פתיחה
פרק נ בירמיהו הוא נבואת החורבן הגדולה על בבל. בחלק שלפנינו הנביא עובר לתאר את איכות הכיבוש: כיצד ייערכו האויבים סביב בבל, כיצד ייפלו חומותיה, ומדוע מגיע לה כל זה - גם כנקמת השם על חורבן בית המקדש, וגם כמידה כנגד מידה על מה שעשתה לשאר האומות. לצד זה שזורות בפרק נבואות נחמה: שיבת ישראל אל נווהו, סליחת העוונות, וגאולת העשוקים בידי "גואלם חזק".
אל תחמלו אל חץ - החץ שעולה הון
עִרְכוּ עַל־בָּבֶל סָבִיב כׇּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, יְדוּ אֵלֶיהָ אַל־תַּחְמְלוּ אֶל־חֵץ, כִּי לַיהֹוָה חָטָאָה׃ (יד)
"ערכו על בבל סביב" - תערכו מלחמה על בבל מכל עבריה. "כל דורכי קשת ידו אליה" - "ידו" מלשון השלכה, כמו "לידות את קרנות הגויים": תשליכו אליה את החיצים ואת האבנים. "אל תחמלו אל חץ" - היינו על חץ: אל תחוסו על החיצים ותאמרו שמא נירה ולא נפגע באיש, ונמצאנו משחיתים לחינם. אל תחששו, שכן כל חץ שתשליכו יפגע ויהרוג, משום ש"לה' חטאה".
הדבר היה נראה תמוה בשעת כתיבתו: מי חומל על חץ? חתיכת עץ מחודדת בקצה. אבל היום, כשאדם מבין שכל "חץ" שיורים יכול לעלות חצי מיליון דולר - טיל שמחירו מאות אלפי דולרים, והדלק שלו לבדו סכום נכבד - מבינים שלפני שמשגרים חושבים כמה וכמה פעמים אם להשתמש בו. חיצים אפשר לראות חופשי, אבל כל ירייה עולה הון. לכן באמת יש מקום לחמול על החיצים, ועל כך אומר הכתוב: אל תחמלו, שמא תחששו שמא אתם יורים בחינם. כיוון ש"לה' חטאה", בוודאות החץ ישיג אותם ויפגע בהם. החץ כאן הוא "חץ משכיל" שיגיע אל מטרתו ואל תעודתו, ואין לחמול עליו גם אם הוא יקר.
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל תיאור איכות הכיבוש: "ערכו על בבל סביב" - הכיבוש ייעשה על ידי שיהיו סביבה כטבעת. ובביאור "ידו אליה" יש לו חידוש: מי שיורה בקשת אינו נקרא "ידו", שהרי היריות נעשות בפועל על ידי מיתר הקשת; "לידות" נאמר דווקא על הזורק אבן בידו. אם כן הכתוב מדבר בדרך הפלגה: אפילו דורכי הקשת, גם אם יתפסו את החץ בידם ויזרקו אותו אליה בלא כלי משחית - גם אז יקלעו למטרה ויהרגו. עד כדי כך נמסרה בבל ביד אויביה. ומכאן שוב מקום לחשוש "אולי החץ שאני זורק ביד לא יפגע, ונחמול עליו", ועל כך באה ההבטחה: אל תחמלו, כי לה' חטאה.
נתנה ידה ונפלו אושיותיה
הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב נָתְנָה יָדָהּ, נָפְלוּ אׇשְׁיוֹתֶיהָ נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ, כִּי נִקְמַת יְהֹוָה הִיא הִנָּקְמוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ־לָהּ׃ (טו)
"נתנה ידה" - רש"י מסביר כאדם שאין בו כוח, והוא מושיט את ידו שכל מי שיכול לחוס ולרחם עליו ירחם. כך פירש רש"י גם "מצרים נתנו יד אשור לשבוע לחם": הושטנו יד למצרים שיעזרו לנו ויוציאונו מן המצר. לפי זה בבל כמי שמושיטה יד ואומרת: הצילו אותי, משו אותי.
"אושיותיה" - היסודות, חוזק היסודות. ובלשון המשנה "חופרין לאושין", שחופרים באדמה לצורך היסודות. גם הביטוי שאנו משתמשים בו היום, "מתאושש", הוא מלשון אושיות - מתחזק ביסודותיו.
הרד"ק מסביר "הריעו עליה סביב" - להבהילם, כדרך שעשו ביריחו. ולשיטתו "נתנה ידה" אינו בקשת רחמים אלא מסירת עצמה לאויבים, שאינה יכולה לעמוד כנגדם, כמו שאנו אומרים היום "הרימה ידיים" - נכנעה.
