ספר יונה מספר על נבואה שנמסרה בידי הנביא יונה בן אמיתי, על ניסיונו של יונה להתחמק מן המטלה שהוטלה עליו, ועל הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מחזיר אותו אל תפקידו עד שהוא ממלא אותו בשלמות. תוך כדי הלימוד נרצה לעמוד גם על השאלה מה המטרה בקריאת הסיפור הזה, למה חשוב לנו לדעת אותו, ולמה דווקא אותו קוראים במנחה של יום הכיפורים.
וַיְהִי דְּבַר־יְהֹוָה אֶל־יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי לֵאמֹר׃
חז"ל אומרים שיונה בן אמיתי היה מצד אמו משבט אשר, והוא היה בנה של האישה הצרפית שכלכלה את אליהו הנביא, ואליהו הוא שהחיה אותו. (לעומת זאת חבקוק היה בנה של האישה שנפקדה על ידי אלישע, ונקרא כך מפני שאלישע חיבק אותו.) מצד אביו היה יונה משבט זבולון, כמו שכתוב בספר מלכים "יונה בן אמיתי אשר מגת החפר", וגת החפר הייתה בגבולו של זבולון.
יונה פועל גם בהזדמנויות נוספות: הוא זה שמשח את יהוא למלך, והוא זה שניבא לירבעם בן יואש שישיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה. וכעת הוא נשלח אל העיר נינווה.
קוּם לֵךְ אֶל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי־עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי׃
לכאורה מדוע חשובה לנו נבואה זו, הרי היא מדברת על אומות העולם, ואנשי נינווה גויים הם, מאשור? אומר הרד"ק: הנבואה נכתבה כדי להיות מוסר לנו לישראל. הנה עם נוכרי, שאינו מעם ישראל, וכאשר באים ומוכיחים אותו הוא שב בתשובה כבר בפעם הראשונה; ואילו לישראל שלח הקדוש ברוך הוא נביאים השכם והערב ולא שבו.
עוד מלמד אותנו הספר על הפלא הגדול שעשה השם עם הנביא, שהיה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות ונותר חי. ועוד: שהדג הקיא את יונה, ללמדנו שהשם חומל על בעלי תשובה. כאשר יונה שב בתשובה דאג השם שהדג יקיא אותו, וכאשר אנשי נינווה שבו בתשובה הסיר מהם השם את הגזירה. נמצא שהספר מלמד על כוחה הרב של התשובה לכפר ולתקן, עד שאפילו אצל גויים אנו רואים שהקדוש ברוך הוא מסיר מהם את הגזירה בעקבות שובם.
המלבי"ם מבאר אחרת. אין הקדוש ברוך הוא שולח נבואה לצורך הגויים אלא אם כן יש בזה צורך לישראל עצמם. ולכן הוא מסביר שהשליחות לא נועדה בשביל נינווה, אלא משום שהשם רצה שאשור יהיו אלה שייפרעו מישראל, כמו שנאמר "הוי אשור שבט אפי". וכיוון שאשור עתידים לשמש מקל הרוגזה, דאג השם שקודם כל ישובו בתשובה ויהיו כביכול ראויים לשליחותו.
טעם שני אומר המלבי"ם: שמא יבואו ישראל ויטענו "למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" - ריבונו של עולם, אין זה מן הצדק שרשעים כאשור ייפרעו מאיתנו, איך אתה שותק להם ואותנו מעניש על ידם? לכן בא הקדוש ברוך הוא ומראה להם שלאשור יש יותר זכויות: הנה פעם אחת שלחתי להם נבואה ומיד שבו בתשובה, ואילו אצלכם הנביאים צורחים וצועקים ואין עונה, ואתם מקשים את עורפכם משמוע.
מכאן גם התשובה מדוע יונה מסרב ללכת. יונה מבין שאם ילך, אשור ייעשו ראויים ומוכשרים לייסר את ישראל; ועוד, שתצא מכך קטרוג על ישראל - הנה הם שבו בתשובה מנבואה אחת ואילו ישראל לא. הוא מבין שיש כאן רעה לישראל, ואינו מוכן בשום אופן שעל ידו ייצא קלקול לעם ישראל.
