פתיחה: נבואות על האומות
פרק מט בירמיהו הוא פרק של נבואות על האומות: על בני עמון, על אדום, על דמשק, על קדר וממלכות חצור ועל עילם. בחלק שלפנינו אנו נכנסים לעומקה של נבואת אדום, ומשם ממשיכים אל דמשק, אל שוכני האוהלים שבקדר ובחצור, ואל עילם היא מלכות מדי. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, ונוסיף את דברי שאר המפרשים והמדרשים כפי שהובאו.
שמועה שמעתי מאת ה' - נבואה לעתיד לבוא
שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהֹוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה׃
הביטוי הזה מופיע גם בעובדיה, אלא ששם כתוב "וציר בגויים שולח", וכאן "שלוח". אומר הנביא: שמעתי שמועה מאת ה', וכביכול יש מלאך שהוא שליח בגויים, כדי שכל הגויים ייאספו ויבואו להילחם על בוצרה ועל עריה. המלבי"ם מסביר שהחלק הזה הוא נבואה לעתיד לבוא: שמעתי בנבואה שלעתיד לבוא ישלחו כל הגויים ציר ושליח כדי להיאסף למלחמה על אדום. ומדוע צריך קיבוץ כה גדול? לפי שלעתיד לבוא יהיה עם אדום עצום ורב מאוד, עד שכדי להילחם כנגדו יצטרכו להילחם כנגד כל ממלכת רומי, דהיינו יצטרכו להיאסף רבים כדי לעמוד מולם.
כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם׃
הנביא כביכול מתפלא: מדוע צריכים כל העמים להתקבץ? הרי קטן היית מאוד בגויים, אז איך בכלל שמים לב אליך ובאים להילחם בך? הרי היית בזוי באדם, ומי הרים אותך בכזה כבוד וברוב עם עד שכולם צריכים לבוא להילחם כנגדך? הרד"ק מסביר "קטון" בכמה אופנים: שהיו עם מעט, או שארצם אינה רחבת ידיים; והביאור היותר נכון לדעתו הוא "קטון" מלשון שפל ונבזה. כלומר, אין מדובר כאן בגודל פיזי אלא בביטוי מהותי המתאר את שפלותם של אדום: אתנך קטן ונבזה בגויים.
תפלצתך השיא אותך - גאווה שמקורה בעבודה זרה
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי תַגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם־יְהֹוָה׃
"תפלצתך" - יש מסבירים שהוא מלשון עבודה זרה, כמו שכתוב "אשר עשתה מפלצת לאשרה", שהיא עבודה זרה שכל הרואה אותה אוחזתו פלצות. ויש מסבירים שהכוונה לפלצות ממש, שפירושה פחד ורעדה: האימה שהייתה מוטלת מצדך על העמים שסביבותיך - היא שנתנה לך את גבהות הלב. כלומר, מה שהיית מעורר פלצות ואימה על הסובבים אותך, זה מה שרומם את זדון ליבך עד שהלכת והצרת לאחיך יעקב. הגאווה שהרגשת שאתה מעל כולם וכולם יראים וחרדים ממך, המורא הזה הביא אותך להיות בעל זדון לב ולהציק לאחיך יעקב. ויונתן תרגם "תפלצתך" - טיפשותך.
המלבי"ם מסביר ש"תפלצתך" היא העבודה זרה: דמות העבודה זרה שלך הביאה אותך לחשוב שאתה נמצא ברום המעלה, שיש לך עבודה זרה שתסייע בידך. ודבר נוסף - "זדון ליבך", מה שאתה מכחיש בעיקרי האמונה. עד ש"שוכני בחגוי הסלע" - מקום מבוצר מצד חוזקו, שהוא בסלע, וגם "תופשי מרום גבעה" - מצד גובהו. אתה בטוח שאי אפשר לנצח אותך, שאתה במקום חזק וגבוה, מבצר שלא ניתן לבקוע אותו.
