פתיחה: נבואה מיוחדת על בבל
פרק נ בירמיהו ממשיך את סדרת הנבואות על האומות, וכאן מגיע תורה של בבל. לבבל יש, כמו שאומרים, מנה מיוחדת. היחס שלנו אליה מיוחד, משום שהיא הצרה לנו עד מאוד: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ... אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". היא זו שהחריבה את בית מקדשנו, ולכן היא זוכה לטיפול מיוחד ולנבואה אינדיבידואלית שלמה.
הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־בָּבֶל אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃
"אֶל בָּבֶל אֶל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים" - ארץ כשדים היא המקום, ובבל היא האומה: האומה הבבלית היושבת בארץ כשדים.
בל ומרודך: אל הכבוד ואל הגבורה
הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ־נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל־תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ׃
יש כאן שלוש דרגות של פרסום. "הַגִּידוּ בַגּוֹיִם" - עצם ההגדה. יותר מזה "וְהַשְׁמִיעוּ" - הכריזו בפרסום. ויותר מזה "וּשְׂאוּ נֵס" - נס הוא כלונס גדול שעליו היו תולים את הדגל, וזה ביטוי לפרסום רב. "הַשְׁמִיעוּ אַל תְּכַחֵדוּ" - מסרו את המסר במלואו, בלי להחסיר פרט.
ומה יש להשמיע? "אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל, הֹבִישׁ בֵּל, חַת מְרֹדָךְ". בל ומרודך שניהם אלילי בבל. שואל המלבי"ם: מה ההבדל ביניהם, ולמה היו צריכים שניים? עצם ריבוי האלילים אינו קושיה, שכן היו להם אלוהויות רבות; אלא שכאן יש חלוקת תפקידים. בל היה אל הכבוד שלהם, ולו היו עושים "עצבים" - סוג מסוים של עבודה זרה. מרודך היה אליל הגבורה, ולו היו עושים "גילולים". על שם האלילים היו קוראים גם למלכים ולחשובים: "אויל מרודך" נקרא על שם מרודך, וכשם שנבוכדנצר קרא לדניאל "בלטשאצר" על שם אלוהיו.
ומכאן דיוק הלשון: אצל בל, אל הכבוד, נאמר "הֹבִישׁ" - במקום כבוד, בושה וביזיון. ואצל מרודך, אל הגבורה, נאמר "חַת" - לשון שבירה, ההפך מגבורה. "חת" הוא תמיד ביטוי הבא ביחס למלחמה, כמו "אל תירא ואל תחת", כלומר עמוד בגבורה כנגד האויב ואל תישבר. וכך ממשיך: "הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ" כנגד בל, "חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ" כנגד מרודך.
גוי מצפון - מידה כנגד מידה
כִּי עָלָה עָלֶיהָ גּוֹי מִצָּפוֹן הוּא־יָשִׁית אֶת־אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא־יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ׃
"גּוֹי מִצָּפוֹן" - אלו מדי ופרס, השוכנים מפאת צפון. הוא יעשה את ארצם של בבל שממה, עד שלא יישאר בה יושב, לא אדם ולא בהמה. ומדוע דווקא מצפון? אומר המלבי"ם: מידה כנגד מידה. הם עלו על ישראל מצפון, וכמו שנאמר "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" - והכוונה לבבל; כנגד זה יביא עליהם הקב"ה גוי מצפון.
שיבת ציון: "הלוך ובכו ילכו"
בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהֹוָה יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ׃
"בַּיָּמִים הָהֵמָּה" - בזמן שתיחרב בבל, אז יצאו ישראל מן הגלות. שכן כשיבוא כורש מלך פרס הוא יאשר את העלייה לארץ, ועזרא ונחמיה והעולים מן הגולה יבנו כאן את בית שני.
"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו" - כשגלו עשרת השבטים נשארו כאן מפוזרים בני ישראל, כמבואר בדברי חזקיהו ויאשיהו. אותם בני ישראל שנשארו גלו בסוף עם יהודה ובנימין לבבל, וגם הם יצאו יחד עמם ברשות כורש. לכן: אלה שנותרו כאן וגלו בסוף, וגם בני יהודה שגלו מראש - כולם יחזרו יחדיו.
"הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ" - מהו הבכי? הרד"ק מסביר שזהו בכי של שמחה, שהרי הם שבים לארצם, ובוכים מרוב שמחתם בשובם. ויש בכי של שמחה בכמה מקומות: "בִּבְכִי יָבֹאוּ", "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ", "וַיֵּבְךְּ עוֹד עַל צַוָּארָיו".
אמנם בכל המקומות הללו יש גם פירושים אחרים. על "ויבך עוד על צואריו" יש דעה שעשיו רצה לנשכו, ונעשה צווארו של יעקב שיש ונשתרבבו שיניו של עשיו - ולפי זה עשיו בכה על שיניו, ויעקב בכה על צווארו שנעשה שיש וכאב לו, כדברי המדרש. וכן בדרך צחות מסבירים את "וישק לרחל וישא קולו ויבך": שקלט שכל עמי הארץ מסביב מסתכלים, ועכשיו יהיה להם "לימוד" לבוא ולומר הנה אפילו יעקב אבינו מנשק בת ישראל - ומה יסיקו מזה פריצי עמנו? על כן מיד נשא קולו ויבך. ובחז"ל יש ביאור אחר: שראה שאינה עתידה להיקבר עמו, וגם זה בכי של צער. אך הרד"ק אומר שאין הכרח, ויש בכי של שמחה, וכשם שכאן הולכים בשמחה, כך גם שם.
המלבי"ם לעומת זאת מסביר: "הלוך ובכו ילכו" - כמי שנאבד לו אביו המוליכו בדרך, כן יבקשו למצוא את ה' לשוב אליו. הבכי כאן מבטא כמיהה ושאיפה למצוא את ריבונו של עולם, שבמציאות הגלות כאילו אבד מאתנו והתרחק. ולכן ההמשך: "וְאֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ" - בכי שיש בו בקשה למצוא את ה'.
עוד מדייק המלבי"ם בכפילות "בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא". "עת" מציינת תמיד נקודת זמן מסוימת, כאדם האומר לחברו "מחר בתשע". ואילו "ימים" מציין דבר מתמשך על פני זמן ארוך. לכן: בדיוק באותה נקודת זמן יתחיל הדבר, ולאחר מכן יימשך במשך ימים.
"ציון ישאלו דרך"
צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל־יְהֹוָה בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ׃
רש"י מפרש: דרך המקום הזה, ירושלים, לשם ישימו את פניהם כאשר בבל תיחרב - שהרי יצאו משם ברשותו של כורש מלך פרס, ויבקשו ללכת אל ירושלים.
המלבי"ם מחבר את המילה "דרך" אל "ישאלו": הם ישאלו מהי הדרך ההולכת לציון. ובזה אינו הולך לפי הטעמים. וכבר אמרנו כמה פעמים שהטעמים מורים דרך מסוימת, אך אין הכרח לבאר את הפסוק דווקא לפיהם. כך מצינו בגמרא "מקראות שאין להם הכרע" - מילה שאפשר לצרפה לאחור ואפשר לצרפה לפנים. ולכאורה יש לשאול: הרי הטעמים מוכיחים בבירור לאיזה משפט שייכת המילה! אלא שכיוון שלמקרא עצמו אין הכרע, בעל הטעמים תפס צד אחד וביאר על פיו - שהרי בהכרח עליו לכתוב את הטעמים בצורה כלשהי. אבל אין זה אומר שזהו הפירוש היחיד, וחז"ל מגלים לנו שיש גם אפשרות אחרת.
ולפי המלבי"ם: "ציון ישאלו דרך" - ישאלו את דרכו של ההולך לציון, "הֵנָּה פְנֵיהֶם" - שהרי כל ימי גלותם היו פניהם ושאיפתם אל ציון, וכשהתפללו התפללו שישיב ה' שכינתו לציון. וכמו שמצינו בדניאל "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם" - שהיו לו חלונות בעלייה כנגד ירושלים, ומכאן למדו הלכה שבבית הכנסת צריכים להיות חלונות מול ירושלים.
"בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל ה'" - ציון משיבה להם: בואו והילוו אל ה', שהרי ברית עולם לו עמכם ולא תישכח. אדרבה, ציון מבקשת ומחכה שעם ישראל יחזרו ויגיעו ויישבו את הארץ הקדושה.
צאן אובדות ורועים מתעים
צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל־גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם׃
עד כאן דיברו העולים ושאלו את ציון; כעת הקב"ה עצמו מדבר. עמי היו דומים לצאן אבודות ומופקרות במדבר. ומה גרם לכך? "רֹעֵיהֶם הִתְעוּם" - המנהיגים שלהם התעו אותם. בשלב הראשון "הָרִים שׁוֹבְבוּם" - העלו אותם אל ההרים שבארץ, ושם עבדו עבודה זרה. בשלב השני "מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ, שָׁכְחוּ רִבְצָם" - עד שגלו ושכחו את מקום מרבצם. "רבצם" הוא המקום הקבוע שבו הצאן רובץ, ובנמשל: שכחו את אלוהיהם, שבו היו בוטחים תמיד. עד שהגיעו למצב שגם במקומות גלותם המשיכו לעבוד עבודה זרה.
הרד"ק מביא בשם רבנו יונה ש"שובבום" הוא לשון גירוש ושילוח: אל ההרים גירשום ושילחום. ומביא הסבר נוסף, ש"שובבום" עניינו שבר וקטיטה, כלומר שברו אותם וקיטעו אותם, כמו "וְשֹׁבַבְתִּיךָ וְשִׁשֵּׁאתִיךָ" שנאמר בגוג. ולפי המלבי"ם: לקחו אותם אל ההרים ללכת שובב - ו"שובב" הוא ביטוי למי שסוטה מן הדרך הנכונה, כלשון שמשתמשים בה היום על ילד שובב. הם העלום אל ההרים ושם התעו אותם מדרך עבודת ה'.
"כל מוצאיהם אכלום" - השחתה מתוך הנאה
כׇּל־מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַיהֹוָה נְוֵה־צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם יְהֹוָה׃
משנעשו כצאן אובדות, כל מי שמצא אותם אכלם - נעשו הפקר. ומדייק המלבי"ם: מדוע נקט "אכלום"? כי אכילה היא דבר של הנאה. השחתה סתם אין בה הנאה, אלא אם כן אדם סדיסט; אבל אכילה היא השחתה שהאדם נהנה ממנה.
מספר הרב יעקב גלינסקי, שעבר תקופות קשות מאוד ונחקר לא פעם על ידי הק.ג.ב (הנ.ק.ו.ד), והכניסה לשם לא הייתה חוויה קלה - מכות וייסורים. היה שם חוקר אחד אכזרי במיוחד שהפליא בו את מכותיו. בשלב מסוים שאל אותו: תגיד לי, כמה אחוזים אתה מכה אותי כדי לדעת את התשובה, וכמה אחוזים אתה מכה אותי כדי לשאוב סיפוק? מספר הרב גלינסקי שזו הייתה הפעם האחרונה שאותו חוקר הרים עליו יד. הוא הבין עד כמה האמירה קשה, ועדיין היה בו שמץ של מצפון; אצל אחר הדבר היה מרגיזו ומגביר את מכותיו שבעתיים. הגוי שהכה ביהודי עשה זאת מתוך הנאה וכיף. וזהו "כל מוצאיהם אכלום".
"וְצָרֵיהֶם" - אלה, אומר המלבי"ם, השחיתו אותם מתוך שנאה ולא מתוך הנאה. חלילה, הם אינם נהנים, הם מכים "לשם שמים" בלבד, כי מגיע לישראל לקבל מכות. וכי אינם חוששים שייענשו על כך? על זה נאמר "אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם" - אמרו: ה' לא יתבע אותנו על כך, "תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַה'", שהרי הם חטאו וראויים לכליה. ועוד הם מגדילים את העוון: למי חטאו? לה' שהוא "נְוֵה צֶדֶק" - הנווה המיוחד לצאן הוא ארץ ישראל, ומקום הצדק הוא בית המקדש; "וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם ה'" - שם שוכן ה' שהוא מקוה אבותיהם. במילים פשוטות: הם עזבו את הצדק, שהוא בין אדם לחברו, ואת ה' אלוהי אבותיהם, שהוא בין אדם למקום. ואם כן - אל תדאג, אתה יכול לעשות בהם ככל העולה על רוחך.
