בחלק זה של הפרק אנו ממשיכים בנבואת חורבנה של בבל, מן העונש שבא על בלשצר בליל המשתה ועד לחתימת דברי ירמיהו בציווי לשריה בן נריה להשליך את ספר הנבואה אל תוך נהר פרת. הנבואה עוברת מתיאור השכרות שהופכת לשנת עולם, דרך נפילת האליל בל וחומות בבל, ועד לקריאה לעם ישראל לצאת משם ולשוב לירושלים.
בספר דניאל מסופר שבאותו הלילה נכתב על הקיר "מנא מנא תקל ופרסין", ובזה הובן שמנה ה' את מלכותו, ונשקלה ונמצאה חסרה. וכך מסיים שם הכתוב: "ובה בליליא קטיל בלשצר" - עוד באותו הלילה עצמו באו המדיים וכבשו את בבל. באותו לילה שבו הוציא בלשצר את כלי המקדש כדי לשתות בהם, מפני שהיה בטוח שעם ישראל כבר לא ייגאלו, שהרי לפי חשבונו כבר מלאו שבעים שנה ואין עוד גאולה - באותו הלילה עצמו נלכדה בבל.
בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם ה'׃ (לט)
"בחומם" - כשהם בחמימות המשתה, שהרי אדם ששותה מתחמם מן היין. אומר הקדוש ברוך הוא: את המשתה שלהם אהפוך להם משמחה לאבל. וכך אכן היה, כמו שכתוב בדניאל: "אדין בלשצר שגיא מתבהל וזיווהי שנו עלוהי" - בלשצר נבהל ביותר וזיו פניו השתנה, "ורברבנוהי משתבשין" - והגדולים שלו לא ידעו לתת לו עצה אלא השתבשו.
"והשכרתים למען יעלוזו" - אעשה אותם כשיכורים. ו"למען" כאן פירושו בשל: בשל שהיו עליזים ושמחים בשתייתם מכלי בית המקדש. והנה השיכור ההולך לישון, בשלב מסוים מקיץ משנתו. אבל כאן אומר ה': אעשה להם שכרות כזו, "וישנו שנת עולם ולא יקיצו" - שינה שממנה לא יקיצו לעולם.
הרד"ק מביא בשם רבנו יונה הסבר נוסף ב"יעלוזו": מלשון ערבי, יתחוללו וירעדו. הכוונה, שלפעמים אדם חולה נראה רגע לפני מותו כשוחק, וכמו שכתוב "רעתכי אז תעלוזי" - באה הרעה, והוא נראה כשוחק ומת. אף כאן תבוא עליהם רעה שלרגע אחד ייראו כשוחקים, ומיד לאחר מכן תהיה זו מיתתם.
תרגום יונתן מתרגם: "תיתי עליהון עקא ויהון דמיין לרוויא" - תבוא עליהם צרה ויהיו דומים לשיכור, "בדיל דלא יהון תקיפין" - כדי שלא יהיה בהם כוח להילחם, "וימותון מותא תניינא ולא יחון לעלמא דאתי" - ימותו מיתה שנייה, שלא יחיו גם לעולם הבא.
המצודת דוד מסביר שהכתוב מבטא את מה שבא על בלשצר, ומפרש "בחומם אשית את משתיהם" באופן אחר: הקדוש ברוך הוא זימן להם את המשתה דווקא בעת החום. כשחם לאדם הוא שותה הרבה, ומתוך כך ישתו ויִשתכרו יותר מכפי שהיה ראוי על פי הטבע, ועל ידי זה "ישנו שנת עולם".
אוֹרִידֵם כְּכָרִים לִטְבוֹחַ כְּאֵילִים עִם עַתּוּדִים׃ (מ)
אוריד אותם ככרים לטבח. "כרים" הם כבשים, כלשון "לבשו כרים הצאן". ותרגום יונתן מתרגם "כתורין", היינו בני יונה. "כאילים עם עתודים" - שכולם מובלים לטבח. והמלבי"ם מסביר שזהו תיאור המצב שבו חזרו הפרסים והרגו את השרים ואת הגיבורים.
אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם׃ (מא)
"ששך" היא בבל בחילופי אתב"ש. ויש כאן שתי שאלות: ראשית, איך נלכדה ונכבשה בבל, שזהו דבר שמעל הטבע. ושנית, איך ייתכן שלאחר שנלכדה ונתפסה נעשתה שממה? הרי כל הגויים היו מגיעים אליה לסחור בה והיו נכנעים תחתיה, וכעת נתבטלה לגמרי ונעשתה שוממה.
עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה׃ (מב)
"הים" כאן הוא מטאפורה: חיל גדול כים עלה על בבל, "ובהמון גליו נכסתה". אומר המלבי"ם שיש כאן ביטוי לשלוש הפעמים שבאה בבל לידי חורבן וכיבוש.
הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם׃ (מג)
עריה היו שוממות, "ארץ ציה" - מקום יבש, "וערבה" - כמו מדבר. וכבר הסביר לנו המלבי"ם לעיל ש"איש" הוא מלשון "יש", וכולל כל מיני בעלי חיים. "ולא יעבור בהן בן אדם" - אפילו לעבור שם דרך מקרה לא יעבור אדם.
וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עוֹד גּוֹיִם גַּם חוֹמַת בָּבֶל נָפָלָה׃ (מד)
"בל" היה האליל של בבל, שאותו היו עובדים שם. אפקוד עליו שישברו אותו ויישאו את זהבו, וישתמשו בו לצורכם. וזהו הביזיון הגדול ביותר: אלוה שלך, ולוקחים את זהבו כדי לעשות ממנו כלים ותכשיטים, חומר גלם פשוט. וכבר מצאנו ביטוי לנפילת בל בנבואה אחרת: "כרע בל קרס נבו", שאף שם מדובר באלילים שהיו להם. ובבל נקראת על שם האליל הזה שהיה בל, ויש אומרים שהדבר קשור גם לירח בול, ויש אומרים שהוא על שם אותו האליל.
"והוצאתי את בלעו מפיו" - מסביר הרד"ק שזה דרך משל, שהיו מביאים מנחות לאליל. לא שהיה אוכל באמת, אך על כל פנים היו מגישים לו מנחות. ואגב, היו כאלה שהיה להם אליל מאבן, והיו מקרבים את המשקה אל פיו, ורואים בכד הזכוכית איך המים הולכים ונחסרים - וכאילו הוא שותה. והעם בתמימותו חשב שהאלוה שותה. ומה היה שם באמת? האבן הייתה אבן סופגת, וכשמניחים לידה נוזל היא סופחת אותו אליה כספוג. על כל פנים, הביטוי כאן הוא דרך משל: כביכול כל המנחות שהאכילוהו, את כולן יפלוט ויקיא עכשיו.
"ולא ינהרו אליו עוד גויים" - הגויים היו רצים אליו, ו"ינהרו" מלשון מרוצה, כשם שהנהר נקרא נהר על שם שהוא שוטף. "גם חומת בבל נפלה" - גם החומה החזקה והרחבה נפלה וקרסה. וכל זה בא לבטא את הקריסה המוחלטת והרב מערכתית של בבל.
ועולה בדעתי להוסיף ביאור ב"והוצאתי את בלעו מפיו": מובא שכאשר רצה נבוכדנצר שישתחוו לצלם שעשה בבקעת דורא, לקח והכניס את הציץ לתוך פיו של הפסל, ועל ידי זה היה הפסל אומר "אנוכי" ו"לא יהיה לך", והכול היו בטוחים שהנה האלוה מדבר מפיו. וכתוב שדניאל אמר לו שהוא רוצה לנשק את הפסל ישירות, פה אל פה, וארגנו לו מנופים עד לפיו של הפסל למעלה. ואז ניגש כאילו לנשקו, שלף משם את הציץ, והפסל קרס. וזהו "ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו" - את הציץ שבלע בפיו הוציא ממנו, ומכוח זה "כרע בל קרס נבו". ואף שלפי הפשט מדובר כאן בשתי תקופות שונות, ייתכן מאוד שהעניין רמוז כאן בכתובים.
צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ מֵחֲרוֹן אַף ה'׃ (מה)
כאן הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל שהגיע זמן הגאולה, שהרי דריווש וכורש נתנו את האפשרות לעלות לארץ ולבנות את הבית השני. לכן "צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו" - המלטו מחרון האף שיהיה בבבל, כדי שלא תלקו גם אתם חלילה עמה.
וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְחָמָס בָּאָרֶץ וּמֹשֵׁל עַל מֹשֵׁל׃ (מו)
מה עניין ריבוי השמועות? מסביר רש"י: "בשמועה הנשמעת בארץ" - השמועה שבלשצר נהרג, אל ימס לבבכם. "ובא בשנה השמועה" - באותה שנה תבוא שמועה נוספת, שחרבה בבל מאליה מן השמים, כמו שכתוב "והייתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלוהים את סדום ואת עמורה". "ואחריו בשנה השמועה" - זו השמועה השלישית, והיא כבר שמועה טובה לכם: "כה אמר כורש מלך פרס, מי בכם מכל עמו... ויעל", הרשות שנתן כורש לעלות ולבנות את בית המקדש. "ומושל על מושל" - דריווש המדי מלך שנה אחת, ובשנה השנייה מלך כורש הפרסי.
הרד"ק מוסיף ומבאר שהוא מבשר להם שלא ייראו ולא ירך לבבם מכל השמועות הללו, שהרי השמועות קשות ביחס לבבל אבל טובות ביחס לעם ישראל. ואף שנעשה חמס בארץ, דעו לכם שמושל יבוא על המושל הקיים, ואותו מושל ייתן לכם רשות לעלות ארצה ולבנותה.
המלבי"ם מסביר על אותו קו אך בשינוי: השמועה הראשונה היא החורבן הראשון, "ובא בשנה השמועה" שתיחרב בבל שנית, "ואחריו בשנה השמועה" פעם שלישית שחרבה בבל - כפי שראינו לדעתו שבבל חרבה שלוש פעמים. נמצא שלפי המלבי"ם השמועה השלישית איננה השמועה הטובה של עלייתנו לארץ, אלא שמועה שלישית על חורבן בבל. "וחמס בארץ ומושל על מושל" - החמס שבארץ הוא שימשול על המושלים. כי כשיש חמס בארץ ומושל חזק, יש בכוחו לשלוט בחמס ולבטל את הכוחות הרעים שבמדינה; אבל כשהמושל חלש, נמצא שהחמס מושל בו. וזהו "ומושל על מושל": החמס יהיה חזק מן המושל וימשול בו, ולא יוכל המושל להתגבר כנגד החמס שבארץ.
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֵי בָבֶל וְכָל אַרְצָהּ תֵּבוֹשׁ וְכָל חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ׃ (מז)
"ופקדתי" - הפעם זה יהיה בהשגחה, לא על ידי עמים אלא מאת ה' ממש. והרעה שאביא תהיה, כהגדרת המלבי"ם, מסכימה עם הטבע ועם ההשגחה כאחד. "וכל ארצה תבוש" - כל אנשי ארצה יתביישו, שהרי סמכו על אליליהם ופסיליהם, וכעת פוקד ה' עליהם ופסיליהם לא יוכלו לעזור להם. "וכל חלליה יפלו בתוכה" - וזו תוספת ביזיון: הנופל בשדה הקרב עוד ניחא, אבל הנופל בתוך העיר, משמע שאפילו לא יצא להילחם, אלא כצאן לטבח יובלו. זהו גודל ביזיונה של בבל, שמפלתה תהיה במצב שלא נלחמו כלל על חייהם אלא המתינו עד שבא האויב והרג את כולם.
וְרִנְּנוּ עַל בָּבֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים נְאֻם ה'׃ (מח)
כשדבר קורה כאן בארץ, זה כביכול על פי הטבע; וכשהדבר נכתב בשמים, סימן שהוא בהשגחה. וכאן נאמר "ורננו על בבל שמים וארץ" - הרעה הזאת תהיה מוסכמת בין בשמים ובין בארץ, בין על פי הטבע ובין על פי ההשגחה העליונה. "כי מצפון יבוא לה השודדים" - מצפון יבוא דריווש עם חילו, והם השודדים. וכמו שראינו כלפינו "מצפון תיפתח הרעה", שמצפון באו בבל והיכו אותנו, כך מידה כנגד מידה מצפון תבוא הצרה ומפלתה של בבל.
גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ׃ (מט)
פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' וִירוּשָׁלַ͏ִם תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם׃ (נ)
היות ובבל כבר מוכנה שייפלו בה חללי ישראל וחללי כל הארץ, לכן אל תיפלו למלכודת הזו ואל תישארו שם. אתם, הרוצים להיות פלטים מן החרב ולא ליפול כמותם - "הלכו אל תעמודו", לכו מכאן ואל תישארו.