על זה אומרים חז"ל: יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב, ואליהו הנביא תבע כבוד האב ולא תבע כבוד הבן. יונה תבע את כבודם של ישראל, הבן, אבל לא תבע את כבוד האב, שהרי השם נתן לו שליחות והוא לא עשה את שליחותו. אליהו להיפך: תבע כבוד האב, "קנא קנאתי לה'", והביא שלוש שנות רעב על הארץ, ולא תבע כבוד הבן, שלא הצר די בצרתם של ישראל שהיו ברעב, עד שהשם שלח אותו. שני אלה הם דוגמאות קיצוניות, ואנו למדים שצריך לתבוע הן את כבוד האב והן את כבוד הבן, ושלא יבוא זה על חשבון זה.
בירושלמי במסכת סוכה אומרים חז"ל שיונה מעולי רגלים היה. בשמחת בית השואבה היו שואבים רוח הקודש, ויונה עלה לשם ושרתה עליו שכינה, בלי שהייתה לו הכנה והזמנה מיוחדת. לכן חשב יונה שאינו ראוי לזה: קיבלתי שליחות שהיא מעל לכוחותיי ומעל למסוגלויות שלי, לא נבואה שעבדתי עליה והתייגעתי בעבודת השם עד שזכיתי לה. אומנם השם ראה אותו ראוי, אבל זו הייתה תחושתו, וזו הייתה אחת הסיבות שברח.
השם אינו אומר לו מה לקרוא עליה, אלא רק "וקרא עליה". הרד"ק מסביר כפשוטו שמה שקרא בסוף, "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת", זה מה שאמר לו השם כבר מתחילה, אלא שלא רצה הכתוב להאריך שכן בסוף נראה זאת ממילא.
אך המלבי"ם מחדש כאן כיוון אחר. אומנם בסוף כתוב שהשם אומר לו לקרוא שבעוד ארבעים יום נינווה נהפכת, אבל בהתחלה לא אמר לו זאת, אלא רק "וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני". פירוש הדבר: בתחילה לא שלח אותו השם בתורת נביא אלא בתורת מוכיח - לך כאדם בעל מוסר, לתת תוכחה ולומר להם שמעשיהם מקולקלים ושישנו את דרכיהם, בתור מגיד ולא בתור נביא.
בזה מובן איך העז יונה לברוח. שהרי נביא שקיבל נבואה אסור לו לכלוא אותה, ונביא הכובש נבואתו מתחייב מיתה, ועבירה חמורה היא. אלא כאמור, "קרא עליה" אין פירושו לקרוא נבואה אלא לעורר אותם. יונה הבין שיש כאן רק עניין של תוכחה, ושאם לא ילך יבטל מצוות עשה שיש לקרוא עליה, אבל אין זה נביא שלא מילא שליחותו, כיוון שלא קיבל הוראה למסור להם נבואה אלא רק לעורר אותם.
וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהֹוָה׃
לכאורה יש כאן אריכות דברים גדולה ומיותרת: וירד יפו, וימצא אונייה באה תרשיש, ויתן שכרה. מה לנו ולכל הפרטים האלה, ומה אכפת לנו כמה עלה לו התשלום? היה די לכתוב "ויקם יונה לברוח תרשישה ויעל על אונייה". אלא שכל פרט כאן בא ללמדנו.
חז"ל אומרים שיונה אמר לעצמו: אברח לחוץ לארץ, שהרי אין השכינה שורה בחוץ לארץ אלא בארץ ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לי שלוחים כיוצא בך לשלוח אחריך ולהביאך משם. משל לעבדו של כהן שרצה לברוח מרבו, וברח לבית הקברות, שהוא המקום שאין הכהן יכול להיכנס אליו. אמר לו רבו: חייך, יש לי שלוחים רבים כמותך, שאינם כהנים, לשלוח אחריך ולהוציאך משם.
יונה חשש כך: כעת שלח אותי השם בתורת שליחות ולא בתורת נבואה, אבל אוי לי אם ישלח אותי בתורת נבואה, שאז כבר לא אוכל לסרב, שהרי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה, ולכבוש נבואה אין בדעתו. לכן החליט לברוח מלפני השם עוד לפני שיקבל ציווי ללכת בתורת נבואה.
המלבי"ם, בשם האברבנאל, מדייק: לא נאמר "לברוח תרשישה מפני ה'" אלא "מלפני ה'". "מפני ה'" פירושו לברוח מידיעת השם ומהשגחתו, וזה לא שייך כלל, כמו שנאמר "ואנה מפניך אברח". מה כן שייך? לברוח "מלפני ה'", שכן "לפני" פירושו להיות עומד ומשמש לפניו. מלהיות עומד ומשמש לפני השם אפשר לברוח, ולכן כתוב שברח תרשישה מלפני ה', שלא יהיה מתהלך לפני ה' בארצות החיים, אלא ילך למקום שאין השכינה שורה בו.