המלבי"ם מבאר שעניין התרועה הוא להודיע ולסמן שהחומה נכבשה. שהרי כל המאבק הוא על החומה, ומשנכבשה החומה העיר נתונה בידם. לכן: הריעו סביב - סימן שהחומה נפלה; "נתנה ידה" - כבר הפסיקה להילחם; "נפלו אושיותיה" - לא רק החומה אלא אף יסודותיה. ואז דעו שאתם נוקמים נקמת ה': ראשית, על שהחריב את בית המקדש וחילל בכך את שם ה'. ושנית, "כאשר עשתה עשו לה" - הרי בבל הרסה את חומות ירושלים, וחוץ ממה שהצרה לנו הצרה לאומות רבות. נבוכדנצר עבר על עמים רבים והגלה אותם ממקום למקום: הביא לכאן מעוים, מכותה, מספרווים, מנהר גוזן, מחלח, מחבור, ומארץ ישראל הגלה לאותם מקומות. נמצא שיש כאן נקמה כפולה - גם עלינו וגם על שאר האומות.
כרתו זורע מבבל
כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ יָנֻסוּ׃ (טז)
אחרי שתהיה שממה - לא יזרע בה אדם ולא יקצור בה אדם, שהרי מקום שמם אינו צריך זורע ואינו צריך קוצר. ויונתן, כפי שמביאו הרד"ק, מתרגם זאת כמשל: "כרתו זורע" - תכריתו את מלך בבל, ו"תופש מגל" - אחזו חרב בעת הריגה וקטל. לפי זה "תופש מגל" הוא ביטוי לאחיזת חרב, ו"זורע" כינוי למלך.
"חרב היונה" - ביטוי שכבר ראינו. יש מסבירים מלשון אונאה, "והאכלתי את מוניך", "לא תונו איש את עמיתו" - החרב המאנה והמצערת. ותרגום יונתן הסביר "חרב השונא שהיא כחמרא מרוויה" - כשותה יין, מלשון "יינה": כשם שהשיכור מחפש תמיד יין לשתות, כך חרב השונא מבקשת תמיד דם לשפוך. "איש אל עמו יפנו" - כיוון שהיו גולים בבבל מעמים רבים, כל אחד יפנה לעמו ויצא מן הגלות.
המלבי"ם מדגיש: "כרתו זורע מבבל" - אל תשאירו בה אפילו מעט עם. שכן כשהחריבו כאן את יושבי הארץ השאירו מעט "לכורמים וליוגבים", והטעם פשוט: אם יחריב את כולם, כשירצה להביא לכאן אומה אחרת ימצא שכל הכרמים והשדות עלו קמשונים והכול נהרס. לכן השאיר מדלת העם אנשי תחזוקה שימשיכו לטפל בשדות ובכרמים. אבל בבבל נאמר: אל תשאירו בה כורמים ויוגבים, ואפילו תופש מגל בעת קציר לא יימצא בה - גם את מה שכבר נזרע לא יהיה מי שיקצור. עד עתה בני הנכר הגולים בבבל הם ששימשו איכרים, כורמים ויוגבים, וכעת, מכיוון ש"איש אל עמו יפנו" - בעקבות מפלת בבל כל השבויים שבתוכה, ובכללם ישראל שהגלה נבוכדנצר, ישובו לעמם - ממילא לא יישאר לא זורע ולא קוצר. הם עשו את המלאכות השחורות, ומשילכו לעמם לא יישאר איש.
שה פזורה ישראל - בין האוכל את הבשר לשובר את העצמות
שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ, הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל׃ (יז)
המלבי"ם מסביר שסדר הכתוב הוא: אריות הדיחו ופיזרו את השה, וישראל הם כעת "שה פזורה" בגלות. האריה הראשון "אכלו" - אכל את הבשר, זה מלך אשור. והאריה האחרון "עצמו" - שיבר וקיטט את עצמותיו, וזה נבוכדראצר מלך בבל. נמצא שהסבל שלנו עבר מן המלך הראשון אל השני: הראשון אכל את הבשר, והשני שובר את העצמות.
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פֹקֵד אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל־אַרְצוֹ, כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃ (יח)
כשם שפקדתי על מלך אשור, כך אפקוד גם על מלך בבל.
ושובבתי את ישראל אל נווהו - קץ מגולה
וְשֹׁבַבְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל אֶל־נָוֵהוּ, וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן, וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ׃ (יט)
"ושובבתי" - אשיב את השה, הוא עם ישראל, אל נווהו, ו"נווה" הוא מקום מרעה הצאן, כדרך שהכתוב ממשיל אותם לשה. ישובו ישראל לארץ ישראל, וירעו בכרמל ובבשן, מקומות מרעה שמן בארץ ישראל, ובהר אפרים ובגלעד "תשבע נפשו" - כדי שביעה, די והותר. מצודת דוד מסביר שהדברים אמורים על ימות המשיח, שעוד יבוא זמן ואשיבנו אל נווהו וירעה במרעה הכרמל והבשן.