"זכרו מרחוק את ה'" - תזכרו מבבל את מה שקלקלתם, שביטלתם את עבודת בית המקדש, ועל ידי זה "וירושלים תעלה על לבבכם" - תזכרו את ירושלים לשוב אליה. שעל ידי שתזכרו מה חסרתם ובמה פגמתם, תחזרו במהרה לירושלים; תזכרו שהיא מתאבלת על שוממותה, וזה יביא אתכם לצאת מבבל.
בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'׃ (נא)
מסביר המלבי"ם: בושה היא מה שאדם מתבייש מעצמו, וכלימה היא מה שנכלם מאחרים. וכן: חרפה באה מחמת סיבה כלשהי, ואילו כלימה יכולה להיות גם בחינם, בלי שום סיבה. ולפי זה שני שלבים כאן. בתחילה "בושנו כי שמענו חרפה" - התביישנו מעצמנו על החרפה שחירפו אותנו, שהרי הגלות והחורבן באו על המעשים הרעים שלנו, ומעשינו הרעים גלגלו עלינו את הבושה. ובשלב השני "כיסתה כלימה פנינו" - גם לאחר שנתכפרו עוונותינו עדיין היינו לכלימה, ומדוע? "כי באו זרים על מקדשי בית ה'" - שהגיעו זרים והחזיקו בכלי המקדש ושתו בהם. וזו כבר כלימה, שהרי עווננו כבר נתכפר. ואם תרצו רמז: כלימה כמו "בלי מה", בלי שום סיבה.
הרד"ק מסביר שהחירוף של האויבים הוא הוא הכלימה שלנו, שהאויבים חירפו אותנו עד עתה שהקדוש ברוך הוא כביכול מבלתי יכולת להושיע את עמו - שאין ה' מסוגל להציל אתכם, והראיה שאתם בגלות. וכעת אותה כלימה ובושה הולכות להסתיים.
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֶיהָ וּבְכָל אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל׃ (נב)
אומר ה': לכן אפקוד על בבל, והפקידה תהיה על חילול כלי בית המקדש, כמו שדניאל ביאר את העניין - "מנא מנא תקל ופרסין" באותה יד שיצאה ורשמה בהיכלו של בלשצר. "ובכל ארצה יאנוק חלל" - יצעק החלל. רש"י אומר שכשדוקרים את האדם בחץ וברומח והוא גונח, כשמוציאים את הרומח יש את האנקה. והרד"ק מסביר שהאנקה היא יציאת הנשמה, שצעקת יציאת הנשמה נקראת אנקה. בכל ארצה יאנוק החלל על הצרה שבאה עליו.
כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרוֹם עֻזָּהּ מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ נְאֻם ה'׃ (נג)
גם אם תבנה חומות בצורות עד השמים לא יועיל לה, וגם אם תבצר ותחזק את מרום עוזה ותגביה בניינים חזקים ועצומים - "מאיתי יבואו שודדים לה". "מאיתי", שהרי אין הקדוש ברוך הוא יורד ונלחם בעצמו, זו אינה יציאת מצרים; אלא אותם שיבואו, דריווש וכורש, הם שליחים שלי להוריד את בבל גם אם תעלה לשמים. במילים פשוטות: יש כאן שליחות שתתקיים ויהי מה, ובבל לא תוכל להינצל מן הגזירה.
המלבי"ם מסביר שאין מדובר כאן בעלייה פיזית, ואף שמדברי הרד"ק משתמע שזו מטאפורה - גם אם יטפסו לשמים לא יועיל להם - המלבי"ם מבאר באופן אחר: ההנהגה יכולה להיות או על ידי השגחה עליונה או על ידי הוראת המערכת, היינו מערכות הכוכבים. ואומר הכתוב: גם אם יצויר שבמערכות השמים והכוכבים תעלה בבל, שמצבה ומדרגתה יהיו גבוהים - לא יעזור לה, שהשגחת ה' גוברת על הוראת הכוכבים. ולכן "מאיתי יבואו שודדים": אני אשדד את המערכה, ואז הוראת הכוכבים לא תפעל מאומה, ואף זה לא יהיה להם להצלה.
קוֹל זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים׃ (נד)
כִּי שֹׁדֵד ה' אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם׃ (נה)
"שודד ה' את בבל" - מביא עליה שודדים שיהרסו ויערערו אותה. ובבל שהייתה עיר הומיה ובעלת קול גדול, שהיה בה עם רב ומקום שיש בו עם רב הומה - איבד ה' ממנה את קולה הגדול. מקום שמם הוא מקום שקט, מקום של דממה, מקום חרב הוא מקום שלא נשמע בו קול; ואילו עיר חיה ותוססת יש בה שאון. "והמו גליהם כמים רבים ניתן שאון קולם" - עיר שעד עתה המו גליה כמים רבים והיה בה שאון ורעש, יאבד ממנה אותו קול גדול.
