פתיחה: מי הוא זכריה ומתי ניבא
בעזרת השם נפתח את ספר זכריה. זכריה הוא אחד משלושת הנביאים האחרונים - חגי, זכריה ומלאכי - שניבאו בתחילת ימי בית שני, לאחר שכבר שבו מן הגולה. על התקופה הזו כבר דיברנו בפתיחת ספר חגי: הקביעות הרבות שקבעו שלושת הנביאים הללו, ובכללן קביעות הלכתיות המובאות בתלמוד, וכן ענייני התרגום שנמסרו מהם.
יש כאן הקדמה חשובה שרבים טועים בה: זכריה שלפנינו הוא זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא, המוזכר במקום אחר גם כזכריה בן עדו. אין הוא זכריה בן יהוידע. זכריה בן יהוידע היה כהן ונביא שנהרג במקדש השם, ודמו היה מבעבע עד שבא נבוזראדן ושחט עליו טובים שבהם ולא נרגע הדם, עד שאמר לו: טובים שבהם שחטתי, האם אתה רוצה שאהרוג את כולם? ואז נחה נפשו. זכריה בן יהוידע היה בתקופת יהואש מלך יהודה, וזכריה שלנו מאוחר ממנו בכארבע מאות שנה.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־זְכַרְיָה בֶּן־בֶּרֶכְיָה בֶּן־עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
נבואה הזקוקה לפתרון
רש"י פותח ואומר: נבואת זכריה סתומה היא מאוד, יש בה מראות הדומות לחלום הניתן לפתרון, ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת פתרונו עד שיבוא מורה צדק - עד שיבוא אליהו הנביא ויורה לנו פשט הכתובים. ומוסיף רש"י שלפי היכולת יתן לב ליישב המקראות אחד אחד מן הפתרונות הדומים לו, ואחר כך מפתרונותיו של יונתן, הוא יונתן בן עוזיאל בעל התרגום. ואכן רש"י, הרד"ק ועוד מפרשים משתמשים פעמים רבות בתרגום כדרך להבין את המקראות. בהמשך הפרק נראה מראות שצריך לעמול כדי להבין אותן: פתאום סוסים אדומים, ועוד דברים שצריך להבין על מה הם מרמזים.
האבן עזרא מקדים הקדמה משלו: מעלות הנבואה רבות ואין דרך לסופרם, וכוח הנשמות ההגונות המקבלות כוח רוח הקודש להינבא אינו על דרך אחת. כלומר, אי אפשר לתאר ולמנות את כל מעלות הנבואה, שכן הן רבות ומשתנות, וכל נביא דרגתו שונה מחברו. משה רבנו מדרגתו מעל כל הנביאים, תחתיו שמואל שהוא השני לו בנבואה, ותחתיו שאר הנביאים. וגם בין שאר הנביאים יש הפרשים, כמו שהגמרא מתארת אחד כבן כפר הרואה את המלך ואחד כבן עיר הרואה את המלך. ברור שכל השגת נבואה היא דרגה, אך לומר שכולם באותה דרגה אינו נכון.
ממשיך האבן עזרא: בהיות הכבוד עם ישראל, כלומר בזמן שבית המקדש קיים והשכינה שורה, לא היה צריך לפרש את הנבואות, והן נאמרו בבירור. כמו "הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו" - מפורש שייוולד בן, ואף שמו נאמר, לא במשלים ולא בחידות. אבל לאחר הגלות רואים ירידה: אין אלו נבואות ברורות אלא מראות, ומראות אלו צריכים פתרון ופירוש. כמו המראות של דניאל, שלולא המלאך שפירש לו לא היה דניאל מבין מה נאמר לו. וכיוון שכבר אין מקדש, וההשגות שבאו מכוח המקדש והשכינה השורה בו התמעטו, הרי המראות סתומים וצריכים ביאור, וכך גם מראות זכריה.
ועוד אומר האבן עזרא: ואם היינו מוצאים ספר קדמון שהיה מספר מה שהתחדש בימים ההם ממלחמות, היינו ממששים כעיוורים קיר לומר אולי בעבור זה הייתה הנבואה. כלומר, אילו היה בידינו ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס המתאר את מאורעות אותה תקופה, יכולנו לערוך השוואות ולומר: הנה הוא חי בזמן פלוני, ולכן כוונתו למלחמה פלונית. היינו לפחות כעיוור הממשש קיר, שאף שאינו רואה, הוא מתחיל לחוש: כאן בליטה, כאן דלת, כאן חלון. אבל גם ספר חיצוני כזה, שיוכל לשפוך אור על הבנת הנבואה, אין בידינו, ולכן הנבואות כאן קשות להבנה.
