פתיחה: נבואת מפלת בבל
פרק נא הוא המשכה של נבואת החורבן על בבל. הנביא מתאר בפירוט את המלחמה שתבוא עליה, את ההכנות הצבאיות, את קריסת גיבוריה, ובתוך כל זה הוא מוכיח את העולם כולו שכל המפלה הזאת אינה מקרה אלא מחשבה ותוכנית מכוונת מאת הקדוש ברוך הוא. לתוך תיאורי המלחמה משבץ הנביא פרשה שלמה של אמונה והשגחה, שבה מתבררת אפסותם של הפסלים לעומת יוצר הכל.
ההכנות למלחמה: נס, משמר, שומרים ואורבים
אֶל־חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ־נֵס, הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר, הָקִימוּ שֹׁמְרִים, הָכִינוּ הָאֹרְבִים, כִּי גַּם־זָמַם ה' גַּם־עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶל־יֹשְׁבֵי בָבֶל׃ (יב)
"שאו נס" - הכוונה לנס המלחמה. הנס היה כלונס ארוך שעליו תלו את הדגל. כל מי שראה ציורים המתארים קרבות עתיקים ראה אדם ההולך לפני המחנה עם דגל גבוה ורם, והוא זה שמראה את הכיוון. הרי הצבא מתפרס על שטחים עצומים, והחיילים היו צריכים לדעת מהו כיוון הלחימה. היו רואים את הדגל, וזה היה המפקד ההולך מקדימה ומורה לאיזה כיוון תוקפים כעת. "אל חומות בבל שאו נס" - כלומר, כוונו את כיוון הלחימה כנגד החומה עצמה.
"החזיקו המשמר" - כדי שלא יצליחו להכניע אותנו מן החומה. הרי למי שנמצא למעלה יש עליונות, ולכן הוא אומר להם להחזיק את החומה, שלא יפלו הגיבורים שבעיר על המחנה מן החומה ולא יזרקו אבני בליסטראות משם. "הקימו שומרים" - שומרים אלו יעמדו סביבות המחנה, כדי שלא יברח אדם מן העיר. "הכינו האורבים" - ואותם שבכל אופן הצליחו לברוח, עדיין צריך שירחק מהם ויהיו מארבים, והמארבים ימתינו להם ויתפסו את הבורחים ואת המתחבאים. "כי גם זמם ה' גם עשה" - מה שזמם כבר עשה, והנה הוציא את הדבר לפועל.
מפלת בבל תגלה שיש שליט אחד
הגויים מתפללים לעבודה זרה, אבל אומר המלבי"ם: כשיראו את מפלת בבל, יהיה ברור לכולם שיש שליט אחד, והשליט הוא קודשא בריך הוא. וממילא גם הגשם, שחשבת שהעבודה הזרה מביאה אותו, יתברר לך שאינו אלא מאת השם.
לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם, וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה־אָרֶץ, בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה, וַיּוֹצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו׃ (טז)
מצודת דוד מסביר: בעבור שהוא נותן קול המיה של מים באוויר השמים, הוא מעלה את העננים לרום מקצה הארץ, ומעלה אותם למקום שבו הוא רוצה להמטיר מטר - כי פעמים והעננים עולים כאן וממטירים שם. וגם בזה רואים את ההשגחה: אם העננים עולים כאן ומורידים גשם כאן, אפשר לומר שזו מחזוריות מסוימת של טבע; אבל כשהעננים עולים כאן ואת הגשם הם נותנים שם, סימן שיש מי שרצה לקחת אדים מכאן ולהוריד מים שם - כאן רואים את ההשגחה בעין.
הגמרא מביאה על גדולים כמו רב קטינא, שהיה יוצא לסייר בנכסיו ומתבונן בהם, ורואה: הערוגה הזאת צריכה גשם והזאת אינה צריכה. והיה אומר על ערוגה זו גשם ועל זו לא, ולפי הזמנתו היה יורד הגשם - במקום שצריך ירד, ובמקום שאין צריך לא ירד. ומביאה הגמרא על כך את הפסוק "חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר", כך שלמעשה היה זה מטר בהזמנה.
