פתיחה: שליחות שנייה
פרק ג' בספר יונה הוא הפרק שבו מתקיימת סוף סוף השליחות. יונה, שברח מלפני ה' וירד לספינה ונבלע בדג, שב אל היבשה, ודבר ה' בא אליו בשנית. מכאן ואילך אנו עוקבים אחר מסע התשובה של נינוה - עיר שלמה של גויים שמתעוררת מדברי נביא אחד. נלך על סדר הפסוקים, על פי ביאורי המלבי"ם, בצירוף דברי חז"ל והרד"ק.
וַיְהִי דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר׃ קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא אֵלֶיהָ אֶת־הַקְּרִיאָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ׃
"כדבר ה'" - נבואה בלבד, בלי תוכחה
וַיָּקׇם יוֹנָה וַיֵּלֶךְ אֶל־נִינְוֵה כִּדְבַר יְהֹוָה וְנִינְוֵה הָיְתָה עִיר־גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים׃
מהו "כדבר ה'"? בשליחות הראשונה נצטווה יונה רק לומר להם דברי תוכחה, ולא נמסרה לו נבואה על עונש. כעת ה' מצווה אותו למסור נבואה מפורשת: "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת". יונה הסתפק: האם עליו לומר גם את התוכחה שנצטווה בה בתחילה, או רק את הנבואה? מאחר שסבר שכבר נגזרה הגזירה ואין התוכחה מועילה, עשה "כדבר ה'" - כפי שה' דיבר אליו כעת, למסור נבואה בלבד. את דברי התוכחה מן השליחות הראשונה לא אמר.
"עיר גדולה לאלוהים" - שני פירושים: עיר גדולה וחשובה בעיני האלוקים. או: כל דבר שרוצים לתאר את גודלו העצום מקשרים אותו לשם שמים, כמו "הררי אל", "שלהבת יה" - לומר שהוא גדול ביותר.
למה המתין יונה מהלך יום אחד?
וַיָּחֶל יוֹנָה לָבוֹא בָעִיר מַהֲלַךְ יוֹם אֶחָד וַיִּקְרָא וַיֹּאמַר עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת׃
לכאורה, אם העיר מהלך שלושה ימים, מדוע לא התחיל יונה לקרוא מיד בכניסתו? מבאר המלבי"ם דבר נפלא: אילו היה קורא בקצה העיר "עוד ארבעים יום", היו מגיעים ליום הארבעים ואחד, וכיוון שנינוה עדיין לא נהפכה היו אומרים שהנביא בדה את דבריו. והרי קריאת הנבואה בכל העיר אורכת שלושה ימים, והמניין המדויק אינו ברור. לכן הלך יונה למרכז העיר, ומשם קרא - כך החשבון מדויק, וארבעים היום נמנים מן היום שבו נאמרה הקריאה במרכז.
מדוע האמינו אנשי נינוה?
וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ־צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד־קְטַנָּם׃
לכאורה תמוה: בא אדם ומכריז "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" - מדוע שיאמינו לו? חולמי חלומות אינם חסרים, מדמייני דמיונות אינם חסרים, ושוטים בוודאי אינם חסרים. אומר הרד"ק: אנשי האונייה היו באותה שעה בעיר, והם סיפרו את כל אשר אירע. משנודע להם שניסים כאלה נעשו לאיש הזה בעבור שליחותו, הבינו שיש כאן שליחות מאלוקים.
מהי "צום"? מביא הרד"ק בשם אביו: צום מלשון קיבוץ, כמו "צומת" - מקום שבו מתקבצים כמה צירי תנועה למקום אחד, וכמו "צומת הגידים" - מקום שבו מקובצים גידים רבים. "יום צום" הוא יום קיבוץ, שבו כולם נאספים יחד להתעורר בתשובה. ומאחר שבאותו מעמד גם היו מתענים, הושאל השם "צום" גם ללשון תענית.
הם האמינו ולא ביקשו אות ומופת, ומיד החלו להתפלל, לבשו שקים והתענו. אך שימו לב: עדיין לא שבו בתשובה. הם שמעו שיש צרה והתחילו להתפלל, אבל תשובה פירושה שינוי המעשים - ואת זה עוד לא עשו.
המלך קם מכיסאו
וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל־מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקׇם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל־הָאֵפֶר׃
כאן מתחיל השינוי האמיתי. הדבר מגיע עד המלך, והמלך אינו מסתפק בתפילה אלא משנה את דרכיו: מעביר אדרתו מעליו, מכסה גופו בשק ויושב על האפר. ומי היה אותו מלך? אומרים חז"ל: פרעה. פרעה האריך ימים ומלך בנינוה. כששמע דברים כאלה אמר: את זה אני כבר מכיר. פעם אחת כבר התחכמתי עם הקדוש ברוך הוא וחטפתי די והותר מכות. כעת, כשבאים ומודיעים לו "עוד ארבעים יום", הוא אינו לוקח סיכונים ומיד משנה את דרכיו.
