פרק ב' בזכריה ממשיך את סדרת המראות הנבואיות שנפתחה בפרק הקודם, אלא שכאן הדברים מתבארים יותר. הנביא רואה ארבע קרנות, ואחריהן ארבעה חרשים, ואחריהם איש וחבל מידה בידו - ומתוך המראות הללו נפרשת תמונה שלמה: מצד אחד ארבע המלכויות המנגחות את ישראל בכל ארבע רוחות העולם, ומן הצד השני הבטחת ההשגחה, גדיעת קרנות הגויים, ובניין ירושלים שאין לה קצבה ומידה.
וָאֶשָּׂא אֶת־עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אַרְבַּע קְרָנוֹת׃
הרד"ק מבאר שהמראה הזה הוא נבואה נוספת, אלא שהיא מבוארת יותר מן הראשונה, שכן כאן מדובר בדימוי ברור: קרן היא סמל מובהק לניגוח, כלשון הכתוב "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי־אָרֶץ". הנביא רואה שיש כאן כוח מנגח, אך אינו יודע עדיין מי הם. המלבי"ם מוסיף שאין זו נבואה נפרדת לגמרי, אלא ביאור והסבר לנבואה הקודמת: ארבע הקרנות מתארות את המלכויות העומדות בארבע רוחות העולם.
וָאֹמַר אֶל־הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה־אֵלֶּה וַיֹּאמֶר אֵלַי אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר זֵרוּ אֶת־יְהוּדָה אֶת־יִשְׂרָאֵל וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
שם "קרנות" נדרש בשני פנים. מצד אחד קרן היא כלי הניגוח: האומות באו ובקרניהן ניגחו את ישראל ופיזרו אותם בין הגויים. ומצד שני "קרן" היא לשון זווית ופינה, כלשון חכמים "קרן דרומית מזרחית". ארבע הקרנות הן אפוא ארבע זוויות העולם, ארבע רוחות השמים - להורות שמכל פינה ומכל צד יש קרן המנגחת בנו ומפזרת אותנו.
עוד מבאר המלבי"ם שהנביאים תיארו את ארבע המלכויות כנגד ארבע רוחות העולם, כל מלכות כנגד רוח אחת, וכביכול לכל מלכות שליטה ברוח מסוימת. ואף שעל פי רוב גוברת מלכות אחת והיא המושלת בכיפה, אל תחשוב ששאר המלכויות בטלות - כולן קיימות, אלא שאחת דומיננטית. וכשם שארבע רוחות השמים קיימות תמיד, כך המלכויות קיימות באופן תמידי. וכנגדן מציירים את השרים העליונים המשפיעים אל המלכויות, העומדים בארבע מדרגות ומיוחסים אל ארבע רוחות המרכבה העליונה, וכל שר משפיע שפע אל הרוח שתחתיו, אל המלכות שלו.
המראה מודיע לנביא שבכל משך הגלות יראו וירגישו ישראל את ארבע הקרנות המנגחות אותם מארבע הרוחות, שהן ארבע המלכויות שכל אחת גוברת ברוח אחת. וזה מה שאנו רואים עד היום. אדם עשוי לחשוב שהגענו לשקט מסוים, אך האמת אינה כן. אדום אמנם אינה מטילה עלינו פצצות כישמעאל שיורה פצמ"רים, אבל היא מטילה פצצות מסוג אחר: בוועידות האו"ם למיניהן, בהצהרות, בחרמות ובדוחות שהם כותבים עלינו - ולעתים זה נשאר ברמה ההצהרתית ולעתים זה גורם נזקים ממש.
תדע לך שהמציאות הזאת, שבה מציגים אותנו כרוצחים וכמי שהתנהגותם אינה ראויה, אינה מקרית: ארבע המלכויות קיימות והן לא הפכו לאוהבות אותנו. אל תתבלבל. אילו יכלו למגר אותנו ולפתור את "הבעיה היהודית" אחת ולתמיד, היו עושים זאת. ורבים הצטערו שהיטלר ימח שמו וזכרו לא הצליח במלאכתו - זה נתן להם הרגשה טובה, שהם יוצאים נקיים, אחרים עשו את העבודה במקומם.
