לאחר הנבואה הראשונה של הקריאה לתשובה, מגיעה נבואה חדשה, מתוארכת במדויק, ובה נפתח סדר החזיונות הסתומים של זכריה. כאן מתחיל עולם של סמלים: סוסים בצבעים שונים, איש רוכב, הדסים, מצולה ומלאכים. נלמד את הפרק על פי פשוטו של מקרא בעקבות המלבי"ם, ונשלב את דברי הרד"ק, רש"י ודרשות חז"ל.
בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לְעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן עִדּוֹא הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
הרד"ק מעיר כאן על עצם הזכרת שם החודש. שמות החודשים - שבט, אדר וכיוצא בהם - מופיעים במגילת אסתר ובספרים המאוחרים, ואומר הרד"ק: אין אנו יודעים אם הם מלשון ארמי, שכן לא מצאנו אותם בשאר ספרי הקודש. ובאמת אלה מן המקומות הראשונים שבהם מופיעים שמות לחודשים, שכן ביהדות המקורית אין שמות לחודשים כלל.
בתורה לא נאמר "חודש תשרי" או "חודש כסלו". התורה אומרת: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם" - ומכאן ואילך חודש ראשון, חודש שני, חודש רביעי, חודש חמישי, לפי המספר בלבד. רק בספרים המאוחרים מופיעים ירח בול, שבט, אדר, תמוז - וכולם שמות מאוחרים שקיבלנו בירושה מן העמים אשר סביבותינו. תמוז, למשל, הוא שם של עבודה זרה; היו עובדים את התמוז.
והנה, גם לימים אין אצלנו שמות. אין אצלנו Sunday ו-Monday, שכל אחד מהם שם בפני עצמו, אלא יום ראשון, יום שני, יום שלישי - מיקומו של היום בשבוע ולא שם עצמאי. הטעם בשניהם אחד: המניין שלנו בחודשים הוא ליציאת מצרים, והתורה רוצה שנזכור תמיד את יום צאתנו מארץ מצרים - זה החודש הראשון ליציאת מצרים, זה השני, זה השלישי. וכן בימים: המניין הוא לשבת - ראשון בשבת, שני בשבת, כלומר ראשון בשבוע, שני בשבוע (שהרי "שבת" בלשון חז"ל עניינה שבוע, כשם ש"שבוע" מורה על שבע שנים), והכוונה: זה היום הראשון לקראת שבת. כך אנחנו זוכרים תמיד את יום השבת לקדשו, כי בו שבת מכל מלאכתו. כבר הרחבנו בזה בשיעורינו על ספר הכוזרי.
המלבי"ם מפרש: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חודש" - הוא יום כ"ד לחודש האחד עשר שהוא חודש שבט. ומביא בשם האברבנאל דיוק נפלא: מיום שהוסד היכל ה' בכ"ד לחודש התשיעי ועד נבואה זו בכ"ד לחודש האחד עשר עברו 59 יום. וכנגד זה, הנבואה כאן היא על השלמת מלכות פרס, שנמשכה 59 שנה - יום לשנה, יום לשנה.
ועוד מדייק המלבי"ם: מדוע נמנה כאן כל היחס - זכריה בן ברכיהו בן עדוא? כדי ללמדך שזכותם של אבותיו היא שגרמה לו שיתנבא נבואות רמות ונישאות כאלה.
רָאִיתִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה אִישׁ רֹכֵב עַל סוּס אָדֹם וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה וְאַחֲרָיו סוּסִים אֲדֻמִּים שְׂרֻקִּים וּלְבָנִים׃
הרד"ק אומר, וכבר הזכרנו זאת בהקדמה, שמראות זכריה סתומות מאוד, כמראות דניאל, ולא כן מראות שאר הנביאים. הסיבה: כוח הנבואה היה הולך ודל מימי הגולה, וככל שדרגת הנביא נמוכה יותר הוא רואה יותר בחידות ובסמלים ופחות במראה ברורה. ומשום כך לא ביארו הנביאים את דבריהם, ולא הובנו המראות כהווייתן. "ראיתי הלילה" - במראות הלילה, כמספר: זה מה שראיתי.