המלבי"ם שואל: לחוץ לארץ אפשר לצאת גם מצפון, ממזרח ומדרום, ומדוע ירד דווקא לים? אלא שפעמים הנבואה חלה גם בחוץ לארץ, כאשר כבר חלה על הנביא פעם אחת בארץ. יחזקאל ניבא על נהר כבר, ואליהו ניבא במדבר, שהלך ארבעים יום עד הר חורב ושם נגלה אליו השם. אם כן, ביבשה עדיין יכולה הנבואה לחול עליו, ולכן בחר להיות באונייה.
שתי סיבות לכך. האחת: יורדי הים אין דעתם מיושבת מחמת הרוח והסער, ומי שנמצא בים סובל בחילות ומחלת ים, והנביא צריך שיהיה בשמחה ושרוחו תהיה מרוממת, ולכן קשה מאוד שתחול עליו נבואה שם. השנייה: באונייה נמצאים עובדי אלילים, ויש שם גילולים ופסילים וטומאה, ולא ייתכן שתשרה שכינה באותו מקום שעובדי גילולים מניחים שם את עבודתם הזרה. וכמו שאמר משה "כצאתי את העיר" - כאן איני יכול להתפלל, יש כאן עבודה זרה. אמר יונה: אם כן, בתוך הספינה בים לא תבוא אליי נבואה.
מעתה מובן "וירד בה לבוא עמהם תרשישה". לכאורה העיקר הוא להגיע לתרשיש, ומה זה "עמהם"? אלא שהעיקר בשבילו הוא להיות באונייה, במקום שאינו מקבל בו נבואה, ולכן העיקר הוא "לבוא עמהם", והם הרי הולכים תרשישה וממילא יגיע לשם.
וכי מה חשבנו, שייסע בלא לשלם? ודאי שנתן שכרה, ומדוע צריך לספר לנו זאת? אומרים חז"ל: נתן את שכר כל האונייה כולה. הגיעה האונייה, ביקש להפליג מיד, אמרו לו שצריך להמתין עד שתתמלא. שאל: כמה אנשים אתם ממלאים, מאה? כמה משלם כל אחד? אני משלם על כולם.
המלבי"ם מביא לכך שני מקורות. האחד, מזה שנאמר "ויתן שכרה". השני, מלשון "וימצא אונייה באה תרשיש" - היה מתאים יותר לומר "הולכת תרשיש". אלא שהאונייה באה מתרשיש, ודרכה של אונייה הבאה לפרוק אנשים וסחורה ולהמתין זמן עד שתתמלא שוב ללכת לתרשיש. לכן מיהר יונה לשלם את שכרה כולה, כדי שתפליג מיד.
ומה הרוויח בכך שהאונייה יוצאת מיד? ראשית, שלא יתעכב ובינתיים ייתן לו השם נבואה ויאמר לו לך התנבא, ואז כבר לא יוכל לסרב. שנית, שאם ימתין עד שתתמלא האונייה ואחר כך יעכבהו הקדוש ברוך הוא בדרך, יסכן מאה נפשות; מוטב שיהיו כמה שפחות אנשים באונייה ויסכן כמה שפחות נפשות. ותרשיש הוא שם של מקום, כמדומני באפריקה.
וַיהֹוָה הֵטִיל רוּחַ־גְּדוֹלָה אֶל־הַיָּם וַיְהִי סַעַר־גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר׃
מלשון "וה' הטיל רוח גדולה אל הים" מתבאר שהרוח לא הייתה טבעית אלא רוח מיוחדת בהשגחה מאת השם. לפעמים סערה מנשבת מן היבשה ואז היא באה מכיוון אחד לכיוון אחר, אבל כאן, אומר המלבי"ם, הסערה באה מתוך הים עצמו, מעומק המים, וזה נתן להם להבין שאין זה מצב רגיל. זאת ועוד: הם ראו שכל האוניות מסביב מפליגות בשופי, ורק האונייה שלהם נדה במים כקליפת אגוז. מכאן הבינו שיש כאן עונש על פי השגחה.
וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל־אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל־הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם׃
המלחים מבינים שהדבר בהשגחה ושנדרש כאן עזר אלוקי, שאין זה טבעי, ולכן "ויזעקו איש אל אלוהיו". במקביל הם מטילים את הכלים אל הים. הטעם פשוט: אונייה המיטלטלת בים עולה ויורדת, ופעמים רבות חציה באוויר, ואם היא כבדה החצי התלוי באוויר מכריע והיא נשברת. כדי שתוכל לעלות ולרדת בלי להינזק היא חייבת להיות קלה, ולכן משליכים את הסחורות הכבדות להקל מעליהם.
ויונה ירד אל ירכתי הספינה, שכב ונרדם. כל כך היה בטוח ושלֵו, עד שהיה מסוגל להירדם, כאילו כל הנעשה כאן אינו נוגע אליו כלל.
החובלים הם האנשים שהיו מושכים בחבלי האונייה. באוניות מפרשים כל עבודתם היא למשוך את המפרשים ולכוונם כל העת, כדי להטות את הרוח לצד הרצוי, ומכאן "רב החובל" מלשון חבלים. האבן עזרא מביא בשם רבי משה פירוש נוסף: רב החובל הוא היודע אילו תחבולות לעשות כדי לנווט את האונייה בים, שכן צריך תחבולות גדולות מאוד לדעת לכוונה.
המלחים הם המנהיגים את האונייה בים, ובדרך כלל על ידי המשוטים. כאשר אין רוח משיטים את האונייה במשוטים, ובעל המשוט בעצם מערבב את המים. באוניות הגדולות רואים חורים חורים לאורך כל האונייה, ושם היו יושבים בדרך כלל עבדים, בלי אוויר ובלי כלום, ממש נורא ואיום. ונקראים "מלחים" מלשון "ממולח טהור קודש", שפירושו מעורבב, וכפירוש רש"י שהם מערבבים את מי הים.
לאחר שהשליכו את הכל וראו שאין זה מועיל, מצאו את יונה בירכתי הספינה. מדוע ירד לשם? מבאר המלבי"ם שתי כוונות. האחת: אם אהיה למעלה על סיפון האונייה, יש חשש שרוח סערה תעיף אותי אל הים, והים ישליך אותי אל היבשה, כמעשה שהיה ברבי עקיבא שאמר שכל גל וגל נענע לו בראשו עד שהובילו הים אל היבשה. נמצא שהשם יביא אותי בעל כורחי ליבשה, ולכן ארד עמוק כדי שלא אושלך אל הים.
כאן מלמדנו המלבי"ם הבדל בין "ספינה" ל"אונייה". אנו רגילים לחשוב שהאחת גדולה והשנייה קטנה, אבל ההבדל אינו בגודל: החלק המכוסה שבכלי השיט נקרא ספינה, מלשון "ספון", טמון, והחלק הגלוי נקרא אונייה. ולכן נאמר "ויונה ירד אל ירכתי הספינה" - למקום הספון והפנימי.
כוונה שנייה: יונה ידע שהסערה בשבילו, ואם ייפגע הוא על ידי המים, שאר באי הספינה לא יינזקו, שהרי הוא יקבל את שלו. לכן הלך דווקא למקום המסוכן ביותר, לתחתית ולבטן הספינה, שכן כשמתחילים מים להיכנס, החלק התחתון הוא הראשון שמוצף. אמר: אם יגיע מצב של טביעה, אטבע אני ראשון והם יינצלו.
וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה־לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד׃
זו אחת הסיבות שקוראים את הספר ביום הכיפורים: בגלל ההתעוררות והתשובה, ובגלל דבריו של רב החובל. המלבי"ם מסביר שלאחר שראו שעל פי דרך הטבע אין פתרון לבעיה, חשב רב החובל שאולי יש גזירה על אנשי האונייה, וכשכולם יחד יזעקו לאלוהיהם תסור מהם הגזירה; אך די באחד שאינו צועק לאלוהיו כדי שבגללו יינזקו כולם. לכן דאג לעשות עצרת שכולם יבואו אליה, איש בל ייעדר. עשה סיור ומצא אחד ישן: מה לך נרדם, אינך רואה את גודל המצב? "יתעשת" פירושו שישתנו מחשבותיו, מלשון עשתונות, שהן מחשבות; אולי ישתנו מחשבותיו ויבטל מעלינו את הגזירה ולא נאבד.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל־יוֹנָה׃
משראו שדבר אינו מועיל, החליטו להפיל גורלות ולדעת בשל מי הרעה, שכן "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו", והגורל הוא הכרעה שמימית. ומדוע גורלות ולא גורל אחד? כי בגורל אחד אפשר לתלות שנפל במקרה, אבל כשמפילים גורלות רבים והגורל חוזר שוב ושוב על אותו אדם, סימן שהדבר בהשגחה מלאה.