אלא שהם שוכחים: "בנים אתם לה' אלוקיכם". אם עם ישראל יבטל - יבטלו שמים וארץ. אומר הקדוש ברוך הוא: כשם שלא יבטלו שמים וארץ, כך לא יבטל ישראל מהיות גוי לפניו כל הימים. זו ברית - "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי", וכן "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם". ברית נצח יש לנו עם הקדוש ברוך הוא שעם ישראל לא יכלה לעולם. אבל הגויים לרגע לא נואשו מתקוותם - אם לא להשמיד, לפחות לצער, להציק ולרדוף בכל דרך אפשרית. ארבע המלכויות עדיין קיימות ועדיין פעילות, רק לא באותו הכוח.
וַיַּרְאֵנִי יְהֹוָה אַרְבָּעָה חָרָשִׁים׃
"חרש" הוא אומן, כמו נגר, ותפקידם של החרשים הללו לגדע את הקרנות: החרש בא עם המסור ומנסר את הקרן. הכל כאן מטאפורה ומשל. והכוונה: כל מלכות המתגברת בעולם באחת מארבע הרוחות, הקדוש ברוך הוא כבר הכין לה נגר ובר נגר דיפרקינה - כבר הכין מלכות אחרת שתהיה האנטיביוטיקה שלה ותכניע אותה. אלא שאין בכך נחמה גמורה לנו, שהרי המלכות השנייה קמה למלוך, ואחריה באה שלישית שמנסרת את קרנה של קודמתה ונוטלת היא את המלוכה. כך הכין הקדוש ברוך הוא את מדי על בבל ואת יוון על מדי, וחוזר חלילה - ובפועל אנו ממשיכים לסבול, פעמים יותר ופעמים פחות, פעמים נרדפים ממש ופעמים בשלווה יחסית, אך המציאות היסודית לא השתנתה.
חז"ל דורשים: מי הם ארבעת החרשים? משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אליהו ומלכי צדק. וכך מביא גם הרד"ק את דרשת חכמים. וביאור הדברים: ארבע הקרנות ייגדעו בסופו של תהליך לעתיד לבוא בשני כוחות. בכוח הגבורה והמלחמה ומלכות ישראל - וזהו משיח בן דוד מצד ישראל ומשיח בן יוסף מצד האומות; ובכוח הכהונה ועבודת ה' - וזהו אליהו שהוא כהן צדק מצד ישראל, ומלכי צדק שהיה כהן לאל עליון מצד האומות. נמצא שכל מה שאנו רואים אינו אלא שלב לקראת הגאולה.
וָאֹמַר מָה אֵלֶּה בָאִים לַעֲשׂוֹת וַיֹּאמֶר לֵאמֹר אֵלֶּה הַקְּרָנוֹת אֲשֶׁר־זֵרוּ אֶת־יְהוּדָה כְּפִי־אִישׁ לֹא־נָשָׂא רֹאשׁוֹ וַיָּבֹאוּ אֵלֶּה לְהַחֲרִיד אֹתָם לְיַדּוֹת אֶת־קַרְנוֹת הַגּוֹיִם הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ׃
"זֵרוּ" הוא מלשון פיזור: הקרנות פיזרו את יהודה יותר ממה שהיה ראוי, באופן שאיש לא העלה על דעתו. "כְּפִי־אִישׁ לֹא־נָשָׂא רֹאשׁוֹ" - הנמשל לקוח מעולם הבהמות: החיות העריצות מנגחות בקרניהן את ראשי החלשות, והכבש החלש משפיל ראשו ואינו נושא אותו להתמודד מול הנגיחה, אלא מקבלה. כך ניגחו האומות את יהודה עד שלא נשא איש מישראל את ראשו.