"ויקראו אל אלוהים בחזקה"
וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל־יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל־יִרְעוּ וּמַיִם אַל־יִשְׁתּוּ׃
המלך העביר כרוז על התשובה. אף שהעם כבר החלו להתפלל, אמר להם שני דברים: ראשית, אין די בתפילה - צריך תשובה. שנית, יש לייסר גם את הבהמות. ושואלת הגמרא: אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?
וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל־אֱלֹהִים בְּחׇזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן־הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם׃
"ויקראו אל אלוהים בחזקה" - כביכול בכוח ביקשו להוציא מאת ה' שיסיר מעליהם את הגזירה. מה עשו? אסרו את האמהות לחוד ואת הוולדות לחוד, כדי שהבהמות תגענה. לכן נאמר "ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלוהים" - שגם הבהמה קראה אל אלוקים: כשראתה הפרה שהרחיקו ממנה את בנה, וכשראו הוולדות שהרחיקו מהם את אמותיהם, פתחו כולם בגעייה ובזעקה. זוהי ה"חזקה". ואמרו: ריבונו של עולם, אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו.
מי יודע ישוב
מִי־יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד׃
אומר להם המלך: "מי יודע - ישוב". מי שיודע בעצמו שעשה עבירה, ישוב ממנה. "וניחם האלוהים" - ואם ישוב ממנה, יינחם ה' על הרעה שביקש להביא עלינו, "ושב מחרון אפו ולא נאבד". נמצא שיש לנו תקנה בתשובה.
"מן החמס אשר בכפיהם" - השבת הגזל
אומרים חז"ל: עד היכן הגיעה תשובתם? אפילו מי שגזל קורה מחברו לפני שנים רבות וכבר קבע אותה בבניינו, הלך וקעקע את הבניין והרס את הקומה כדי להוציא את הקורה ולהשיבה לבעליה. עד כדי כך. ואגב, בישראל אין חיוב כזה: יש "תקנת השבים", שאם כבר קבע אדם את הקורה בבניין - משיב את דמיה בממון ואינו צריך לפרק את הבית. שאם לא כן, אדם היה מתייאש מן התשובה ואומר: מה, אהרוס את ביתי? אבל אצל הגויים אין תקנה כזו, וצריך להחזיר את הכול.
"וירא האלוהים... כי שבו מדרכם הרעה"
וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה׃
בתחילה ראינו שהתחרטו והתפללו בלבד ולא שינו את דרכם, אך כאן נאמר "כי שבו מדרכם הרעה" - לא הסתפקו בלבישת שקים ובקריאת צום. ומכאן מוסר גדול, וזו אחת הסיבות שקוראים פרשה זו ביום הכיפורים. אומרים חז"ל: לא נאמר "וירא אלוקים את שקם", ולא נאמר "וירא אלוקים את תעניתם", אלא "וירא אלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". הנדרש מן האדם הוא לשנות את דרכיו. התענית, הצום, התפילות והווידויים של יום הכיפורים - הכול נפלא, אך השאלה היא מה אתה לוקח איתך אחר כך: האם אתה ממשיך כאשתקד, או משנה את דרכיך. הם שבו מדרכם והשיבו את הגזל בפועל, ולכן "וינחם האלוהים".
ומדוע ניצלו למרות שנשארו בעבודה זרה?
מעיר המלבי"ם: הם חזרו בתשובה רק מן הגזל, אך מעבודה זרה לא שבו והמשיכו לעבוד אותה. ומדוע בכל זאת הצילם ה'? משום שאילו הייתה הרעה נגזרת עליהם מצד המערכה, כלומר מצד מהלך גרמי השמים, הייתה באה עליהם בכל אופן. אבל הרעה הזו נגזרה בהשגחה מאת ה', והשגחה זו באה על עוון הגזל. ומשעה ששבו מן הגזל, מסיר מהם הקדוש ברוך הוא את הרעה בהשגחה מלאה.
לסיכום:
יונה יוצא בשליחות שנייה ומוסר את הנבואה בלבד "כדבר ה'", וממתין עד מרכז העיר כדי שמניין ארבעים היום יהיה מדויק. אנשי נינוה מאמינים, בזכות עדות אנשי האונייה, וקוראים צום - יום קיבוץ - אך בתחילה מסתפקים בתפילה ובשקים. המלך, שהוא פרעה שהאריך ימים, מבין שאין די בכך, וגוזר תשובה על האדם ועל הבהמה, זעקה בחוזקה, והשבת הגזל עד כדי הריסת בניין. והכתוב מעיד: "וירא האלוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" - לא את השק ולא את התענית, אלא את שינוי הדרך. זה המסר של יום הכיפורים: לא מה שאתה עושה ביום הצום, אלא מה אתה לוקח איתך ממנו הלאה.