פתיחה: יונה במעי הדג
פרק ב' בספר יונה הוא פרק של תפילה. יונה נבלע בים, יורד אל התהומות, ומשם - מן המקום הנמוך והחשוך ביותר - הוא נושא את תפילתו. המלבי"ם פורש לפנינו את מבנה התפילה ואת פשרה של כל מילה, וחז"ל בפרקי דרבי אליעזר מוסיפים תיאור מופלא של מה שראה יונה במסעו התת־ימי. נלך על סדר הפסוקים.
וַיְמַן יְהֹוָה דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.
"וימן" - הזמין הקב"ה. והיה כאן נס גדול: הדג בלע את יונה שלם, לא פירק אותו ולא שיבר את עצמותיו. ונס נוסף: אדם זקוק לחמצן, וכיצד התקיים יונה במעי הדג בלא אוויר?
מבאר המלבי"ם: על יונה נגזרה מיתה, שהרי סירב ללכת בדבר ה'. ומכאן ואילך נחשב לו הדבר כאילו הוא נולד מחדש. וכשם שהעובר חי ומתקיים במעי אמו תשעה חודשים ואינו נושם כדרך כל אדם, כך יונה - כעובר במעי הדג - יכול להתקיים שם זמן רב.
וַיִּתְפַּלֵּל יוֹנָה אֶל יְהֹוָה אֱלֹהָיו מִמְּעֵי הַדָּגָה.
בפסוק הראשון נאמר "דג" ובפסוק השני "דגה" - מה נשתנה? אומרים המפרשים: בתחילה היה יונה במעי דג זכר, ושם היה לו מרווח ונוח, ואף נהנה מן העסק. אמר הקב"ה: צריך להכניס את יונה ללחץ, כדי שיתחיל לצעוק אליי. ציווה ה' על הדג ופלטו, ובאה דגה - נקבה - ובלעה אותו. ומה היתרון שבנקבה? שהיו במעיה ביצים רבות, ומחמתן נעשה המקום דחוק וצר ליונה. משם, מתוך הצרה, הוא זועק: "ויתפלל יונה אל ה' אלוהיו ממעי הדגה".
והמלבי"ם מסביר ש"דגה" הוא לשון כלל, קיבוץ וריבוי, כמו "והדגה אשר ביאור מתה" - הדגים הרבים אשר ביאור. ולפי זה כוונת חז"ל כאן אינה דווקא לדג נקבה, אלא לדג שהייתה בתוכו דגה רבה - נקבה שיש בתוכה ולדות, ונמצאו בקרבה דגים רבים.
וַיֹּאמֶר: קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהֹוָה וַיַּעֲנֵנִי, מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי.
אומר המלבי"ם: התפילה נחלקת לשלושה חלקים, כנגד שלושה שלבים. החלק הראשון - כשהשליכוהו המלחים מן האונייה אל הים: סכנת מוות, פחד נורא, התייאש מחייו והיה בטוח שהוא עומד למות - ואז בא הדג ובלעו, והבין שהקב"ה הצילו. החלק השני - כשהדג פלט אותו, ושוב הבין שהנה הוא עומד למות, ובאה הדגה ובלעה אותו. החלק השלישי - לאחר שבלעה אותו הדגה והתחיל להיות לו צר, "ובצר לך ומצאוך", ובלית ברירה התחיל להתפלל, ונשבר לבו, ואמר: מוכן אני לעשות את אשר ה' מצווה.
לפיכך הוא פותח בכלל: "קראתי מצרה לי אל ה' ויענני" - על שתי הפעמים שהושלך לים, הן על ידי המלחים והן על ידי הדג שפלטו אל הים, ובשתיהן קראתי וה' ענני והצילני. "מבטן שאול שיוועתי" - ועתה אני נתון במעי הדגה, שהוא כשאול, כגיהינום, דחוס ודחוק, ומשם אני שווע, ובטוח אני ש"שמעת קולי" ותוציאני גם מכאן.
וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.
עתה מתחיל יונה לפרט. תחילה אמר "קראתי מצרה לי אל ה'" - ומתי היה הדבר? כשהשליכוני מן האונייה. "ותשליכני מצולה בלבב ימים" - הושלכתי אי שם מן הספינה אל לב ים, בפחד נורא, "ונהר יסובבני, כל משבריך וגליך עלי עברו".