הטיעון הזה בדיוק הוא שהזין את הנצרות כשותפה פעילה בכל אשר אירע בתקופת השואה. הנוצרים, ימח שמם וזכרם, היו שותפים פעילים בייסוריהם של ישראל: מלשינים ומוסרים יהודים לגסטפו ולכוחות האס.אס, ואם לא - לוקחים את ילדיהם של הנלקחים למשרפות ומנסים לנצרם. וסיבתם הייתה בדיוק זו: "לא נאשם תחת אשר חטאו לה'". שהרי הם טוענים שהנצרות היא שנבחרה לאחר שישראל סטו מן הדרך, וכדי לחזק תפיסה זו הם זקוקים כל הזמן להוכחות שישראל נמאסו בעיני ה' ונגזר עליהם סבל וייסורים לנצח. ואם הדבר אינו קורה מאליו - צריך "לעזור" לו שיקרה, וכך יוכיחו שה' מחק את הברית הישנה וכתב חדשה.
ומשום כך היה קשה להם מאוד כל עניין חזרת עם ישראל לארצו, בניין ירושלים וקיום הנבואות. האפיפיור שנים רבות לא היה מוכן להגיע לכאן; הגיע עד מעבר אלנבי ונתקע שם. וגם לאחר שהגיע לארץ, להגיע לירושלים לא הסכים בשום אופן. שכן אם ישראל חוזרים והנבואות מתקיימות - "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא", ואין לך קץ מגולה מזה - הרי מתערער כל הבניין שלהם. אולי כל מה שמכרו לנו היה שטויות, ואולי דת ה"חמלה" היא דת השקר והאכזריות הנוראה ביותר, מימי מסעי הצלב והאינקוויזיציה ולאורך כל הדורות. פתאום "נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" - מתגלה מיהו עשיו ומהי הצביעות הנוראה של עמי אירופה. ועל כל פנים נדע, שהטיעון "לא נאשם תחת אשר חטאו לה'" הוא שהזין רבים מן הגויים ללכת ולהצר לישראל.
"נודו מתוך בבל" - צאו בראש העם
נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי־צֹאן׃
הקב"ה אומר לצאן עמו: נודו וצאו מבבל, כי בבל עומדת להתהפך. ולא רק מן העיר, אלא "וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים צֵאוּ" - מכלל הארץ. ואף שאין לכם רועים שיוליכו אתכם, "וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי צֹאן" - העתודים הם הבריאים והחזקים ההולכים בראש והצאן הולך אחריהם. הכוונה לעזרא, נחמיה וזרובבל, שהלכו לפני העם: אתם תלכו בראש והעם יבואו אחריכם.
ומדייק המלבי"ם: מה בין "נודו" ל"צאו"? נדידה היא מעבר ממקום למקום, ואילו יציאה היא יציאה גמורה. תחילה רק תנודו ממקום שבתכם, ולאחר מכן תצאו יציאה מוחלטת מן הארץ.
"חציו כגיבור משכיל"
כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל־בָּבֶל קְהַל־גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבּוֹר מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם׃
כאן מתאר הנביא בפירוט כיצד תיפול בבל. ראשית, "הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה" - הדבר נעשה בהשגחה מלאה מאת ה'. שנית, "קְהַל גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפוֹן". שלישית, "וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד" - יכבשו את החומה שמצד צפון, ומשם תילכד העיר.
