פרק ד' בספר יונה הוא סיום המסע: אנשי נינוה שבו בתשובה, הגזירה בוטלה - ודווקא אז מגיע השבר הגדול של יונה. הפרק מברר מה כל כך כאב לו לנביא, ומסיים בדבר ה' על מידת החמלה שלו על מעשה ידיו. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר לאור ביאורי המלבי"ם.
וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ.
יונה ראה שה' שב וניחם מן הרעה וביטל את הגזירה, ונעשה לו רע. מדוע? מצאנו לכך שלוש סיבות. הראשונה, כדברי רש"י: עכשיו יאמרו הגויים שאני נביא שקר. הרי הבהלתי אותם ואמרתי "נינוה נהפכת", והנה לא קרה דבר. ואם תאמרו שבזכות התשובה ניצלו - מי אמר? אולי מלכתחילה לא היה אמור לקרות כלום.
הדבר דומה לסיפור הידוע: באו חסידים וסיפרו בשבח רבם - תדעו איזה כוח גדול יש לאדמו"ר שלנו! פעם אחת עבר ליד בית ולא רצו להכניסו, ואמר: הבית הזה ייחרב. התחילו להתחנן לפניו ולבכות, רבי, רחמנות על האנשים. אמר הרב: הבית לא ייחרב. ואמרו החסידים: אתם יודעים איזה נס? הבית לא נחרב... זה בדיוק מה שקורה כאן. אומר יונה: אני אמרתי להם נינוה נהפכת, עכשיו הם עשו תשובה ונינוה לא נהפכה - יאמרו, סתם הבהלת אותנו, הנה לא קרה כלום, ואולי גם בלי תשובה לא היה קורה כלום. שהרי לא אירע דבר בפועל שאפשר להיווכח בו שהיה ממש באזהרה.
המלבי"ם מסביר, ומקורו באברבנאל, שהלשון "וירע אל יונה" מורה על חולי הבא מעיצבון - נעצב ליבו וביקש מותו. ומדוע? יונה היה בטוח שאם ישובו, ישובו בשלמות: יחזירו את הגזל וגם יעזבו את העבודה הזרה. והנה הוא רואה שהם לא שבו ממעשיהם, אלא המשיכו בעבודה זרה, ובכל זאת ה' ניחם על הרעה. זה כאב לו מאוד, כי הוא הבין: מדוע ה' משאיר אותם? הרי הם ממשיכים ברעתם ועדיין עובדי עבודה זרה. אלא שהם מזומנים להיות המקל שיכה בנו, בישראל - "הוי אשור שבט אפי", הם שבט אפו. ועוד חרה לו: למה דווקא בהם יכה ה' את ישראל, בעודם עובדי עבודה זרה. גם זה כאב לו ליונה.
ואם תשאלו: הרי יונה אמר "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", ולבסוף נשארה עומדת - כיצד? דבר נפלא אומר הרמח"ל ב"דרך השם": ייתכן שהנביא ישיג דבר אמיתי בנבואתו, אך לא ישיג את כל הפרטים שנכללו באותה נבואה. הוא מבין את הנבואה, אך יש בה פרטים שנעלמו ממנו. והדוגמה היא יונה: מה הבין יונה מ"נינוה נהפכת"? סדום - הופכים את נינוה כמו שנהפכה סדום. אבל דברי ה' כללו בתוכם עניין נוסף: "נהפכת" - הופכים עצמם מרשעים לצדיקים, כל מצבם מתהפך לחלוטין, הכל משתנה. את זה יונה לא הבין, ולכן אמר: הרי אמרתי נהפכת והיא נשארה קיימת. ובאמת דבר ה' יקום לעולם: "נהפכת" היא אחת משתיים - או שנינוה תתהפך מרשעים לצדיקים, או שתיהפך כולה. והם בחרו באפשרות הראשונה.
וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּה ה', הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי, עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
אומר יונה: עוד בהיותי בארץ ישראל, בראשית כל הסיפור, זו הייתה טענתי. מדוע סירבתי ללכת? כי ידעתי שאתה ניחם על הרעה, ידעתי שאינך מתכוון להביא עליהם את הרעה שאתה שולח אותי להבהילם בה, וידעתי שבסוף תאריך להם אף אפילו אם לא יעשו תשובה כראוי, אפילו אם תשובתם תהיה חלקית מאוד. לא ברחתי מפני שחשבתי שישובו תשובה שלמה - אילו ידעתי שכך יהיה, הייתי הולך בשמחה, שהרי להחזיר אנשים אל חיק אמונתם היא שליחות טובה, ואפילו בגויים. אלא שידעתי שלא ישובו באמת: מן החמס ישובו, ומן העבודה הזרה לא ישובו. והנה בסופו של דבר ריחמת עליהם אף שכביכול לא היה מגיע להם.