מחמת הקושי הזה ראה האבן עזרא ספרי חכמים שהיו בצרפת, שביארו את נבואות זכריה אחורנית: שאף שזכריה עמד בבית שני, הוא מתאר את מה שכבר אירע לפני כן - כמו האיפה, "כי בעבורה גלה יהודה אל בבל", וכמו שני המקלות ישראל ויהודה, הכל מלפני הגלות. אולם האבן עזרא דוחה שיטה זו לחלוטין: הנבואה היא לעתיד. הנביא בא למסור מסר לעם היושב מולו, ואין צורך שיספר להם מה שהיה לפני הגלות. נביא בא לומר מה עתיד להיות ומה עליהם לעשות. לכן מוכרחים לבאר שדבריו על העתיד, ולגשש ולהבין מה משמעות נבואותיו.
הנביא הבין היטב - אנו הם שאיננו מבינים
נקודה חשובה לעצם העניין: בחלום אנו אומרים שצריך לפתור אותו לפי עניינו, וחז"ל אף אומרים שלפעמים החלום הולך אחר הפה - כפי שפתרת כך יהיה. אבל בנבואה איננו אומרים כן, שהרי הנבואה ברורה לנביא ללא כל פקפוק וספק. אנחנו, הקוראים אותה לאחר אלפי שנים, איננו יודעים בבירור מה נאמר שם, ולכן המפרשים מחפשים לפתור ולהבין. אבל חלילה לטעות ולחשוב שמפני שדברי הנביא סתומים - הוא עצמו לא הבין מה נאמר לו. אין דבר כזה לעולם, וכבר כתבתי על כך במשנת החלומות: הנביא לעולם מבין מה מדברים איתו. שאם לא כן, כיצד לקח אברהם את בנו לעקדה? וכי ילך אדם לשחוט את בנו ויאמר אולי לא הבנתי?
יש רק מציאות שבתחילת נבואתו אין הנביא משיג עדיין מהי נבואה, כמו יעקב שאמר "יש אלוקים ואנוכי לא ידעתי", וכמו שמואל שרץ אל עלי כי חשב שעלי קורא לו. אבל לאחר מכן הוא יודע מי מדבר עמו, יודע להבחין בין חלום לנבואה, ויודע היטב את משמעות הנבואה. ואם אינו יודע - הוא שואל. הקדוש ברוך הוא שואל אותו "מה אתה רואה", והוא משיב "מקל שקד אני רואה", ומקבל ביאור: שוקד אני על דברי לעשותו. אין מצב שנביא יקבל נבואה וימסור אותה לעם בעוד הוא עצמו אינו יודע מה דיבר. הוא ודאי הבין, וודאי מסר מסר ברור לעם. אנחנו הם המחפשים פירושים, ועל כך אומרים לנו רש"י והאבן עזרא שהדברים סתומים ומצריכים התבוננות וביאור.
נביא בן נביא
הרד"ק עומד על לשון הכתוב "זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא" ושואל: למי מוסב התואר "הנביא"? זו אותה דילמה המוכרת מן הנוסח "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול" - מי כהן גדול, מתתיהו או יוחנן? יש בזה דעות. אומר הרד"ק: "הנביא" שב אל זכריה, ואפשר כי גם עדו היה נביא, שהרי הוא עדו החוזה. ולמעשה הדבר מפליא מעט, שכן יש לנו מדרש מפורש - מדרש רבה ויקרא פרשה ו' - שזכריה היה נביא בן נביא, ואין צורך להסתפק בכך. וכן אומרים חז"ל: כל מקום שהוזכר הנביא ושם אביו, הוא ואביו נביאים. נמצא שזכריה, ברכיה ועדו - כולם נביאים, ועל כל פנים שושלת של נביאים. ומה שנאמר "לאמור" - היינו לומר לישראל, כמו שנאמר מיד בהמשך "ואמרת אליהם".