חז"ל דורשים את הפסוק הזה, ולמדנו זאת בעין יעקב במסכת סנהדרין: "ראיתי הלילה" - ביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את כל העולם כולו ללילה, מפני שהידרדרו מבחינה רוחנית. "והנה איש רוכב" - זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר "ה' איש מלחמה". "על סוס אדום" - רצה להפוך את כל העולם לדם, כלומר להפוך עולמו. כיוון שנסתכל בחנניה מישאל ועזריה - "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה": אין הדסים אלא צדיקים, שנאמר "ויהי אומן את הדסה" - הדסה שהייתה צדיקה; ואין מצולה אלא בבל, שנאמר "הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ". הרי ש"ההדסים אשר במצולה" הם הצדיקים שבבבל - חנניה מישאל ועזריה. ראה אותם הקדוש ברוך הוא ומיד נתעוררו רחמיו, מיד שחורים נעשו שרוקים ואדומים לבנים, שנאמר "ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים". כלומר: מה שנראה קודם אדום ושחור, שהוא ביטוי למלחמה ולדם, נהפך ללבן - רחמי ה', שהם באים לידי ביטוי בלובן, מידת החסד, שגברה בזכות הצדיקים שבבבל.
רש"י מביא את הדרשה הזו, אך מעיר: "רבותינו פירשו מה שפירשו באגדת חלק, אך אין סדר הפרשה והלשון מתיישב בו". כלומר זהו דרש על המקרא, ועדיין אנו צריכים ליישב את פשוטו של מקרא - וכדרכנו נלמד את הפשט על פי המלבי"ם.
בפרק הרואה, בברכות דף נ"ז, אומרים חז"ל: הרואה סוס אדום בחלום - ברדוף קשה לו, בנחת יפה לו; ואילו סוס לבן - בין ברדוף בין בנחת יפה לו. כלומר סוס אדום דוהר מבשר בשורה רעה, סוס אדום המהלך בנחת - אין בו כלום, וסוס לבן טוב בכל אופן.
ומהו הרציונל שמאחורי הסמלים? מבאר המלבי"ם: הסוס מורה על המלחמה, כמו שכתוב "סוס מוכן ליום מלחמה". ומאידך הסוס מורה גם על הגאווה וההתנשאות, שהסוס הולך תמיד בדרך גאווה. החמור הולך בראש שפוף, ואילו הסוס מרים את ראשו, צוהל ומתנשא. וכבר הביא המלבי"ם (כמדומני על ספר איוב) שהקדמונים חיברו שירים לסוסים - שירי שבח והלל על יופייה, אצילותה וגאוותה של אותה בהמה.
מכאן גם מה שדיברנו בעבר, שגדולי ישראל לא היו רוכבים על סוסים אלא על חמורים ואתונות. אם כבר היו צריכים "רולס רויס" - "רוכבי אתונות צחורות", זו הייתה הרמה. רכיבה על סוס היא דרך של גאווה. כך מצאנו אצל אלישע אחר, שרכב על סוס בשעה שהלך לצדו של רבי מאיר; וכן בשעה שהוציאו את רבי יוסי להריגה ובן אחותו רכב שם על סוס - "סוס שרכיבני אדוני, ואתה יוצא להריגה". דרך גאווה ושחץ היא, והרשעים היו רוכבים עליו, ואילו חכמי ישראל רוכבים על חמורים. ואף המשיח - "עני ורוכב על חמור", ולא נאמר שירכב על סוס.
וכשהסוס אדום, אומר המלבי"ם, מורה גם על שפיכות דמים, שהאדום מסמל דם. אם הסוס אדום וגם רדוף, כלומר דוהר - הרי הוא דוהר לשפוך דם, ומסמל רצח הנעשה במהרה ובריצה, כמו שכתוב "כסוס שוטף במלחמה". אבל אם הסוס האדום עומד בנחת, או שהוא סוס לבן, אין כאן אלא התנשאות וגאווה בלבד, ולא שפיכות דמים.
הסוסים מבטאים את הגיבורים ואנשי המלחמה. הסוס האדום מצייר גיבור אחר היוצא להילחם במלך פרס כדי לתפוס את מלכותו - זהו אלכסנדר מוקדון שניצח את דריווש במלחמותיו. וזה עצמו מה שראה דניאל בדמות צפיר העיזים המנגח את האיל.