ואלו דברים שכבר התגשמו לנגד עינינו. הרי כתוב "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ואמרו חז"ל: אין לך קץ מגולה מזה. יש הבטחה שהארץ תהיה שוממה - "ושממו עליה אויביכם היושבים בה" - והנבואה הזו התקיימה אלפיים שנה. מעולם לא הצליחה שום אומה ליישב כאן את ארץ ישראל, ככל שרצו ושאפו ונלחמו, ועד היום הפלסטינים נלחמים עליה. איפה הייתם עד שאנחנו באנו? למה לא הפרחתם את השממה, לא יישבתם את השרון, לא נטעתם פרדסים, לא ייבשתם את הביצות? התשובה פשוטה: יש קללה קדומה, שארץ ישראל תהיה שממה. אבל כשעם ישראל קרבו לבוא והקץ מתקרב, אומרת הגמרא שאין לך קץ מגולה מזה - כשהרי ישראל מתחילים לתת ענפם ופריים, סימן שהקץ קרוב. אמנם אנחנו עדיין רק בחלק מן התהליך, שכן לצערנו רוב עם ישראל בגולה, אבל את התהליך עצמו אנו רואים בהתהוותו: הכרמל, הבשן, הר אפרים והגלעד הופכים למקומות מרעה - מקומות פורחים שאפשר ליישב בהם בני אדם.
עוון ישראל וחטאת יהודה - בין עיוות השכל לתאווה
בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהֹוָה, יְבֻקַּשׁ אֶת־עֲוֺן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ, וְאֶת־חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה, כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר׃ (כ)
כבר הסברנו את ההבדל בין "בימים" לבין "בעת": "בימים" מדבר על התקופה באופן כללי, ו"בעת" על הזמן המדויק.
"עוון ישראל" - אלה עשרת השבטים, שעבדו עבודה זרה, וזה נקרא עוון. ומה ההבדל בין עוון לחטא? מעבר לביאור המקובל שעוון הוא במזיד וחטא בשגגה, למלבי"ם קו משלו: עוון הוא תמיד עיוות השכל, וחטא בא מתוך תאווה. והדברים מכוונים זה לזה, שכן עיוות השכל הוא מזיד, ותאווה אינה מוגדרת כמזיד - אין הוא בא להכעיס את בוראו אלא נמשך אחר תאוותו.
כשאדם חוטא ויודע שהוא חוטא ומצר על כך, הוא נקרא חוטא, וזו עדיין דרגה נמוכה של חטא. "למה אתה עושה זאת?" - מתגבר עליו יצרו. אין זו סיבה, אבל אלו נסיבות מקילות. מתי המצב גרוע יותר? כשהאדם מוצא צידוקים למעשיו. אז החטא הופך מדבר חיצוני לדבר פנימי שהוא מזדהה איתו. בתחילה הוא מעשן בשבת ואומר: אני לא מסוגל, איני יכול, ומספר סיפורים. לאחר תקופה כבר קשה לו מצפונית, והוא אומר: פעם היה צריך להוציא אש בשתי אבנים, זה היה קשה ומסובך, היום עם מצית לוחצים ויש אש, ואילו היה משה רבנו רואה את המציתים של היום ודאי היה משנה משהו. האדם הזה הגיע לעיוות השכל. כל עוד אתה אומר "אני נכשל, יצרי גובר עליי" - אתה בחטא, ויש סיכוי שתתקן. אבל מי שהגיע לעיוות השכל קשה מאוד לתקן, כי כבר יש לו סיבות וטעמים והיגיון.
זה גם ההבדל שדיברנו עליו פעם בארוכה, בין הרחוקים מן המצוות שבאו מאירופה לבין הרחוקים מבני עדות המזרח. אצל הראשונים, ככלל, כל מה שהם עושים נעשה עם אידאולוגיה. מצד אחד, כשמדובר בעניין תורני הרי זה נפלא - יש אידאולוגיה והולכים איתה עד הסוף. אבל כשסטו מן הדרך והגיעו להשכלה, בנו אידאולוגיה גם לזה, ואלו השמאלנים של היום שאין עם מה לדבר איתם כלל, משום שזו כבר משנה סדורה לחטאים ולעוונות - עיוות השכל. לעומת זאת בני עדות המזרח עשו את הדברים מתוך תמימות ומתוך קרבת ה', וגם כשהתקלקל והתרחק ונוסע בשבת ועושה דברים חמורים אחרים - אין זה עם אידאולוגיה. זה נקרא חטא, שכן אין שכלו אומר שכך צריך לעשות, אלא נמשך ונגרר ותאוותיו מתגברות עליו. לכן הרבה יותר קל להחזירו: הוא עוד לא בנה אידאולוגיה סביב הטעות שלו.
לכן: "יבוקש את עוון ישראל ואיננו" - עשרת השבטים שעבדו עבודה זרה, שהיא אידאולוגיה, עיוות שכל וכפירה, וזה כבר לא יהיה, שכן יתבטל יצר הרע של עבודה זרה. "ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה" - יהודה ובנימין לא הכחישו את השם, אלא היו להם חטאים מצד התאווה, מצד הזנות וכיוצא בהם. אלה אמנם יהיו במציאות, אבל "לא תמצאנה, כי אסלח לאשר אשאיר" - אסלח להם חטאתיהם, ועל ידי כן לא תמצאנה.