על ידי המטר אפשר לראות ללא כל ספק שהכל ממנו יתברך. כבר ראינו פסוקים מפורשים: "היש בהבלי הגויים מגשימים" - האם יש הבל כלשהו שיעשו הגויים, איזו פעולה שיעשו, שיהיה בכוחה להוריד גשם? אין אחד. רק עם ישראל, בכוח תפילתו, מסוגל להוריד גשם. וגם הגויים בחוץ לארץ ידעו זאת: הישמעאלים, כשלא היה יורד גשם, היו עושים צרות ליהודים כדי שהיהודים יתפללו ויורידו גשם, ולפעמים היו מאיימים עליהם שאם עד זמן פלוני לא ירד גשם - יגרשו אותם, והיהודים מתפללים והגשם יורד. רואים מכאן שעניין הגשם הוא עד היום אות ומופת להשגחת השם.
וגם אם המציאו היום כל מיני שיטות של זריעת עננים ורסיסי אלומיניום וכל מיני סגסוגת שנותנים על העננים כדי שיתנו מטר - כל מה שזה עושה הוא להגדיל את המשקעים, לתת יותר גשם; אבל אין להם שום אפשרות לפעול פעולה שתביא לכאן עננים. אם אין עננים, אין להם יכולת לגרום שעננים שכלל אינם אמורים להוריד גשם יורידו לפתע גשם. זה כוח שיש רק לעם ישראל בכוח תפילותיהם.
אם כן, בזה יתברר לכולם שההשגחה היא מאת קודשא בריך הוא, והוא זה שנותן המון מים בשמים ומעלה נשיאים מקצה ארץ. ובסוף הפסוק: "ברקים למטר עשה" - בזמן בוא המטר מבריק הברק והמטר אינו מכבה אותו, וזה עוד דבר פלא, ועל ידי זה הוא מוציא את הרוח מאוצרותיו.
בושת עובדי הפסילים
נִבְעַר כׇּל־אָדָם מִדַּעַת, הֹבִישׁ כׇּל־צֹרֵף מִפָּסֶל, כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא־רוּחַ בָּם׃ (יז)
כאשר יראו כיצד הכל בא בהשגחה מאת השם, יתברר שכל אדם שעושה פסל לאלוהיו - "נבער כל אדם מדעת", אדם זה בער וחסר דעה. "הוביש כל צורף מפסל" - הצורף יקבל בושה מן הפסל עצמו, כי כאשר הגוי עומד וצועק אל פסלו ואין הפסל עונהו, מתבייש הוא ומתבזה על ידו. "כי שקר נסכו ולא רוח בם" - נסכו היינו מסכה, והמסכה היא הפסל; הפסל הזה שקר בו ואין בהם רוח, אין בהם שום כוח לפעול מאומה.
הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים, בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ׃ (יח)
"מעשה תעתועים" - מעשה ידי התועים מדרך השכל, דהיינו אלו שעשו אותם הם התועים. ואפשר לפרש גם שהם עצמם מתעתעים בעובדיהם: לדוגמה, הם מתפללים על גשם, ולא שמעו תחזית ואינם יודעים שממילא אמור לרדת גשם, ואז למחרת התפילה יורד הגשם - ומה הם מבינים? שהפסל עשה זאת.
הגמרא כבר שואלת את השאלה הזאת: למה הקדוש ברוך הוא יוצר מצב כזה? ומשיבה - וכי בגלל השוטים יאבד השם את עולמו? בגלל שהשוטה הזה התפלל, כדי שלא יטעה, לא יוריד לנו השם גשם שמגיע לנו? אם כך, אולי מחר גם לא יזריח השם שמש, שהרי השוטה השני בטוח שהשמש היא האלוה שלו והיא הנותנת את החום והשפע והכל. הקדוש ברוך הוא אינו מתחשב בשוטים. אבל על כל פנים בעקבות זה יש "מעשה תעתועים" - העבודה הזרה מתעתעת בעובדיה, והם בטוחים שהשפע יורד ממנה. ועל זה הוא אומר "בעת פקודתם יאבדו" - כאשר ישגיח עליהם השם להיפרע מהם, בזה יהיה אובדנם.
