פרק מ"ט בירמיהו הוא מקבץ של נבואות לאומות. כפי שהזכרנו כבר, הנביא אינו מתנבא רק על ישראל אלא גם על האומות ועל פורענותם. בפרק שלפנינו פותח הנביא בנבואה על בני עמון, וממשיך אחר כך בנבואה על אדום. בשיעור זה נעסוק בנבואת בני עמון ובתחילת נבואת אדום.
לִבְנֵי עַמּוֹן כֹּה אָמַר יְהֹוָה, הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ, מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב׃
"הבנים אין לישראל" - זו לשון תמיהה: וכי אין לעם ישראל בנים? "אם יורש אין לו" - וכי אין לו יורשים? ומדוע אפוא הלך מלך בני עמון וירש את ארץ גד וישב בעריה? הרקע לדברים: בני גד ובני ראובן ישבו בעבר הירדן המזרחי, ובני עמון ומואב היו שכניהם. כאשר גלו בני גד ובני ראובן והתפנה השטח, באו בני עמון ומואב והתיישבו שם. הם היו בטוחים שהמקום מגיע להם, שהרי שלפו איזה "קושאן" מלפני מאות בשנים, והרי הבג"ץ תמיד מצדיק את אויבי ישראל, אז הצדיק אותם ואמר לפנות: הטריטוריה הזו הייתה שלהם עוד לפני שבאנו וכבשנו את המקום.
"מלכם" - לפי הרד"ק, וכן לפי המלבי"ם, הכוונה למלך שלהם, וזו ההבנה הפשוטה. רש"י לעומת זאת מסביר ש"מלכם" הוא כמו "מילכום", העבודה זרה של בני עמון, כמו שנאמר "ולמילכום תועבת בני עמון". לפי זה בא הנביא בטענה עליהם ועל אלוהיהם, שכביכול בשמו הם עושים את תועבותיהם.
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה, וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה, וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה, וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת יֹרְשָׁיו אָמַר יְהֹוָה׃
היות והוא מחזיק בארץ גד, יבוא השודד - ושימו לב, לא רק לגד אלא עד עיר המלוכה עצמה, רבת בני עמון - ויחריב אותה ואת בנותיה. כלומר: אל תחשוב שמאחר שתפסת את גד שלא כדין, יבוא האויב ויפנה אותך מגד בלבד; לא, הוא יילחם כנגד עיר המלוכה עצמה. "תל שממה" - המקום ישום בעקבות מעשה האויב. "ובנותיה" - זה ביטוי שמופיע הרבה בכתובים וכוונתו לערי הלוויין, לערים הסמוכות והקטנות יותר, כמו "בנות יהודה" או "בנות ירושלים", שהכוונה לערים הסמוכות. הערים הללו תישרפנה באש על ידי נבוכדנאצר, שבאותו זמן יילחם גם כנגד בני עמון.
על סוף הפסוק, "וירש ישראל את יורשיו", מקשה הרד"ק: עם ישראל עתידים לרשת את אלה שירשו את מקומם של בני גד ובני ראובן - ואנו לא שמענו שהיה דבר כזה, שהרי גם כיבוש עזרא ונחמיה לא כלל את המקומות שמעבר לירדן המזרחי. ומיישב הרד"ק תשובה ראשונה: הנבואה הזו היא לעתיד לבוא, שאז יירש עם ישראל את הארץ ויהיה גבולה מים עד ים, ואז יירש ישראל את יורשיו. וייתכן מאוד שאפשר לומר שזה כבר בזמננו אנו, שחלק מן המקומות של עבר הירדן המזרחי השייכים לנו, כמו הגולן וכיוצא בזה, הם הם נחלת בני עמון שעליה מדובר.