פתחו מאבוסיה - השלל מסודר ומוכן
בֹּאוּ־לָהּ מִקֵּץ פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ, סׇלּוּהָ כְמוֹ־עֲרֵמִים וְהַחֲרִימוּהָ, אַל־תְּהִי־לָהּ שְׁאֵרִית׃ (כו)
עליכם רק לפתוח את האבוסים, אותם מקומות שבהם מפטמים את הפרים, ואתם באים רק לאסוף את השלל. אין צריך כבר להילחם - השלל כבר מונח. "סלוה כמו ערמים" - שהם סללו ורוממו את התבואה באבוסים כמו ערמות. התבואה לפעמים מונחת בקבוצות קטנות, ולפעמים עורמים ומסדרים אותה במחסנים בערמות גדולות ומסודרות. אומר הכתוב: פתחו את מאבוסיה ותראו שהכול סלול ומסודר בערמות - אתם רק צריכים לבוא ולאסוף. "והחרימוה, אל תהי לה שארית" - קחו הכול, אל תשאירו לה מאומה משהיה לה שם.
המלבי"ם מבאר ש"סלוה" מלשון הרמה, כמו "סלסלה ותרוממך", ושורשו מלשון סלילה, כמו "וישפכו סוללה". כשרצו לכבוש חומה היו שופכים סוללה, כלומר סוללים נתיב עפר לכיוון החומה ועולים עליו עד החומה, כמין דרך סלולה שבה מטפסים. כך גם כאן: מה שהיה באבוס סללו ושמו בערמות גבוהות, ואתם יכולים לבוא ולקחת. וכבר ראינו ביטוי דומה, "בטנך ערמת חטים" - בחינה של ערמת חיטים; וכאן מדובר בערמת התבואה שהיו נותנים באבוס הבהמות.
חִרְבוּ כׇּל־פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח, הוֹי עֲלֵיהֶם כִּי־בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם׃ (כז)
הכו בחרב את כל הפרים, וקרא עליהם "הוי", שהוא ביטוי של צער. והטעם לקריאה: כי בא יומם, הגיע זמן הפקודה, הגיעה העת שנגזרה עליהם שחיטה - וכעת טובחים אותם.
קול נסים ופליטים - נקמת ה' ונקמת היכלו
קוֹל נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל, לְהַגִּיד בְּצִיּוֹן אֶת־נִקְמַת יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלוֹ׃ (כח)
הנסים והפליטים הם ישראל. ושואל הרד"ק: מה להם לנוס? הרי כורש העביר קול בכל מלכותו "מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל", ובאנו בהורמנותא דמלכא לבנות את הבית השני על ידי עזרא, נחמיה וזרובבל. אם כן למה מדובר כאן על ניסה?
מסביר הרד"ק שדריווש מלך לפני כורש, והוא כבש את בבל והחריבה. כשבא חילו על בבל עדיין לא ידעו ישראל לאן הדברים מתגלגלים, ולכן ברחו והיו נסים והולכים לציון, שהבינו שהחורבן הזה הוא תחילת גאולתנו. בשלב הראשון עדיין לא נשמעה הכרזת כורש, והיה זה בימי דריווש, וחששו שיישארו בגלות, ולכן נסו לבנות את ארץ ישראל. ורק בשלב השני מלך כורש והוציא את אותה הודעה לציבור, שכל הרוצה יעלה ויבנה.
המלבי"ם מסביר ששני דברים יש כאן: "להגיד בציון את נקמת ה'" - שהשם נקם את שמו המחולל; ו"נקמת היכלו" - שהרי הבבלים שרפו את בית המקדש, ויש כאן נקמה על שריפת הבית ועל חילול כלי המקדש שחילל בלשאצר.
הַשְׁמִיעוּ אֶל־בָּבֶל רַבִּים כׇּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל־יְהִי־לָהּ פְּלֵיטָה, שַׁלְּמוּ־לָהּ כְּפׇעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ־לָהּ, כִּי אֶל־יְהֹוָה זָדָה אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃ (כט)
המלבי"ם מסביר שלאחר שישראל נסים מארץ בבל, מצווה הנביא שיבואו העמים ויתאספו כל דורכי קשת ויחנו סביבה כדי ללכוד את הנסים: כשאנחנו מתחילים לנוס, גם הבבלים מתחילים לברוח ומבינים שהם בפח יקוש, ועל כן מצווה שהאומות יהרגו כל מי שמנסה לברוח.
"שלמו לה כפעלה" - מסביר המלבי"ם שה"פועל" הוא העסק וה"מעשה" הוא הסיום והגמר של הדבר. כלומר שלמו לה תשלומים לפי העסק שהתעסקה, ועשו לה מידה כנגד מידה "ככל אשר עשתה" - כפי הסיום שסיימה את פעולתה. בפשטות: יקבלו על הכול - על הפעולה, על התוצאה ועל כל מה שיצא מן המעשה הרע שעשו לנו.