ועוד: מי שייפול עליו הגורל, אחד משניים - או שהצרה בשבילו, או שהוא לפחות יודע בשביל מי הצרה. לכן אמרו "ונדעה בשלמי הרעה הזאת לנו", שנדע שני דברים: האם בשבילו, ואם לא בשבילו, אז בשל מי, שהרי מי שעולה בגורל אצלו טמון המפתח. ובכל פעם ופעם שהפילו נפל הגורל על יונה.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה־נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי־הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה־מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי־מִזֶּה עַם אָתָּה׃
יש כאן סדרה של שאלות, כמו בראיון עבודה. "באשר למי הרעה הזאת" - למי חטאת שבאה לנו רעה זו. "מה מלאכתך" - אולי פשעת באומנותך, אולי מלאכתך מלאכת רמייה ואולי הונית אנשים רבים. "מאין תבוא" - אולי על המקום שממנו באת נגזרה גזירה, ואתה חלק מאותו מקום והגזירה רודפת אותך לכל מקום. "ואי מזה עם אתה" - אולי העם שלך חטא, והדבר מלווה אותך ואנחנו סובלים בשבילו.
המצודת דוד מסביר: "מה ארצך" - אולי עשית דבר נגד מנהג ארצך, ולכן יש עליך הקפדה כה גדולה, שהרי מי יוכל לפייס את כל בני ארצך. "מאין תבוא" - אולי עשקת במקום שממנו באת, ואפשר שהדרך רחוקה ולכן אינך משיב. "ואי מזה עם אתה" - מי אלוקיך, שמא פשעת נגד אלוקיך ואין אפשרות לפייסו בממון וכיוצא בזה, ובגלל זה באה עלינו הצרה.
המלבי"ם מסביר שהם שאלו שתי שאלות עיקריות. האחת, על הצד שהוא החוטא: הגידה לנו מה החטא שחטאת שבגללו באה הרעה. השנייה, על הצד שאינו החוטא: אם כן אמור לנו בשל מי, שהרי המפתח נמצא אצלך ואתה אמור לדעת למה זה בא לנו, ומי מאיתנו גרם לכך. על שני הצדדים כאחד הם שואלים אותו.
ומה עניין שאר השאלות? אומר המלבי"ם שכולן נובעות מדבר אחד: הייתה להם באותם ימים אמונת הבל שלים יש אלוה משלו, אלוהי הים, פוסידון, אותו שם המופיע עד היום על קופסאות הטונה. היום זה כבר שום דבר, אבל פעם האמינו בזה: אל למלחמה, אל לאהבה, וליוונים היו אלוהויות רבים. והיו להם פרשנויות מה אותו אל אוהב ומה הוא שונא ואת מי אינו מחבב. סברו שיש בעלי אומנויות מסוימים שאם הם באונייה אלוהי הים אינו סובלם ועושה צרות; ויש תושבי מקומות ועיירות שאינו אוהבם, ויש ארצות ועמים שהוא כועס עליהם. לכן שאלו: מה מלאכתך, שמא אתה מבעלי המלאכה שאינו סובל; ומאין תבוא, שמא מן המקום שאינו אוהב; ומה ארצך; ואי מזה עם אתה. אנשי צידון, למשל, היו דווקא מומחי הים, אבל על מקומות אחרים סברו אחרת.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר־עָשָׂה אֶת־הַיָּם וְאֶת־הַיַּבָּשָׁה׃
הרד"ק מסביר: כיוון שאמר להם "עברי אנוכי", ממילא ידעו את עמו ואת ארצו, ובזה כבר ענה על שאר השאלות. ובאומרו "ואת ה' אלוהי השמים אני ירא" אמר להם שאינו עוסק במלאכת מרמה, ולפי הפירוש הקודם, שאולי רימה מישהו במלאכתו ובשל כך יש עליו קצף, השיב שלא עשה כל עוול. ולא זו בלבד, אלא "אשר עשה את הים ואת היבשה": עזבו אתכם מאלוהויות, אני ירא את אלוהי השמים שהוא שעשה את הים, ובכוחו הסערה ובכוחו השקט.
