TheWholeTorah.aiBeta

פרק נב - חורבן ירושלים וגלות צדקיהו

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: הפרק החותם את ספר ירמיהו - פרק החורבן

פרק נ"ב הוא הפרק העוסק בחורבן, והוא מקביל לסוף ספר מלכים ב'. את אותם המעשים שראינו שם בעניין החורבן, אנו פוגשים כאן שוב, ובמובנים מסוימים אף ביתר פירוט. הפרק פותח במלכות צדקיהו, מתאר את המצור, הבקיעה, השריפה, הגלות וחשבון מספרי הגולים, וחותם בהוצאתו של יהויכין מבית הכלא.

בֶּן־עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמׇלְכוֹ, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָיִם, וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת־יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוֹיָקִים׃ כִּי עַל־אַף יְהֹוָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם וִיהוּדָה עַד־הִשְׁלִיכוֹ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו, וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל׃
"כי על אף ה' היתה" - מי דחף את צדקיהו למרוד?

מה גרם לצדקיהו למרוד במלך בבל? כביכול היה לו זרז מן השמים שיביא אותו לכך, לפי שהעיר הזאת כבר הייתה "על אף ה'" - היא עוררה את חמת אפו של הקדוש ברוך הוא, וכיוון שכך הביא הקדוש ברוך הוא את צדקיהו לידי כך שימרוד במלך בבל. אך שלא נבין שלא כראוי: אין הכוונה שנשללה מצדקיהו הבחירה החופשית, שאם כן לא היה נענש על כך. ואנו רואים שהוא עבר על ציווי הנביא, שהנביא הזהיר את צדקיהו לבל ימרוד במלך בבל, לפי שה' המליכו, וצדקיהו לא שמע בקול ה'.

וכאן עולה שאלה: הרי צדקיהו היה מלך צדיק, ועמו ודורו הם שהיו רשעים, ומדוע אם כן נאמר עליו "ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשה יהויקים"? התשובה: לא על מעשיו הפרטיים מדובר, אלא על שני דברים. האחד - שלא שמע לציווי הנביא שלא למרוד במלך בבל, ומרד. והשני - שלא שמר את השבועה שהשביעו נבוכדנאצר, שהרי נבוכדנאצר אכל ארנבת חיה והשביע את צדקיהו שלא לגלות זאת, וצדקיהו הלך וגילה. שני הדברים הללו הם המגדירים אותו "עשה הרע בעיני ה'", והם שהביאו את הדבר "עד השליכו אותם מעל פניו".

עשרה בטבת - תחילת המצור
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמׇלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכׇל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלַיִם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ, וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב׃

החודש העשירי הוא חודש טבת, "בעשור לחודש" - זה עשרה בטבת. ומה היה בעשרה בטבת? תחילת המצור. הנה הפסוק המקורי שממנו למדנו זאת. ומהו "ויבנו עליה דיק סביב"? כעין חומה וסוללה שבנו סביב העיר, שממנה יוכלו לראות אל תוך העיר. כך היו נוהגים לעשות תמיד לפני כיבוש עיר.

וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ׃

"ותבוא העיר במצור" - אין יוצא ואין בא, שלוש שנים של רעב, מצור ומצוק.

שבעה עשר בתמוז - בקיעת העיר ומנהרת המילוט
בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר, וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ׃

החודש הרביעי הוא תמוז. בחודש תמוז הגיע המצב לחרפת רעב ממש, המצור והרעב היו כל כך קשים עד שלא היה לאנשים מה לאכול.

וַתִּבָּקַע הָעִיר, וְכׇל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ, וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין־הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ, וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה׃

העיר נבקעת, ואנשי המלחמה יוצאים ממנה. ודרך היכן יצאו? אומרים חז"ל, מנהרה מיוחדת הייתה לו לצדקיהו, מנהרת מילוט, שדרכה יצא אל מחוץ לעיר מבלי שיצטרך לעבור בין הכשדים הצרים על העיר, והמנהרה הביאה אותו עד ליריחו.