וְעַתָּה ה', קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
לאחר שאני רואה שלא שבו בתשובה שלמה ובכל זאת השארת אותם, אני מבין מדוע השארת אותם: כדי שיהיו לנו למקל, שבט מושלים, שיכו בנו. ואם כך, ריבונו של עולם, על ידי מי נגרמה כל הצרה הזאת? על ידי! לכן טוב מותי מחיי. אחרי שגרמתי צרה כזו לעם ישראל, שהחזרתי בתשובה את המכים בהם והכשרתי אותם להכות בישראל - אני מעדיף למות.
וַיֹּאמֶר ה': הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ.
יש מסבירים שהקב"ה אומר לו: האם מאוד חרה לך? עוד אראה לך סימן שאין זה מן הדין, אין ראוי שיחרה לך על שאני סולח לשבים, שכך היא דרכי - למחול לשבים. והרד"ק מפרש: "ההיטב חרה לך" - על שעשיתי להם טובה ונתתי להם חנינה כואב לך? וכי כואב לך שעשיתי טוב?
והמלבי"ם, כדרכו, מבאר ביאור מקורי. יש לנו כלל: כיצד בודקים אם נביא חדש הוא נביא אמת או נביא שקר? אומרים לו שיאמר דבר שעתיד להיות, בתאריכים ובפרטים מדויקים - אם יתקיים, אמת; לא יתקיים, שקר. אך אם אמר דבר רע - "בעוד חמישה ימים תפרוץ מלחמת עולם" - ועברו חמישה ימים ולא פרצה מלחמה, אי אפשר להוכיח שהוא נביא שקר, שכן ייתכן שה' ניחם על הרעה. אבל אם אמר שבעוד חמישה ימים ייפתחו ארובות השמים וירד שפע, הבטחה טובה, ולא התקיימה - זה נביא שקר. וזה הכלל שאומר הרמב"ם: לעולם בודקים את הנביא בדבר טוב, כי דבר שלילי ייתכן שה' ניחם עליו.
אמרנו שמה שהפריע ליונה הוא שיאמרו עליו נביא שקר. על כך אומר לו הקב"ה: "ההיטב חרה לך"? אילו הייתה נבואתך על טובה שלא באה, הייתי מבין את חרונך - הבטחת טוב ולא בא, הרי אתה שקרן. אבל אתה לא הבטחת טובה אלא רעה, "נינוה נהפכת", והיא לא באה. האם זו ראיה שאתה נביא שקר? כשרעה אינה באה, ייתכן שה' ניחם. אין כאן שום ראיה שאתה נביא שקר.
וַיֵּצֵא יוֹנָה מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר, וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל, עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר.
יונה יוצא מן העיר ומתיישב בהמתנה. ולשם מה? אומר המלבי"ם: הוא חשב שאולי גזירה כוללת לא תהיה, אבל רושם כלשהו יעשו הדברים. דוגמה לכך בחטא העגל: כתוב "וינחם ה' על הרעה", ואף על פי כן כתוב "ויגוף ה' את העם", ומתו שלושת אלפים איש. כלומר, אף שה' ניחם, נשאר רושם לחרון אף. גם כאן חשב יונה: אולי ה' ניחם, אך אם ימתין כמה ימים יראה רושם של חרון אף - איזו מהפכה בעיר, איזה נזק. לכן תפס לו עמדה מקדם לעיר, עשה שם סוכה והמתין, "עד אשר יראה מה יהיה בעיר".
וַיְמַן ה' אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה לִהְיוֹת צֵל עַל רֹאשׁוֹ לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ, וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה.
הצל של הסוכה שעשה יונה לעצמו לא היה מספיק, וראיה לדבר: "ויעש לו שם סוכה וישב תחתיה בצל" - לא כל הסוכה הייתה מוצלת, אלא בתוך הסוכה עצמה היה עליו לבחור מקום שבו יש צל. לכן הצמיח לו ה' קיקיון. מה הוא קיקיון? אומר האבן עזרא שחכמי ספרד אמרו דלעת או קרא, מין דלעת בעלת עלים גדולים, והוסיף: ואין צורך לדעת מה הוא. כלומר, אין אנו עוסקים בבוטניקה - די לנו שזה עץ המסוכך מעליו.
ומדוע סבל יונה כל כך מן השמש? אומר האבן עזרא: יש אומרים שבעבור שעמד במעי הדג זמן ארוך, נעשה עור בשרו רך ולא יכול היה לסבול את החום. ראיתי פעם באנציקלופדיה תמונה של אדם שבלעו לווייתן, והוא חי ונפלט. הראו אותו לאחר שיצא מקיבת הלווייתן, והיה לבן כולו - ממה? מן החומצה שבקיבה, האוכלת את הכל, והיא אכלה את עורו והלבינה אותו. וכך גם יונה, נעשה עורו רך והחום הציק לו מאוד.