המלבי"ם מסביר ש"עברי אנוכי" הוא תשובה כללית לכל השאלות: אתם הולכי ים, ואל תחשבו שהים מתנגד לעברים. עד היום רואים יהודים מפליגים בים ומעולם לא נודע שלים יש התנגדות אליהם, ואף לא לארצם ולעריהם ולמקומותיהם; ולא זו בלבד, אלא שהעברים אף שוכנים על חוף הים. ועל "מה מלאכתך" השיב: נביא אני ודבק באלוקים, וזהו "את אלוהי השמים אני ירא", ולא ייתכן שהים יתנגד למלאכה כזו, שהרי למה יתנגד לכך שאני עובד את השם. ובסיום "אשר עשה את הים ואת היבשה" הוא עונה על ארבע השאלות כולן: אין דבר כזה שהים מתנגד לאנשים מסוימים, שהרי את הים עשה אלוקים ואין אל לים, וממילא אין הים מתנגד לאיש.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי־יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי־מִלִּפְנֵי יְהֹוָה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם׃
בכלל דבריו הסביר להם גם מדוע באה הרעה, שהוא בורח מאת השם, אלא שאין זה נאמר בפירוש אלא רק מן הפסוק הזה. וכששמעו שחטא להשם, הבינו שזהו מצב שאין לו פתרון: אי אפשר לשחד בממון ואי אפשר לעשות דבר, מה ניתן לו? לכן אמרו לו "מה זאת עשית" - לא שאלה שיש לה תשובה, אלא שאלה רטורית: איזה דבר נורא עשית.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה־נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר׃
"מה נעשה לך" - הם שואלים אותו אם הוא מוכן לשוב בתשובה ולצאת לשליחות שהשם שלחו אליה. אולי תהיה לנו תקנה בכך שנשוב איתך ונלך לנינווה ותמשיך במלאכה שהשם הטיל עליך, או שנחזיר אותך לארץ ושם תעשה את אשר ביקש ממך השם, ועל ידי זה ישתוק הים.
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם׃
יונה משיב שאינו רוצה לשוב לארץ ישראל ואף אינו רוצה ללכת לנינווה. לדבריו, הסער לא נועד להשיבו לארצו או לנינווה, אלא להענישו על שהמרה את פי השם; וברור לו שאין זה בא בשבילם ולא כדי להענישם על שהוליכוהו לתרשיש, אלא "בשלי הסער הגדול הזה", ואם יטבע בים יסור הסער מעליהם.
ולמה "שאוני והטילוני", והלוא די היה לומר "הטילוני"? אומרים בעלי המוסר: אמר להם שאוני, כדי לקבל עוד רגע של חיים. מכאן תראה מה מעלתו של רגע חיים וכמה אדם יכול לקנות בו. מסופר שבעירו של החפץ חיים היה אדם חולה, ובאו לעשות מעין התרמה בין האנשים, שכל אחד יתרום שעות או ימים מחייו להאריך את ימיו של החולה. באו לחפץ חיים ושאלו כמה הרב מנדב. לאחר מחשבה אמר: דקה או שתי דקות. אמרו לו: זה הכל? השיב להם: זה הכל?! אתם יודעים מה אדם יכול לקנות בדקה? כשאדם חי, דקותיו זולות בעיניו מאוד, אבל ברגעיו האחרונים הוא לומד להעריך כל רגע ורגע. וזהו "שאוני והטילוני" - הנשיאה עצמה היא עוד רגע של חיים.
וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל־הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם׃
הם מנסים בכל זאת לחזור ליפו, להשיבו לנמל האם, אך רואים שאינם יכולים. ומדוע? כיוון שיונה לא שב בתשובה, הים הולך וסוער כדי להענישו.
וַיִּקְרְאוּ אֶל־יְהֹוָה וַיֹּאמְרוּ אָנָּה יְהֹוָה אַל־נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל־תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי־אַתָּה יְהֹוָה כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ׃
"אל נא נאבדה בנפש האיש הזה" - אם לא נשליכהו אל הים נאבד בגללו, ובנפשו החוטאת תאבד גם נפשנו, ואין זה מן ההגינות והצדק שנאבד אנו באשמתו. ומאידך, האופציה השנייה היא להשליכו אל הים כבקשתו, ועל כך מבקשים "ואל תיתן עלינו דם נקי", כלומר אל תאשים ותתבע אותנו על שהטבענו אדם שדמו נקי.
