פתיחה: המשך נבואת מפלת בבל
פרק נ"א בירמיהו ממשיך את קודמו ועוסק כולו בחורבנה ובמפלתה של בבל. הנבואה נאמרה על הדור שהיה עתיד לראות את סיום מלכות בלשאצר ואת עליית מדי ופרס, אך כדרכם של דברי נביאים - נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ועוד נראה בהמשך כיצד דבריה מהדהדים גם בימינו.
פסוק א: "לב קמי" - מיהם?
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵעִיר עַל־בָּבֶל וְאֶל־יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית׃
מהו "לב קמי"? רש"י מפרש שאלו הם הכשדים, והגמרא מלמדת ש"לב קמי" הוא "כשדים" בא"ת ב"ש. מעניין שדווקא לגבי בבל אנו מוצאים שימוש בא"ת ב"ש, וכן מצאנו בהמשך הפרק את השם "ששך" שהוא "בבל" בא"ת ב"ש. ייתכן שזו הייתה דרך ביטוי מקובלת באותם ימים, ולכן דווקא ביחס אליה אנו רואים את הדבר.
כאשר מבקשים את פשוטו של מקרא, הדרך היא לפנות אל התרגומים - וכך דרכו של רש"י, שכשהוא מבקש סיוע לפשט הוא מביא "ותרגומו", "ואונקלוס תירגם", שכן התרגום הולך בדרך כלל אחר פשט המילים בלא תוספת דרשות. גם כאן, ההסבר ש"לב קמי" הוא "כשדים" נשמע כדרש. התרגום יונתן מתרגם: "הא אנא מייתי על בבל ועל יתבי ארעא כשדאי, עממין קטולין דירם ליבהון" - עמים רצחנים שליבם רם. לפי זה "לב קמי" הוא לשון גאווה, אנשים שליבם מתקומם ורם.
"רוּחַ מַשְׁחִית" - הקדוש ברוך הוא מעורר את רוחם של מלכי פרס ומדי, שיבואו בסיום תקופת מלכות בלשאצר ויחריבו את בבל. ומבאר המלבי"ם את ההבדל: לפעמים מלך בא כדי לשלול שלל, ואז יש דברים שאינו מוצא בהם עניין והוא מניחם; אבל כשהמלך בא להשחית - הוא משחית את הכול. זו הנבואה שנאמרה כאן: רוח משחית, שלא תישאר שום שארית.
פסוק ב: "וזרוה" - להקיף או לפזר
וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת־אַרְצָהּ כִּי־הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה׃
"וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ" - לשון נופל על לשון: יבואו אנשים ממקום זר. המלבי"ם מבאר ש"וזרוה" הוא מלשון זֵר, שיסובבו אותה כזֵר. רש"י מפרש "ינפצוה", מלשון זרייה ופיזור, כלשון "כן זורה ורוח מסייעתו". וזהו גם הביטוי "לא זֹרוּ ולא חֻבָּשׁוּ" - שהיו זורים סממנים על גבי המכה, ומכאן גם מקור המילה "מזור" שפירושה רפואה. "וִיבֹקְקוּ אֶת־אַרְצָהּ" - אומר רש"י: ירוקנו את ארצה.
סוף הפסוק מסייע לביאור המלבי"ם: "כִּי־הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה". הרמב"ם כותב שכאשר צרים על עיר אין להקיפה מארבע רוחותיה, אלא להשאיר לאויב רוח אחת פנויה לבריחה. הטעם: כשהאויב רואה שיש לו לאן להימלט, אינו נלחם עד טיפת דמו האחרונה; אבל כשאין לו מה להפסיד, הוא נלחם בכל כוחו, ואף אם בסוף תגבר עליו - יפיל בך חללים רבים. וכבר מסרנו על כך שיחה שלמה, שאין זה כלל במלחמה בלבד אלא כלל לכל החיים: גם כשיש לך עימות עם מישהו, השאר לו תמיד פתח מילוט, אל תסגור על האדם מכל הצדדים, שכן דבר זה עלול רק להזיק. אבל כאן אומר הכתוב שהם היו עליה מסביב, מכל הצדדים, בלי אפשרות בריחה - ולכן "יום רעה", שבהכרח תבוא עליהם רעה.