על זה אומר לו הקב"ה: גם אם תגביה כנשר קינך ותשים את קינך במקום גבוה, וזה יהיה באחרית הימים - "משם אורידך נאום ה'", אני אשליך אותך ממקום גבוה למקום נמוך. ואז תהיה ההשלכה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ה' נותן להם את הגובה דווקא כדי שמחמת הגובה תהיה ההשלכה כואבת וחזקה הרבה יותר. וזה בבחינת "משגיא לגויים ויאבדם": הקב"ה מרומם את הגוי, כמו שראינו "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן" - שהרי אם יזרקו את המן מקומה ראשונה, הבום לא יישמע טוב. מרימים אותו גבוה גבוה, ואז זורקים, ואז נשמע בום ששומעים אותו עד היום; עדיין אנחנו עם הבומים של פורים זוכרים את הבום ההוא. כשמישהו עולה למעלה ונופל, הנפילה עוצמתית הרבה יותר. וזה מה שנאמר "אעלה על במתי עב" - כאן המשמעות שאגביה אותך למקום גבוה כדי שמשם תהיה המפלה גדולה יותר.
כמהפכת סדום ועמורה
וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כׇּל־מַכּוֹתֶהָ׃ כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהֹוָה לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃
אדום תהיה שממה לעולם כמהפכת סדום; כשם שסדום עד היום מקום שומם, כך אדום תהיה לשמה. "כל עובר עליה ישום" - מלשון אדם העומד משתומם. "וישרוק" - כדברי המצודת דוד, דרך בני אדם לשרוק כשרואים דבר חשוב שנחרב. זה טבעו של אדם, רואה משהו ושורק בפיו לאות תדהמה. היום זה אולי פחות מצוי, אבל מי שזוכר לפני שלושים שנה - זה היה מצוי מאוד, לפעמים אף מוסיפים איזו קריאת התפעלות, לבטא תדהמה ובהלה מדבר לא טבעי. עניין השריקה כביטוי לתדהמה מופיע פעמים רבות בנביאים. "על כל מכותיה" - על כל המכות שיראה שה' עשה לאדום. ובעניין "לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם", כבר ביאר המלבי"ם לעיל מה הכוונה "איש", מה הכוונה "בן אדם", ומדוע נכפל העניין.
כאריה מגאון הירדן
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל־נְוֵה אֵיתָן כִּי־אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי־זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי׃
"גאון הירדן" הוא מקומם של אריות. המלבי"ם מסביר את הדברים כמשל: עיר ממלכת אדום היא כנווה צאן, מקום מרבץ לצאן, ועל נווה הצאן בא אריה טורף. כל הצאן שהיו רגועות שם, יושבות ורובצות בנחת, ופתאום מגיע אריה ומתחיל לטרוף. ומהיכן? מגאון הירדן, ששם האריות האבירים. והנמשל: יבוא מלך אדיר וחזק לכבוש את אדום בשעה שאדום רגועה ויושבת לה בנחת בנווה הצאן.
"כי ארגיעה אריצנו מעליה" - אומר ה': ארוץ את האריה לרגע להסתלק מן הנווה. פירוש הדבר, שאף שנדמה לנו שכעת האריה בא ומכסה הכל, אומר ה' שתהיה תקופה של רגיעה, שהאריה יסתלק משם וישוב למקומו לזמן מועט. ולאחר מכן "ומי בחור אליה אפקוד" - ה' ישוב ויפקוד על אותו נווה כל בחור. "בחור" הכוונה המיוחדים למלחמה, הגיבורים הנלחמים, כמו "ובחוריו" שנאמר על חיל פרעה, "כל רכב בחור". ועל זה ראינו לעיל "וציר בגויים שלוח". כלומר: תהיה מכה לאדום, אבל אז היא עדיין לא תחוסל; האויב יעזוב ולאחר מכן יחזור שוב.
"כי מי כמוני ומי יעידני" - מי כמוני, שאני פוקד עליהם בחורים למלחמה, ומי יכול לעמוד כנגדי? ואי אפשר שיתבעו אותי במשפט לפני שופטי ארץ, כי "מי יעידני" - מי יזמין אותי לדין ולמשפט. ושמא תאמר שהרועה הוא שיציל את הצאן מפני האריות ומפני אותם בחורים? על כך אומר: "ומי זה רועה אשר יעמוד לפני" - אין לרועה כוח, מי הוא הרועה שיעמוד לפני ה' ויבוא להילחם כנגדו? הרי אני הוא ששלחתי את האריות, אני הוא ששלחתי את הבחורים לכבוש את אדום, ואין מי שיעמוד כנגד ה'.