ומדוע נאמר פעם "להחריד" ופעם "לידות"? מבאר המלבי"ם: פעמים שהחרשים באים רק להחריד את האומות, כדי שיראו וייראו ולא ירימו קרן לנגח את ישראל; ופעמים שיכה אותם יותר מכך - יידה וישליך את קרנות הגויים, היינו יפיל אותם ממלכותם. "לידות" הוא לשון זריקה, כלשון "וַיַּדּוּ אֶבֶן בִּי". ולמה כל זה נחוץ? "הַנֹּשְׂאִים קֶרֶן אֶל־אֶרֶץ יְהוּדָה לְזָרוֹתָהּ" - שאם לא יידו אותם, ישובו וישאו קרן לבוא אל ארץ יהודה ולפזרה.
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה־אִישׁ וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה׃ וָאֹמַר אָנָה אַתָּה הֹלֵךְ וַיֹּאמֶר אֵלַי לָמֹד אֶת־יְרוּשָׁלַ͏ִם לִרְאוֹת כַּמָּה־רָחְבָּהּ וְכַמָּה אָרְכָּהּ׃
בזמנם לא מדדו במטר אלא בחבל מידה - חוט שעל פיו ידעו את האורך. הנביא רואה איש ובידו חבל מידה, והוא הולך למדוד את ירושלים. מבאר המלבי"ם שזו הודעה שחומת ירושלים עתידה להיבנות בקרוב, על ידי שארתחשסתא ייתן להם רישיון לבניית ירושלים, וכלשון הכתוב "וְקָו יִנָּטֶה עַל־יְרוּשָׁלָ͏ִם" - קו הוא לשון מידה, שהיו נוטים קו כדי לסמן.
וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי יֹצֵא וּמַלְאָךְ אַחֵר יֹצֵא לִקְרָאתוֹ׃
המלאך שחבל המידה בידו יוצא, כמי שסיים את תפקידו והלך. אך מיד יוצא מלאך אחר לקראתו, והוא גבוה ממנו ומשפיע עליו ונותן לו הוראות, כלשון "מקבלין דין מן דין" - שאחד מקבל מחברו. ומכאן אנו יודעים שהמלאך היוצא לקראתו גבוה ממנו.
וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל־הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלַ͏ִם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ׃
"הנער הלז" הוא הנביא, והמלאך הגבוה שולח את חברו להודיע לו דבר נוסף. מבאר המלבי"ם: החומה הזאת שעתידה להיבנות תהיה זמנית, לפי שהגאולה שאתה רואה כעת - שהמלאך מודד את גבולות ירושלים כדי להציב חומה - אינה עדיין הגאולה השלמה והאמיתית. הגאולה האמיתית תהיה באחרית הימים, ואז "פרזות תשב ירושלים": חומה מצומצמת לא תוכל להכיל את העיר מרוב אדם ובהמה שיהיו בתוכה, והם יצטרכו להרחיב לכל צד.
ואפשר לומר שאנו כבר רואים חלק מן התהליך הזה. לפני למעלה ממאה שנה, היציאה אל מחוץ לחומה - משכנות שאננים וכיוצא בהם - נחשבה פריצת דרך, רעיון שמי בכלל יכול להכילו ולחשוב עליו. והיום מי יכול לראות בירושלים שבתוך החומות דבר שאינו מקום קטן ומצומצם? ירושלים הלכה והתרחבה לאין שיעור.
רש"י מפרש שהמלאך אמר לחברו: לך אמור לנביא שהקדוש ברוך הוא נמלך בפמליה שלו ואמר שלירושלים לא יהיה קצב ושיעור. כלומר בתחילה רואה הנביא את המודד, ואחר כך נשלח שליח להודיע שה' כביכול שינה את התוכנית, ובתוכנית החדשה תהיה ירושלים בלא קצב ובלא מידה. המלבי"ם לעומת זאת אינו מפרש כאן שינוי תוכניות: השליחות הראשונה נאמרה על אותו הזמן, ואז אכן ירושלים במידה ובחומה; אלא שמוסיפים ומודיעים לו שבעתיד, באחרית הימים, פרזות תשב ירושלים. ואם תשאל: ובאחרית הימים מה יהיה עם חומה? הרי עדיין הם זקוקים למגן - על כך בא הפסוק הבא.