פסוק ג: "אל ידרוך הדורך קשתו"
אֶל־יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ קַשְׁתּוֹ וְאֶל־יִתְעַל בְּסִרְיֹנוֹ וְאַל־תַּחְמְלוּ אֶל־בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל־צְבָאָהּ׃
רש"י מסביר שזהו מקרא קצר: אל אשר אני אומר, שם ידרוך הדורך את קשתו. המלבי"ם מביא גרסה "על ידרוך הדורך קשתו", וכן משתמע מן התרגום שתירגם "על". לפי זה הדברים אמורים על הבבלים עצמם: כאשר בא עליהם האויב הם אפילו לא השיבו מלחמה, לא דרכו את קשתם ולא העלו עליהם את שריונם - "סריון" הוא לבוש הברזל המגן מפני החיצים.
אך לפי הניקוד שלפנינו, וכפי שמפרשים רש"י והרד"ק, זהו ציווי אל האויב הכובש: ידרוך הדורך את קשתו - אל מי? "אל יתעל בסריונו", אל הבבלים הבאים עם מגיניהם להתגונן. רש"י מפרש "יתעל" מלשון תעלה, שהיא רפואה בלשון הקודש - לא תהיה לו רפואה, כלומר הגנה והצלה, על ידי שריונו, שסופו להיכבש. המלבי"ם והרד"ק מבארים "יתעל" מלשון התעלות: אל אותם המתגאים ומתעלים בשריונם, שמרגישים חשובים ובטוחים שהחץ לא יפגע בהם - אליהם דרוך את קשתך. ולאחר מכן: "וְאַל־תַּחְמְלוּ אֶל־בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל־צְבָאָהּ" - עד כה דיבר על הבאים בנשק, וכעת גם על אלה שאינם מזוינים כלל.
פסוק ד: חללים ומדוקרים
וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ׃
"חללים" הם המתים, ו"מדוקרים" עניינו נעיצת חרב וחנית בגוף האדם, כלשון "וכל הנמצא ידקר". והנה התרגום מתרגם "ויתרמון קטולין בארעא כשדאי ומטענין בשוקהא". התרגום מתכוון למדוקרים, אך היום המילה "מטענין" מקבלת בעינינו משמעות נוספת: מטענים בשווקים. וכי אין אנו רואים זאת בעינינו - כל יום או יומיים מתפוצצת שם מכונית תופת בבגדד, חמישים הרוגים, ארבעים הרוגים, וכבר מפסיקים לכתוב על כך כי זה אינו "חדשות" עוד. כך גם סוריה כבר אינה מעניינת את העולם אלא אם קורה שם דבר חריג במיוחד. הנבואה נאמרה לדור ההוא, אך נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, והיא מבטאת גם מציאות שאנו רואים היום בארץ כשדים: מדוקרים בחוצותיה.
פסוק ה: "כי לא אלמן ישראל"
כִּי לֹא־אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵיְהוָה צְבָאוֹת כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
זהו מקור הביטוי "לא אלמן ישראל". מבאר הרד"ק: אין ישראל כאישה אלמנה שמת בעלה והיא עזובה ואין מי שיגונן עליה. כנסת ישראל נקראת רעיה, ובעלה - הקדוש ברוך הוא - חי וקיים. ואם הניחה בגלות, אל תחשוב שהתאלמנה ממנו, אלא ה' יחזור ויפקוד אותם.
המלבי"ם מבאר כאן שני דברים: האחד - ישראל אינו אלמן מאלוהיו, והקדוש ברוך הוא יריב את ריבם. והשני - "כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל": ארץ כשדים מלאה אשם וחטא ממה שהצרו לקדוש ישראל, וכל מה שיבוא עליהם הוא מעט בלבד ממה שהרעו לנו. "קדוש ישראל" עניינו קדושת המקדש, ובעיקר מה שאירע באותו לילה - "ביה בליליא אתקטיל בלשאצר" - הלילה שבו הוציא את כלי המקדש. הרי לך ארץ מלאה אשם מן הביזוי של מקדשם של ישראל.
פסוק ו: "נוסו מתוך בבל"
נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲוֺנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיהוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ׃
רש"י מפרש שהפנייה כאן היא לעם ישראל: לאחר שבבל הוכתה, צאו מן הגלות. לעומתו המלבי"ם, וכן הרד"ק, נוקטים שהפנייה היא לעמים אחרים ולסוחרים ששהו בבבל: אם אין אתם רוצים להיספות בעוון העיר ושהרעה תתפוס גם אתכם - ברחו משם. "אל תדמו" - אל תיכרתו בעוונה. "כי עת נקמה היא לה'" מצד אחד, "גמול הוא משלם לה" מצד שני - כגמולם, כפי מה שעשו והרעו כך יקבלו.