עצת ה' ומחשבותיו - צעירי הצאן
לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת־יְהֹוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל־אֱדוֹם וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל־יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם־לוֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם׃
שמעו את מה שהקב"ה מייעץ כנגד אדום, ואת מחשבותיו אשר חשב על יושבי תימן וכנגדם. וכבר הסברנו ש"תימן" - או שהכוונה לארץ דרום, או שהכוונה לתימן בנו של אליפז שהוא מעמי אדום. "אם לא" הוא תמיד לשון שבועה, כמו "נשבע ה' צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה". "יסחבום" - כמו "סחוב והשלך", ירמסו אותם.
מיהם "צעירי הצאן"? לפי הרד"ק - אלו ישראל, שעד עתה היו צעירים וחלשים כנגד האומות, והם יסחבו את אדום. וכנגד אדום, שעשיו הוא הגדול, נאמר "ורב יעבוד צעיר". אומר המדרש: צעירי הצאן אלו בני בניה של רחל, ללמדך שאין עשיו נופל אלא ביד זרעה של רחל - יוסף ובנימין, שהיו צעירי השבטים. "אם לא ישים עליהם נווהם" - "ישים" לשון שממה, שה' יעשה שנווהם ובתיהם יהיו שוממים עליהם. ותרגום יונתן: "אם לא יגררונון ויקטלון תקיפי עמא", שיהרגו את גדולי העם.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "עצה" ל"מחשבות": העצה היא התכלית הנרצה, הקו התחתון, מה התוצאה; ואילו המחשבות הן האמצעים שהקב"ה שוקל בהם כדי להביא אל ההוצאה לפועל. המחשבות הן המהלך, והעצה היא התוצאה. על אדום הקב"ה יעץ את הגזירה כדי להשיג את התכלית, ועל ארץ תימן שהיא תחת ממשלתה של אדום - היא תהיה בבחינת האמצעים להגיע אל התכלית.
ולעניין "יסחבום צעירי הצאן", מסביר המלבי"ם על דרך המשל שלעיל: הרי דיברנו על אריות, "כאריה יעלה מגאון הירדן", ואותם אריות יסחבו ויגררו את צעירי הצאן של הנווה. כלומר, לפי הרד"ק צעירי הצאן הם ישראל הסוחבים את אדום, ואילו לפי המלבי"ם צעירי הצאן הם אלו שייגררו מאדום על ידי האריות. שהרי המשלנו את אדום לצאן הרובצת בנחת במרבץ, וכעת באים האריות וסוחבים וגוררים את צעירי הצאן, ואותו מקום שהיה נווה צאן יהיה נווה שממה, ולא יהיה ראוי כלל למרבץ צאן אלא יהפוך להרי חורבן. ורש"י מסביר שצעירי הצאן הם בזויי האומות; וחז"ל דורשים שזו פרס, שפרס הוא הצעיר שבבני יפת.
מִקּוֹל נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ צְעָקָה בְּיַם־סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ׃
הנפילה שלהם תהיה כה עוצמתית עד שהארץ תרעד מקול נפלם. ומהי "צעקה בים סוף"? מסביר המלבי"ם שתהיה צעקה גדולה כזו שכבר נשמעה בים סוף. הפעם האחרונה ששמענו זעקה נוראה כזו הייתה בים סוף, ולכן הכתוב תולה בו: מקום שהייתה בו צעקה אדירה - זה ים סוף, ותהיה כאן צעקה כצעקת ים סוף.
כנשר על בצרה - היא רומי
הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל־בׇּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה׃
כאן מתאר הכתוב מיהו אותו "נווה איתן" שהזכיר לעיל, מקום מרבץ הצאן: זו בצרה, ראש ממלכת אדום. לשם יגיע האויב וידאה כנשר, יבוא במהירות גדולה ויפרוש כנפיו על בצרה כדי להחריבה. ושמא תאמר שגיבורי אדום ישיבו מלחמה שערה? אומר הכתוב: לב גיבורי אדום יהיה כלב אישה מצרה, יהיו חלשים ורפויי כוח.