"ראיתי הלילה" - כל אחת מארבע המלכויות נמשלה ללילה, שהמלכות היא גלות, והגלויות נקראות לילה, ולעומתן הגאולה באה לידי ביטוי בזריחה ובהארה: "וזרח עליך אור ה'". אם כן "ראיתי הלילה" - ראיתי גלות, זמן של חושך בעיניהם של ישראל, כדרך שראינו בדרשת חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא להפוך את העולם כולו ללילה.
אלא ששימו לב: הסוס והרוכב עליו עומדים. רק סוס אדום רדוף מבטא מלחמה; סוס העומד מבטא אולי התנשאות וגאווה, אך לא שפיכות דמים - וזה סימן טוב. ועוד: "והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה" - כדברי הגמרא, מבאר המלבי"ם, הצדיקים הנמצאים במצולת העולם השפל, או בבבל הנקראת מצולה. כלומר אין הסוס שוטף לשפוך דם, אלא עומד בין הצדיקים.
ומהו "בין הצדיקים"? חז"ל מספרים שכאשר הגיע אלכסנדר מוקדון לירושלים, יצא לקראתו שמעון הצדיק, וירד אלכסנדר מן הסוס, כרע והשתחווה לו, ולא החריב את ירושלים ולא עשה להם רעה. שאלוהו: הרי בכל מקום אתה הולך וכובש, מה אירע כאן? אמר להם: דמות דיוקנו של זה אני רואה כשאני יוצא בראש מלחמתי - דמותו היא שעוזרת לי בניצחונותיי. התפעל מכך מאוד, ראה שיש כאן דמות של צדיק ולא עשה להם רעה. זהו הסוס האדום העומד ואינו רדוף למלחמה: אלכסנדר מוקדון נעמד מול שמעון הצדיק ועוצר, ואינו ממשיך להילחם בירושלים.
"ואחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים" - אחרי אלכסנדר מוקדון. האדום מורה על מלחמה; הלבן מורה על שלום (הרוצה להודיע על כניעה מניף דגל לבן), ועל פי הקבלה הוא מידת החסד; והשרוקים הם צבע ממוצע, לא אדום ולא לבן. ומה הם מרמזים? אלה שירשו את אלכסנדר מוקדון, שרי הצבאות שבאו אחריו: היו ביניהם אדומים - רודפי מלחמה ושופכי דם; היו ביניהם לבנים - אוהבי שלום ושוחריו; וחלקם היו ממוצעים, שרוקים, פעם כך ופעם כך, לא תמיד בדרך מלחמה ולא תמיד בדרך שלום.
וָאֹמַר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אֲנִי אַרְאֶךָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה׃
הנביא מבקש מן המלאך המשפיע עליו את שפע הנבואה שיאמר לו מה המראה בא להורות. והמלאך משיב לו: "אני אראך" - במראות הבאות אראה לך ואסביר לך את משמעות המראה אשר ראית.
וַיַּעַן הָאִישׁ הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמַר אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַח ה' לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ׃
אין הכוונה שאלכסנדר מוקדון עצמו מדבר, אלא כמבואר במלבי"ם: השר של יוון שהתלבש באלכסנדר מוקדון, כביכול דיבר מתוכו, ולכן נראה בצורת איש. והוא עונה וקורא בקול: "אלה אשר שלח ה' להתהלך בארץ" - הקדוש ברוך הוא מסר את המלכות לשרים הללו ושלחם לארץ לכבוש ממלכות.
וַיַּעֲנוּ אֶת מַלְאַךְ ה' הָעֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים וַיֹּאמְרוּ הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת׃
בין הצדיקים שבאותו הדור עמד מלאך ה', הוא המלאך הממונה להשגיח על עם ישראל, והוא עומד ושומר על ההדסים שהם הצדיקים - "עין ה' אל יראיו". והם, אותם שרים שדיברו קודם, מודיעים לו: "התהלכנו בארץ" - כבר תפסנו את המלכות והממשלה בכל הארץ; "והנה כל הארץ יושבת ושוקטת" - אין עוד מלחמות, הכל כבוש תחת רשותנו. ויש כאן גם רמז שלא יעשו רעה לישראל, שכן בתחילה באמת הייתה ישראל תחת מלכות יוון בהשקט ולא סבלנו מהם; רק בשלב הבא קמו מלכים עריצים, אנטיוכוס ודומיו, שעשו לנו צרות צרורות.