לֹא־כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקוֹב, כִּי־יוֹצֵר הַכֹּל הוּא, וְשֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (יט)
"לא כאלה" - לא כמו הפסלים הללו הוא אלוהי יעקב, האלוה שאנו מאמינים בו שהוא חלקנו. "כי יוצר הכל הוא" - לא כמו הפסילים שהם עצמם נוצרו בידי אדם; לא רק שהם לא יצרו מעולם מאומה, אלא אף כוח עצמי ליצור את עצמם אין להם, והם עצמם יציר מעשה ידי אדם. אבל השם אינו יציר אלא יוצר - יוצר הכל. "ושבט נחלתו" - הוא גם יצר ובחר את עם ישראל להיות שבט נחלתו. "השם צבאות שמו" - הוא מושל על צבאות מעלה ומטה. ומכאן תבין שכל מה שאמרנו קודם, שהקדוש ברוך הוא ייפרע מבבל ויצמיח ישועה לעם ישראל - הוא דבר שיש בכוחו לעשות, והקדוש ברוך הוא מבטיח את כל זה וסופו לקיים.
"מפץ אתה לי" - הפטיש שבו מנפץ הקדוש ברוך הוא
מַפֵּץ־אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה, וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם, וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכוֹת׃ (כ)
מהו "מפץ"? מעין פטיש גדול שבו היו מנפצים את האבנים, וכלשון הכתוב "ואיש כלי מפצו בידו". ולמה נקרא כך? מסביר הרד"ק ששבר עם פיזור נקרא נפיצה. עד היום אנו משתמשים בביטוי הזה: כשרוצים לומר על דבר שנשבר לחתיכות קטנות שהתפזרו סביב, אומרים "ניפץ" - הוא ניפץ את השמשה. איני אומר "הוא ניפץ את הקיר", אם נתן כמה מכות והקיר נפל - לא ניפץ אותו; אבל את השמשה ניפץ, כיוון שנשברה לחתיכות ונפוצו למרחוק. וכן הביטוי "קיבצתי נפוצותיכם" מדבר באלו שמפוזרים למרחוק. אם כן מעשה השבירה שמתפזר למרחוק נקרא נפיצה.
ועל מי נאמר "מפץ אתה לי"? הרד"ק מסביר שנאמר על מלך בבל: אתה בשבילי כמו הקורנס והפטיש שבו אני מנפץ את הגויים ואת הממלכות, ועכשיו אשלם לך על מה שעשית לעם ישראל הרבה מעבר למה שנגזר עליהם - "אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה", ולכן תקבל את המגיע לך. המלבי"ם לעומת זאת מסביר ש"מפץ אתה לי" חוזר על עם ישראל: על ידך, עם ישראל, אשבר ואפוצץ כלי מלחמה. ואין הכוונה שעם ישראל בעצמם ילכו וישחיתו ממלכות, אלא שבגללך ובזכותך - אתה הסיבה. אתה כמו הפטיש שעל ידו ומכוחו יפוצץ השם את הגויים וישחית את הממלכות.
וְנִפַּצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבוֹ, וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבוֹ׃ (כא)
כעת הוא מפרט עד כמה תהיה המפלה. "סוס ורוכבו" - האנשים היוצאים לקרב ורוכבים על הסוס. "רכב ורוכבו" - הכרכרה והמרכבה שמאחורי הסוס, והרוכב היושב בה. כלומר: באותה עוצמה, כביכול באותו פטיש, אנפץ את הסוס והרוכב עליו, וכן את הרכב ורוכבו.
וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה, וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר, וְנִפַּצְתִּי בְךָ בָּחוּר וּבְתוּלָה׃ (כב) וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֹעֶה וְעֶדְרוֹ, וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִכָּר וְצִמְדּוֹ, וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחוֹת וּסְגָנִים׃ (כג)
כך דרך הנבואה, כדרך המשורר החוזר על ביטוי מסוים כמה וכמה פעמים. "איש ואישה, זקן ונער" - לא תהיה חמלה אף על הנשים, שבדרך כלל אין הולכים להילחם כנגדן, ולא על נער ולא על זקן; כאן כולם ינופצו, גם בחור ובתולה. "רועה ועדרו" - שגם הממון ייפגע, כי גם העדרים ייפגעו. "איכר וצמדו" - איכר הוא העובד באדמה והחורש, ו"צמדו" לפי שהיו הולכים אחרי צמד בקר כדי לחרוש.
ומי הלך אחרי צמד בקר? כתוב על אליהו הנביא שעבר דרך אלישע והשליך עליו אדרתו, ושם היה אלישע חורש אחרי שנים עשר צמדי בקר - צמדים היו שם שאחריהם היה חורש, ואז לקח והקריב לעולה והלך אחרי אליהו והיה תלמידו. על כל פנים רואים שדרכם היה לחרוש בצמד, ולכן גם התורה אומרת "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", מכיוון שהדרך הייתה תמיד לחרוש בצמדים. זהו "איכר וצמדו" - האיכר החורש על ידי צמד בהמות. "פחות וסגנים" - מין ממיני השררות: "פחות" הוא מקור הביטוי פחה, מלשון הפחות, ו"סגנים" היינו אנשים חשובים ושרים.
וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כׇּל־רָעָתָם אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם ה'׃ (כד)
אחרי שעל ידי בבל אסיים את הנקמה בעובדי הכוכבים, לאחר מכן אשלם לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו בציון - שהחריבו את בית המקדש והצרו לעם ישראל. לאחר שהאומות יישברו על ידיהם, יבוא ניפוצה של בבל עצמה. כביכול הקדוש ברוך הוא יסיים להשתמש בבבל כדי להכניע את האומות, ואחר כך בבל עצמה תנופץ.
"הר המשחית" - והר שריפה
הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם ה', הַמַּשְׁחִית אֶת־כׇּל־הָאָרֶץ, וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ, וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן־הַסְּלָעִים, וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה׃ (כה)
כאן שואלים כולם: בבל היא בקעה, ואיך הפכה להיות הר? הסבר אחד: "הר" הוא עיר בצורה, כמו "הרי הגלעד" - "את הרי הגלעד יבקע", שהכוונה לערים בצורות שם. ויש מי שמסביר שהלשון היא מלשון הריון, שעיר מבוצרת דומה לעובר בהריון הנמצא כמו בתוך מבצר, וזה משל למגדלים הגבוהים שהיו בבבל. וכך גם תרגום יונתן מתרגם "ואמגרינך" - מלשון למגר, "ואמגרינך מן תוקפא", כלומר אפילו מן המקומות החזקים. אין מדובר כאן בהרים ממש, שהרי בבל אינה ארץ של הרים, אלא במקומות חזקים: שכן בדרך כלל היו נשגבים בהרים, ומי שרצה לבנות לו מבצר היה עושה זאת בהרים, וכאן הוא מכנה את המבצר עצמו בשם הר. ונקראת "הר המשחית" לפי שבבל השחיתה את כל הארץ.
"ונטיתי ידי עליך וגלגלתיך מן הסלעים" - מן המקומות הגבוהים שהם מגדלי בבל, משם אגלגל אותך, ותהיה בבל להר שריפה. כמו סדום שהומטר עליה גופרית ואש, כך תהיה בבל להר שריפה. ומעניין מאוד שהדבר התקיים גם בעידן המודרני, כאשר בבל הייתה להר שריפה: כמויות חומרי הנפץ שהושלכו עליה אדירות, ומעבר לזה כל אותם מרבצי נפט אדירים שגם הם הפכו להר שריפה - אם על ידי ההפצצות ואם על ידי כוחות מתנגדים שהלכו ושרפו את מצבורי הנפט ואת בארות הנפט. כך שרואים שהתקיים בהם באמת גופרית ואש ושריפת כל ארצה.