והרד"ק מוסיף הסבר נוסף, שאפשר לפרש את הנבואה גם על ההווה: בני עמון לקו על ידי מדי ופרס, כמו שמובא בנבואת יחזקאל "הנני נותנך לבני קדם למורשה". וישראל עלו מן הגולה על ידי כורש מלך פרס, ומכיוון שמלך פרס כבש את עמון ונתן לנו רשות לעלות לארץ, ייתכן מאוד שנתן לנו זכות גם באותו מקום שכבש בארץ בני עמון. לפי זה הנבואה כבר התקיימה בעלייתם של עזרא ונחמיה.
הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה, חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת, כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו׃
הנביא מונה כאן את התחנות שבהן עובר האויב, ובכל מקום שאליו הוא מגיע האומה שם זועקת מצרתו. האויב בא דרך עי של מואב, ולכן "הילילי חשבון כי שודדה עי", ומשם הוא מגיע לרבת בני עמון, ועל כן "צעקנה בנות רבה" - אותן ערי לוויין שעליהן נאמר בפסוק הקודם "ובנותיה באש תצתנה". "חגורנה שקים" - חגירת השק מבטאת אבל. "ספודנה" - זהו הספד. "והתשוטטנה בגדרות" - ייאלצו לשוטט בין הגדרות, שהרי בתים כבר לא יהיו להם, כי יחריבו את בתיהם.
רש"י מביא את תרגום יונתן: "ואתהמומן בסיען" - "סיען" היינו סיעות, חבורות, ו"אתהמומן" מלשון המם, כלומר התגודדו בחיילות, סיעות של חיילים משוטטות. ועוד הסבר מביא רש"י: "התעוללנה בזבל גדרות צאן", שהתשוטטנה הוא מלשון ביזיון, כמו "ויבז עשיו את הבכורה" שתרגומו "ושט עשיו ית בכירותא", ששט הוא מלשון ביזה. כלומר תהיו מבוזים, כמי שמתעולל בזבל.
המצודת דוד כותב "והתשוטטנה בגדרות - היו שומעים הנה והנה", ושברתי את הראש להבין מה הכוונה, ואף בדקתי בדפוסים אחרים ומצאתי את אותו נוסח. אך אין ספק שזו טעות דפוס, טעות סופר: לא "היו שומעים" אלא "היו שוטטים". המ"ם דומה לטי"ת, והעי"ן דומה לטי"ת, והתחלפו האותיות. והראיה שהפירוש כך היא ממצודת ציון, שם מפרש את המילים: "והתשוטטנה - עניין ההליכה הנה והנה, וכן שוטטו בחוצות ירושלים". הרי שאין זה עניין של שמיעה כלל. אם כן הכוונה שהיו משוטטים הנה והנה כדי להתחבא בגדרות, מקום רביצת הצאן.
מַה תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים, זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה, הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ מִי יָבוֹא אֵלָי׃
"מה תתהללי" - מה תתפארי. ומהי ההתפארות בעמקים? מסביר רש"י שארצם היא ארץ עמקים, ואינם סובלים מבצורת ומעצירת גשמים, והחמה אינה שולטת בה. ו"זב עמקך" לפי מנחם הוא עונש: התכונני לקבל מכה של רוב גשמים, עד שיזובו המים בעמק ויבוא עליהם שיטפון גדול. הרד"ק מסביר: אותו עמק שבו את משתבחת, יזוב בדם חללייך - דם ההרוגים שייפלו ברבה. ויונתן תרגם "זב עמקך" - "חרובו תוקפך", יחרב עוזך.
המלבי"ם מסביר שהעיר רבה נקראה "עיר המים", מקום של נהרות ועמק מלא מים, ולא יכלו לכבוש אותה מפני שהייתה מוקפת נהרות מכל עבר. וזו הסיבה להתהללותה: "מה תתהללי בעמקים" - משום ש"זב עמקך", יש כאן בעמק נהרות מכל כיוון וקשה לכבוש. ונוסף על כך היו לה אוצרות, "הבוטחה באוצרותיה", ולכן היא אומרת "מי יבוא אלי" - מי יוכל לבוא ולכבוש אותי.
הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת מִכׇּל סְבִיבָיִךְ, וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד׃
הקדוש ברוך הוא מביא עליהם פחד כדי שיברחו מן המבצר. "ונדחתם איש לפניו" - מסביר הרד"ק, כל אחד יברח לכיוון הקרוב ביותר אליו, לאן שפניו מועדות. כאשר הפחד אינו גדול אדם מחשב את דרכיו ועושה חשבון לאן כדאי לברוח, אבל כשהפחד גדול כל אחד בורח אל מול פניו בלי חשבון. ולא זו בלבד, אלא "אין מקבץ לנודד" - הנידחים לא יתקבצו. וכאשר הנידחים מתקבצים, אומר הרד"ק, "ינחמו איש באחיו", הם מתנחמים זה בזה, מתאגדים ומתכננים תוכניות יחד; אבל כאשר כל אחד בורח ומוצא עצמו לבדו, זהו שבר נוסף, שאין להם התחזקות הדדית איש מרעהו.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "נידח" ל"נודד": הנידח הוא מי שנידח ממקומו, ואפשר שנידח מכאן אך מקובץ במקום אחר. אבל הנודד הוא מי שנודד ממקום למקום ומפוזר, ואי אפשר לקבצו. לכן נאמר "ואין מקבץ לנודד" דווקא, ולא ביחס לנידח - שכן הנידח ייתכן שיתקבץ, אבל לנודד אין מקבץ.
וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם יְהֹוָה׃
אחרי שיקבלו את גמולם, אומר השם שישיב את בני השבי של בני עמון וישובו למקומם.
לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת, הַאֵין עוֹד חׇכְמָה בְּתֵימָן, אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חׇכְמָתָם׃
לפי הרד"ק הנבואה הזו היא נבואה עתידה, כלומר אינה מדברת על מה שקורה כעת אלא על לעתיד לבוא. לעומתו המלבי"ם מסביר שהנבואה עוסקת גם בתקופה שבה עומד הנביא וגם בתקופה העתידה, על שני חורבנות שהיו ושיהיו לאדום. "תימן" - כוונתו לאדום, שכן תימן היה אחד מבניו של אליפז בן עשיו, ועשיו הוא אדום. ונבואה כזו מופיעה גם בעובדיה: "והאבדתי חכמים מאדום". תרגום יונתן מפרש "תימן" - "דרומא", כלומר היושבים בארץ הדרום.
אומר הרד"ק: מן הניסוח הזה אתה מבין שאדום נחשבו לחכמים, ולכן כשעשו מעשה שהוא סכלות תמה עליהם הנביא "האין עוד חכמה בתימן". ואכן לאורך השנים אדום ורומי ועמי אירופה נחשבו לאינטליגנטים יותר מעמי ערב. ואף שבהיסטוריה, בתקופתו של הרמב"ם, עמדו חכמים גדולים לעמי ערב, בתקופה המאוחרת יותר התחילו להתעסק עם פצצות במקום עם ספרים, וזו הגאונות הגדולה שיש להם היום: אם יש מהנדס, הוא מייצר פצצות. לא תשמעו על המדען הערבי הנודע, ולא על גילויים מדעיים או קידמה שהביאו לנו אומות ערב; ואף כשצריכים לייצר אטום, שלשם כך דרושים אנשים משכילים יותר, מייבאים את הכל מרוסיה וממקומות אחרים. על כל פנים, באדום היה מקובל שיש בהם חכמים, ולכן מתפלא הנביא: האם כבר אבדה חכמתם, ואיך באה עליהם רעה?