ומדוע "שלמו לה כפעלה"? "כי אל ה' זדה" - העסק שלה היה מצד שכפרה כביכול ביכולתו של השם, ואמרה שאין בכוחו להציל, שכביכול הזדקן ואין לו יכולת להציל את עמו. ותמיד כשכתוב "קדוש ישראל" - כפי שלמדנו מן המלבי"ם כמה וכמה פעמים - בשם סתמי מדובר בהקדוש ברוך הוא שברא את העולם, ואילו "קדוש ישראל" מדבר מצד הקשר שלו לעם ישראל וההשגחה הפרטית שעלינו. וכאן "זדה אל קדוש ישראל": שרפו את בית המקדש ואת עיר הקודש, וזה מעשה נגד קדוש ישראל, שכן השם מחובר עמנו דרך בית המקדש - וזה מראה על גודל זדונם ורוע לבם.
לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ, וְכׇל־אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהֹוָה׃ (ל)
"לכן" הוא לשון שבועה, וזהו עונשם. הבחורים ייפלו ברחובות, משום שיחנה עליהם גיס מסביב ולא יוכלו להימלט, ועל ידי כן "ידמו ביום ההוא" - יכרתו.
הנני אליך זדון - מפלת המלך
הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן נְאֻם־אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת, כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ׃ (לא)
כאן מתחיל הנביא לדבר על מפלת המלך, כדברי המלבי"ם. "בא יומך" - לשיטת המלבי"ם תמיד מצד המערכה: הגיע היום שעל פי מערכות הכוכבים זה מה שמגיע לו, ערבה שמש הצלחתו ושקעה שמשו. "עת פקדתיך" - תמיד מצד ההשגחה העליונה: על פי ההשגחה הגיעה עת פקודתו, היום שפקדו עליו מן השמים לקבל את עונשו.
וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לוֹ מֵקִים, וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כׇּל־סְבִיבֹתָיו׃ (לב)
מיהו הזדון שנופל? זהו בלשאצר, כמו שהסברנו - "בה בליליא קטיל בלשאצר". "ואין לו מקים" - אין מי שימלוך אחריו מזרעו בבבל.
"והצתי אש בעריו ואכלה כל סביבותיו" - אומר המלבי"ם: בדרך כלל האש מתחילה מן הסביבות ונכנסת פנימה אל הערים, אבל כאן יהיה הפך הסדר הרגיל: האש תתחיל בערים ותתפשט אל הסביבות, והדבר מוכיח שהכול נעשה בהשגחה מאת השם.
גואלם חזק - כשאין דרך טבע
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת, עֲשׁוּקִים בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו, וְכׇל־שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם׃ (לג)
כביכול אומר השם יתברך: על פי טבע אי אפשר לגאול את ישראל. הסיבה הראשונה - במצב רגיל אותו חלק מן האומה שאינו בגלות יכול לפדות את אלה שבגלות, אבל כאן "עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדיו", אלה ואלה בגלות, ואין חלק חופשי מן האומה שיפדה את שאריתה. שמא תאמר, אולי לא כל השובים החזיקו בהם לעבדים - על זה נאמר "וכל שוביהם החזיקו בם", וזו סיבה נוספת שקשה להוציאם. ודבר שלישי, "מאנו שלחם" - גם אם הייתה סיבה חיצונית שיכולה לשכנעם, הם מסרבים. וכל זה אמת כשמדובר בגואל בשר ודם, אבל כשמדובר בהשם יתברך אין שום דבר קשה.
גֹּאֲלָם חָזָק יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת־רִיבָם, לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת־הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל׃ (לד)
הקדוש ברוך הוא נקרא "ה' צבאות" - מושל בכל הצבאות, שכל הצבאות שלו, ולכן יריב את ריבם. ומזה שתי תועלות: "למען הרגיע את הארץ" - תהיה רגיעה בארץ, שהרי נבוכדנצר היה הולך ומחריב את כל הממלכות; "והרגיז ליושבי בבל" - יהיה בזה עונש לבבל. בריב הזה שהשם יוצא לריב את ריבנו, הארצות נרגעות ובבל נכנסת לריב עם השם יתברך ונענשת על מה שעשתה לנו ולכלל העולם.
חרב על כשדים - סדרת החרבות
חֶרֶב עַל־כַּשְׂדִּים נְאֻם־יְהֹוָה, וְאֶל־יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל־שָׂרֶיהָ וְאֶל־חֲכָמֶיהָ׃ (לה)
המלבי"ם מסביר תמיד שההבדל בין "כשדים" ל"בבל" הוא שכשדים היא המדינה ובבל היא עיר המלוכה, מה שאנו קוראים היום עיר הבירה. "ואל שריה ואל חכמיה" - שגם הם יושבים בבבל.
חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ, חֶרֶב אֶל־גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ׃ (לו)
כאן ראוי לשים לב עד כמה הדרשנים תפסו מקום: יש פסוקים שאם תשאל אדם מה פירושם, יסביר לך את הדרש, ומעטים מכירים את הפשט. תשאל: מה זה "חרב אל הבדים ונואלו"? יאמר לך - חרב על תלמידי חכמים הלומדים בד בבד, כל אחד לחוד, ולא די שחרב עליהם אלא אף "ונואלו", נעשים טיפשים ואווילים; ומכאן למדו חז"ל שלא ילמד אדם ביחידות אלא בחברותא. דרש יפה ואמת לאמיתה, כך חז"ל דורשים - אבל אין זה פשט הכתוב.
"בדים" אינו מלשון בודדים אלא מלשון סיפורי בדים, בדיות ובדותות, כלומר שקר, כמו "בדיך מתים יחרישו". הכוונה לאנשים הכוזבים, ולפי המלבי"ם אלו הקוסמים וחוזי הכוכבים. "ונואלו" - כמו "נואלו שרי צוען", "אשר נואלנו ואשר חטאנו": ישתבשו. מצפים מן הקוסם ומן החוזה בכוכבים שייתן תחזית, והם יהיו אווילים, לא יחכימו באצטגנינותם ולא ימצאו הסברים למה שקורה ולמה שעתיד לקרות. "חרב אל גיבוריה וחתו" - לא רק שהקוסמים יהיו אובדי עצות ומבולבלים, אלא גם הגיבורים "חתו", כלומר נשברו.
חֶרֶב אֶל־סוּסָיו וְאֶל־רִכְבּוֹ וְאֶל־כׇּל־הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ לְנָשִׁים, חֶרֶב אֶל־אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ׃ (לז)
"סוסיו" - הסוסים המוכנים למלחמה. "כל הערב אשר בתוכה" - שני פירושים: או אנשים נוכרים שהיו בבבל, בליל עמים מעורב שבתוכה; או, כפירוש השני של הרד"ק וכן המלבי"ם, הסוחרים, מלשון "עורבי מערבך" - האנשים הסוחרים אשר בתוכה. "והיו לנשים" - ביטוי לחולשה, שלא יקומו להילחם כנגד האויבים.
"חרב אל אוצרותיה" - כאן יש קושי: חרב אל הסוסים מובן, חרב אל הסוחרים מובן, אבל מה שייך חרב אצל אוצרות? לכן מסביר הרד"ק בהסבר אחד שהכוונה מלשון חורבן, כמו "חרבך הנפת עליה", כלומר יחרבו כל אוצרותיה - לא חרב הדוקרת אלא חורבן. והסבר נוסף מביא הרד"ק על פי תרגום יונתן: "דקטלין בחרבא ייתון על בית גנזהא ויתבזזון" - ההורגים בחרב יבואו על בית גנזיה ויבזזום. כלומר לא שהחרב תפגע באוצרות, שהרי אין זה אדם, אלא שאנשי החרב יבואו ויבזזו את האוצרות.
חֹרֶב אֶל־מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ, כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ׃ (לח)
"חורב" כאן במובן של יובש. הרד"ק מסביר שבבל רבת מים היא, יש בה נהרות - נהר פרת ונהר חידקל - ולכן זה המשל לכך שעושרה וכל גדולתה יתבטלו. ומצודת דוד מוסיף שנהר פרת היה עובר בבבל ומשקה את שדותיהם כנילוס במצרים, ולכן זה העונש הגדול ביותר עבורם.
"כי ארץ פסילים היא" - שהם בוטחים בפסיליהם ובאליליהם. "ובאימים יתהוללו" - העצבים נקראים "אימים", והם האלילים. ולמה? אומר הרד"ק: לפי שעובדיהם יפחדו מהם. והוא אומר שהיו משתגעים בהם ובעבודתם, ו"יתהוללו" כמו "הוללות וסכלות", וכמו "ויתהולל בידם" שנאמר בדוד כשתפסוהו. כלומר האלילים מטילים עליהם אימה ופחד. וכפי שמביא הרד"ק, כך גם מה שנאמר "אשר עשתה מפלצת לאשרה" - ולמה נקראת מפלצת? שהרואה אותה יתפלץ, נכנס בפחד ואימה. אפשר לראות במוזיאונים כל מיני דמויות אלילים שהיו עושים אותם בצורה מפחידה ומרעידה, כדי שתיפול אימתם על עובדיהם.
הסבר נוסף הוא לפי תרגום יונתן: "ובתעוותהא משתבחין" - שעל אליליהם הם משתבחים ומתהללים, כאילו האלילים יכולים להצילם. והרד"ק תמה על כך, שכן לפי שיטת התרגום צריך היה להיות כתוב "יתהללו" ולא "יתהוללו", ש"משתבחין" הוא תרגומה של "יתהללו", ואילו "יתהוללו" אינו במשמעות של שבח אלא במשמעות של הוללות וסכלות. וכנראה שאצל תרגום יונתן הייתה המילה מנוקדת בצורה שונה.