ועל מי מדובר כאן? אומר המלבי"ם: כבר ביאר האברבנאל בספריו בראיות מוכיחות שרומי היא עיר בצרה הנזכרת בנביאים, ובעלי בריתה ואמונתה הם אדום שעליהם ניבאו החוזים. כלומר, כשמדובר על בצרה - הכוונה לרומי, ואדום הוא כלל עמי אדום כפי שאמרנו. והם יילחמו באחרית הימים עם בני ישמעאל, וזוהי מלחמת גוג ומגוג שניבא עליה יחזקאל. יש לנו על כך סדרת שיעורים מספר יחזקאל וממקורות נוספים, שם מתאר המלבי"ם את כל העתיד להיות, ומבאר כדברי האברבנאל שהמלחמה תהיה מלחמת בני ישמעאל כנגד בני אדום.
והדבר כבר מתחיל להיראות לעינינו בפועל. יש פיצוצים באירופה בכל מקום, וחיים היום בפחד מפני המחבלים. אין להם הרבה מה לעשות, מכיוון שהכניסו לתוכם גייס חמישי, מיליוני מוסלמים, ובגלל ה"פוליטיקלי קורקט" אינם מרשים לעצמם להוציאם או אפילו להבהיר מי הם כוחות הרשע, מי הם הרשעים והמחבלים והמסוכנים. תמיד אומרים שאלו אנשים טובים ורק במקרה יש כאלה ובכל מקום יש אנשים בעייתיים; וכשמזכירים פיגוע, אף פעם לא מזכירים את האסלאם, אין קשר לאסלאם, תמיד אלה "טרוריסטים" בלבד. ולאט לאט הם עוד ישנים, עד שיגיע זמן מלחמת גוג ומגוג, שמתוכם יקומו, ואז נראה את מלחמת ישמעאל באדום, שהיא מלחמת גוג ומגוג. וכבר אמר מי שאמר: אמנם לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל מעניין מאוד שכל הטרוריסטים הם מוסלמים.
ואם כן, אומר המלבי"ם, לאחר שתהיה מלחמת גוג ומגוג שעליה ניבא יחזקאל, של בני ישמעאל עם בני אדום, תוחרב בצרה ונפלו כל עוזריה והבאים בדתה ובריתה ואמונתה. כלומר מדובר כאן גם בסוג של חורבן לדת הנוצרית, שהיא דת שיש בה משום כפירה, שכן היא עוסקת בשילוש הטמא הנותן כוח אלוהי לבשר ודם.
נבואת דמשק
לְדַמֶּשֶׂק בּוֹשָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי־שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל׃
הפרק עוסק בנבואות על כמה וכמה אומות: ראינו נבואה על עמון, ראינו על אדום, וכעת הנביא מתנבא על דמשק. חמת וארפד הן ממלכות ארם, ודמשק היא ראש המלכות. "בושה חמת וארפד כי שמועה רעה שמעו", ולכן "נמוגו". ומהו "בים דאגה"? מסביר המלבי"ם שהדאגה עצמה מתוארת כים סוער שלא יוכל להשקיט; הדאגה תסער בקרבם עד שיימסו בתוך ים הדאגה שבליבם. ואילו המצודת דוד מסביר שהמשל הוא מן ההולך בים אשר בליבו דאגה - כך יהיו נמוגים מפחד ומדאגה. לפי המלבי"ם, שליבם יהיה כים של דאגות, "נמוגו" הכוונה נמס: ליבם יימס מים הדאגות אשר בתוכו.
רָפְתָה דַמֶּשֶׂק הִפְנְתָה לָנוּס וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה׃
כאן מתואר תוכן השמועה הרעה שהם שמעו: שרפתה דמשק והפנתה לנוס, שהיא נסה מפני האויב. אלא שאין ביכולתה לנוס, מפני ש"רטט החזיקה". מהו רטט? אומר המלבי"ם: חלישת פרקי הרגליים, כעניין "ארכובתיה דא לדא נקשן", מצב שבו הרגליים רוטטות ורועדות. ומוסיף המלבי"ם שהוא מלשון "ירט הדרך לנגדי", שהוא עיכוב מללכת בדרך. כלומר דמשק תרצה לנוס ולברוח, אך יאחזו אותה צרה וחבלים כיולדה - כאישה יולדת שהצרה והחבלים אינם נותנים לה לזוז, אלא כורעת במקומה מתוך כאב.