"חִצָּיו כְּגִבּוֹר מַשְׂכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם" - בלשון המלבי"ם: החיצים יהיו כאילו יש להם שכל, ויבואו מעצמם אל המטרה ולא ישובו ריקם, כגיבור שיש לו שכל. והדבר מדהים, שכן זו נבואה שרק היום אפשר להבין אותה כראוי. בזמנו של ירמיהו לא ניתן היה לתפוס כיצד לחץ יש גבורה, וכיצד החץ משכיל. אבל כשמדברים היום על טילים, טילי פופאי וכדומה - חץ שיורים אותו ומסמנים לו מטרה, והוא עובר בין הבניינים כמטוס, ימינה ושמאלה, ונכנס בדיוק לתוך החלון שסימנת לו - הרי לך "חציו כגיבור משכיל".
ואגב, הדבר מתאים עוד יותר: אלה היו הטילים שבהם השתמשו במלחמה נגד עיראק, כאשר ארצות הברית נלחמה בה במלחמת המפרץ - וכאן מדובר על בבל. "קְהַל גּוֹיִם גְּדֹלִים" - הייתה שם קואליציה, והגיעו צבאות מכמה אומות; "מֵאֶרֶץ צָפוֹן... וּמִשָּׁם תִּלָּכֵד", ובסופו של דבר נלכדה.
ויש גורסים "מַשְׁכִּיל" בשי"ן ימנית, ואז פירושו מלשון שכול: כגיבור שכאשר אינו מוצא את מי להרוג הורג את הקטנים ומשאיר את ההורים שכולים. הגרסה שלפנינו היא "מַשְׂכִּיל", ורוב המפרשים נוטים לבאר מלשון שכל, כדרך המלבי"ם. למעשה אלו שתי גרסאות, וקשה להכריע איזו מדויקת יותר.
"והיתה כשדים לשלל"
וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל כׇּל־שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְהֹוָה׃
מודיע כאן, שלאחר שינצחו את בבל, בני המדינה - הכשדים - לא יילחמו עוד, אלא יהיו כשלל הנשאר אחר המלחמה. והדבר מתאים מאוד: סדאם חוסיין היה בבחינת המרד הראשי, וברגע שמיגרו אותו נפלה בבל כפרי בשל ולא היה עוד צורך להמשיך ולהילחם. ואמנם עד היום יש שם מלחמות ופלגים וגדודים ודאעש וכל מה שתרצה, אבל כל זה חלק מעונשה של בבל: "בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה... אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע", אחרי כל מה שעשתה לנו.
ועוד למדנו כאן: בדרך כלל, כובש שכבש ארץ מוצא שהמדינה הנכבשת עושה מאמץ להסתיר את אוצרותיה ואת שכיות החמדה שלה, כדי שהשולל לא ייקח את הכול. אומר הכתוב שכאן לא יהיה כן: "וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל, כָּל שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ" - כל מה שיימצא אצלם יבוא כשלל לידי האויב הכובש.
עת המפלה: משתה בלשאצר
כִּי תִשְׂמְחוּ כִּי תַעַלְזוּ שֹׁסֵי נַחֲלָתִי כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁה וְתִצְהֲלוּ כָּאַבִּרִים׃
כעת, אומר המלבי"ם, מודיע הנביא באיזה זמן יקרה הדבר: כאשר אתם, שוסי נחלתי, תשמחו ותעלזו. וההבדל בין שמחה לעליזות: שמחה היא כל עוד הדבר בלבו של אדם, ועליזות היא כשהשמחה פורצת גבולות ויוצאת החוצה.
ומתי היה זה? אף שאנו רואים בנבואה זו ביטוי גם למה שאירע בדורנו, נבואה במקורה נכתבה לזמנה - ולאחר מכן יש בה מסר גם לדורות שאחר כך. וכאן מדבר הנביא עם בבל על אותה תקופה: על העת שבה עשה בלשאצר משתה, הוציא את כלי בית המקדש ושתה בהם. מי שירצה יוכל לשמוע זאת בהרחבה בשיעורינו על ספר דניאל - היד שיצאה משמים וכתבה על קיר הארמון "מנא מנא תקל ופרסין", והפתרון שחיפש בלשאצר לדבר, ולבסוף "בֵּהּ בְּלֵילְיָא קְטִיל בֵּלְאשַׁצַּר": באותו לילה עצמו שהמליכוהו ועשה משתאות וחגיגות והוציא את כלי המקדש, בו בלילה נהרג.
"כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁה" - "תפושו" מלשון ריבוי, כמו "נפישי" בארמית שהוא לשון הרבה, כלומר ריבוי בשר והשמנה. תשמינו כעגלי מרבק, כעגלה המלומדת לדוש בתבואה, שתוך כדי דישתה היא אוכלת ממה שהיא דשה. ויש שפירשו "דשא", מלשון "בנאות דשא" - יש ספרים שגורסים באל"ף ויש בה"א; באל"ף מלשון דשא, ובה"א מלשון דישה. כלומר: תוך כדי הסעודה, בעת שתשמינו מרוב טוב - באותה שעה ממש תבוא מפלתכם.
"בושה אמכם מאוד" - שלבי הבושה
בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה׃
מסביר הרד"ק: מה הועילה השמחה ששמחתם כאשר שסיתם את נחלתי? עכשיו תהיה אמכם בושה, כשיבואו אחרים וישסו אתכם. אתם בשמחה הצרתם לישראל, וכעת תהיה בושה לאמכם כשתראה איך בשמחה מצרים לכם. ומיהי "אמכם"? מפרש הרד"ק: כנסתכם או קהילתכם - כלומר הציבור כולו. וזו כוונת הלשון "כנסייה" המוזכרת הרבה בקדמונים, שאינה במשמעות של היום אלא מלשון כינוס, כינוס העם. וכמו "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ", שאין הכוונה לאם הביולוגית אלא לקהילה. "הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם" - זו מלכות בבל: הם ייהרגו וארצם תישאר מדבר ציה וערבה.
המלבי"ם מסביר ש"אמכם" היא הארץ, שהיא כביכול זו שילדה אתכם. וכדברי חז"ל שיש ארץ המולידה גיבורים ויש ארץ המולידה חלשים - כלומר, כפי טבע הארץ והאקלים שבה, כך טבע האנשים הנולדים בה. והארץ כביכול מתביישת על שהולידה אנשים כאלה, שאחריתם מדבר ציה וערבה ובסופו של דבר נפלו בקרב.
ונשים לב לכפילות: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם, מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם". מבאר המלבי"ם ש"חפרה" גדולה מ"בושה": חפירה פירושה שמרוב בושה הוא חופר וטומן שם את פניו, מחפש חפירה להסתיר בה את פניו מרוב הביזיון. וכן ההבדל בין "אמכם" ל"יולדתכם": "אם" כוללת גם את האומנת שגידלה כאם, כמו "הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה", ולא ידע יעקב ש"אמך" חוזר על האומנת שגידלה את יוסף. ואילו "יולדתכם" היא בהכרח האם הביולוגית, שילדה בפועל. לכן אצל "אמכם" נאמר רק "בושה", ואצל "יולדתכם" - "מאוד חפרה", שכיוון שהיא ילדה אתכם, ביזיונה גדול יותר. הרי שמדובר כאן בבושה ההולכת וגדלה בשלבים, כאשר יראו ש"אחרית גויים מדבר ציה וערבה".
שממת בבל לנצח
מִקֶּצֶף יְהֹוָה לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל־בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כׇּל־מַכּוֹתֶיהָ׃
"מִקֶּצֶף ה' לֹא תֵשֵׁב" - מן הקצף שיקצוף בה ה', לא יישבו במקום הזה בני אדם, והוא יהיה שממה. ומסביר המלבי"ם: במדבר יש שלושה דברים גרועים, והמקום הזה יהיה גרוע משלושתם. אחד: המדבר שומם מצד הטבע, ואילו כאן אין זה מן הטבע אלא "מקצף ה'" - שממה השגחית, וזה חמור יותר. שניים: במדבר יש מקומות מיושבים, נאות מדבר, ואילו כאן "וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ". שלושה: על שממת המדבר אין אדם משתומם, שהרי טבעי הוא שהמגיע למדבר מוצא שממה; אבל כאן "כֹּל עֹבֵר עַל בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל כָּל מַכּוֹתֶיהָ" - ישתומם וישרוק. וכבר הסברנו שהשריקה מבטאת תדהמה: אדם עובר ונדהם על גודל המכה, ושורק.