ישבו ציים את איים - מידה כנגד מידה
לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת־אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה, וְלֹא־תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד־דּוֹר וָדֹר׃ (לט)
כשרוצים לבטא שמקום מסוים חרב, אומרים שנכנסים אליו בעלי חיים שדרכם לשכון במקומות חרבים. הרד"ק מסביר ש"ציים" הן חיות השוכנות בציה, כלומר במדבר ובמקום שומם, ו"ציה" מלשון "צחה צמא" - מקומות יבשים כמדבר. ותרגום יונתן תרגם "בכן יערען תמוון", ויש מפרשים "תמוון" - נמיות, כאותה נמייה שחז"ל מזכירים "שלא תקפוץ הנמייה". "את איים" - עם איים, ותרגם "בחתולין", עם חתולים. אלו חיות השורות במקום השומם, והדבר בא לבטא עד כמה יהיו המקומות חרבים שלא יימצא שם אדם: בכל מקום שיש בו בני אדם החיות המדבריות בורחות, ובמקום שאין אדם הן שורות. "וישבו בה בנות יענה" - הן הנעמיות, כלשון הגמרא, וכך גם מתרגם יונתן.
המלבי"ם מוסיף כאן מידה כנגד מידה: יהיו שם חיות נוראות כדמות חיות ה"אימים" שעשו להם לפסילים. כיוון שנאמר "ובאימים יתהוללו", והאימים הם חיות מעוררות אימה ופחד, לכן כנגד זה "ישבו ציים את איים" - ישכנו שם חיות נוראיות כנגד אותן חיות שעשיתם לכם לפסילים ולצלמים, בארץ שלא תשב עוד לנצח ולא תשכון עד דור ודור.
כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה וְאֶת־שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם־יְהֹוָה, לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃ (מ)
כמהפכה שהפך השם את סדום ואת עמורה ואת שכניה - ו"שכניה" היינו אדמה וצבויים, הערים הסמוכות. "לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם" - המלבי"ם כבר ביאר את הביטויים לעיל, ובקצרה: דרכו לפרש "איש" במובן של "יש", כל ישות, ולאו דווקא אדם. "לא ישב שם איש" - שום בעל חיים לא ישב שם בקביעות, אף שדרך עראי כן יימצאו שם בעלי חיים. "ולא יגור בה בן אדם" - "לגור" הוא בקביעות, ואדם לא יהיה מסוגל לגור במקום הזה כלל.
עם בא מצפון - הפעם על בבל
הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפוֹן, וְגוֹי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ׃ (מא)
כבר ראינו את הפסוק הזה כשהתנבא על ביאת הכשדים לארץ ישראל, וכעת הגיע השלב שהכשדים עצמם מקבלים את עונשם, ובאותו ביטוי ממש מתנבא עליהם הנביא: גם על הכשדים יבוא עם מצפון. ועל ידי ביאת העם מצפון יתעוררו "גוי גדול ומלכים רבים מירכתי ארץ" - יבואו עוד עמים רבים לעזור למדי ופרס. ומי הם "מלכים רבים"? הרד"ק מסביר "רבים" במובן של גדולים וחשובים, כמו "רבה העם" וכמו "על כל רב ביתו", והכוונה לדריווש ולכורש. או ש"רבים" הוא רבים במניין, שהרי הגיעו אומות אחרות - ממלכות אררט, מני ואשכנז - לעזור למדי ופרס.
קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ, אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ, קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ, עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת־בָּבֶל׃ (מב)
תרגום יונתן מסביר ש"כידון" אינו כמו שאנו רגילים לחשוב, אלא "תריסין" - מגן. אבל הרד"ק עצמו אומר שייתכן שהכידון היה כמין רומח, כמשתמע מן הפסוקים "וישחק לרעש כידון" ו"להב חנית וכידון". וכך אנו משתמשים היום בביטוי כידון - כרומח ולא כמגן. "אכזרי המה ולא ירחמו" - אלו הבאים כנגד בבל. "קולם כים יהמה" - דרכם הייתה שכשבאים לקרב היו משמיעים צעקות וקולות, והעניין היה להטיל מורך בלב החיילים שכנגד; לוחמה פסיכולוגית. "ועל סוסים ירכבו" - יהיו מוכנים למלחמה ויבואו במהירות, "ערוך כאיש למלחמה" - מוכנים כאנשי מלחמה, עלייך בת בבל.
שָׁמַע מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו, צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃ (מג)
מלך בבל, הוא בלשאצר, שמע את שמעם - את גבורתם, ורפו ידיו מלהילחם כנגדם. "צרה החזיקתהו" - אותה צרה שאחזה בו הייתה "חיל כיולדה", חלחלה כאישה יולדת שכל אבריה מתפרקים.
כאריה מגאון הירדן - ומי זה רועה אשר יעמוד לפני
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל־נְוֵה אֵיתָן, כִּי־אַרְגִּעָה אֲרִיצֵם מֵעָלֶיהָ, וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד, כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי וּמִי־זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי׃ (מד)
יעלה המשחית על בבל כאריה העולה מגאון הירדן - בלא פחד. וכשם שמי גאון הירדן באים ומתגברים וממלאים את כל גדותיו, כך יעלה האויב בגאונו. ולמה מזכיר דווקא את הירדן? כיוון שהירדן בארץ ישראל, והרעה שתבוא להם תבוא "מגאון הירדן" - בשל ארץ ישראל ובשל עם ישראל. אין זו צרה מקרית ואינה באה בגלל שאר האומות, אלא דווקא משום שהצרתם לארץ ישראל והחרבתם את בית המקדש. והיא תבוא "אל נווה איתן" - מקום איתן, זו בבל.