"והקדוש ברוך הוא צד אותו" - הצבי בערבות יריחו
וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, וַיַּשִּׂיגוּ אֶת־צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ, וְכׇל־חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו׃

כיצד ידעו חיל כשדים היכן נמצא המלך, ואיך ידעו לרדוף אחריו? אומרים חז"ל: הקדוש ברוך הוא צד אותו. זימן הקדוש ברוך הוא לכשדים צבי, שהצבי ברח והם רדפו אחריו כדי לתפוס אותו ולהביא לעצמם ארוחת צהריים. רצו ורצו, עד שהגיעו לאיזה מקום ופתאום ראו אנשים יוצאים מתוך האדמה - והרי לפניהם צדקיהו, שנפל לידם כפרי בשל. הקדוש ברוך הוא פרס רשת לרגליו.

"וידבר אתו משפטים" - הדין בפני מלך בבל
וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים׃

מהו "וידבר אתו משפטים"? הרי כל אדם המדבר מילים מדבר משפטים. אלא הכוונה שדן אותו בדין: על שמרדת בי לאחר שהשבעתי אותך שלא למרוד, ועל שגילית את מה שהשבעתי אותך שלא לגלות - שאכלתי ארנבת חיה, שהיה לו ביזיון מן העניין הזה, וצדקיהו הלך וגילה.

שחיטת שרי יהודה - ומדוע דווקא הסנהדרין
וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו, וְגַם אֶת־כׇּל־שָׂרֵי יְהוּדָה שָׁחַט בְּרִבְלָתָה׃

שחיטת בניו לעיניו - עונש נורא ואיום. ומי הם "שרי יהודה"? אומרים חז"ל: אלו הסנהדרין. ומדוע נענשו? מפני שהם אלה שהתירו לצדקיהו את השבועה. זימן אותם נבוכדנאצר לדין ושאל אותם: אדם שנשבע שבועה, יש לו התרה? אמרו לו: כן. אמר להם: ואם נשבע לאדם אחר, יש לו התרה שלא בפני אותו אדם? אמרו לו: לא. אמר להם: אם כן, איך התרתם לצדקיהו את השבועה? נהפכו פניהם כשולי קדירה. ואומרת הגמרא, אז לקח אותם והוציאם להורג, והם "כל שרי יהודה".

וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם, וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּבֶלָה, וַיִּתְּנֵהוּ בֵית־הַפְּקֻדֹּת עַד־יוֹם מוֹתוֹ׃

עיוור את עיניו, אסרו בנחושתיים והביאו בבלה. וזה בהתאמה מלאה לדברי הנביא: מצד אחד נאמר לו "בבלה תבוא", ומצד שני נאמר לו שלא יראה את בבל. צדקיהו תמה: כיצד ייתכן? אם יביאני לבבל, איך לא אראה אותה? הרי זו תרתי דסתרי. וכאן התברר לו הדבר - הגעתי לבבל ואינני רואה אותה. ומהו "בית הפקודות"? מקום שבו מפקידים אדם, והיינו מה שנקרא היום בית האסורים.

שבעה, תשעה ועשירי באב
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל בִּירוּשָׁלָיִם׃

החודש החמישי הוא אב, "בעשור לחודש" - עשרה באב, בשנת תשע עשרה למלך נבוכדנאצר. ו"רב טבחים" אינו מומחה בבישול, אלא היה טובח בני אדם - קצב, אך של בני אדם.

בספר מלכים כתוב שבא בשבעה לחודש. יש דעה בחז"ל שעירוב חשבונות היה, שלא ידעו בדיוק מפני שאף אחד לא אחז ראש במהומה ובמבוכה שהיו אז, ולכן פעם כתוב בשבעה ופעם בעשרה. אבל המלבי"ם אומר שבשבעה הוא בא לירושלים, ובעשור ציווה לשרוף את הכל.

ואם כך, שואלים חז"ל, מדוע אנו צמים בתשעה באב? מפני שתחילת שריפת בית אלוקינו הייתה בתשעה באב: הוא הגיע בשבעה, נכנסו לבית המקדש וקלקלו בו שביעי, שמיני ותשיעי, ולפנות ערב של התשיעי הצית את האש בהיכל, והיה בית המקדש בוער בתשיעי ובעשירי. ומטעם זה כתוב שלא לנהוג מנהגי שמחה בעשירי באב - יש אומרים עד חצות ויש אומרים כל היום כולו. רבי יוחנן אומר: אילו הייתי שם, הייתי קובע את יום האבל בעשירי באב ולא בתשיעי. ומדוע קבעוהו בתשיעי? מפני שהם ראו בהתחלת הפורענות את חומר הדברים; הרגע הראשון של תחילת שריפת בית המקדש, תחילת הפורענות, היה חמור בעיניהם יותר, ועל פיו קבעו את תשעה באב. ובפרט שיום תשעה באב, כידוע, יום מקולקל הוא מאז ומעולם, שבו נגזרה מיתה על המרגלים וישראל לא נכנסו לארץ, ולכן תלו הכל בתשעה באב.