ומוסיף המלבי"ם: לא בכדי ממשיל אותה ליולדה, שכן תמיד כשרוצים לתאר עיר הנכבשת ממשילים אותה ליולדה. כי כמו שהיולדה מוציאה את העצמים אשר בבטנה, את התינוק, כך כשהעיר נכבשת נפתחת העיר, נופלת החומה, והעם אשר בתוכה יוצאים - לוקחים אותם בשבי, שוללים שלל ומכים בהם. נמצא שבקיעת החומה היא כבקיעת בטן האישה היולדת, ולכן "צרה וחבלים אחזתה כיולדה".
אֵיךְ לֹא־עֻזְּבָה עִיר תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי׃
שני ביאורים כאן. הרד"ק מסביר: "איך לא עוזבה" - איך לא עזבוה מלהילחם בה. דמשק מתפלאת כשהיא רואה את אנשיה נסים מפני האויב ואומרת: איך לא הניחו לדמשק? הרי היא עיר תהילה, קרית משוש. הם היו בטוחים שיניחו לדמשק, כיוון שהייתה קריה משובחת. שהרי כידוע, כאשר האויב רואה עיר יפה ומשובחת, אין לו עניין להשמידה, אלא אדרבה ילחם עליה וישמור עליה, כיוון שהוא רוצה באותה עיר. וכאן - לא עזבוה מלהילחם בה, והרסוה.
המלבי"ם מסביר, וכן הוא פירוש נוסף שמופיע ברד"ק וברש"י, ש"עוזבה" הוא מלשון "מעזיבה" - הטיח שהיו שמים כדי לחזק את החומה. וכן "ויעזבו את ירושלם עד החומה", "כעזובת החורש והאמיר", "אם עזוב תעזוב". והכוונה: איך לא עוזבה ונתחזקה עיר התהילה? הרי עיר זו, שהייתה מהוללת מצד כבודה ומעלתה, היה ראוי שיעזבוה בחומה, שיעשו לה חומות בצורות שיבצרו אותה ולא יתנו לה ליפול בקלות. ועוד, שהרי היא "קרית משושי" - עיר מלאה משוש, ואנשיה אינם עצובים ומדוכאים. וכבר דיברנו על כך בעבר: כשאנשים מדוכאים, אין לאיש חשק לצאת להילחם; אבל כשהאנשים ששים ושמחים, "ישמחו לקראת נשק" כלשון המלבי"ם, הם הולכים בשמחה להילחם. ואם כן, איך על תהילת קרית משושי לא הלך איש להילחם ולהגן עליה?
לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכׇל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת׃
"לכן" הוא לשון שבועה. "יפלו בחוריה ברחובותיה" - מי שמסתובב היום בדמשק יכול להבין זאת היטב; כבר כמה מאות אלפים נופלים שם ברחובותיה. "וכל אנשי המלחמה ידמו" - מלשון דממה או מלשון חורבה, שכל עיר חרבה נקראת "ידמו". ורש"י אומר שהדבר קשור גם לעניין הדממה, כי הא בהא תליא: מקום חרב הוא גם דומם, ומקום בנוי שוקק חיים. הרד"ק מסביר ש"ידמו" הוא מלשון ייכרתו, כמו "ה' הדמנו", ומביא מקורות נוספים לביטוי זה.
והמלבי"ם מסביר שכאן ה' עונה על השאלה "איך לא עוזבה עיר תהילת קרית משושי", איך ייתכן שלא חיזקו את חומותיה ולא התחזקה להילחם? התשובה: מפני שבחוריה נפלו ברחובותיה ולא בשדה המערכה - הם כלל לא יצאו להילחם; וכל אנשי המלחמה ידמו, ייכרתו, ולא עשו חיל.