קצף שעדיין לא נגמר
קָצַף יְהֹוָה עַל־אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף׃
מסביר המלבי"ם: בבית ראשון, לפני שהקדוש ברוך הוא החריב את הבית והגלה את ישראל, שלח להם נביאים. הנביאים היו הולכים השכם והערב, מוכיחים ומזהירים את העם, מדברים על החורבן העתיד לבוא ועל הצרות אשר תבואנה, ואומרים: אם תשובו בתשובה לא תהיינה צרות, ואם לאו, חלילה תתקיימנה הנבואות. בסופו של דבר העם לא התעורר, לא שב בתשובה, וגלה. אבל שימו לב מי היה המעורר אז: הקדוש ברוך הוא. לא העם מעצמו, אלא הקדוש ברוך הוא התעורר כלפיהם ושלח להם נביאים להשיבם בתשובה, והם לא רצו.
ועתה, לאחר שכבר באה עליהם הרעה, הוא אומר להם: דעו לכם שעדיין הקצף קיים. הרי הגלות עדיין קיימת, שהגאולה של כורש לא הייתה גאולה שלמה. כבר דיברנו על כך שבאותה עלייה עלו חמישים אלף בלבד. רבים סבורים בטעות שרק התימנים לא עלו. אמנם נכון שהתימנים לא עלו, אבל לא רק הם: מתוך כלל ישראל שהיו מיליונים, עלו חמישים אלף בלבד - מיעוט שבמיעוט. הלויים, למשל, לא עלו כלל, ובעקבות זאת אנו רואים בעזרא ונחמיה שמנשלים אותם מחלקם. נמצא אפוא שאין זו גאולה שלמה, והקצף עדיין קיים.
וזו כוונת הכפילות "קָצַף... קָצֶף": השם קצף על אבותיכם, והקצף לא נגמר, אלא עודנו כאן, ולא שב השם מחרון אפו.
שובו אלי ואשוב אליכם
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
לך והודע להם שמעתה אין הקדוש ברוך הוא שולח עוד נביאים להזהירם ולהשיבם אליו, שכן לאחר חגי זכריה ומלאכי - שלושת האחרונים - פסקה הנבואה. כאילו הוא מודיע להם: מכאן ואילך דעו שאין עוד נבואות, אין עוד מעוררים הפונים אליכם ואומרים לכם שהשם ציווה שתשובו בתשובה. מעתה עליכם להתעורר מעצמכם ומכוחכם לשוב אל השם. לכן הלשון "שובו אלי" - אתם תתחילו, אתם תשובו, ועל ידי זה "ואשוב אליכם". לא כדרך שהיה עד עתה, שאני שב אליכם על ידי נביאיי ומבקש מכם לשוב אלי, אלא אתם תשובו אלי תחילה, ורק לאחר מכן אתעורר ואתמלא רחמים עליכם.
לפי הרד"ק, מה שנאמר "ואמרת אליהם" בא להזכיר להם את הקצף שקצף השם על האבות, הוא הדור שבימיו חרב הבית, ולומר: זכרו שזה בא בעקבות מעשיהם המקולקלים, ואם תשובו בתשובה לא יחזור הדבר כפי שהיה אצל אבותיכם. וכלפי מה הדברים אמורים? כלפי זה שהתעצלו בבניין הבית. לכן מוכיחם ואומר: אל תתעצלו בבניין הבית, לכו ובנו אותו. ומלבד זאת היו בידם עוד עבירות שהיה צריך להוכיחם עליהן, כפי שלמדנו בספר עזרא - שהיו קונים בשבת, והיה צורך להרחיק את הגויים שבאו למכור מחוץ לחומה כדי שלא יבואו לקנות בשבת, ועוד כמה וכמה עבירות שהיו בזמנם. אמר להם: תקנו מעשיכם ולא תגלו כדרך שגלו אבותיכם, ועל ידי זה תהיו ראויים שהבית יישאר קיים.
אל תהיו כאבותיכם
אַל־תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ־אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם הָרָעִים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם־יְהֹוָה׃
אל תהיו כאבותיכם, שהנביאים הראשונים קראו אליהם והזהירום על רוע דרכם והם לא הקשיבו. ושוב, כפי שהסברנו, הכל התחיל בקריאת הנביאים - כלומר הקדוש ברוך הוא כביכול התעורר כדי להשיבם בתשובה, והם לא הקשיבו.