פסוק ז: "כוס זהב בבל ביד ה'"
כּוֹס־זָהָב בָּבֶל בְּיַד־יְהוָה מְשַׁכֶּרֶת כָּל־הָאָרֶץ מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל־כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם׃
הרד"ק מסביר ש"זהב" מוסב על היין, וזהו ביטוי כמו שרגילים לומר על דבר מעולה "זהב": איך הגלידה הזאת? זהב. איך הבחור הזה? זהב. וכן מצאנו שממשילים את השמן לזהב - "המריקים מעליהם הזהב", ואף את הרוח החזקה - "מצפון זהב יאתה", שהכוונה לרוח צפונית. למדנו שדבר משובח נמשל בזהב. ולפי זה: מלך בבל היה שליח ביד ה' להחריב את הגויים, ומילא את שליחותו, כמפורש בנבואה "קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקית אותו את כל הגוים", וכאן "מיינה שתו גויים". "מְשַׁכֶּרֶת כָּל־הָאָרֶץ" - כל הגויים שהיה עליהם דין שתו מכוס זו, והקדוש ברוך הוא השקה את כולם על ידי בבל. "יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם" - מלשון הוללות וסכלות, שנעשו כמשוגעים; הוא הרעיד את הממלכות.
המצודת דוד מבאר אחרת: "כוס זהב" אינו מתאר את שליחותה של בבל, אלא את מעמדה קודם שנפרע ממנה - בבל הייתה ככוס יין נקי וצלול כזהב, ממלכת על שאיש אינו יכול לפגוע בה, "משכרת כל הארץ", שהיה בכוחה לאבד את הגויים כשיכור ולבטל את כל הממלכות. וכל זה עד עכשיו, שכן מעתה הקדוש ברוך הוא בא להיפרע מאותה כוס זהב.
המלבי"ם מבאר שה"זהב" אינו מוסב על היין כדברי הרד"ק והמצודת דוד, אלא על הכוס עצמה, וכך גם מסתבר מצד הדקדוק ומפשט המקראות: כוס שהיא מזהב. ובתוכן הוא הולך בקו של הרד"ק: בבל הייתה עד כה ככוס של זהב, שכן מילאה את ציווי ה'. כמובן אין בכך שבח להם, שהרי לא עשו זאת מרצונם ולא כדי לקיים רצון ה'; הקדוש ברוך הוא השתמש בהם כמקל, כדבר הכתוב "הוי אשור שבט אפי". וכמקל הם עבדו מצוין, מילאו את תפקידם, והיו משכרים את כל הארץ כפי רצון ה' להיפרע אז מן האומות.
פסוק ח: "פתאום נפלה בבל"
פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא׃
מפלתה של בבל פתאומית. אם בבל היא כוס ביד ה', והקדוש ברוך הוא כביכול אוחז בכוס - הרי ברגע שהוא עוזב את אחיזתו, פתאום נופלת הכוס ונשברת. "הֵילִילוּ עָלֶיהָ" מלשון יללה: מבאר המלבי"ם שבתחילה עוד היו העמים מחשיבים אותה וחוסים בצילה, ומשראו את מפלתה בכו ויללו. שהרי מפלתה של בבל יצרה מפלה גם אצלם, כמציאות מוכרת: כשמעצמה נופלת, כל האומות סביבה ניזוקות - הן מושקעות שם, הן מצפות לתמיכתה וכיוצא בזה. ולא עוד, אלא "קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ" - היו לוקחים צרי, מיני רפואות, כדי לרפא את בבל, "אולי תרפא" ונוכל להמשיך לחסות בצילה.
ואין להתבלבל: היו עמים שסבלו קשות מבבל - עליהם נאמר "יתהוללו גויים", שהיו כשיכורים מחמת מלחמותיה ונזקיה; וכאן מדובר בעמים שחסו בצילה, והם המחפשים לה רפואות להוציאה מן המצב שנקלעה אליו.
פסוק ט: "ריפינו את בבל ולא נרפתה"
רִפִּאנוּ אֶת־בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד־שְׁחָקִים׃
לאחר שחיפשו העמים רפואה לבבל, הם אומרים זה לזה: ניסינו למצוא לה רפואות ולא נרפתה, אין בידנו דרך לעזור לה. ומשום כך גם אותם עוזרי בבל, שהייתה להם תועלת ממנה ורצו לסייע לה, עוזבים אותה: "עזבוה ונלך איש לארצו" - אין טעם להתעסק ברפואתה.