וְלֹא־יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת, כִּי שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם ה'׃ (כו)
אבן הפינה היא תמיד האבן החזקה. מי שהולך לכיוון הכותל יכול לראות בצד ימין, לפני שנכנסים לרחבה ולפני השער, את המשך הכותל עם הזווית, ושם יש אבן פינה - כמדומני אחת האבנים הגדולות בעולם - אבן ארוכה מאוד לשני הצדדים הנמצאת בתחתית. וכך היה דרכם, כדי שהמגדל יהיה חזק ומיוסד: לא כמו היום שיש בטון, אלא באבן הפינה היו שמים את האבן החזקה והגדולה ביותר, מכיוון שהיא אמורה לתפוס שני קירות בפינות. ומכאן הביטוי "הייתה לראש פינה" - אבן שמאסו בה הבונים ואמרו שאינה שווה אפילו להניחה בקיר, ולפתע היא נעשית לראש פינה, בולטת שם בפינה ומשמשת יסוד חזק לבניין.
"ואבן למוסדות" - מוסדות היינו יסודות, ואף אבן ליסודות, שאינה צריכה להיות חזקה כאבן הפינה, לא יקחו ממך, "כי שממות עולם תהיה". והמלבי"ם מסביר את המשל: "אבן לפינה" - לא יקימו ממך ממלכות; "ואבן למוסדות" - אפילו ממשלה קטנה לא תהיה. וכמו שאנו רואים עד היום, אין שם לא ממלכות ולא ממשלה קטנה, ואף לא ממשלה כלשהי; מה שיש שם הוא רק חרב איש ברעהו.
קריאה לאומות: "שאו נס בארץ"
שְׂאוּ־נֵס בָּאָרֶץ, תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם, קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם, הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז, פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר, הַעֲלוּ־סוּס כְּיֶלֶק סָמָר׃ (כז)
לא כתוב כאן למי מכוון הציווי. אומר הרד"ק שיש כאן ציווי לכל מי שיוכל ולכל מי שירצה: שאו נס בארץ ופקדו על בבל, כלומר בואו להיפרע ממנה. "השמיעו עליה ממלכות אררט" - לשון השמעה משמעה תמיד איסוף, השמיעו אל בבל רבים, כמו הפסוק "וישמע שאול את העם" שפירושו אסף את העם. וכן "קדשו עליה גויים" - עוד ביטוי שמשמעותו השמעה ואיסוף. "פקדו עליה טפסר" - טפסר הוא שר, כמו האנשים הממונים לצאת בצבא.
"העלו סוס כילק סמר" - ילק הוא ארבה, והכוונה שיבואו סוסים בכמויות ככמות הארבה. תמיד כשרוצים לבטא שהצבא בא בכוחות עצומים וחיילים רבים, אומרים שהם מכסים את הארץ כארבה. ומהו "סמר"? כמו "סמר מפחדך בשרי" - שהאדם כשהוא בפחד סומרות שערותיו. בעקבות הילק, דהיינו הסוסים שיבואו כארבה, סמר בשרנו ושערותינו סמרו מפחד.
קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת־מַלְכֵי מָדַי, אֶת־פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת־כׇּל־סְגָנֶיהָ, וְאֵת כׇּל־אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ׃ (כח)
אומר המצודות: קודם אמר "שאו נס בארץ קדשו עליה גויים" באופן סתמי, וכעת הוא מבאר יותר ומפרש על מי הוא מדבר. "את מלכי מדי" - הם אלה שיבואו כנגד בבל, דריווש וחתנו כורש שירש את המלוכה לאחר מותו. "את פחותיה" - הפחות, מלשון פחה, היינו החשובים והנכבדים. "ואת כל סגניה ואת כל ארץ ממשלתו" - כל הארץ אשר הוא מושל בה יבואו ויקדשו מלחמה על בבל.