וטעמם: "כי אתה ה' כאשר חפצת עשית". המעשה הזה אינו מיוחס לנו אלא אליך, ריבונו של עולם, שהרי אתה הבאת עלינו סערה כדי להטביעו בים, ואם לא נעשה כן נטבע כולנו ואין לנו ברירה. נמצא שכשאנו משליכים אותו לים אנו ממלאים את חפצך. ואילו רצית ליטול אותו בעצמך, היית נוטלו בעצמך; ומשגלגלת זאת על ידינו, סימן שזה מה שאתה רוצה שנעשה. "ואל תיתן עלינו דם נקי" - אל תזקוף את דמו על ראשנו.
וַיִּשְׂאוּ אֶת־יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל־הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ׃
גם כאן הלשון כפולה: "וישאו את יונה ויטילוהו", והרי אם הטילוהו ודאי שנשאוהו. אומרים חז"ל שהם עשו ניסיונות, וראה כמה זהירים היו. שלשלו אותו אל הים, וכיוון שנגעו רגליו במים נעשה הים חלק כמראה; הרימו אותו מעט, ומיד שב הסער הגדול; הורידוהו שוב, ושוב שקט וחלק. וכך עשו כמה פעמים, כדי לוודא שאכן הסער בשבילו. כמה יראה וחרדה הייתה בהם שלא יהרגו אדם חינם. אף שלא היו יהודים, לא היה קל בעיניהם ליטול נפש שדמה נקי; לא אמרו: מכיוון שאנו חושדים בו ונראה לנו שבגללו, ניקח ונהרוג אותו.
ועל ידי ריבוי האבחנות - שראו שהסערה רק על אונייתם, שהגורל נפל תמיד על יונה, שיונה עצמו הודה "בשלי הסער הזה" וסיפר שהוא בורח מאת השם, ולבסוף שהטבילוהו בים וראו שהים והאונייה שוקטים - נעשה להם ברור שאין בהם דם נקי ושזהו דינו של יונה, ולכן השליכוהו אל הים, ויעמוד הים מזעפו.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת־יְהֹוָה וַיִּזְבְּחוּ־זֶבַח לַיהֹוָה וַיִּדְּרוּ נְדָרִים׃
כאן הם רואים במו עיניהם את אשר אמר יונה, "את ה' אלוהי השמים אני ירא": אלוקים עושה כדברים האלה, והדבר מראה את כוחו ורוב גבורתו. ממילא הם יראים יראה גדולה את השם, זובחים לו זבחים ונודרים נדרים להביא קורבנות ולהביא כסף וזהב לכבודו יתברך, כשהם רואים שאלוהותו על כל האלוהים.
פרק א' פותח בשליחות שנמסרת ליונה לקרוא על נינווה, וביונה הבורח "מלפני ה'" - לא מהשגחתו, שממנה אין בורחים, אלא מלעמוד ולשמש לפניו. לפי המלבי"ם נשלח בתחילה כמוכיח ולא כנביא, ולכן העז לברוח; וברח דווקא אל הים, שבו אין דעתו של אדם מיושבת ובו שוכנים עובדי גילולים, וקנה את כל האונייה כדי להפליג מיד ולסכן כמה שפחות נפשות. השם מטיל רוח שאינה טבעית, המלחים זועקים ומקילים על האונייה, ויונה יורד לירכתי הספינה מתוך נכונות לטבוע ראשון. רב החובל מעוררו "מה לך נרדם", הגורלות חוזרים ונופלים עליו, והוא מודה בפה מלא "בשלי הסער הגדול הזה". המלחים, בזהירות ובחרדת קודש שלא לשפוך דם נקי, בודקים שוב ושוב, ולבסוף מטילים אותו לים, והים שוקט מזעפו והם יראים את השם וזובחים ונודרים. מכאן מוסר גדול לנו: כוחה של תשובה, חובת האיזון בין כבוד האב לכבוד הבן, ערכו של כל רגע ורגע של חיים, והזהירות בכבודה ובדמה של נפש אדם.
התמליל שלפניך נערך והוגש כשיעור עיוני בהשראת שיעוריו של הרב בועז שלום.