"כִּי־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ" - מפלתה נוגעת עד השמים: גם מערכות הכוכבים והמזלות, שהיו בקיאים באצטגנינות, מראות על מפלתה. "וְנִשָּׂא עַד־שְׁחָקִים" - השחקים נישאים ומרוממים יותר מן השמים. כשמדברים על מערכות הכוכבים מדברים על השפעות נמוכות, וכשמדברים על שחקים מדברים כבר על השגחה, על הכוח הרוחני העליון היורד ומשפיע כלפי מטה. כלומר: גם מצד המערכה נגזרה מפלתה, וגם מצד ההשגחה העליונה נגזר להפיל את בבל. ובמצב כזה אין עוד מקום להתעסק ברפואתה.
ומעניין שההיסטוריה חוזרת: הקואליציה שניסתה לשקם את בבל ולעזור לה ראתה אחר כך כיצד עיראק וכל הפלגים שבה חרב איש ברעהו, ואין שום סיכוי להשליט שם שלום, ובוודאי לא בדרך דמוקרטית, כהזיותיהם של האירופאים והמערביים הסבורים שגם עם הערבים אפשר להתנהל בדרך דמוקרטית. הם אינם מבינים שהערבים מבינים דבר אחד בלבד: עוצמה וכוח. כל מי שניסה אחרת נחל מפלה. חשבו: ניקח מדינה במזרח התיכון, נקדם אותה, נהפוך אותה למדינת תיירות שתכניס כסף ויהיה טוב לתושבים - ופתאום מתברר שהראש שלהם עובד אחרת. ראש של ישמעאלי אינו ראש של אירופאי, וצריך להחליף דיסקט ולהבין שאיתם משדרים בדרך אחרת. ואז תבין שיש כאן גזירת מרום: "נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים", "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך" - ואנו רואים זאת מתגשם לדורותינו.
פסוק י: "הוציא ה' את צדקותינו"
הוֹצִיא יְהוָה אֶת־צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיּוֹן אֶת־מַעֲשֵׂה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃
עם ישראל יאמרו: הנה כעת הוציא ה' לאור את משפטנו ורב את ריבנו. ומדובר באותו הדור ממש, שהרי מפלת בבל באה עם נפילת בלשאצר. ולמה "ונספרה בציון"? כיוון שלאחר מכן קיבלנו רשות לעלות ולבנות את בית ה', והדבר הזה היה הזרז ללכת ולבנות את הבית השני. ובאו לספר בציון עד כמה חס ה' וריחם עלינו, והכה את בבל מכה אנושה, ונתן אותנו ביד דריווש וכורש שהיו מלכי חסד כלפינו.
פסוק יא: "העיר ה' את רוח מלכי מדי"
הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר יְהוָה אֶת־רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי־עַל־בָּבֶל מְזִמָּתוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי־נִקְמַת יְהוָה הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ׃
ראשית לפיסוק: יש לקרוא "כי נקמת ה' היא - נקמת היכלו", שכן הזקף נמצא על תיבת "היא", ושם מקום ההפסק.
"הָבֵרוּ הַחִצִּים" - מלשון חץ ברור, למרק ולברור וללבן, כלומר להכין את החיצים, וכתרגום יונתן: "שנינו" - חדדו את החיצים. הדברים נאמרים כלפי האויבים הבאים להילחם בה. "מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים" - מהם השלטים? רש"י אומר שהם אשפות החיצים; הרד"ק מפרש שהם המגינים, כלשון "שלטי הגיבורים" - מגיני הגיבורים המוכנים לקרב. המלבי"ם עושה מעין פשרה: השלטים הם מין מגן וצינה שהיה בו גם מקום להניח בו את החיצים, ובזה גופו ההבדל בין מגן לשלט: המגן היה בלא מקום לחיצים, והשלט עם מקום לחיצים.
הרד"ק מביא בשם אביו ש"הברו" הוא כמו "העבירו", מלשון אֵבֶר - כנף, כלשון "מי יתן לי אבר כיונה" ו"ארוך האבר". הכוונה: היו מחברים לקצה החץ נוצות משני צדדיו, וזה מה שמעניק לחץ את צורתו הרחבה בקצה, וזה שהבטיח שיעוף ישר ולא ישנה את מעופו. כלומר: שימו אבר, נוצה, בחיצים כדי ליישרם במעופם. המלבי"ם הולך באותו קו של "אבר כיונה", אך מפרש אחרת: איננו אומרים לחבר כנף בקצה החץ, אלא אומרים לחיצים עצמם שיפרסו כנף - שאו כנף ועופו אל השלטים, אל אשפות החיצים ומקומות הנחתם. כמטאפורה לזירוז ההכנה לקרב, פונה הנביא אל החיצים: עופו אל תוך כלי המלחמה ומלאו את האשפות לקראת המערכה.