"אבדה עצה מבנים" - יונתן מתרגם "מבניא", כלומר מבניהם ממש. אך הרד"ק עצמו מסביר ש"מבנים" הוא מלשון תבונה, כמו "בנתה לרעי", שהוא בניין קל, בעוד "תבונה" הוא בניין כבד. כלומר אבדה תבונתם. וגם המלבי"ם מפרש "מבנים" מלשון נבונים: עד עתה היו ביניהם נבונים, ועכשיו "נסרחה חכמתם", עשו מעשה סכלות ואבדה העצה.
והמלבי"ם מוסיף את ההבדל שבין תבונה לחכמה, כפי שהוא מרבה לבאר בספר משלי ואנו חוזרים על כך פעמים רבות: חכמה היא מה שאדם מקבל מאחרים, ותבונה היא מה שאדם מתבונן ולומד מעצמו, מבין דבר מתוך דבר. אומר הנביא: נניח שלא חכמו ולא קיבלו מאחרים, אבל וכי מעצמם לא יכלו להתבונן? האם תבונה עצמית אין להם, להבין שהמהלך שהם עושים הוא מהלך שגוי?
נֻסוּ הׇפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן, כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו׃
מקדים המלבי"ם הקדמה קצרה: בישעיהו כ"א למדנו שחורבנה של אדום בא בעקבות פח שנטמן לה. ומהו אותו פח? בני דדן היו רחוקים, ואדום יצאו להילחם עמם. וכיוון שיצאו בני אדום עם כל צבאם, התרחקו מגבול ארצם, ובא האויב ונכנס לארצם ונפלה בידו כפרי בשל. על כך תמה הנביא: "האין עוד חכמה בתימן" - איזו סכלות היא זו, לרדוף אחרי בני דדן למרחקים ולהשאיר את הארץ חשופה לביאת האויב.
לפי המלבי"ם, אפוא, "נוסו הפנו העמיקו לשבת יושבי דדן" מוסב על בני דדן שברחו והתרחקו, ובעקבות זה יצאו אדום לרדוף אחריהם, ועל ידי כך "איד עשיו הבאתי עליו" - בא האויב וכבש את ארץ אדום כשכבר לא היו בה לוחמים. "איד עשיו" - האיד המיועד לו מצד המערכה, מה שמיועד לעשיו לסבול ולקבל את עונשו. "עת פקדתיו" - הזמן המיועד למפלתו מצד ההשגחה ומצד פקודת עוונותיו, שאז פוקד עליו השם את עוונותיו והביא עליהם את אשר נגזר.
הרד"ק לעומת זאת מסביר שדדן הוא שם נוסף של אדום, כמו שכתוב בנבואת יחזקאל "ודדנה בחרב יפלו". ולפי זה "נוסו הפנו העמיקו לשבת" הוא המשך פנייתו של הנביא אל אדום עצמה: כיוון שיבוא עליכם האויב - ברחו. שהרי כשם שהוא מכנה אותה פעם אדום ופעם תימן, כך הוא מכנה אותה עתה דדן.
אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִירוּ עוֹלֵלוֹת, אִם גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם׃
פסוק דומה מצוי בהפטרת וישלח, בחזון עובדיה: "אם גנבים באו לך... אם בוצרים באו לך הלוא ישאירו עוללות". ומעיר על כך רש"י: כל כעין דוגמה זו ניבא עובדיה על אדום, ולפי שסגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, במקצת הדברים משתנים. כלומר הרעיון הוא אותו רעיון, אבל הניסוחים שונים, וזו אינה העתקה מדויקת של אותה נבואה.