"כי קמה על בבל מחשבות ה'"
וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל, כִּי קָמָה עַל־בָּבֶל מַחְשְׁבוֹת ה', לָשׂוּם אֶת־אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃ (כט)
"ותחול" - כעניין חיל כיולדה, מלשון "אחזה אותה חלחלה". ולכאורה הלשון אינה מובנת: "קמה" לשון יחיד ו"מחשבות" לשון רבים, והיה צריך לומר "כי קמו על בבל מחשבות ה'". אומר הרד"ק: כל מחשבה ומחשבה שחשב עליה השם תקום, ולכן אמר בלשון יחיד - כל מחשבה ומחשבה תקום עליה על בבל. המלבי"ם לעומת זאת מסביר שהפסיק הוא במקום אחר: "ותרעש הארץ ותחול כי קמה על בבל" - הארץ עצמה רועשת וקמה על בבל להילחם עמה ולהרעיש אותה, ו"קמה" בלשון יחיד חוזר על הארץ.
ואל תחשוב שמא לא יוכלו לה - על זה הוא אומר "מחשבות ה' לשום את ארץ בבל לשמה מאין יושב": אלו הן תוכניותיו של הקדוש ברוך הוא, שארץ בבל תהיה שוממה מאין יושב. ולשון "קמה" פירושו, כדברי המלבי"ם, שהפעם יחריבו אותה - הפעם יוכלו לה.
חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם, יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת, נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים, הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ׃ (ל)
כאשר אנשים מפחדים הם נשגבים בתוך המצודות, בתוך הטירות ובמקומות שבהם הם חושבים שתהיה להם הצלה. וזו הייתה המציאות: גיבורי בבל חדלו להילחם ולכן ישבו במצדות, במגדלים החזקים, כדי להינצל שם מפני האויב. "נשתה גבורתם" - לפי הרד"ק כמו "פסקה גבורתם", מלשון "ונשתו מים מהים"; ורש"י מביא ש"נשתה" היינו קפצה, כמו גיד הנשה שנשה ממקומו, כלומר קפץ ממקומו.
"היו לנשים" - לשון נופל על לשון, נשתה־נשים. ומה רצה לומר? הביטוי המזלזל ביותר כלפי גיבורים הוא לומר עליהם שהם כאישה, ולכן כל גיבור היה מוכן אפילו למות בקרב, העיקר שלא יאמרו עליו שהוא כאישה או ש"אישה הרגתהו". כמו שראינו באבימלך, שזרקה עליו אישה פלח רכב ורצצה את גולגולתו, ואז אמר לנערו שיפגע בו - שלא יאמרו אישה הרגתהו. "אישה" הוא תמיד ביטוי לחולשה, ולכן כשרוצה לומר עד כמה נשתה גבורתם אמר "היו לנשים", שהיו חלשים כנשים שאינן יוצאות לשדה הקרב. "הציתו משכנותיה" - את המקומות שבהם שוכנים אנשי בבל, "נשברו בריחיה" - בריחי הערים שאמורים למנוע את כניסת האויב נשברו.
רץ לקראת רץ: בשורות המפלה
רָץ לִקְרַאת־רָץ יָרוּץ וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד, לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי־נִלְכְּדָה עִירוֹ מִקָּצֶה׃ (לא)
כעת הוא מתאר את הפורענות: מן המלחמה היו מגיעים רצים כדי לבשר את המתרחש בשדה הקרב. בזמנם לא היו לכולם קשר ומכשירים, ולכן היו צריכים להודיע על ידי רצים. בא רץ משדה הקרב ואדמה על ראשו, כמו כמה וכמה תיאורים בנביאים על המפולות שהיו בקרב, כדי להודיע למלך - ולפעמים להפך, להודיע על הניצחון.