"הֵעִיר יְהוָה אֶת־רוּחַ מַלְכֵי מָדַי" - ה' נתן בליבם התעוררות לצאת נגד בבל. ומדוע? "כי על בבל מזימתו להשחיתה" - מכיוון שיש לה' מזימה להשחית את בבל, לכן עורר את רוחם. ובהשחתה זו שני עניינים: "נקמת ה'" ו"נקמת היכלו". היה כאן ביזיון וחילול השם במה שעשו לעם ישראל, והיה כאן גם חורבן היכלו. כשה' נותן לגויים להצר לישראל שמו מתחלל, וכשהוא עושה דין בגויים שמו מתקדש - וכעת ה' נוקם את נקמתו, והנקמה הזו היא נקמת היכלו.
כיצד ממש "העיר ה' את רוחם"?
המלבי"ם מביא כאן דבר נפלא במאמר מוסגר. הרי כך פתר דניאל לבלשאצר את הכתב שהופיע על הקיר - "מנא מנא תקל ופרסין" - שמנה ה' את מלכותך ופרסה. אומר המלבי"ם: ייתכן מאוד שהדבר הגיע לאוזני מלכי מדי, ובעקבות זה קמו ויצאו לכבוש את בבל. שהרי כתוב "ביה בליליא אתקטיל בלשאצר" - באותו הלילה ממש נהרג, וסימן שהיה להם שם מי שנכח במשתה ומיהר להודיע להם.
ולפי זה מרוויחים אנו שני דברים. ראשית, ביאור ב"העיר ה' את רוח מלכי מדי": אין זה רק "נתן בליבם" בדרך הפשט, אלא הקדוש ברוך הוא עשה אות ומופת על כותל הקיר כדי לעוררם. שנית, מיושבת התמיהה מה טעם היה בכתיבה על הקיר - הרי באותו לילה נהרג בלשאצר, ומה הועילה לו ידיעה זו? אמת שיש מקורות רבים (והרב עובדיה כתב על כך מאמר המוכיח מכמה וכמה מקומות) שיש לקדוש ברוך הוא עניין שהגוי יכיר באלוקים אפילו רגע לפני מותו: המצרים הטובעים בים סוף ידעו רגע לפני טביעתם שזה מאת ה', וכן אותו שליש שראה בעיניו רגע לפני מותו, ועוד דוגמאות רבות - שיש חשיבות שאדם יגיע להשגה אפילו רגע לפני מיתתו. אך לפי המלבי"ם הדבר נפלא עוד יותר: הידיעה לא נועדה בעיקרה לבלשאצר, אלא לעורר את רוח מלכי מדי, ששמעו על אותו נס ופלא של הכתב שנכתב על הקיר ביד שמימית, והבינו שזו הוראה בשבילם לקום ולכבוש את בבל. וזהו "העיר ה' את רוח מלכי מדי".
לסיכום:
בפסוקים הראשונים של פרק נ"א מתאר ירמיהו את מפלתה הגמורה של בבל: "רוח משחית" שאינה משאירה שארית, אויב המקיף אותה מכל עבריה בלא פתח מילוט, וגיבורים שאינם דורכים קשת ואינם ניצלים בשריונם. כנגד זה מתנחמים ישראל: "לא אלמן ישראל" - בעלה של כנסת ישראל חי וקיים ויריב את ריבה, וארץ כשדים מלאה אשם ממה שהצרו לקדוש ישראל ובזו את כלי מקדשו. בבל שהייתה "כוס זהב ביד ה'", מקל וחרון אפו להשקות את הגויים, נשמטת פתאום מן היד ונשברת; העמים שחסו בצילה מיללים ומחפשים לה צרי, ולבסוף מודים: "ריפינו את בבל ולא נרפתה", כי נגזר עליה מן השמים ומן השחקים. ואז אומרים ישראל: "הוציא ה' את צדקותינו, בואו ונספרה בציון" - שכן מנפילתה צמחה הרשות לעלות ולבנות את הבית השני. ולסיום למדנו מן המלבי"ם כיצד ממש "העיר ה' את רוח מלכי מדי": אותו כתב פלאי על קיר ארמונו של בלשאצר, שדניאל פתרו, הוא שהגיע לאוזניהם והניעם לצאת ולהחריב את בבל - נקמת ה' ונקמת היכלו.