וַאֲנִי אֶהְיֶה־לָּהּ נְאֻם־יְהֹוָה חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ׃
הקדוש ברוך הוא בכבודו ישמור עליה כחומה: הגויים יראו ויחששו להתקרב אל ישראל מפני האש האוכלה שתהיה סביבה, שכל הנוגע בהם האש תאכלנו.
מבאר המלבי"ם יסוד גדול: בעולם הגדול אנו רואים שכל החשוב מחברו מקיף וסובב את חברו ומגן עליו. הנה העולם הגשמי הוא עולם המעשה, הפחות חשוב והמגושם שבכולם, וכל שאר העולמות גבוהים ורוחניים ממנו - והם המקיפים אותו וסובבים אותו. לעומת זאת בעולם הקטן, שהוא האדם הנקרא "עולם קטן" מפני המקבילות הרבות שבינו לבין העולם הגדול, הדבר הפוך: כל החשוב יותר פנימי יותר. הלב מוקף בכל האיברים, והנשמה פנימית עוד יותר - כמלך היושב וגדודיו סביביו, שהגדודים הם החילות הפחותים בחשיבותם.
וזהו שנאמר ביחזקאל "וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם... בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם" - עיקר המקדש יהיה עליהם ומקיף אותם, כדרך העולם הגדול, שישראל הם כמרכבה לשכינה והגדול חופף על גבי הקטן. ואם כן קשה: מדוע נאמר "מקדשי בתוכם", והרי הדרך היא שהמקודש מקיף מבחוץ? על כך מסיים הכתוב אצלנו "וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" - כל העניין הזה אינו אלא כדי להגדיל את כבוד ישראל.
ומדוע? מפני שבאמת אור המקיף גדול הרבה מאור הפנימי, רק שהאור הפנימי ניכר יותר. ונסביר: יש בחינת כלים ויש בחינת אורות, ובאורות יש אור פנימי ואור מקיף. אור פנימי הוא האור הנכנס בתוך הכלי, והכלי יכול להכילו ולסובלו. אור מקיף הוא אור גבוה יותר, רוחני וזך יותר. והראיה: הכלים תמיד נחותים מן האורות, וכשהאור נכנס פנימה סימן שהכלי סובלו; ואילו כשהאור חזק מדי - כמו שהיה בעת יצירת העולמות בשבירת הכלים - הכלי נשבר ואינו יכול לקבל את עוצם האור שבתוכו, ואז הקדוש ברוך הוא ממשיך ומשפיע את האור מבחוץ, והאור השופע בחוץ נקרא אור מקיף. נמצא שהוא עוצמתי וזך יותר, שהרי הכלי קטן מהכילו.
לפי זה מתבאר הכתוב: "חומת אש סביב" היא בחינת אור מקיף, וכדרך העולם הגדול שכל החשוב מחברו מקיף וסובב את חברו - וזה העוצמתי והזך יותר. ואילו "ולכבוד אהיה בתוכה" הוא מפני שהאור הפנימי ניכר יותר: כשיראו הגויים שהקדוש ברוך הוא שורה במקדש בתוכם, ייעשה עליהם רושם גדול יותר. ולכן אומר ה' שישרה את כבודו בבית המקדש - כדי שעל ידי כן יגדל כבודם של ישראל בעיני האומות.
הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם־יְהֹוָה כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃ הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי יוֹשֶׁבֶת בַּת־בָּבֶל׃
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין שני הביטויים. לגולים שבארץ צפון נאמר "ונוסו" בלבד - שינוסו משם, אמנם לא לארץ ישראל. ואילו ליושבי בבל נאמר "הימלטי" - שיעלו מגלותם ויבואו לציון. "להימלט" פירושו להינצל ולהגיע למקום בטוח, הצלה גמורה; ואילו "לנוס" פירושו רק לברוח ולעבור ממקום למקום, ואין בכך עדיין הימלטות.