ומה ההבדל בין "דרכיכם" ל"מעלליכם"? מסביר המלבי"ם: הדרכים הן הנטיות הנפשיות, והמעללים הם הפעולות היוצאות מהן. לדוגמה, אדם השונא - אקרא לכך שדרכו רעה. ואם מחמת השנאה הלך והזיק - אומַר שמעלליו רעים. הדרך היא צורת ההנהגה שלו, ואותה הנהגה שיש בה שנאה ומידות רעות מביאה אותו למעללים רעים, שהוא מוציא את נטיותיו אל הפועל ומיישם אותן.
"וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא־הִקְשִׁיבוּ" - אומר המלבי"ם שהשמיעה גדולה מן ההקשבה. לא די שלא שמעו, אלא אפילו הקשבה, שהיא דרגה פחותה, לא הייתה בהם. וזה שונה ממה שאנו רגילים לומר, שהשמיעה היא שמיעה גרידא וההקשבה היא האזנה ביתר קשב. אבל המלבי"ם בכמה מקומות מייסד את היסוד הזה, שהשמיעה היא במעלה עליונה מן ההקשבה, ומביא לכך ראיות רבות, כגון "שמעו שמים והאזיני ארץ". וזה שאמר: אבותיכם לא שמעו, ואף להקשיב - שהוא פחות מן השמיעה - לא הקשיבו.
אבותיכם איה הם
אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה־הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ׃
לפי הפשט אומר להם: אבותיכם איה הם? הרי מתו וספו תמו מן הבלהות ומן הצרות שבאו עליהם בעקבות עבירותיהם. והנביאים ששלחתי אליהם אז - הלעולם יחיו? כלומר אל תצפו שיבוא עתה מישהו ויוכיח אתכם. אמנם היו אז נביאים, אבל וכי יחיו לעולם? גם הם מתו בשלב מסוים, וממילא אין עתה מי שיוכיח אתכם. מכאן ואילך שובו אתם אלי מעצמכם, שהרי נביאים חדשים כבר אינם, והנביאים הישנים כבר מתו.
ובפרט שאתם ראיתם במו עיניכם שכל מה שייעדו הנביאים - הכל בא. אם כן למה לכם עוד נביאים? ראיתם שכאשר עושים רע, וכפי שאמרו הנביאים שיהיה רע - היה רע, ולאבותיכם היה רע. הרי אתה למד מאליך שאם תנהג שלא כדין יקרה גם לך כך. אינך זקוק עוד לנביא שיאמר לך זאת, כי אתה כבר בעל ניסיון. לכן עליכם להתעורר מעצמכם, מכוח הניסיון שיש בידכם.
ורש"י מביא את דרשת חז"ל בדרך אחרת: הנביא אמר להם, הנה ראו שאבותיכם לקו במכה רעה, ברעב, בחרב ובשבי. השיבו לו העם: רגע, והנביאים - צדיקים היו, וכי הם חיים? גם הם מתו! נמצא שהמילים "והנביאים הלעולם יחיו" הן תשובת העם לנביא: אתה אומר שמי שהרשיע מת, והלוא גם הצדיקים אינם חיים. ועל כך הוא משיב להם: וכי הנביאים לעולם יחיו? מה אתם רוצים, שיחיו הנביאים לעולם? הנביא מת מפני שהגיע זמנו למות, ואילו אבותיכם מתו מפני שהרשיעו. אין מציאות שאדם יחיה לעולם, ואפילו יהיה צדיק; סופו למות בשלב מסוים. אבל אצל אבותיכם המיתה באה מחמת רשעתם.
דברי הנביאים חיים וקיימים
אַךְ דְּבָרַי וְחֻקַּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הֲלוֹא הִשִּׂיגוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּשׁוּבוּ וַיֹּאמְרוּ כַּאֲשֶׁר זָמַם יְהֹוָה צְבָאוֹת לַעֲשׂוֹת לָנוּ כִּדְרָכֵינוּ וּכְמַעֲלָלֵינוּ כֵּן עָשָׂה אִתָּנוּ׃
סופם מוכיח כי אמת היו דבריהם. אפשר להסביר שזו תשובתו להם: צודקים אתם שהנביא אינו חי מבחינה פיזית, אבל דבריו חיים וקיימים. הנביא אמר שמי שיעשה רע ילקה - ולקיתם. הוא אמר שיבוא מלך בבל ויגלה אתכם - והגלה אתכם. הוא אמר שתיגאלו לאחר שבעים שנה - והנה לאחר שבעים שנה קיבלתם רשות לעלות והתחלתם לעלות לארץ. כל מה שאמר הנביא התקיים. ואף שהנביא אינו חי בגופו, דבריו חיים וקיימים עמנו, ולכן עליכם להקשיב ולשמוע לדברי הנביאים.