"ואת כל בית הגדול שרף באש"
וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהֹוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כׇּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת־כׇּל־בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ׃

"בית ה'" - בית המקדש. "בית המלך" - ארמונו של צדקיהו. "כל בתי ירושלים" - הבתים הפשוטים. ומהו "בית הגדול"? מחלוקת בחז"ל: יש אומרים בתי כנסיות, שמגדלים בהם תפילה, ויש אומרים בתי מדרשות, שמגדלים בהם תורה - ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.

וְאֶת־כׇּל־חֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם סָבִיב נָתְצוּ כׇּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת־רַב־טַבָּחִים׃

"אשר את רב טבחים" - "את" כאן במשמעות "עם", כלומר אותם שהיו עמו.

הגלייה: דלות העם, הנופלים ויתר ההמון
וּמִדַּלּוֹת הָעָם וְאֶת־יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר, וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים׃

"מדלות העם" - אלו שנותרו. הרי החרש והמסגר גלו כבר בגלות יהויכין, ומי נותר כאן? דלות העם, שאותם הניח נבוכדנאצר לכורמים וליוגבים. עכשיו הוא מגלה גם את דלות העם, ואת יתר העם הנשארים בעיר. ושימו לב: אותם שהשאיר לכורמים וליוגבים עדיין אינו מגלה, אלא את דלות העם שמלבדם.

ומי הם "הנופלים אשר נפלו אל מלך בבל"? היו אנשים שמחמת הפחד שמא ייכנס מלך בבל ויהרוג את כל אשר בעיר, יצאו ונכנעו לפניו ואמרו לו: מוכנים אנו לקבל את מרותך. וכך אכן אמר ירמיהו הנביא: היכנעו לפני מלך בבל, קבלו מרותו, שהוא מולך ומושל מאת ה'.

ואגב, מאותם "נופלים" עצמם פחד צדקיהו. כאשר אמר לו הנביא ליפול לפני מלך בבל ולהשלים עמו ולקבל את מרותו, אמר לו: מתיירא אני שימסור אותי בידי היהודים שנפלו אליו כבר, ויאמרו לי: אתה לא באת עד עכשיו, והמלך יתן אותי בידי אלה שבאו קודם, והם יענו אותי, שהרי הם התנגדו לו לצדקיהו. מטעם זה לא היה צדקיהו מוכן לקבל עליו את מרותו של נבוכדנאצר.

"ואת יתר האמון" - כתוב "האמון" והכוונה "ההמון", ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים.

וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים׃

מן הדלים שבדלים, אותם שלא יעלה על דעתם למרוד בו, השאיר לכורמים וליוגבים. "כורמים" הם המתעסקים בגפנים, ונקראו כך לפי שהם אוספים ועורמים את ערימות הענבים - לכרום היינו לאסוף, כמו לערום. ו"יוגבים" - אלה העושים חפירות בארץ, כמו יקב שגם הוא חפירה בארץ. ורבותינו אמרו שאלו היו צדי חילזון, אנשים שהיו מומחים בצידת החילזון והיו יודעים כיצד לצוד אותו, שממנו היו מפיקים את התכלת.

כלי בית המקדש שנלקחו
וְאֶת־עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית־יְהֹוָה וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית־יְהֹוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים, וַיִּשְׂאוּ אֶת־כׇּל־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה׃

"עמודי הנחושת" - עמודי נחושת גדולים, כפי שיתאר מיד. "המכונות" - אלו הכיורים, שהרי למדנו שעשרה כיורים בנה שלמה, ונקראו "מכונות" לפי שהכיורים היו עומדים על מכונה ועליה גלגלים, שהכיורים היו ניידים.