וכך אכן היה: אלה שעלו מבבל הם שהגיעו לארץ בימי עזרא ונחמיה. אבל אלה שהוגלו לארץ צפון, גלות סנחריב ונבוכדנצר, לא שבו לירושלים - ועם זאת גם לא נשארו במקומם, שהרי לאחר מכן, בימי מלחמות היוונים והרומיים, התפזרו משם לארבע רוחות השמים. וזהו "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" - זו הפזורה היהודית המפוזרת בכל ארצות העולם. ואומר המלבי"ם שדבר זה כבר נרמז במראה ארבע הקרנות: רק יושבי בבל נמלטו לציון בזמן בית שני, ושאר ארבע הקרנות מפזרות אותם בארבע רוחות השמים.
והרד"ק מביא כאן דרשת חז"ל: מהו "כארבע רוחות השמים פירשתי אתכם"? כשם שאי אפשר לעולם בלא ארבע רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. העולם אינו יכול להתקיים בלי ארבע רוחות השמים, וכך אינו יכול להתקיים בלי עם ישראל. וכמו שאמר הקדוש ברוך הוא שאם יתבטלו שמים וארץ - אז יבטל ישראל מהיות גוי לפניו כל הימים. נמצא שקיום עם ישראל הוא קיום העולם: אילו לא קיבלו ישראל תורה במעמד הר סיני, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו. "בראשית ברא אלוקים" - בשביל ישראל שנקראו ראשית; ישראל וקודשא בריך הוא ואורייתא חד הם. כל הביטויים הללו מלמדים שמציאותם של ישראל מוכרחת המציאות, ואם ינסו לבטל את עם ישראל - לא תהיה מציאות כלל לקיום העולם. אתם כארבע רוחות השמים ושווים להם: כשם שארבע הרוחות לא יבטלו, כך ישראל לא יבטל לעולם.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל־הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ׃
שני ביטויים מוכרים לנו מלשון הדיבור צומחים מפסוק זה: "שילחתי אותו אחר כבוד", ו"שמר עליו כבבת עינו".
רש"י מפרש "אחר כבוד" - אחר כבודכם. כלומר, ה' שלחני אל הגויים השוללים אתכם כדי לדאוג לכבודכם ולהגדילו. ובמדרש אגדה פירשו אחרת: "אחר כבוד" - אחר שאשלם לעשיו את הכבוד שכיבד את אביו. לעשיו יש זכות שבגללה קשה לנו לפרוק את עולו מעלינו לחלוטין, והיא הכבוד שנהג באביו, שעליו הוא עדיין מקבל תשלומים. אומר המדרש: אחרי שאשלם לו את שכר אותו כבוד, יהיה אפשר לבטלו לגמרי.
המלבי"ם מבאר שהנביא מודיע לישראל: דעו לכם שכבוד ה' והשגחתו ילוו אתכם בכל המקומות שתתפזרו בהם. שהרי נאמר "ונוסו מארץ צפון" - שאינם באים לארץ, ורק בני בבל עולים לציון. ואף על פי כן, גם הנסים מארץ צפון - כבוד ה' מלווה אותם בכל מקומות פזוריהם. "כבוד ה'" כאן הוא ביטוי להשגחה פרטית. וכמו שראינו שהחרשים באים "לידות את קרנות הגויים", כך אלה שהרעו להם - הקדוש ברוך הוא יסיר את קרנותיהם, עד שתבוא עת הגאולה וישכון ה' כחומת אש סביב לירושלים.
ולפי זה "אחר כבוד שלחני" פירושו: אני הולך אחרי כבוד ה' המלווה את ישראל, כדי להכריז ולהודיע לגויים המצרים להם ושוללים אותם - דעו לכם, מי שנוגע בכם נוגע בבבת עינו. לא הסתבכת עם ישראל, הסתבכת עם הקדוש ברוך הוא. ובבבת עינו של מי? אומר המלבי"ם: בבבת עינו של הכבוד.
