגי, ראה שם את האבן המסותתת הגדולה בעולם, והיא אבן פינתית. את האבן הזאת היו מניחים למטה, משום שהיא אמורה לאחוז את שני הקירות, מימין ומשמאל, ולכן צריכה להיות יסוד ותשתית חזקים לבנות עליהם את הקירות, ואחר כך גם מגדל למעלה. זו אבן הפינה הנקראת אבן הראשה, האבן הראשית שבבניין. ומסר זרובבל את האבן ליהושע שיניחנה ביסוד.
ויהושע, מסביר המלבי"ם, חקק על האבן דמות של שבעה עיניים, לרמז ששבעת עיני ה' משוטטים בארץ. ומדוע מדברים על עיני ה' במובן של שבע? משום שיש הנהגה טבעית, ומעליה הנהגה רוחנית, ושתיהן מחולקות לשבע. ההנהגה הטבעית היא כוכבי הלכת המנהיגים את העולם. גם ביהדות אנו מאמינים שכוכבי הלכת מנהיגים את העולם, אלא שאנו מאמינים שהם מקבלים כוחם מן ההנהגה הרוחנית. השפע יורד ונוזל דרך המזל, ולכן נקרא "מזל" - שדרכו ייזלו מים מדליו, יורד ונוזל השפע מן ההשפעות הרוחניות.
אם כן שבעת העיניים בהנהגה הטבעית מרמזים לשבעת כוכבי הלכת, המכונים בלשון חז"ל שצ"ם חנכ"ל - ראשי תיבותיהם: שבתאי, צדק, מאדים וכן הלאה. הם הכוכבים שמכוחם מונהגת הבריאה, ואף על פי כן ישראל מעל המזל, ובכוחם בתפילה ובדרכים אחרות להתגבר על הנהגת הכוכבים. הגויים עבדו לכוכבים, ולכן נקראו עובדי כוכבים ומזלות: היו יודעים מתי שולט שבתאי ומתי צדק, ובעובדם את אותו כוכב חשבו בסכלותם שימשכו ממנו שפע למלא את רצונם.
שבעת העיניים החקוקים על האבן באים לרמז שהקדוש ברוך הוא ינהיג את ההנהגה הטבעית - הנהגת הכוכבים המסודרת משבעת ימי בראשית - ועל ידם הוא משגיח בעולמו. ומעתה יהיה זה חקוק על האבן שבמקדש, שהשגחת הקדוש ברוך הוא תהיה על ידי המקדש; כי מכוח המקדש, שהוא בית ה' ומקום השראת השכינה, ישפיע הקדוש ברוך הוא את השפעתו והשגחתו לכל העולם כולו.
ומוסיף המלבי"ם: אותם שבעה כוכבי לכת מושכים את שפעם משבעה עיניים עליונים וגבוהים מהם, גבוה מעל גבוה - ואלו שבע הספירות הנקראות ספירות הבניין. וכבר דיברנו על כך כמה פעמים: יש עשר ספירות - כח"ב חג"ת נהי"ם: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. השבע התחתונות הן יסודות הבניין, והשלוש שמעליהן נקראות מוחין. כשמחלקים את הספירות לפי צורת עמידתן, מה שנקרא חלוקה לפרצופים, השלוש העליונות הן כתר חוכמה בינה (ולעיתים מונים חוכמה בינה דעת; כשמונים כתר אין מונים דעת ולהפך), והן המוחין - ההשפעות העליונות שמלמעלה.
ההנהגה של העולם לעומת זאת באה משבע התחתונות, הנקראות בספרי המקובלים ז"ת, ראשי תיבות "ז' תחתונות". לכן מאפיינים אותן בהתאמה לגוף האדם: המוחין כנגד הראש והמוח, והתחתונות כנגד הגוף - חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא, תפארת איהו גופא, נצח והוד תרין שוקין, יסוד הוא אות ברית קודש, והמלכות היא עטרת היסוד. אלו שבע הספירות המנהיגות את העולם התחתון, ולכן כל מה שיש בעולם מחולק לשבע: שבע שבתות שנים, שבע שנים, שבע פעמים שבע - ארבעים ותשע, ספירת העומר שבע כפול שבע, ימי השבוע, החגים - שבעה ושבעה, וכן הלאה בלי סוף, כי שבע הוא המספר של הנהגת הבריאה.
וכבר הסברנו פעם: שש הוא חומר, שהרי שש הן ארבע רוחות השמיים ומעלה ומטה, וזה ביטוי לחומר בלבד. שבע הוא ביטוי לרוחניות שבתוך החומר. שמונה גבוה יותר, והוא מבטא את הרוחניות שמעל החומר. לכן שבע הוא מלשון שביעה ומילוי, כמילוי התכלית, ושמונה מלשון שומן - מעל ומעבר. ומשום כך המילה היא גבוהה מאוד, גבוהה מן השבת: כשמילה מתנגשת עם שבת, המילה דוחה את השבת, כי מילה היא בחינת שמונה והשבת היא שבע. המילה היא בחינה רוחנית גבוהה מאוד שמעל ענייני העולם הזה המאופיינים בשבע.