"ים הנחושת" - הים שעשה שלמה, שקוטרו עשר אמות והיקפו שלושים אמה. עשר אמות קוטר היינו כחמישה מטרים; תארו לעצמכם ים בקוטר כזה, עשוי נחושת יצוקה. ולמה היה משמש? לקידוש ידיים ורגליים. שנים עשר פרים היו שעל גביהם עמד הים, ומתוכו היו מוציאים מים ומקדשים בהם ידיים ורגליים, שהכהנים היו חייבים לקדש ידיהם ורגליהם לפני עבודתם. וכיצד קידשו? מניח יד ימין על רגל ימין ונוטל אותם יחד, ואחר כך יד שמאל על רגל שמאל ונוטל אותם יחד - כך הייתה דרכם.

ועוד נשים לב ל"שיברו כשדים": מרוב גודלו לא ניתן היה להוציא את הים ולא לטלטל דבר ענק כזה, וגם לא היה להם צורך בו. לכן שברו אותו לחתיכות, שהצורך שלהם היה בנחושת שלו; כחומר גלם זה היה טוב, אבל הים מצד עצמו, כל הבריכה הגדולה הזאת, לא היה להם בה צורך.

וְאֶת־הַסִּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כׇּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־יְשָׁרְתוּ בָהֶם לָקָחוּ׃

הסירות והיעים וכל אלה הם כלים שהיו משתמשים בהם בתוך בית המקדש להקרבת הקורבנות: להפוך את הנתחים על גבי האש, לזרוק את הדם על גבי המזבח. "המזמרות" - כלי זמר. "המזרקות" - כלים שהיו נותנים בהם את הדם וזורקים על גבי המזבח, ולכן נקרא מזרק. "הכפות" וכלי הנחושת - שבהם היו נותנים את הלבונה. וכל מה שהיו לוקחים ומשמשים בו, את הכל לקחו לעצמם.

וְאֶת־הַסִּפִּים וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַמְּנֹרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֶת־הַמְּנַקִּיּוֹת, אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף כָּסֶף, לָקַח רַב־טַבָּחִים׃

כאן מתאר מה לקח רב טבחים עצמו, לעומת מה שלקחו חיל כשדים שנזכר קודם. "הסיפים" - רש"י אומר: לא ידעתי אם ממיני כלי זמר הוא, ורוצה להסביר שהם כעין אגנות לקבל בהם את הדם, כמו שכתוב "בדם אשר בסף", ויש מפרשים שהוא מלשון קורות ומזוזות, וכך רש"י אומר שיותר מסתבר. "המחתות" - שבהן היו חותים את הגחלים. ו"המנקיות" - הם סניפי הזהב שהיו נותנים על גבי השולחן, כעין מקלות שעל גביהם היו מניחים את לחם הפנים; שהרי את לחם הפנים לא היו מניחים ישירות על המשטח, לפי שחומו היה תמידי, וכדי שלא יתעפש היו נותנים אותו על כעין קנים שייכנס לו אוויר מלמטה. כל אלה, של זהב ושל כסף, לקח רב טבחים - היינו לאוצר המלך.

מידות העמודים - יכין ובועז
הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם, הַיָּם אֶחָד, וְהַבָּקָר שְׁנֵים־עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר־תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהֹוָה, לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כׇּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃

"העמודים שניים" - הם שני העמודים שהזכרנו, ושמותיהם יכין ובועז. ויש כאן קושי בפסוק: הבקר היה תחת הים, תחת הגיגית הגדולה שבתוכה היו המים, ואיך נאמר כאן "אשר תחת המכונות"? אומר רש"י: לא ידעתי האיך, שהרי תחת הים היו, ודומה לי שאין זה אלא כמו "אצל המכונות" - כלומר לא ממש מתחתם אלא לידם, לפי שהמכונות (הן הכיורות, כמו שהסברנו) היו סמוכות לים שעשה שלמה.