הרד"ק שואל: מהו "רץ לקראת רץ"? היה צריך לומר "רץ אחרי רץ ירוץ", שהרי רצונך לומר שתהיה תדירות גבוהה של רצים שירוצו משדה הקרב לבשר למלך על המפלה, והם אינם רצים זה לקראת זה אלא זה אחרי זה. ומתרץ הרד"ק: הראשון כבר הלך ואמר למלך והוא חוזר, ואז מגיע רץ לקראתו, שגם הוא בא להגיד למלך, והוא פוגש אותו באמצע הדרך - לכן זה נקרא "רץ לקראת רץ". וכשזה מבשר למלך וחוזר, פוגש אותו הרץ השלישי הרץ עתה לקראתו, ולכן "רץ לקראת רץ ירוץ". וכולם יאמרו "כי נלכדה עירו מקצה" - לכדו את עירו מתחילתה ועד סופה, נלכדה כולה.
וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ, וְאֶת־הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ, וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ׃ (לב)
המלבי"ם מסביר שהרצים מודיעים בסדר: הרץ הראשון ירוץ להודיע את ראש הפסוק הקודם - "חדלו גיבורי בבל להילחם ישבו במצדות"; יבוא רץ כנגדו להודיע את חלקו השני - "נשתה גבורתם... הציתו משכנותיה"; אחר כך יבוא מגיד להגיד למלך "כי נלכדה עירו מקצה"; ואז יבוא מגיד לקראתו ויגיד "והמעברות נתפשו ואת האגמים שרפו באש ואנשי המלחמה נבהלו".
"והמעברות נתפשו" - המעברות הן מקומות מעבר המים בכניסה לעיר, ושם היו להם מגדלים למנוע מן האויב להיכנס. בהרבה מקומות היו עושים מעין נהר סביב לעיר כדי להבטיח שהצבא לא יוכל לחדור פנימה, והיה להם מקום אחד שדרכו כן אפשר היה לעבור, ואותו היו סוגרים - וזה נקרא מעברות, המקום שדרכו עוברים. האויב הצליח לתפוס את המקומות הללו, ועל ידי זה נמסרה בבל בידו.
"ואת האגמים שרפו באש" - מה שייך לשרוף אגם באש? צריך לדעת שבלשון חז"ל וכן בלשון הכתובים "אגם" אינו מבטא בהכרח את מקום המים עצמם. הגמרא אומרת "היכן פרתך רועה? באגם" - וכי בתוך המים היא רועה? אלא שהרבה פעמים גם חוף האגם ושתי גדותיו נקראים אגם. והגומא היה גדל שם באגמים, דהיינו בגדות האגם, והם רצו שהגומא לא ימנע מהם להיכנס לעיר - שכן במקום שיש בו מים רבים הוא צומח לגובה - ולכן שרפו את הכל, ובשריפה הזאת יישרו למעשה את השטח. ואגב, אנו רואים ביטוי דומה ב"נחל": אנו רגילים להגדיר נחל כזרימת מים, בעוד שעל פי התורה נחל הוא ואדי, המקום שבו המים זורמים, ולא בהכרח המים עצמם; והיום כשאומרים נחל מתכוונים לזרימת המים עצמה. כך גם באגם - המקום שבו גדל הגומא, כלשון "הלחוף כאגמון ראשו" שנאמר על הגומא. רבנו יונה לעומת זאת מסביר שהאגמים הם המבצרים, ומביא הרד"ק שזה מלשון ערבי, שבערבית קוראים למבצרים אגם.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פורש הנביא את תמונת המלחמה על בבל לפרטיה: הנס והמשמר, השומרים והאורבים, מלכי מדי ופחותיהם, גיבורי בבל הנשגבים במצדות עד שנשתה גבורתם והיו לנשים, והרצים המבשרים למלך בשורה אחר בשורה עד "נלכדה עירו מקצה". ובתוך כל זה ניצבת פרשת האמונה: ההשגחה הנראית בגשם ובעננים העולים כאן ומורידים שם, בושתם של הצורף ופסלו שאין בו רוח ואין בו כוח, ולעומתם "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא". מכאן ההבטחה שהקדוש ברוך הוא ייפרע מבבל על כל אשר עשתה בציון, יגלגלה מן הסלעים ויתננה להר שריפה ולשממות עולם, שלא ייקחו ממנה אבן לפינה ואף לא אבן למוסדות - וכל זה לא במקרה אלא "מחשבות ה'", תוכנית מכוונת שסופה להתקיים במלואה.