כִּי בָא עָלֶיהָ עַל בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם כִּי אֵל גְּמֻלוֹת ה' שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃ (נו)
כל מה שבבל מקבלת הוא פירעון על מעשיה הרעים. ומסביר המלבי"ם שיש הבדל בין גמול לבין תשלומים: הגמול הוא כפי התפעלות השנאה - ככל ששנאתו של אדם גדולה יותר, פעולת התגמול גדולה יותר; ואילו התשלומים הם כפי המעשה. ולפי זה, כשהמעשה מועט יתכן שהתשלום יהיה נמוך, אבל כשיש התפעלות של שנאה יהיה הגמול גדול הרבה יותר, שהרי אינו לפי המעשה אלא לפי השנאה. ואומר ה' שכאן יקבלו לפי שני החשבונות יחד - הן כפי המעשה והן כפי התפעלות השנאה, ושניהם יבואו לידי ביטוי בעונשים קשים ומלאים, עד שישתו את כוס התרעלה עד תומה. ומכוח זה "נלכדו גיבוריה" - שלא יוכלו להילחם ולפעול כנגד האויבים, "חיתתה קשתותם" - נשברו קשתותיהם, ומשנשברו אין בידם כלים להילחם.
וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (נז)
ביאור זה כבר ראינו לעיל: באותו לילה שבו הוציא בלשצר את כלי בית המקדש ושתה בהם, ישבו ושתו והשתכרו השרים, החכמים, הפחות, הסגנים והגיבורים. ואחר שאדם משתכר הוא הולך לישון - אף כאן ישנו, אלא שהשינה כאן הייתה שנת עולמים, שהרי "בה בליליא קטיל בלשצר", עוד באותו לילה נהרג בלשצר. אומר ה': השכרות הזאת ששתו בכלי בית המקדש תהיה שכרות שאחריה שינה, אבל לא שנת שיכור אלא שנת עולמים.
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי רִיק וּלְאֻמִּים בְּדֵי אֵשׁ וְיָעֵפוּ׃ (נח)
לכאורה היה צריך לומר "הרחבות", ומדוע נאמר "הרחבה"? מסביר הרד"ק שמדובר על כל חומה וחומה מחומות בבל. וחומה רחבה, רוחבה הוא לכאורה ערובה שלא תתערער לעולם: חומה שיסודותיה קצרים עלולה ליפול בקלות, אבל חומה רחבה - אין זה טבעי שתיפול. ואף על פי כן, "ערער תתערער" - יהרסו את חומותיה. רש"י מפרש מלשון חפירה, כמו "ערו ערו עד היסוד בה". "ושעריה הגבוהים באש יצתו" - השערים האדירים שדרכם היו נכנסים לעיר יבערו באש.
"ויגעו עמים בדי ריק ולאומים בדי אש" - מסביר הרד"ק ש"בדי ריק" כמו בריק, "בדי אש" כמו באש, וכשנאמר "בדי" הכוונה להתמדת הדבר: בהתמדת הריק ובהתמדת האש. כלומר, העמים שבבבל גם אם יתאמצו מאוד להציל את עצמם, יגיעתם לריק והצלתם לאש; חשבת שניצלת - והאש תופסת אותך. נמצא שכל מאמצם להינצל הוא ללא תועלת.
ביאור נוסף אומר הרד"ק: שיכירו שכל יגיעתם בבניין בבל הייתה לריק ויגיעתם לאש. כלומר, לא על ההצלה מדובר אלא על עצם בניין בבל: אם בבל תיחרב ותעלה באש, יתברר שכל היגיעה הייתה לריק. ולמשל, אילו היו מודיעים לזה שבנה את מגדלי התאומים איזה גוש מתכת יצא מכל הסיפור הזה, ללא ספק היה פורש מראש מכל המהלך. אף כאן, כל היגיעה והמאמץ עלו בריק ובאש, ונמצאת יגיעתם לחינם. והרד"ק מוסיף שביאור זה נראה לו יותר, שכן הפסוק מופיע גם בחבקוק, ושם מדויק יותר כפי הביאור הזה.