וְהָעַמּוּדִים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אַמָּה יְסֻבֶּנּוּ, וְעׇבְיוֹ אַרְבַּע אֶצְבָּעוֹת נָבוּב׃

שמונה עשרה אמה קומת העמוד - כתשעה מטרים, ולפי שיעור החזון איש אף יותר. גובה אדיר, גובה של שלוש קומות. "וחוט שתים עשרה אמה יסובנו" - ההיקף שלו היה שתים עשרה אמה, והקוטר הוא בערך שליש מן ההיקף, נמצא שהקוטר כארבע אמות, שהם כשני מטרים. עמוד שרק קוטרו שני מטרים וגובהו תשעה מטרים! ומכל מקום "ועוביו ארבע אצבעות נבוב" - שלא תחשוב ששני מטר היו יציקת נחושת מלאה, שזו כמות אדירה, אלא עובי הדופן ארבע אצבעות והוא חלול באמצע. וארבע אצבעות הן קצת פחות מטפח, שהאצבע היא הבוהן וכשני סנטימטרים, וחמש אצבעות הן טפח.

וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת, וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאַחַת חָמֵשׁ אַמּוֹת, וּשְׂבָכָה וְרִמּוֹנִים עַל־הַכּוֹתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת, וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי וְרִמּוֹנִים׃

אלו תיאורים שכבר ראינו אותם כשבנה שלמה את הבית. מי שיילך במקום שבו נמצא הקרדו בירושלים, בעיר העתיקה ברובע היהודי, יראה עמודים בנויים ועיטורים להם מלמעלה. כך היה סגנון הבנייה ההרודיאני וסגנון הבנייה הקדום יותר: עמוד ומעליו כותרת. הכותרת הייתה חלק מפארו של העמוד, וגם כדי להחזיק את התקרה היו עושים למעלה יציקה חזקה יותר. וקומת הכותרת חמש אמות - שתיים וחצי מטר, כותרת בגובה של בית כמעט, לבד מתשעת המטרים של העמוד. וכיצד הייתה עשויה? "ושבכה" - כעין מעשה רשת, "ורימונים" - עיטורים בולטים כעין רימונים, וכך גם לעמוד השני.

וַיִּהְיוּ הָרִמֹּנִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה רוּחָה, כׇּל־הָרִמּוֹנִים מֵאָה עַל־הַשְּׂבָכָה סָבִיב׃

"תשעים ושישה רוחה" - הכוונה לרוח, לכל רוח ורוח, וכל הרימונים מאה על השבכה סביב.

לקיחת גדולי העם והריגתם ברבלה
וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת־צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף׃

נבוזראדן מחפש את כל החשובים: את הכהן הגדול, הוא "כהן הראש", ושמו שריה; את צפניה שהוא סגן הכהנים, "כהן המשנה"; ואת שלושת שומרי הסף - הם האמרכלין, אומרים חז"ל, אותם שמפתחות העזרה מסורות להם. ומהו אמרכל? שאמירת הכל מבוססת עליו, הוא אומר הכל והוא קובע הכל, כמנכ"ל שבימינו.

וּמִן־הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר־הָיָה פָקִיד עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר, וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ, וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בְּתוֹךְ הָעִיר׃

כל אלה, שהיו אנשים חשובים יותר, לקח עמו.

וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה׃ וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִיתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת, וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃

מביא אותם לפני נבוכדנאצר, ומלך בבל הורג אותם. רשע ביותר היה נבוכדנאצר, וחז"ל אומרים שבימיו הטיל אימה נוראה ואיומה על כולם. הורג ורוצח אותם, ומגלה את יהודה מעל אדמתו.

חשבון הגלויות והכרונולוגיה
זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר: בִּשְׁנַת־שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃ בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלַיִם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם׃ בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, כׇּל־נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃

נלמד את הסדר. אומרים חז"ל: כשהמליכו את נבוכדנאצר, בשנה הראשונה הלך וכבש את נינווה, ובשנה השנייה עלה וכבש את יהויקים - היינו שקיבל כאן ממשלה ותפס את המקום. בשנה השמינית למלכותו, שהיא השנה השביעית לכיבושו את יהויקים (שהרי שנה אחרי שמלך כבש), הגלה את יכוניה - הוא יהויכין, וזו גלות יכוניה. בשנה התשע עשרה למלכותו, שהיא השנה השמונה עשרה למן כיבוש יהויקים, הגלה את צדקיהו. ובשנת עשרים ושלוש לנבוכדנאצר, שהיא השנה העשרים וארבע לכיבוש יהויקים, מגלה רב טבחים שבע מאות ארבעים וחמש נפש - כל אלה שנותרו כאן לאחר גלות צדקיהו, ועשה ניקוי כללי. ובסדר עולם מובא שאז "לתנה צור בידו", ושטף את יהודה שבסביבות עמון ומואב, שבע מאות ארבעים וחמש, שאז לא הותיר כאן מאומה.