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד׃
אש תבער שם ותאכל את ארמונות בן הדד, שהוא בית המלך. בן הדד היה שם מלך ארם בזמן שנחרבה על ידי נבוכדנאצר, ורצין היה שם המלך שבזמנו נחרבה על ידי סנחריב, ולכן מזכיר כאן דווקא את ארמונות בן הדד. ומי שירצה יכול לראות זאת גם בזמננו: אסד זורק חביות נפט בוערות על בניינים, כנראה משום שאין די חומרי נפץ. האש חוגגת בחומות דמשק ואוכלת את ארמנות בן הדד.
נבואת קדר וממלכות חצור
לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוּמוּ עֲלוּ אֶל־קֵדָר וְשׇׁדְדוּ אֶת־בְּנֵי־קֶדֶם׃
סיימנו את דמשק, וכעת הנביא מדבר על קדר ועל ממלכות חצור, שגם אותם הכה נבוכדראצר מלך בבל. ונשים לב: את כל האומות האחרות גם כן הכה נבוכדראצר, ובכל זאת שמו לא מוזכר שם; מוזכרת מפלתם ולא מי הפיל אותם, ורק כאן נאמר "אשר הכה נבוכדראצר מלך בבל". הרד"ק שואל שאלה זו ומסביר: שאר האומות לקו פעם על ידי זה ופעם על ידי זה, ולכן לא הזכיר שם; אבל קדר לקתה רק על ידי נבוכדראצר. אדום ומואב ובני עמון וארם לקו בעבר גם על ידי ישראל, כמו שראינו שדוד נלחם כנגדם ועוד, ואילו קדר וממלכות חצור לא מצאנו שלקו אלא על ידי נבוכדראצר, ולכן נכתב "אשר הכה נבוכדראצר".
ונשים לב שהקרי "נבוכדראצר" והכתיב בוי"ו "נבוכדראצור". ייתכן מאוד שהיה נקרא גם כך וגם כך, ולכן נכתב בשתי הצורות. וכידוע שיטת הרד"ק בכל מקום שיש קרי וכתיב, שגם הכתיב הוא דרך שבה היו קוראים את אותו דבר או את שמו של אותו אדם, ולכן יש להתייחס גם לכתיב ולא רק לקרי.
"ושדדו את בני קדם" - אומר הרד"ק שבני קדם הם גם כן מבני ישמעאל, כמו קדר, כמו שכתוב בתורה "יטור נפיש וקדמה". ותרגום יונתן: "בני מדינחא", כלומר היושבים במזרח, ואלו בני קדר ששוכנים באמת במזרח. והקדרים הללו היו שוכני אוהלים, ואותם מכה נבוכדראצר.
אׇהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכׇל־כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר מִסָּבִיב׃
הרי הם שוכני אוהלים, וכאשר שוכני אוהלים מרגישים שהאויב בא, אינם חייבים להישאר במקום: אורזים את האוהל ונוסעים למקום אחר. זו דרכם של שוכני אוהלים, שאינם ניתנים למיגור, שכן תמיד כשהם מרגישים שהאויב מגיע הם בורחים ומשנים את מקומם. וזהו שאומר: אהליהם וצאנם ייקחו, ואת יריעותיהם וכל כליהם וגמליהם יישאו להם, את כל אשר להם מכאן למקום אחר. "וקראו עליהם מגור מסביב" - הם קוראים ומכריזים שיש מגור מסביב, ועל ידי זה כולם ינוסו ולא יישארו במקום.
נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצוֹר נְאֻם־יְהֹוָה כִּי־יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה׃
לפי זה הנביא מייעץ להם בשם ה': לא די במה שאתם לוקחים את אוהליכם למקום אחר. "נוסו נודו מאוד העמיקו לשבת" - התרחקו למקום הרחוק ביותר, למקום העמוק ביותר, ששם לא יידע איש היכן מקומכם. והסיבה: כי יעץ עליכם נבוכדראצר מלך בבל עצה, וגם חשב עליכם מחשבה.