והמלבי"ם מסביר שהיגיעה הייתה להעמיד את החומה: כשבאו להפיל את החומה התאמצו מאוד לחזקה, שכן כידוע כשהיו באים להילחם כנגד החומה היו מן הצד השני שופכים סוללות עפר ושמים קרשים כדי לתמוך בה. וזהו "יגעו עמים בדי ריק" - מה שיגעו להעמיד את החומה יהיה לריק, "ולאומים בדי אש" - ומה שיגעו לכבות את האש, יגיעתם תעלה באש, ובסופו של דבר לא יוכלו להושיע.
הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת שְׂרָיָה בֶן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה׃ (נט)
נחלקו הדעות כיצד נשלח שריה לבבל. הרד"ק מסביר על פי סדר עולם ש"בלכתו את צדקיהו" פירושו שהלך עמו ממש, שבשנה הרביעית לצדקיהו ירד צדקיהו להקביל את פני מלך בבל, ושריה שר מנוחה עמו, ולאחר מכן חזר והגיע לירושלים. אבל יונתן אינו מתרגם כך; הוא נוקט שלא הלך עם צדקיהו אלא צדקיהו שלח את שריה לשם, וכך הוא מתרגם: "כד אזל בשליחות צדקיהו" - לא עם צדקיהו אלא בשליחותו.
ומהו "שר מנוחה"? יש כאן שני ביאורים, ושניהם מעניינים. הרד"ק מסביר: השר שהיה רֵעַ המלך, והיה עם המלך בעת מנוחתו, לשוח ולהתענג עמו. גם המלך צריך להירגע קצת, ובימיהם לא היו טאבלטים וגאדג'טים למיניהם, אלא היה שר מנוחה שתפקידו היה להיות עם המלך בעת מנוחתו, לשעשעו ולהנעים את זמנו בדברים מעניינים. וההסבר השני, שהוא כתרגום יונתן, שהיה "שר תקרובתא" - שר מנוחה כמו שר מנחה. שהיו מביאים למלך מנחות ותקרובות, וזה היה מקובל ורשמי לגמרי: באים לראות פני המלך, מעלים לו מנחה. ובשביל זה צריך שר שיארגן את כל ענייני המנחה, ותיק כבד מאוד היה זה. ולכן נקרא שר מנוחה - השר של המנחה, זה שמביאים לו את התקרובת להגישה אל המלך.
וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אֶל בָּבֶל אֶל סֵפֶר אֶחָד אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל בָּבֶל׃ (ס)
תחילה הוא מודיע שכתב ספר, ואחר כך ילמדנו מה לעשות בו. ומהי הכפילות "את כל הדברים האלה הכתובים אל בבל"? רצה לומר שכל הדברים שקראנו עד כה - מכולם עשה ספר אחד, היינו הכין מהם יחידה אחת שבה כל הסיפור של בבל וסופה המר.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל שְׂרָיָה כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃ (סא)
שריה הולך לבבל, ואומר לו הנביא ירמיהו: יש לי שליחות אליך. לא ביקש ממנו שיקנה לו מוצרים פטורי מכס; בקשות אחרות היו לו. אלא אמר לו: כשתגיע לשם, תקרא את כל הדברים המופיעים בספר הזה. נתתי בידך ספר ובו כל האסונות שאמורים לבוא על בבל, הגע לשם וקרא בו.
וְאָמַרְתָּ ה' אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַכְרִיתוֹ לְבִלְתִּי הֱיוֹת בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה׃ (סב)
כלומר: הרי מפיך, ה', נאמרו הנבואות הכתובות כאן, ואין מעצור בידך מלפעול ככל אשר תרצה, להכרית את בבל מהיות בה יושב למאדם ועד בהמה.
וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת׃ (סג)
כשתסיים לקרוא את הדברים הכתובים בספר, תקשור עליו אבן. שהרי ספר הוא מגילה, ואם משליכים אותה למים יש סיכוי רב שתצוף; והיות והוא רוצה שהמגילה תשקע, יקשור לה אבן שהיא משקולת, וישליך אל תוך נהר פרת. ושואל הרד"ק: והרי נהר פרת הוא אחד מגבולות ארץ ישראל, ואיך אנו רואים אותו כאן בהקשר לבבל? ומשיב, שהנהר הזה הוא מגבולות ארץ ישראל ונמשך והולך עד בבל.
וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ׃ (סד)
כך תאמר בדבריך בשעה שאתה משקיע את הספר: "ככה תשקע בבל ולא תקום" - לא תהיה לה תקומה, "מפני הרעה אשר אנוכי מביא עליה ויעפו" - שתעלה עליהם רעה גדולה כל כך עד שיֵעָפו, יהיו כעייפים מבלי כוח להילחם.
לכאורה אינו מובן, שהרי יש עוד פרק, פרק נ"ב, ומדוע נאמר "עד הנה דברי ירמיהו"? מסביר הרד"ק שלוש דרכים. האחת: היות והאריך בסיפור הרעה הבאה על בבל, אמר "עד הנה דברי ירמיהו" - מה שדיבר ירמיהו על בבל עד כאן, היינו נבואתו בנוגע לבבל, וכמו שכתוב למעלה "עד הנה משפט מואב", שהכוונה לנבואתו הנוגעת למואב.
הסבר שני: היות ומכאן ואילך זהו סיפור דברים ולא נבואת ירמיהו, אלא מי שכתב לאחר מכן הוא שהוסיף את הפרק הבא - לכן נאמר "עד הנה דברי ירמיהו", שלא תטעה לחשוב שירמיהו כתב גם את ההמשך, אלא ההמשך, שהוא תיאור החורבן, הוא ממי שכתב את הספר ולא מירמיהו עצמו.
הסבר שלישי מביא הרד"ק על פי מה שכתב הרמב"ם, שאי אפשר שלא תיפסק הנבואה מן הנביא טרם מותו, אם זמן גדול ואם מעט. הנביא לעולם אינו מתנבא עד הרגע האחרון, אלא הנבואה נפסקת קודם לכן, זמן רב או זמן מועט. ולפי זה ייתכן מאוד שזהו "עד הנה דברי ירמיהו": כאשר השלים את נבואתו, כאן פסקה נבואתו ולא דיבר עוד, ומכאן ואילך לא התנבא.
ונבין למה היה צריך לעשות את הפעולה הזאת עם הספר ולהשליכו אל הנהר. המלבי"ם אינו מזכיר זאת כאן, אבל הזכרנו כמה פעמים בשמו, והדברים מוזכרים אם אינני טועה גם ברמב"ן: כאשר הנביא עושה פעולה גשמית, אותה פעולה מורידה את הדבר ממשהו שהצטייר רק בנבואה, דבר רוחני וערטילאי, לכלל דבר גשמי וארצי - ובזה מובטח שהנבואה תתקיים. וגם בנבואה לרעה, שאינה מוכרחת להתקיים, כאשר הנביא עושה פועַל גשמי מוכרח הדבר להתקיים. וייתכן מאוד שזו הייתה מגמתו של ירמיהו כאן, שרצה שהנבואה תתקיים בבבל ויהי מה, ולא יהיה מצב שה' יחוס וירחם עליהם ונאמר שנבואה לרעה אין הכרח שתתקיים. על ידי שאתה לוקח ומשקיע את הספר בתוך המים ואומר "ככה תשקע בבל", אתה יוצר פועל בעולם הגשמי ומוריד את הדבר אל מציאות המעשה, וזה מבטיח את קיום הדברים עד לפרט האחרון.
חלק זה של הפרק מתאר את מפלת בבל על כל שלביה: המשתה שהופך לשנת עולם בליל בלשצר, נפילת האליל בל שהוציאו את בלעו מפיו, חורבן החומות הרחבות והשערים הגבוהים, ואובדן הקול הגדול של העיר ההומה שנעשתה שממה. לצד זה עומדת הקריאה לעם ישראל - "צאו מתוכה עמי", "פלטים מחרב הלכו אל תעמודו" - לצאת מבבל, לזכור את ה' מרחוק ולהעלות את ירושלים על הלב. מן הבושה שבאה על חטאינו ועד לכלימה שבאה בחינם לאחר שנתכפרו העוונות, מתגלגלת הנבואה אל סיומה: גם אם תעלה בבל השמים, השגחת ה' גוברת על כל מערכת, ומאיתו יבואו לה שודדים. וירמיהו חותם בשליחות שריה, בהשלכת הספר הקשור באבן אל תוך פרת ובאמירה "ככה תשקע בבל ולא תקום" - פעולה גשמית המורידה את הנבואה אל המציאות ומבטיחה את קיומה עד הפרט האחרון.