דבר זה הקשה קצת לרד"ק, שהרי אנו רואים שבבל מיושבת. ומתרץ הרד"ק: בבל היישוב שמדברים עליה בימי דריוש וכורש, ושהיא קיימת עד היום, אינה אותה בבל שהייתה מקדם. אותה בבל חרבה, ובנו עיר אחרת באותה בקעה וקראו לה גם כן בבל. והדברים מדויקים מאוד, שכן נבואה זו מדברת על שממה נצחית, וכן ראינו נבואה מפורשת אחרת שבבל "לֹא תֵשֵׁב לָנֶצַח" ו"לֹא יַהֵל שָׁם עֲרָבִי".
והבאנו בזמנו תמונות מאנציקלופדיה שבהן רואים את בבל העתיקה כעיי חורבות עד היום. הם אמנם אומרים שהם משמרים את המקום מפני שמבחינתם זהו אתר ארכיאולוגי של עתיקות, אך אנו יודעים את הסיבה האמיתית שהמקום לא נבנה מחדש: יש נבואה שהמקום הזה יהיה שומם לנצח. מה עשו? העתיקו את העיר למקום אחר ושם בנו אותה, אבל המקום המקורי חרב ושומם עד היום. ומי שיודע, לסדאם חוסיין הייתה תוכנית לבנות מחדש את חורבות בבל; הוא הרי החזיק מעצמו נבוכדנצר המודרני, המקים מחדש את האומה הערבית, כאיזה צלאח א-דין וכל מיני דמיונות של אותו מגלומן. ובסופו של דבר הראה לו הקב"ה שתוכניותיו אינן מתאימות למה שכתוב אצלנו, ופינו אותו מן הזירה. ובפועל הנבואה עדיין קיימת: בבל המקורית חרבה עד היום.
ומי שרוצה לקחת את הדברים לזמננו: גם היום "כל עובר על בבל ישום וישרוק על כל מכותיה". מאז הכיבוש שנכבשה בבל מידי סדאם חוסיין, זהו מקום נורא ואיום לגור בו: מדי כמה ימים מתפוצצות שם מכוניות, עשרות הרוגים בכל פעם, קרבות אינסופיים, ועד היום לא הצליחו לכונן שם שלטון מסודר. היה שם אדם משוגע, שהקיז דם בשמונה שנות מלחמה מטורפת נגד איראן ובמלחמות ארוכות לפני כן, אבל עדיין הייתה זו ארץ בנויה ומדינה מתוקנת. והיום המקום הזה ספג כמויות אדירות של חומרי נפץ, והוא עדיין מדמם מבלי לדעת לאיזה כיוון הוא הולך.
לסיכום:
בפרק זה פותח ירמיהו את נבואת הפורענות המיוחדת על בבל: קריאה להגיד, להשמיע ולשאת נס על לכידתה, על בושת בל אל הכבוד ועל שבירת מרודך אל הגבורה. גוי מצפון יעלה עליה מידה כנגד מידה, ובאותה עת עצמה ישובו ישראל ויהודה יחדיו לציון, הלוך ובכו, מתוך בקשה למצוא את ה' ולהילוות אליו בברית עולם. הנביא מתאר את עברם כצאן אובדות שרועיהם התעום, את הצרים שהשחיתו בהם מתוך הנאה ושנאה בטענת "לא נאשם" - טענה שליוותה את שונאי ישראל לאורך כל הדורות, ואת קריאת ה' "נודו מתוך בבל" לצאת בראש העם. משם ואילך מפורטת המפלה: חיצים כגיבור משכיל, כשדים לשלל, מפלה בעצם שעת המשתה והשמחה, בושה ההולכת וגדלה, ולבסוף שממה נצחית שכל עובר עליה ישום וישרוק - נבואה שאנו רואים את קיומה בעינינו עד עצם היום הזה.