וַאֲנִי אָמַרְתִּי נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
באותו רגע חשבתי שנגרשתי - מלשון גירושין - מנגד עיניך. אבל כאשר ראיתי שבא הדג ובלעני ונשארתי בחיים, הבנתי ש"אוסיף להביט אל היכל קודשך": לא זרקת אותי מלפניך, ועוד אזכה לראות את היכל קודשך ועוד אזכה להתקיים.
אֲפָפוּנִי מַיִם עַד נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי.
כאן הוא מתאר את השלב השני - כשהדג פלט אותו אל הים, ושוב אפפוהו מים עד נפש, ושוב התייאש מחייו. "סוף חבוש לראשי" - כתוב שהדג הוליכו דרך ים סוף, ומשם הוליכו לנינווה. ופירושו לפי המלבי"ם: המים שמעל התהום הם הנקראים "סוף", ולפי שהייתי בתהומות וים סוף למעלה ממני, נמצא הים כביכול חבוש לראשי.
והרד"ק מסביר באופן אחר: כשהיה הדג בתוך הים נתפסו קני סוף בראשו של הדג, כדרך ספינה הנוסעת ונתפסים בה ענפים. ויונה אומר "סוף חבוש לראשי" - כלומר לראשו של הדג, אלא שהוא כבר מזדהה עם הדג, שהרי הוא נתון בתוכו, וראשו של הדג כראשו שלו.
לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם, וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי יְהֹוָה אֱלֹהָי.
כאן הוא מתאר שהיה בעומק התהום שתחת ההרים. הים במקומות מסוימים ממשיך ויורד אל מתחת לאדמה, כמי התהום המחלחלים מתחת להרים - ולפעמים מעיין יוצא בתוך ההר, שהרי מי התהום עולים בלחץ ויוצאים החוצה. אומר יונה: לקח אותי הקב"ה בתוך הדג הזה אל מתחת לאדמה, "לקצבי הרים ירדתי" - מלשון חיתוך ההרים, מתחת למקום ההוא ירדתי בעומק התהום.
"הארץ בריחיה בעדי לעולם" - הארץ שמעליי הייתה כבריח הנועל, שהרי במצב כזה אין הדג יכול להרים את ראשו ואין לו דרך לצאת; ההרים והארץ סוגרים עליי. ואף על פי כן - "ותעל משחת חיי ה' אלוהי", בכל זאת הוצאת אותי מן הצרה הזאת, וכמו שאמר בתחילה "קראתי מצרה לי אל ה' ויענני".
בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְהֹוָה זָכָרְתִּי, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ.
עכשיו הוא מבאר את מה שאמר "מבטן שאול שיוועתי": מרוב שהייתי דחוק מן הוולדות שבתוך הדגה, "את ה' זכרתי" - נזכרתי להתפלל, לשוב בתשובה ולהבטיח שאני מתכונן לילך ולעשות את אשר ה' מצווה, אלך לנינווה. "ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך" - נתקבלה תפילתי בהיכל ה', ובזכות זה דאג הקב"ה שתפלוט אותי הדגה סמוך לנינווה. ומה עניין היכל קודשך כאן, וכי הגיע לבית המקדש? הרי בבית המקדש אין ים - את זה נראה בהמשך מדברי פרקי דרבי אליעזר.
מְשַׁמְּרִים הַבְלֵי שָׁוְא חַסְדָּם יַעֲזֹבוּ.
על מי מדובר? הרד"ק מפרש שעל אנשי הספינה: הם היו עובדי עבודה זרה, "משמרים הבלי שווא" - את ההבל ואת השווא הם עובדים. אומר יונה: יודע אני שלאחר שנמלטו מן הצרה, משפסקה האונייה מלהיטרף בים, "חסדם יעזובו" - יעזבו את אותו חסד שהבטיחו. הרי הם צעקו והבטיחו להקריב קורבנות ולידור נדרים, ואני יודע שישובו לעבודה זרה שלהם. אבל אני איני כמוהם.
וזה כאותה הלצה על אדם שחיפש חניה בתל אביב. מסתובב ומסתובב עשרים דקות באותם רחובות ואינו מוצא. אמר: ריבונו של עולם, תדאג לי לחניה, אני חייב חניה, חמישים שקלים לצדקה. כיוון שסיים לומר כך, ראה רכב יוצא מן החניה. אמר: ריבונו של עולם, אין צורך, הסתדרתי. זהו בדיוק "משמרים הבלי שווא" - מבטיחים בשעת הצרה, וכיוון שנגמרה הצרה שכחו מהכול.