ומהי "שמחה גדולה" זו? וכי על עץ שמחים שמחה גדולה? אלא לא על הקיקיון עצמו שמח, אלא על המסר: אם ה' מצמיח לי כאן קיקיון להצל עליי, כביכול אומר לי - הישאר כאן עוד קצת. ואם להישאר, סימן שיש חלק ב', יש המשך, עוד מעט יקרה כאן משהו. על כך שמח יונה שמחה גדולה - יש עוד מערכה למחזה.
וַיְמַן הָאֱלֹהִים תּוֹלַעַת בַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר לַמָּחֳרָת, וַתַּךְ אֶת הַקִּיקָיוֹן וַיִּיבָשׁ.
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית, וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף, וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
השמחה הייתה מוקדמת. התולעת הכתה את הקיקיון למטה בשורשיו והוא התייבש, והקיקיון קמל בן לילה. ועוד זימן ה' "רוח קדים חרישית". אנו סבורים ש"חרישית" היינו שקטה, וחז"ל אומרים להפך: שמחרישה את האוזניים מרוב המייתה, והיא רוח חמה מאוד. השמש מכה על ראשו, והוא מתעלף ושואל את נפשו למות.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל יוֹנָה: הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ עַל הַקִּיקָיוֹן? וַיֹּאמֶר: הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת.
שואל אותו ה': וכי ראוי שיחרה לך על הקיקיון? על מה כואב לך - על עץ דלעת? משיב יונה: מה פירוש למה חרה לי? ראוי שיחרה לי עד מוות, שהרי אני עומד למות בגלל שהקיקיון קמל. אין זה דיון בעץ, מדובר בחיי ממש.
וַיֹּאמֶר ה': אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.
המלבי"ם מבחין בין "לחוס" לבין "לרחם". לחוס - מצד שאני צריך את הדבר, ומשום כך איני רוצה לאבדו: "אל תזרוק, תחוס על זה", וכן "ועיניכם אל תחוס על כליכם". לרחם - לאו דווקא מפני שאני צריך אותו, אלא מסיבות אחרות, אפילו שאיני נזקק לו כלל. ואומר לו ה': אתה חסת על הקיקיון מפני שהיית צריך אותו, היה לך בו צל, ואילו מצד עצמו לא הייתה לך שום סיבה לחוס עליו - הרי לא עמלת בו ולא גידלתו, בן לילה היה ובן לילה אבד.
וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה.
אומר לו ה': ואיך אתה רוצה שלא אחוס על נינוה, שהם מעשה ידיי ודבר יקר? עיר גדולה שיש בה יותר משתים עשרה ריבו - ריבו הוא עשרת אלפים, הרי מאה ועשרים אלף איש. "אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו" - אין להם דעת להבחין בין עבודת ה', הנמשלת לימין, לבין עבודה זרה, הנמשלת לשמאל, ואי אפשר להענישם על חיסרון הדעת. ועוד, "ובהמה רבה" - אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?
ובזה תבין גם מדוע על ישראל אני מקפיד: מפני שהם יודעים להבחין בין ימין לשמאל, רגליהם עמדו על הר סיני והם יודעים מי הוא האלוקים, ולכן ראויים לעונש על שעבדו עבודה זרה. אתה חסת על דבר שלא התאמצת בעבורו, ואני לא אחוס על כל כך הרבה אנשים שאני יצרתי ועשיתי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם?
נסיים במה שאומרים המפרשים: מדוע מפטירין בספר יונה ביום הכיפורים? שני טעמים. האחד, ללמד לבני אדם שאין ביכולתו של אדם לברוח מאת ה' בעוון עבירות שעבר, כמו שנאמר "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח". והשני, ללמדנו: בוא וראה, אנשי נינוה, על אף הגזירה הקשה, נושעו כאשר ראה ה' ששינו דרכיהם ומעשיהם. ומכאן נלמד שאם נשנה אנו את דרכינו ומעשינו, ירחם ה' גם עלינו.
יונה חרה לו על ביטול הגזירה - מחשש שייקרא נביא שקר, ובעיקר מפני שראה שנינוה לא שבה בשלמות ובכל זאת נשארה, סימן שנועדה להיות שבט אפו על ישראל. הקב"ה משיב לו בשתיים: אין ראיה של נביא שקר כשנבואת רעה לא התקיימה, שהרי בודקים את הנביא בדבר טוב; ובמעשה הקיקיון מלמדו את יסוד החמלה - אם חסת על עץ שלא עמלת בו ורק מפני שהיית צריך לו, קל וחומר שאני אחוס על מאה ועשרים אלף בני אדם שהם מעשה ידיי ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם. ומכאן מסר יום הכיפורים: אין בריחה מפני ה', ומי שמשנה מעשיו - זוכה לרחמים.