קוּמוּ עֲלוּ אֶל־גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם־יְהֹוָה לֹא־דְלָתַיִם וְלֹא־בְרִיחַ לוֹ בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ׃
כעת פונה הכתוב אל נבוכדנאצר, אומר המלבי"ם: אינכם צריכים לחפש היכן הוא נמצא, מכיוון שהוא שליו ויושב לבטח ואינו חושב כלל לברוח. גם אינכם צריכים להילחם על המבצרים, שהרי "לא דלתיים ולא בריח לו" - אין לו מבצרים, אין דלתיים ואין בריח. וגם אינכם צריכים לחשוש שמא יהיו לו שכנים שיבואו לעזרתו, מכיוון ש"בדד ישכונו" - הם בודדים, אין להם שכנים, ולא יהיה מי שיבוא לעזור להם. נמצא שנבוכדראצר כעת כמו מוזמן לקחת את ארצם בהליכה, בלי שום מאמץ ובלי שום מלחמה.
ומדייק המלבי"ם: "שליו" מבטא תמיד את השלווה הפנימית, שאין מרד בעם ואין חילוקי דעות; ואילו "יושב לבטח" מבטא את הביטחון מן האויב החיצון, שאינם חוששים מאויבים מבחוץ. הגוי הזה שליו ממלחמה פנימית וגם יושב לבטח מאויב מן החוץ, ואם כן ודאי שאינו מוכן לקרב, ותוכלו לבוא ולקחתו בלי שום מאמץ.
וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל וְזֵרִתִים לְכׇל־רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה וּמִכׇּל־עֲבָרָיו אָבִיא אֶת־אֵידָם נְאֻם־יְהֹוָה׃
"קצוצי פאה" - ביטוי שכבר ראינו לעיל. יש מסבירים שהכוונה למולים: אומר המלבי"ם שהם היו מבני ישמעאל ובני ישמעאל קצצו עורלתם, דהיינו היו נימולים, וקצצו את פאת גופם - את עורלתם. ולא רצה לקרוא להם "מולים", שכן "מולים" הוא ביטוי של כבוד למי שמסיר עורלתו ועושה פריעה כישראל; וכיוון שמילתם חסרה, אינו מכנה אותם מולים אלא "קצוצי פאה". והסבר נוסף: "וזריתים לכל רוח קצוצי פאה" - אזרה אותם לכל רוח שבקצוות ובפאות הארץ, "קצוצי" מלשון קצה, אזרה אותם לכל קצוות תבל, לכל רוח הנמצאת בכל פאה של העולם.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "בז" ל"שלל": השלל הוא מה שנשאר כהפקר אחרי המלחמה, וזה עניין "לשלול שלל", שבאים לקחת ולאסוף את מה שהותיר האויב; ואילו הבז הוא מה שאנשי החיל בוזזים תוך כדי הקרב, כל אחד בוזז לעצמו. לכן הגמלים יהיו "לבז", שכל אחד יבוא ויבזוז אותם תוך כדי הקרב, שהרי האויבים ירצו לקחת מהם את הגמלים כדי שלא תהיה להם דרך לברוח - שכן על ידי הגמלים יוכלו להימלט. ואילו "המון מקניהם", שהם הפרטים הרבים, אין דחיפות לקחתם מיד, ואותם ייקחו לאחר מכן כשלל בתום המלחמה.
וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים שְׁמָמָה עַד־עוֹלָם לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃
"מעון" הכוונה מדור, כמו "מעונתה היתה לנו". ו"תנים" - המצודות אומר שהוא מין נחש, ויש הרוצים לומר שזהו התן המוכר לנו היום, ויש בזה דעות מהם התנים המוזכרים. ובמציאות, גם נחשים וגם תנים מצויים בדרך כלל במקומות שאין בהם אנשים, במקום שומם.
נבואת עילם
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר׃
הפרק ממשיך ומביא עוד נבואה על אחת האומות: דבר ה' אל ירמיהו אל עילם, בתקופת ראשית מלכות צדקיהו מלך יהודה. חז"ל אומרים: עילם עזרו את הכשדים ובאו עמם להרע לישראל, ולכן גם הם ישתו את כוס התרעלה. ועילם היא מלכות מדי, המוכרת לנו כמדי ופרס ממגילת אסתר.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת־קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם׃
מדוע דווקא ביחס לעילם נוקט הכתוב לשון קשת? ההבנה הפשוטה: "קשת עילם" היא חוזקם ותוקפם, כשם שהגיבור כשקשת בידו יש לו תוקף ועוצמה; ושבירת הקשת היא ביטול עוצמתם. אך המלבי"ם מוסיף שעיקר מלחמתם של עילם היה בקשת, והם היו ידועים כמומחי מושכי בקשת. וכיוון שרצה לומר שיתבטלו כוחם וגבורתם, נקט דווקא באותה נקודה שבה גבורתם באה לידי ביטוי: "הנני שובר את קשת עילם, ראשית גבורתם" - מבחר גבורתם של בני עילם היא המשיכה בקשת.