אבל המלבי"ם מסביר שאין זה מוסב על אנשי הספינה אלא על אנשי נינווה. אומר יונה: מוכן אני לילך ולעשות את אשר ציוויתני, אלך לנינווה - אבל הרי אנשי נינווה "משמרים הבלי שווא", מאמינים בעבודה זרה. "חסדם יעזובו"? בתמיהה: וכי ייתכן שיעזבו את עבודתם הזרה? "חסדם" מלשון חרפה, כמו "חסד הוא" - האם יעזבו את חרפתם? הרי ודאי לא ישובו מחטא עבודה זרה, ואף אם ישובו - שיבה זמנית היא, וימהרו לשוב לכסלם. ואם כן מה יועיל הדבר?
וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ, אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה, יְשׁוּעָתָה לַיהֹוָה.
אומר יונה: אני איני כמותם. "בקול תודה אזבחה לך" - על שהצלתני, "אשר נדרתי אשלמה" - הבטחתי ונדרתי לילך לנינווה, ואלך. ולמה דווקא בקול תודה? שהרי אחד מארבעה שצריכים להודות הוא יורדי הים, ואני מיורדי הים, ועוד שהייתי בסכנה גדולה.
ואף שאני חושש שמנינווה יבואו צרות על עם ישראל - שהרי ברגע שאלך ואוכיחם הם יחזרו בתשובה, וישתמש בהם הקב"ה כמקל כלפי ישראל: ראו, גויים אלו שלחתי אליהם נביא ומיד שינו דרכם, ואתם לא - הרי זה קטרוג על ישראל. אף על פי כן, "ישועתה לה'" - אני הולך כאשר ה' מצווה, ולה' הישועה: הוא יושיע את ישראל מכל צרותיהם ויעזור שלא תצמח מזה צרה.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה אֶל הַיַּבָּשָׁה.
ואיזה מרחק הוליכו הדג? אומרים חז"ל: תשע מאות שישים וחמש פרסאות - קרוב לאלף קילומטר. לא ברגל אלא בדג, כמין ספינה, כמין צוללת. ואומר המלבי"ם: זכר לדבריהם - "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה" עולה בגימטרייה 965, בדיוק כמניין המרחק שאמרו חז"ל.
בפרקי דרבי אליעזר פרק ט' מתוארות חוויותיו של יונה במעי הדג. רבי טרפון אומר: "וימן" לשון מינוי - ממונה היה הדג מששת ימי בראשית לבלוע את יונה. ונכנס יונה לתוך פיו כאדם שנכנס לבית כנסת גדול, ועמד; ושתי עיניו של הדג היו כחלונות מאירות לו. כמין צוללת: יושב בדג ומביט דרך שתי עיניו כדרך שמביטים מן החלון, ורואה את כל הנעשה בחוץ - וזה היה בדג הראשון.
רבי מאיר אומר: מרגלית אחת הייתה תלויה במעיו של הדג, והייתה מאירה ליונה כשמש המאירה בגבורתה בצהריים. וכמו שמצינו אצל נח שהייתה לו מרגלית מאירה בתיבה. ואל תתפלאו כיצד הגיעה מרגלית לבטן הדג - הרי גם ליוסף מוקיר שבת הגיעה מרגלית בבטן הדג. והיה יונה רואה את כל מה שבים ובתהומות, שנאמר "אור זרוע לצדיק".
אמר לו הדג ליונה - וכאן ראוי לדעת שכשכתוב שהדג מדבר, אין הכוונה לדג עצמו אלא לשרו של הדג בשמיים, המלאך הממונה עליו, שהרי הדג ממלא פיו מים ואינו מדבר - אמר לו: אין אתה יודע שבא יומי להיאכל לתוך פיו של לוויתן? כלומר: מצאת לך מחסה אצלי, ואני היום ארוחת צהריים של לוויתן, ואתה בא להיות שותף בסעודה זו?
אמר לו יונה: הוליכני אצלו ואני מציל אותך ואת נפשי מפיו. והוליכו אצל הלוויתן. אמר לו יונה ללוויתן: בשבילך ירדתי לראות את מדורך בים, ולא עוד אלא שעתיד אני לרדת ולתת חבל בלשונך ולהעלותך לסעודה הגדולה של הצדיקים לעתיד לבוא. הראה לו יונה את חותמו של אברהם - היא הברית - הביט הלוויתן וראה, וברח מלפני יונה מהלך שני ימים. רק מפני שראה אותו חקוק בבריתו של אברהם אבינו.