והמספרים נראים מעטים, לפי שהגלויות הראשונות כבר הגלו את הרוב: גלות יהויכין הייתה הגלות העיקרית, ומה שגלה לאחריה הוא מיעוט. ולמען האמת יש חשבונות אחרים, ובספר מלכים יש מספרים אחרים, ומיישבים ביניהם את הסתירות, אלא שאין דרכנו להיכנס לכל מיני התאמות ויישובים בין הספרים, לפי שזה נושא יותר מתמטי; אנו מסבירים את התיאור הכללי של מה שהיה.

אויל מרודך מוציא את יהויכין מבית הכלא
וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ־יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הַכְּלוּא׃

שלושים ושבע שנה לגלות יהויכין, היינו כארבעים ושש שנים מאז שהתחיל נבוכדנאצר למלוך. ומי היה אויל מרודך? בנו של נבוכדנאצר. וכזכור - ועוד נלמד זאת בעזרת ה' בספר דניאל - נבוכדנאצר הושלך שבע שנים והיה כחיית השדה, ובאותן שבע שנים מלך במקומו אויל מרודך. ואותו אויל מרודך עשה מעשה אווילי: קם למלוך מבלי לקחת בחשבון את הסיכון שאביו יחזור. ואביו אכן חזר לאחר שבע שנים, קיבל את מקומו ואת המלוכה בחזרה, ושלח את בנו אויל מרודך לכלא.

לאחר שמת נבוכדנאצר, קם שוב אויל מרודך בנו למלוך, אבל אז פחד ואמר: מי אמר שאבי מת? אולי יחזור עוד פעם? לכן, לאחר שקברו את נבוכדנאצר, ציווה להוציא את עצמותיו מן הקבר, וזה שנאמר "ואתה הושלכת... כנצר נתעב". כך היו חלק מן ה"הבטחות הטובות" שהובטחו לנבוכדנאצר, שישליכו אותו מקברו בביזיון - וזאת עשה לו בנו. ומדוע? אמר: רוצה אני להיות בטוח שאבי אינו חוזר יותר; פעם אחת הספיקה לי, ועד שלא אראה את עצמותיו מפוררות ומפוזרות איני מאמין. ואז הוציא את יהויכין מבית הכלא.

"מה היה גודלו של נבוכדנאצר?" - על מידות בדברי חז"ל

אמרו על גודלו של נבוכדנאצר: יש אומרים אמה ויש אומרים טפח. לכאורה אכזריות שהייתה מרוכזת מאוד בשיעור קטן. אלא שלמען האמת אין הכרח שמדובר שם על פי הפשט, שהרבה פעמים כשחז"ל מדברים במידות, אין הם מדברים על הגודל הפיזי, לפי שאין זה מעניין אותם. "ויעש אברהם משתה גדול" - מה אכפת לי אם היו שם שלושת אלפים מוזמנים או עשרת אלפים? אלא מהו משתה גדול? אומרים חז"ל שגדולי עולם היו בו. ה"גדול" שחז"ל בודקים אינו החלק הגשמי אלא החשיבות.

וכך גם מה שאמרה הגמרא על שמשון, שבין כתפיו שלושים אמה. יבוא אדם ויאמר: וכי גוליבר היה, חמישה עשר מטר רוחב כתפיים? אלא מניין למדו חז"ל את זה? משערי עזה, שאינם פחות משלושים אמה, ואיך הצליח להרימם על כתפיו? בעל כורחך שכתפיו שלושים אמה. וכי יעלה על הדעת שממש כך היה? אלא אומרים לך: רצונך לדעת איזה כוח היה מרוכז בכתפי שמשון? תאר לעצמך אדם שכתפיו שלושים אמה - זה הכוח שהיה מרוכז בשמשון באדם אחד. לא בכמות דיברו אלא באיכות. (ואילו על עוג כתוב במפורש שהיה ענק, ושם אין לשנות מן הפשט.)