נחזור לענייננו: משבע ספירות הבניין יורדת ההשפעה וההשגחה דרך העיניים התחתונות, שהן שבעת כוכבי הלכת שדרכם יורד השפע לכאן למטה. וכשחקק יהושע באבן שבעה עיניים, כוונתו למשוך אל האבן הזאת את עיני ההשגחה העומדים בראש - שבעת העיניים העליונים - שישפיעו אל אבן הראשה. ומהי אבן הראשה? מסביר המלבי"ם: מידת המלכות, "אבן מאסו הבונים". וזהו "על אבן אחת שבעה עיניים": שכן על פי המקובלים, ספירת המלכות "לית לה מגרמה כלום", אין לה כוח עצמי והיא נקראת ריקנית - וזו מעלתה, שהיא מקבלת משש הספירות שמעליה ומשפיעה כלפי מטה. היא נקראת עקרת הבית, ונקראת גם אבן הראשה, אבן שמאסו בה הבונים, שהיא הנמוכה שבספירות, מקבלת את כל מה שמעליה ומשפיעה הלאה. כל השפע יורד אל העולם התחתון דרך ספירת המלכות. וכבר הסברנו בעבר שהדבר נעשה על ידי זיווגי מידות עליונות: אבא ואימא, חוכמה ובינה, המולידים ברא וברתא, זעיר אנפין ונוקבא, וזיווג זו"ן מוליד את השפע היורד למציאות שלנו.
ועל זה אומר: הנה שבעת העיניים שחקק יהושע באבן, שהם מעשה בשר ודם, יתקיימו. שהרי בזמן הזה מי מושל? הכוכבים, שהם כוח העיניים התחתונות. אבל אומר הקדוש ברוך הוא: כאשר אביא את עבדי צמח - "הנני מפתח פיתוחה", אפתח בפיתוחי חותם את ציור העיניים הללו, כלשון "ופיתחת עליהם שמות בני ישראל". ועל ידי זה תהיה ההשגחה עליונה, משבע הספירות העליונות, לא דרך הכוכבים ולא דרך המציאות המגושמת התחתונה, אלא השפעה ישירה ממנו יתברך.
"ומשתי את עוון הארץ ההיא" - על ידי כן יסור וימוש עוון הארץ, לא יהיו עוד חטאים, וגם על העוונות הקודמים אסלח. ואז "בילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי".
"תקראו איש לרעהו"
בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל־תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל־תַּחַת תְּאֵנָה׃
מסביר המלבי"ם: כאשר הניחו את היסוד, הביאו עצי גפן ותאנה ועשו מהם צל, ומתחת לצל הזה עמדו הבונים והמייסדים לכבוד, שם עמדו בהמון חוגג - שהרי היה צריך לעשות סככה כלשהי שלא יעמדו בשמש הקופחת. ואומר הנביא: כשיהיה פיתוח העיניים ויהיה שלום בארץ, אז "תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה", ויהיה המון חוגג ושלום וברכה, ולא כמציאות שבהווה.
לסיכום: הפרק פותח במראה של יהושע הכהן הגדול העומד לדין לפני מלאך ה' והשטן מקטרג על ימינו - לפי האבן עזרא סנבלט וצרי יהודה המעכבים את בניין הבית, ולפי המלבי"ם קטרוג כפול: אם ראוי לנס להינצל מכבשן האש, ואם ראוי לשמש בכהונה גדולה בעוון בניו שנשאו נשים נוכריות ולא מיחה בהם. הקדוש ברוך הוא גוער בשטן מצד מידת הרחמים ומצד בחירתו בירושלים, ויהושע ניצל כ"אוד מוצל מאש", שנחרכו בגדיו בלבד - הם הבגדים הצואים המסמלים את העוונות. משהוסרו הבגדים והולבש מחלצות ובצניף טהור, ניתנה לו הבטחה: אם ילך בדרכי ה' וישמור משמרתו וידין את ביתו וישמור חצריו, יהיו לו מהלכים בין המלאכים העומדים - כוהנים כמלאכים בבית השלישי. ומכאן ממשיכה הנבואה לדורות: לימי השמד ולימי החשמונאים שפגמו בכהונה בנטילת המלוכה, ועד "עבדי צמח" הוא מלך המשיח ("מנחם" בגימטריה "צמח"), שאז יפתח ה' את פיתוחי האבן ותרד ההשגחה במישרין מן העליונים ולא דרך הכוכבים, יימחה עוון הארץ, ויקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה מרוב שלום וברכה.