אמר לו יונה לדג: הרי הצלתיך מפיו של לוויתן, עתה שלם לי - הראני מה שבים ובתהומות, עשה לי סיור מודרך. והראהו נהר גדול של מימי אוקיינוס, שנאמר "ונהר יסובבני". והראהו שבילי ים סוף שעברו בהם ישראל, שנאמר "סוף חבוש לראשי". והראהו מקום שנשברו שם גלי הים ומשם הגלים יוצאים, שנאמר "כל משבריך וגליך עלי עברו". והראהו עמודי ארץ במכונה - היסודות של כדור הארץ - שנאמר "הארץ בריחיה בעדי". והראהו שאול תחתית, שנאמר "ותעל משחת חיי", ששחת הוא הגיהינום. והראהו גיהינום, שנאמר "מבטן שאול שיוועתי"; וכמה דרגות יש בגיהינום: שחת, שאול, ארקא, דומה, ושלא נדע מצרות.
והראהו תחת היכל ה' - הביאו אל מתחת לבית המקדש - שנאמר "לקצבי הרים ירדתי". מכאן אנו למדים שירושלים על שבעה הרים היא עומדת. וראה שם אבן שתייה קבועה בתהומות, וראה שם בני קורח עומדים ומתפללים עליה. אמרו לו ליונה: הרי אתה עומד תחת היכל ה', התפלל ואתה נענה מיד - שהרי אתה כאן ליד אבן השתייה, שהיא המרכז. וזהו שאמרנו: מתחת לכדור הארץ יש מים, והדג הוליכו מתחת לארץ עד שהיה בית המקדש ממעל לו - וזהו "ותבוא אליך תפילתי אל היכל קודשך", שהדג הביאו עד לשם ממש.
אמר יונה לדג: עמוד במקום עומדך, שאני מבקש להתפלל - כמו שמשליכים עוגן. ועמד הדג, והתחיל יונה מתפלל לפני הקב"ה ואמר: ריבון העולמים, נקראת ממית ומחיה, הרי הגיעה נפשי למות, החייני. ולא נענה, עד שיצא הדבר הזה מפיו: "אשר נדרתי אשלמה" - אשר נדרתי להעלות את הלוויתן ולעשותו לפניך ביום ישועת ישראל, שנאמר "ואני בקול תודה אזבחה לך". מיד רמז הקב"ה לדג והקיא את יונה אל היבשה, שנאמר "ויאמר ה' לדג ויקא את יונה".
והמלחים ראו את כל האותות והניסים והנפלאות הגדולים שעשה הקב"ה עם יונה, ועמדו והשליכו איש איש את אלוהיו, שנאמר "משמרים הבלי שווא חסדם יעזובו" - עזבו את עבודתם הזרה. וחזרו ליפו ועלו לירושלים ומלו את בשר ערלתם, שנאמר "וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה'". וכי זבח זבחו, והלוא לא היה שם בית מקדש? אלא דם ברית מילה שהוא כדם זבח - מלו את עצמם, והרי זה כזבח. "ונדרו נדרים" - שנדרו איש להביא את בניו ואת כל אשר לו לאלוהי יונה, ונדרו ושילמו. ועליהם הוא אומר: גרי צדק.
פרק ב' הוא תפילתו של יונה מן המצולות. המלבי"ם מחלקה לשלושה שלבים - ההשלכה מן האונייה ובליעת הדג, פליטת הדג ובליעת הדגה, והדוחק שבמעי הדגה שהביאו לשברון לב ולתפילה. יונה מודה שהקב"ה ענהו בכל פעם, מפרט את המצולה, את ים סוף שמעל ראשו, את ירידתו לקצבי הרים ואת הארץ שהייתה עליו כבריח, ומקבל על עצמו: "אשר נדרתי אשלמה" - אלך לנינווה, אף שאני חושש לקטרוג על ישראל, ו"ישועתה לה'". וחז"ל בפרקי דרבי אליעזר מגלים שהדג הוליכו 965 פרסאות, הראה לו את נפלאות התהומות, ואף העמידו תחת היכל ה' ליד אבן השתייה - ומשם נתקבלה תפילתו, ומשם יצא אל היבשה לקיים את שליחותו.