"כי ארגיעה אריצם מעליה" - הרד"ק מסביר: כאשר ארגיע ואעשה שקט לעם ישראל, אריץ אותם מעל בבל, כלומר אגלה אותם משם; עדיין הם בבבל, אבל תבוא להם רגיעה ואפקוד אותם ויוכלו לעלות ולבנות את בית המקדש. ולפי המלבי"ם: מלך פרס היה תחילה על בבל, "הרגיע" - הניח מעט, ולאחר מכן חזר אליה בכוח רב וכבשה.
"ומי בחור אליה אפקוד" - את הבחורים, החיילים הנבחרים, אפקוד עליה. "כי מי כמוני" - מי יכול למחות ביד השם. "ומי יועידני" - מי יקבע זמן ומועד להילחם כנגדי; שכן לפעמים היו קובעים זמן למלחמה, ואומר השם: מי יקבע עמדי זמן להילחם בי. "ומי זה רועה אשר יעמוד לפני" - כביכול המלך הוא רועה העם והעם צאנו, וכשבא מישהו לקחת מן הצאן מיד הרועה מתקומם כנגדו. אומר השם: מי הוא הרועה שיעמוד כנגדי וילחם בי כאשר אבוא להציל את צאני מידו, להציל את עמי ישראל ולהיפרע מבבל.
לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת־יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל־בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים, אִם־לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה׃ (מה)
שמעו את עצת השם שיעץ לבבל, ואת המחשבות שחשב לעשות לכשדים - והמלבי"ם כבר ביאר לעיל את ההבדל בין בבל לכשדים ובין "יעץ" ל"חשב". "צעירי הצאן" הם עם ישראל, והרד"ק מתפלא: הרי לא מצאנו שישראל הם שנלחמו בבבל ובארץ כשדים. ומסביר שאמנם לא הם פיזית, אבל מה הייתה הסיבה שהייתה מלחמה כנגדם? עם ישראל. אם כן הדבר מיוחס להם: אם תשאל מי עשה זאת לבבל, התשובה - ישראל, שהם הגורמים, ובסיבתם נפרע השם מאשור ומבבל על הצרות שעשו.
וזהו שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא עתיד להחריב את בית המקדש "ובא אלי כפורי ידי בההוא גברא" - השם מחריב את הבית, אבל כביכול מקנח את ידיו במי שהחריב אותו, כלומר המחריב ישלם על כך מחיר יקר. והטעם: משום שעשה זאת מרוע לבו, ומשום ש"אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". יש כמה סיבות למה גם הגויים שכביכול קיימו את רצון השם ייענשו. "אם לא ישים עליהם נווה" - יעשה את נווהם לשממה.
מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ, וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע׃ (מו)
מן הקול שיצא והתפרסם שבבל נתפסה ונפלה, נוצרה רעידת אדמה גדולה - "נרעשה הארץ". "וזעקה בגויים נשמע" - הכוונה: וקול זעקה נשמע בגויים. ומדוע אנו מוסיפים את המילה "קול"? אומר הרד"ק שאתה מוכרח לפרש כך, שהמילה "קול" שבתחילת הפסוק חוזרת גם על סופו. וההכרח: שאם לא כן, היה צריך לומר "וזעקה בגויים תשמע", שהרי זעקה לשון נקבה. ומכיוון שנאמר "נשמע", על כורחך מדובר ב"קול זעקה", ו"קול" לשון זכר.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתאר ירמיהו את איכות מפלת בבל: מצור טבעתי סביבה, חיצים שאין לחמול עליהם כי לא ישובו ריקם, חומות ויסודות שנופלים, וארץ שאין בה זורע ולא קוצר. הכול נקמת השם - על חילול שמו ועל שריפת היכלו - ומידה כנגד מידה על מה שעשתה לישראל ולכל האומות. מנגד עומדת הנחמה: "ושובבתי את ישראל אל נווהו", שיבה לארץ פורחת שאנו רואים בה קץ מגולה; "יבוקש את עוון ישראל ואיננו", ביטול עוון עבודה זרה שהוא עיוות השכל, וסליחה על חטאות התאווה של יהודה; ו"גואלם חזק ה' צבאות שמו" - שאף כשבדרך הטבע אין שום דרך לגאול עם עשוק ששוביו החזיקו בו ומאנו לשלחו, אצל הקדוש ברוך הוא אין שום דבר קשה. סופה של בבל כמהפכת סדום ועמורה, ומלכה נופל ואין לו מקים, "כי מי כמוני ומי יועידני ומי זה רועה אשר יעמוד לפני".