ומדוע מצייר הכתוב שלכבוד ה' יש עיניים? מפני שזה גוף העניין שהוא רוצה לומר. הקדוש ברוך הוא מלווה את ישראל בהשגחה פרטית, וההשגחה באה לידי ביטוי בראייה ובעיניים - "נתן עינו עליו" להשגיח. נמצא שהפוגע בישראל פוגע באותן עיני ההשגחה שבהן הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם. וכמו שכתוב "לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ" - שעיני כבוד ה', היינו השגחתו ועיניו המשוטטות בכל הארץ, מיוחסות לכבודו, ומי שחוטא ממרה את עיני כבוד ה' הצופות על מעשיו ועושה ההפך מול עיניו. וזהו שנאמר: כל הנוגע בכם לרעה נוגע בבבת עינו של כבוד ה' הצופה ומשגיח על ישראל בגלותם.
כִּי הִנְנִי מֵנִיף אֶת־יָדִי עֲלֵיהֶם וְהָיוּ שָׁלָל לְעַבְדֵיהֶם וִידַעְתֶּם כִּי־יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁלָחָנִי׃
"מניף את ידי עליהם" - על הגויים הבאים לשלול את ישראל. ואלה הם ארבעת החרשים שראינו, שידו את קרנות הגויים ויסלקו את הקרנות המנגחות בישראל. "והיו שלל לעבדיהם" - המגמה תתהפך: אתם הגויים תהיו שלל לישראל, שעד עתה היו עבדיכם, ועכשיו העבדים ימשלו בכם. "וידעתם כי ה' צבאות שלחני" - אם כעת אינכם מאמינים לשליחותי, לבסוף תדעו שהייתי שליח מאת ה' להזהיר אתכם שלא תגעו בבבת עין כבודו.
רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת־צִיּוֹן כִּי הִנְנִי־בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם־יְהֹוָה׃
הפסוקים שלפנינו מוכרים לנו מהפטרת בהעלותך, ואותם קוראים גם בחנוכה. הרד"ק כותב שייתכן לפרש נבואה זו על העת העתידה, ימות המשיח - שהרי "ונלוו גויים רבים" וכן "הס כל בשר מפני ה' כי נעור ממעון קדשו" לא נתקיימו בגאולת בית שני, אלא רק בגאולה העתידה. ואף שכל שאר הפרשה עוסקת לכאורה בבית שני, שהרי מדובר בה ביהושע ובזרובבל, מכל מקום מסתבר שהייעודים הכתובים כאן מדברים בימות המשיח. וכך מבאר גם המלבי"ם.
אומר המלבי"ם: אחר שהודיע את האזהרה שהזהיר הקדוש ברוך הוא את האומות שלא ישללו את ישראל ולא יצרו להם ולא ינגחו בהם, מפני שה' משגיח עליהם ועיניו צופיות - כעת הוא שם פניו אל בת ציון, אלה שעלו מבבל, שאליהם נאמר "ציון הימלטי". להם יהיו רינה ושמחה על הישועה שתבוא באחרית ימי הזעם. ואז אומר ה': אני אבוא אלייך כדי לשכון בתוכך - כמו שהבטיח בפסוק ט' "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל־יְהֹוָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי־יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ׃
"ונלוו גויים רבים אל ה'" - שיתגיירו רבים ויקבלו עליהם את דת האמת. ואף על פי כן "ושכנתי בתוכך" - בתוך ישראל דווקא, כמו שנאמר "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם". "וידעת כי ה' צבאות שלחני אלייך" - שהשליחות הקודמת הייתה להזהיר את הגויים, ואילו שליחות זו היא ייחודית אלייך, לבשר לכם שיש תקווה.