ועוד: אינכם זקוקים עוד לנביא, שכן הנביא בא לייעד את העתידות ולומר מה עתיד להיות, והנה אתם רואים שהצרות כבר באו במציאות, ועדיין לא נגאלתם גאולה שלמה מרשותו של כורש. שנית, כבר חוויתם וראיתם את השגחת השם בעונשיו: ראיתם שבכוחו של השם לענוש את החוטאים, וכולם הודו ואמרו "כאשר זמם השם לעשות לנו כן עשה אתנו". שלישית, ראיתם שאין זה עונש סתמי שתוכלו לומר עליו מקרה הוא שקרה לנו, אלא עונש מידה כנגד מידה: "כדרכינו וכמעללינו" - בדיוק כפי דרכינו וכפי מעללינו עשה אתנו. בזה כבר נפקחו עיניהם לדעת שהכל מעשה השם.
"לעשות לנו" מול "עשה אתנו"
המלבי"ם עומד על דקדוק הלשון: מדוע נאמר תחילה "לעשות לנו" ולבסוף "כן עשה אתנו"? ומסביר שכאשר מופיעה האות ל' אחרי לשון עשייה - "עשה לנו" - הכוונה לגוף הפעולה, כיצד קיבל הנפעל את הפעולה ומה נעשה בו. אבל "עשה אתו" או "עשה עמו" בא לציין את איכות הפעולה ולא את גופה.
דוגמה לכך: "ככל אשר עשה אתכם במצרים" - לא נאמר "עשה לכם". "עשה לכם" היינו מה פעל בך, ואילו "עשה אתכם" בא לומר: התבונן באיזו איכות פעולה היה זה - איזה שפע נתן לך, איזו הגנה, איזו שמירה. לעומת זאת "עשה לכם" הוא תיאור המעשה בלבד, בלי התייחסות לאיכותו. וכן מביא המלבי"ם: "כי עשית חסד עם אדוני", "ואתה הגדת היום את אשר עשית אתי טובה" - שההגדה היא על איכות המעשה, שעשה עמו טובה. שהרי לא בא לומר לו סתם "ראה שעשיתי לך", אלא "עשיתי לך טובה, בשבילך ובעבורך", והעניין הוא להראות את חשיבות הדבר. וכן "והשם ישלם לך אשר עשית לי" - שאול אמר שיהיה תשלום, דהיינו יש כאן מעלה שעשה לו דבר שווה ערך, וציון איכות הפעולה בא כדי שישלמו לו עליה מידה כנגד מידה.
נמצא אפוא כלל: כל מקום שנאמר "אתנו" או "עמנו" - הכוונה לאופי הפעולה ואיכותה, וכל מקום שנאמר "לנו" - הכוונה לגוף המעשה. וזהו שנאמר כאן: כאשר זמם השם צבאות לעשות לנו, כן עשה אתנו - בדיוק לפי איכות הפעולה והמעשה המגיעים לנו, ואם נדייק: המגיעים אתנו.
לסיכום:
פרק א' בזכריה פותח בהודעה על תקופה חדשה: הנבואה עומדת להסתיים, ומעתה שוב אין מי שיעורר את העם מבחוץ. הקדוש ברוך הוא מזכיר לישראל שהקצף על האבות עדיין לא נגמר, שהרי הגאולה מימי כורש אינה גאולה שלמה, ומזהיר אותם שלא ילכו בדרך אבותיהם שלא שמעו ואף לא הקשיבו לדברי הנביאים הראשונים. האבות אינם, והנביאים אינם - אך דברי הנביאים חיים וקיימים, שכן הכל התקיים בפועל, ובמידה כנגד מידה. מכאן ואילך המסר הוא אחד: "שובו אלי ואשוב אליכם" - ההתעוררות צריכה לבוא מכם ומכוחכם, מתוך הניסיון שראיתם בעיניכם, ורק אז ישוב הקדוש ברוך הוא אליכם ברחמים.