ואם כן, ייתכן מאוד שמה שאמרו על נבוכדנאצר שהיה קטן, אין הכוונה לגודלו הטבעי אלא לאישיותו: שמבחינת אישיותו היה אדם קטן. יש אדם הקם למלוך ואתה רואה עליו, בהנהגותיו ובאישיותו, שהוא מלך והתפקיד יאה לו; ויש אדם הקם למלוך ואתה אומר: אינו מלך אלא עבד, בהנהגותיו ובאישיותו רואים עליו שהוא שפל שבשפלים, אדם קטן. ודבר זה מלמד על המציאות, עד כמה גרועה המציאות כאשר אדם קטן קם למלוך. וכבר אמרתי לכם: כשאנשים קטנים עושים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת. דבר עמוק הוא - רק בשקיעה יכול להיות כדבר הזה. וכשאתה רואה כל מיני אנשים ממונים, זה נעשה ראש ממשלה וזה נשיא, ואנשים קטנים הם כפי שאנו יודעים, סימן שאנו מצויים ממש בשקיעה.

"ושינה את בגדי כלאו" - דקדוק המלבי"ם
וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל׃

אויל מרודך מוציאו מבית הכלא ומשנה את מצבו לחלוטין: "וידבר אתו טובות" - אינו מתנהג עמו בקשות אלא ברכות ובנעימות. "ויתן את כסאו ממעל לכסא המלכים" - למלכים היו כיסאות שבהם היו יושבים לפי גודל חשיבותם, והוא רומם את כיסאו ונתן לו כיסא חשוב מכולם. רואים שאויל מרודך העריך אותו באמת.

וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ, וְאָכַל לֶחֶם לְפָנָיו תָּמִיד כׇּל־יְמֵי חַיָּו׃

אומר המלבי"ם: אצל יוסף כתוב "ויחלף שמלותיו", וכאן כתוב "ושינה את בגדי כלאו", ומה ההבדל? "ויחלף שמלותיו" היינו שהיו לו בגדים אחרים, בגדי אסיר, והחליפו לו אותם בבגדי מלכות - נתנו תמורתם בגדים אחרים. אבל "לשנות" אין פירושו שהביאו לו בגד אחר, אלא שהשאירו לו את אותו בגד עצמו ורק שינו אותו. כמו אדם האומר "עשיתי שינוי בבית" - שיפץ את הבית; ואילו "החלפתי בית" - עבר לבית אחר.

ולפי זה, גם בכלא לא היו לו בגדים צואים ומלוכלכים או פגומים ומבוזים, אלא בגדים מכובדים, אלא שהיה עליהם סימן או סמל, כעין טלאי המוכיח שאסיר אתה. וזהו "ושינה את בגדי כלאו" - את סימן הגנאי הזה הוריד ממנו, ובכך שינה את בגדיו שיהיו בגדים משובחים יותר, אבל אותם בגדים עצמם היו ולא שהחליפם.

וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ־בָּבֶל, דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ, עַד־יוֹם מוֹתוֹ, כֹּל יְמֵי חַיָּיו׃

ניתנה לו ארוחת תמיד מאת מלך בבל, שהיה שולח לו ארוחה בכל יום, דאג לו כקייטרינג קבוע, והיה אוכל מבית המלך כל ימי חייו. עד כאן סוף ספר ירמיהו.

לסיכום:

הפרק החותם את ספר ירמיהו הוא פרק החורבן: מרידת צדקיהו שבאה "על אף ה'", עשרה בטבת ובניית הדיק, בקיעת העיר בתמוז ובריחת המלך במנהרה עד יריחו, הצבי שבו צד הקדוש ברוך הוא את צדקיהו, הדין ברבלה על השבועה שהופרה, שחיטת בניו ושרי יהודה שהתירו לו את השבועה שלא כדין, עיוור עיניו וקיום שני חלקי דבר הנביא כאחד, שריפת הבית בתשעה ובעשירי באב, החרבת הכלים והעמודים שעשה שלמה, הגליית העם וחשבון הגולים - ולבסוף נקודת אור: יהויכין יוצא מבית הכלא, כיסאו מתרומם מעל כל המלכים, סימן הגנאי מוסר מבגדיו וארוחת תמיד ניתנת לו כל ימי חייו. וכך נחתם הספר בפתח של תקווה לאחר כל הפורענות.