וְנָחַל יְהֹוָה אֶת־יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
מבאר המלבי"ם על פי יחזקאל פרקים מ"ה ומ"ח, שבחלוקת הארץ לעתיד לבוא יהיה חבל מנחלת שבט יהודה שיורם תרומת קודש לה'. אותו חלק שהיה נחלת יהודה יתקדש למקום מיוחד לה' יתברך: שם יעמוד המקדש, וסביבו מקום מושב הכהנים והלויים. וירושלים של העתיד, לפי המידות המפורטות שם, תהיה רחוקה מן המקדש ארבעים וחמישה מיל - מרחק רב. והרצועה שתישאר בין ירושלים למקדש תהיה שייכת למלך המשיח, וגם היא תרומת קודש, מורמת מחבל נחלת יהודה אל הקודש, ויהודה ייטול את חלקו מצפון לתרומת הקודש.
נמצא שהחלק שנפל ליהודה בחלוקת יהושע, אותו ינחל ה' - הוא יהיה נחלת ה' על אדמת הקודש. ואומר המלבי"ם שביאור זה טוב יותר מביאור שאר המפרשים, שפירשו "ונחל" במשמעות "והנחיל", שה' ינחיל ליהודה את חלקו. שהרי היכן מצאנו "ונחל" במשמעות "והנחיל"? "ונחל" משמעו שהוא נחל. ולכן הפשט הנכון הוא שה' עצמו ינחל את חלקו של יהודה, ואותו חלק שהיה עד עתה חלק ארצי של יהודה ייעשה חלק מקודש לה' יתברך. "ובחר עוד בירושלים" - ה' לא ישנה את מקום המקדש, אף שבגלל זה יצטרך ליטול את חלקו של יהודה, לפי שתרומת הקודש שתורם מחלקו של יהודה תשתרע ברוחב שבעים וחמישה מיל, כמבואר ביחזקאל.
הַס כָּל־בָּשָׂר מִפְּנֵי יְהֹוָה כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ׃
רש"י מפרש "הס כל בשר" - שאר הגויים. והרד"ק מבאר "נעור ממעון קדשו" - מן השמים, והוא דרך משל כאיש הנעור משנתו, כמו שנאמר "וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן ה'", והכוונה שה' מתעורר כביכול לגאול את ישראל.
והמלבי"ם מבאר שכאשר רואה הנביא במחזה את ההתגלות האלוקית לעתיד לבוא, ואיך ה' נוקם בצרי יהודה, הוא אומר: אז כולם ישתקו מפני ה'. כשיתעורר ה' ממעון קדשו - כדרך שאמר חבקוק כשראה את נקמת בבל - כולם ידומו וישתקו, ואיש לא יעז לצייץ כנגד כבוד ה' אשר נעור ממעון קדשו.
פרק ב' פותח בארבע הקרנות - ארבע המלכויות העומדות בארבע רוחות העולם ומנגחות את ישראל לאורך כל הגלות, ואינן בטלות אף כשאחת מהן דומיננטית. כנגדן מראה ה' ארבעה חרשים, שכל מלכות הקדוש ברוך הוא מכין לה את מגדעתה, ולעתיד לבוא ייגדעו הקרנות בכוח מלכות ישראל ובכוח הכהונה - משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, אליהו ומלכי צדק. אחר כך מראה חבל המידה: חומה נבנית בבית שני, אך באחרית הימים פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה, וה' יהיה לה חומת אש סביב (בחינת אור מקיף) וכבודו בתוכה (אור פנימי הניכר יותר) - להגדיל כבודם של ישראל. הנביא מבחין בין "ונוסו מארץ צפון" שאין בה הצלה גמורה לבין "ציון הימלטי" שהיא הצלה ממש, ומכריז שכבוד ה' מלווה את ישראל בכל פזוריהם, וכל הנוגע בהם נוגע בבבת עינו. ומכאן אל הבשורה הגדולה: רוני ושמחי בת ציון, גויים רבים יילוו אל ה', חלקו של יהודה יהיה נחלת קודש, וה' ייעור ממעון קדשו - והס כל בשר מפניו.