וַיַּעַן מַלְאַךְ ה' וַיֹּאמַר ה' צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה׃
"ויען" - לשון הרמת קול, כדרך שאמרו חז"ל על "וענית ואמרת ארמי אובד אבי", שיש שם הגבהת הקול. המלאך מרים את קולו, שכן הוא רואה שלילה יוצאת ולילה אחרת באה: מלכות אחרת עתידה לתפוס את ממשלת יוון ולהרע לנו מאוד - עדיין מיוון היא, אך יקום מהם מלך רשע, הוא אנטיוכוס שהיצר מאוד לישראל. רואה המלאך שעדיין לא הגיע זמן הגאולה, ופונה בתחינה: ריבונו של עולם, עד מתי לא תרחם את ירושלים? הרי אם הגיע דינה לזעם, כבר "זעמתה זה שבעים שנה", והגיע זמן הגאולה.
ומדייק המלבי"ם: המילה "אתה" לכאורה מיותרת - די היה לומר "עד מתי לא תרחם את ירושלים". אלא שכל מקום שבאה מילת הגוף נוספת על סימן הגוף, יש בו דיוק. והכוונה: אתה בעצמך תרחם, ולא על ידי שליח. אל תשלח שליחים, ואין אנו צריכים את רחמנותה של יוון עלינו.
וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים׃
הקדוש ברוך הוא משיב למלאך דברים טובים, ומודיעו: דע לך, כל הצרות שאתה רואה כאן הן לטובתם של ישראל - עד שנתנחם המלאך. ואכן אנו יודעים שאורך הגלות ורוב הצרות עתידים להיהפך לעם ישראל לנחמות גדולות, והגאולה תהיה גאולה כללית, צדק עולמי וישועה שלמה; כל מה שאנו סובלים עכשיו הוא בשביל הגאולה העתידה.
ושימו לב: הנביא אינו מודיע מה אמר ה' למלאך. מה היו אותם דברים טובים, מה הם הניחומים ומה ההבטחות העתידות - כל זה נשאר כמוס מאיתנו. על כך לא נצטווה לגלות, אלא רק להודיע לנו שה' ניחם את המלאך ואמר לו שמכל הצרות הנראות עתה עתידה לצמוח ישועה גדולה.
וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה׃
המלאך מורה לנביא שלא לגלות את כל מה ששמע, אלא רק דבר זה יאמר בשם ה'. "קרא לאמור" - את מה שהיה עד עתה אל תקרא לאמור, אבל את זה כן תקרא ותפרסם בשם ה'. ומהו? "קינאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה" - כבר קינאתי על כבוד ירושלים ועל כבוד ציון, וזה מה שאנו רואים שהחריב ה' את בבל על הרעות שעשתה לציון. קנאה גדולה הייתה זו, ונחרבה כמעט לגמרי, ונאמר עליה שתהיה "תל עולם" - שלא תיבנה. וכבר דיברנו בעבר שאותם מקומות בבבל שבהם היה ארמון המלוכה לא נבנו עוד לעולם, ועד היום יש שם חורבות.
וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה׃
עתה אומר ה': קצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים, הם מדי ופרס. אין לי כלפיהם קנאה כמו הקנאה שבפסוק הקודם, שאותה קנאה הייתה כנגד בבל שהחריבה את בית המקדש; אלה לא החריבו את הבית, אך יש לי עליהם קצף על שביטלו את בניין הבית. "אשר אני קצפתי מעט" - הקצף שאני קוצף על עם ישראל הוא מועט, שכבר הגיע זמן פקודתם לעלות לארץ; "והמה עזרו לרעה" - הם עזרו לצרי יהודה ובנימין, כמסופר בעזרא ונחמיה, קיבלו את דבריהם ונתנו פקודה להשבית את בניין בית המקדש, ועם ישראל נותר בשעבוד ובביזה. נמצא: אני קצפתי מעט, והם הוסיפו ועזרו לרעה בביטול בניין הבית.
לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם׃
"שבתי לירושלים ברחמים" - כביכול הוכרחתי לשוב לירושלים. אף שעדיין אין זה זמן הגאולה העתידה, אני עושה זאת מצד מידת הרחמים, מפני שאני רואה אותם בעוני ובצרה. "ביתי יבנה בה" - עתה יהיה בניין הבית, שיהיה להם מקום להתפלל שם ולתקן את מעשיהם ולהביא לידי צדק עולמים, שהוא בניין הבית השלישי, אילו היו נוהגים כראוי בבית שני, כמו שדיברנו בעבר.
והנה, מעיר המלבי"ם, באותה שעה ניתנה להם רשות לבנות את הבית בלבד, ולא רשות לבנות את חומות ירושלים; על כך לא ניתנה להם רשות עד שנת עשרים לארתחשסתא, ברשות מיוחדת שקיבלו על ידי נחמיה. ועל כך הוא מבשר: "וקו ינטה על ירושלים" - הקו שיתאר את החומה מסביב, שהוא יהיה החומה המקיפה את ירושלים.
ושימו לב לכתיב: כתוב "וקוה" וקוראים "וקו" - את הה' שבסוף איננו קוראים. אומר המלבי"ם: "קוה" מלשון תקווה, "קווה אל ה'". מעתה יש לכם תקווה: אם יהיו מעשיכם הגונים, תזכו לבניין הבית השלישי.
עוֹד קְרָא לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם׃
"עוד קרא לאמור" - קרא להם ואמור בשם ה'. הרד"ק מפרש "עוד תפוצנה ערי מטוב" לטובה: שיהיה להם רוב טוב ושלווה עד שיתפוצצו מטוב, והיישוב ילך ויגדל ויתפשט ויתרחב.
המלבי"ם מפרש להפך, ורואה כאן הודעה חדשה שנמסרה לנביא: דעו לכם שהגאולה הזו איננה הגאולה השלמה. מה שאתם עומדים להיגאל עכשיו הוא רק פרק בסדרה, ולא סיומה. "עוד תפוצנה ערי מטוב" - עוד יגלו בגולה, יבואו הרומאים ויפיצו אותם שנית בעמים, והטוב שיש להם כעת ייפוץ ויתפזר ויצא מן הערים החוצה. נמצא שזה היפך ביאורו של הרד"ק: לרד"ק יתרבה הטוב עד לאין מספר, ולמלבי"ם יהיו נפוצים מעריהם בגלות.
אבל בצד זה באה הנחמה: "וניחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים" - דע לך שאחרי מלחמת היוונים שביטלו את עבודת בית המקדש, ואחרי הגלות האחרונה שעל ידי הרומאים שהגלו את העם מירושלים, עוד ינחם ה' את ציון. ירושלים נראית כעת שוממה, ואומר ה': עוד אבחר בה ואבנה אותה וישובו עוד לתוכה. כלומר כל מה שאתם רואים עכשיו אינו אלא שלב, והעתיד צופן בחובו דברים הרבה הרבה יותר טובים.
בנבואה זו, שנאמרה בכ"ד בשבט בשנת שתיים לדריווש - 59 יום מייסוד ההיכל, כנגד 59 שנות מלכות פרס - רואה זכריה חזון של לילה: מלכויות הגלות. הסוס האדום שעליו רוכב האיש הוא אלכסנדר מוקדון, אך הוא עומד ואינו רדוף, ועומד בין ההדסים - בין הצדיקים, כמעשה שמעון הצדיק שיצא לקראתו והצילו את ירושלים; והסוסים האדומים, השרוקים והלבנים שאחריו הם יורשיו, מהם אנשי מלחמה, מהם אוהבי שלום ומהם ממוצעים. מלאך ה' השומר על הצדיקים זועק "עד מתי", ומבקש שהקדוש ברוך הוא עצמו ירחם ולא על ידי שליח, והקב"ה משיבו דברים טובים ודברי ניחומים שלא נתגלו לנו. מה שכן נתפרסם: קנאה גדולה לירושלים ולציון, קצף גדול על מדי ופרס שעזרו לרעה בביטול בניין הבית, ושיבה לירושלים ברחמים, בניין הבית ונטיית קו על ירושלים - "וקוה" מלשון תקווה. ולבסוף ההודעה הגדולה: אין זו הגאולה השלמה, עוד תהיה גלות ופיזור, אך סופו של דבר "וניחם ה' עוד את ציון ובחר עוד בירושלים".