וְהֵבֵאתִי אֶל־עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא־יִהְיֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא שָׁם נִדְּחֵי עֵילָם׃
אומר ה': אביא אל עילם ארבע רוחות מארבע קצות השמים, כאילו ארבע רוחות יכו אותם, וכל רוח תזרה אותם אל הרוח שכנגדה. אם באה רוח מדרום - תזרה אותם לצפון; אם באה מצפון - תשליכם לדרום; מן המזרח למערב, ומן המערב למזרח. כל רוח זורקת אותם לכיוון שכנגדה, ועל ידי זה יהיו מפוזרים בכל ארבע הרוחות ובכל מקום. ותרגום יונתן: "ארבע רוחות" - ארבעה מלכוון, כלומר לא רק משל יש כאן אלא גם נמשל, שארבע הרוחות הן ארבעה מלכים.
ואגב הדברים: אין ביטוי שאדם מתבטא בו שאין לו מקור במקורותינו. היום כשרוצים לומר למישהו שיתפזר בדרך ביזיון, אומרים "שילך לכל הרוחות" - וזה לשון הכתוב, "וזריתים לכל הרוחות האלה". זהו ביטוי של קללה, ולכן רצוי שלא להשתמש בו.
וְהַחְתַּתִּי אֶת־עֵילָם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת־חֲרוֹן אַפִּי נְאֻם־יְהֹוָה וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם׃
"והחתתי" מלשון חִתָּה, לשון שבר, כמו "אל תירא ואל תחת". אשבור את עילם, את ארץ עילם ומדינת עילם, לפני אויביהם ולפני מבקשי נפשם - ואותם מבקשי נפשם ישיגו אותם. "והבאתי עליהם רעה את חרון אפי", "ושילחתי אחריהם את החרב" עד כדי כליה.
וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם־יְהֹוָה׃
רש"י מסביר "כסאי" - המצור שלי; במה בא לידי ביטוי "ושמתי כסאי"? שה' יעשה מצור מסביב לעילם. והרד"ק מסביר: כיוון שאאביד ממנה מלך ושרים, יהיה ברור לכולם שהישועה מאת ה', שהקב"ה גלגל את הכל - זהו "ושמתי כסאי בעילם", והדברים מדברים על אותה תקופה.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת עֵילָם נְאֻם־יְהֹוָה׃
מסביר המצודת דוד שאין הכוונה ל"אחרית הימים" של ביאת המשיח, אלא הכוונה לאחר זמן רב. אשיב לארצם את שבי עילם, ואז יחזרו למצבם הקודם.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק ראינו את המשך נבואת אדום: קיבוץ הגויים למלחמה עליה באחרית הימים, גאוותה שמקורה בעבודה זרה ובזדון לב, וההשלכה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - שהקב"ה מגביה את הגוי כדי שנפילתו תהיה עוצמתית יותר, בבחינת "משגיא לגויים ויאבדם". ראינו את משל האריה העולה מגאון הירדן על נווה הצאן, את עצת ה' ומחשבותיו - התכלית והאמצעים, ואת בצרה שהיא רומי, שעליה מבאר האברבנאל שמלחמת אחרית הימים תהיה מלחמת בני ישמעאל בבני אדום, היא מלחמת גוג ומגוג. אחריה באה נבואת דמשק, שתימס בים הדאגה ותיאחז בחבלי יולדה, ובחוריה ייפלו ברחובותיה ולא בשדה הקרב; ואחריה נבואת קדר וחצור, שוכני האוהלים חסרי הדלתיים והבריח, שנבוכדראצר ייקח את ארצם בלא מאמץ; ולבסוף נבואת עילם, שקשתה תישבר והיא תיזרה לארבע רוחות, ואחר זמן רב ישיב ה' את שבותה.