מסביר האברבנאל (ישעיהו ב, ב): אפשר שיהיה העניין המושג שווה בשניהם, אבל לא שיהיו הדברים שווים אלא מתחלפים. העניין והמסר זהים, אך הניסוח שונה, מפני שהנבואה עוברת דרך הנביא, וכיוון שהיא עוברת דרכו היא מקבלת משהו ממנו עצמו, ומכאן השינויים בניסוח. ולולא כך, אילו היו שני נביאים כדוגמת משה רבנו, היו מתנסחים בדיוק באותו ניסוח. מדוע? כי מעלתו הגדולה של משה הייתה שראה באספקלריה המאירה, מראה מלוטשת בלא שום פגם, כלומר שראה את דברי השם באופן ישיר. אצל כל נביא, כשהדברים עוברים דרכו, נשאר בהם טעם הכלי; אבל משה - "ונחנו מה", העניו מכל האדם, אינו תופס מקום כלל, ודבר השם נכנס ויוצא כמות שהוא, בלי הפן האישי של הנביא. לכן לו יצויר שהיו שני נביאים כמשה, לא היה קיים הכלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.
ולגוף הפסוק מסביר המלבי"ם: האויבים שבאו על אדום באו מצד אחד כגנבים, שבאו בלי הרגשת בעל הבית, ומצד שני כבוצרים, שהגנב בא בלילה והם באו ביום, שהרי הרשו לעצמם לתקוף מפני שאדום לא היו בביתם אלא יצאו להילחם בבני דדן. ובא הכתוב לומר שהם גרועים מבוצרים וגרועים מגנבים. "אם בוצרים באו לך" - אלו הבאים לבצור ביום, וכי לא ישאירו עוללות? הרי הם משאירים את האשכולות הקטנים שחבל להשקיע זמן בקטיפתם. "עוללות" מלשון עולל ויונק, האשכולות הקטנים, כמו שמסביר האבן עזרא. ואילו כאן לא השאירו מאומה.
וכן הם גרועים מן הגנבים: הגנב אינו מקפיד להשאיר עוללות, שהרי הוא בא בלילה ולוקח הכל בלי לבדוק מה מתאים לו, אבל מכל מקום "השחיתו דים" - משחית לפי צורכו ואומר די, ואינו משחית דברים שאין לו בהם צורך. ועוד, שהגנב בלילה אינו יודע את כל המקומות הצפונים, שכן בלילה קשה למצוא את המחבואים. ואילו כאן חיפשו והשחיתו את הכל, כמו שכתוב בעובדיה "איך נחפשו עשיו נבעו מצפוניו" - אף המקומות הצפונים נבעו ויצאו החוצה. נמצא שמצבו של עשיו גרוע ממי שבאו לו גנבים או בוצרים: אלו משאירים משהו, וכאן לא נותר מאומה.
כִּי אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל, שֻׁדַּד זַרְעוֹ וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ׃
"אני חשפתי את עשיו" - חשפתי אותו מן המבצרים שהיה מוקף בהם ובוטח עליהם שאיש לא יוכל לו. "גליתי את מסתריו" - את המקומות שבהם היה נסתר. "ונחבה לא יוכל" - מי שנמצא בתוך העיר מחפש מקום להחבא בו, אבל מי שיצא החוצה להילחם באויביו, כאדום שהלכו כנגד דדן, אין לו היכן להתחבא, וכלל לא היה בביתו כדי שיוכל להסתתר. וזהו "שודד זרעו ואחיו ושכניו ואיננו" - זרעו ואחיו ושכניו שודדו, והוא עצמו היכן? איננו, הלך להילחם בבני דדן ואינו נמצא בביתו כלל.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "חשפתי" ל"גליתי": חשיפה היא כשאדם מסיר דבר הדבוק בדבר אחר, כמו קליפת העץ - "מחשוף הלבן", כאשר יעקב הסיר את הקליפה מעל המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים. ומשם הושאל הלשון לכל דבר המכוסה תמיד ומסירים ממנו את הכיסוי, אף שאינו דבוק, כמו "חשופי שת" שהם ערומים. וכאן הכוונה שהקדוש ברוך הוא הסיר את המבצרים. לעומת זאת גילוי אינו דווקא חשיפת דבר מכוסה, אלא ביטוי רחב ומופשט יותר, כמו "מגלה סוד", שאין בו הרמת כיסוי כלל.
עׇזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה, וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ׃
אומר המלבי"ם שהדברים נאמרים בלשון תמיהה: וכי עזבת את יתומיך כאן, הלכת מארצך והנחת אותם בלי שמירה כדי להילחם בבני דדן - ואני אחיה אותם? "ואלמנותיך עלי תבטחו" - וכי אתה סומך עליי שאשמור לך על אלמנותיך? הרי אתה עזבת אותם והלכת, ואין מי שידאג להם, ולפיכך ישלמו את מלוא המחיר, כמו שנראה בפסוק הבא.
הרד"ק מסביר אחרת: "עזבה יתומיך אני אחיה" הוא מה שאומר חייל לחברו הנופל בקרב וגוסס, כשהלה מודאג מי ידאג לבניו ולאלמנתו - ואומר לו רעהו אל תחשוש, עזוב את יתומיך ואני אחיה אותם, ואלמנותיך עליי תבטחנה. ובא הכתוב לומר שכאן אין מי שיאמר להם דבר זה, שהרי כמו שכתוב בנבואת עובדיה "ולא יהיה שריד לבית עשיו". ואם אין שריד, מי יאמר למי שיקח אחריות על יתומי חברו שנפל בקרב? הרי בסופו של דבר כולם ייפלו.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה, הִנֵּה אֲשֶׁר אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ, וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה, לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה׃
מדוע ישתו את הכוס גם מי שאין משפטם לשתותה? מסביר המלבי"ם: מפני שנתחייבו מצד המקום הכולל, כמו שכאשר יוצאת אש ומוצאת קוצים ונאכל גדיש או הקמה, היא שורפת ומכלה את הכל. אחרי ששבט אפו של השם יצא להרגיז ממלכות, שוב אינו מבחין ומשחית את הכל. ולכן, בהמשך לתמיהה "עזבה יתומיך אני אחיה" - וכי סבור אתה שאני אחיה אותם? הרי אפילו מי שאין משפטו לשתות את הכוס שותה, ואתה הרי הגורם לכל זה, שהמשחית יצא בגללך, שהרי אתה המרשיע. איך אפוא תחשוב שנקה תנקה? זה בלתי אפשרי. ולא רק שלא תנוקה, אלא "שתה תשתה" - חייב אתה במשפט לשתות את כוס התרעלה, ותהיה גרוע מכל העמים: העמים לאחר ששתו ינוקו מעוונם, ואילו אתה, אף ששתה תשתה, לא תנוקה מעוונך.
והרד"ק מוסיף טעם: כל האומות לא היו אח לישראל, ואילו עשיו אח הוא ליעקב. מאח היינו מצפים שיעזור, שבעת צרה כשאחרים קמים עלינו יהיה עזר וסיוע להצילנו מידם. ולא זו בלבד שלא היה לנו לעזר, אלא הוא עצמו לא פסק מלהצר לנו ולרדוף אותנו, כמו שאמר עובדיה בנבואתו "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם". לכן משפטה של אדום לשתות את כוס התרעלה יותר משאר האומות: גם מפני שהאומות האחרות, אף שהצרו לנו, לא הגיעו לרמה של עמי אדום שרדפו אחרינו לאורך כל ההיסטוריה, ואדמת אירופה מלאה בדם ישראל לדורותיהם; וגם מפני שמאחים מצפים ליותר, ואדרבה, היה עליהם לעזור לנו.
כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְהֹוָה, כִּי לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בׇצְרָה, וְכׇל עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחׇרְבוֹת עוֹלָם׃
אומר השם: בי נשבעתי שאין מצבך דומה למצבם. אצלם התרעלה תיפסק, ואילו אצלך - לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה, כמה וכמה ביטויים קשים. יבוא זמן שעיר מלכות אדום תחרב ותהיה שממה וחורבה לעולם. ולפי דרכו של המלבי"ם, שיש כאן שתי נבואות, האחת על חורבנה של אדום בהווה - בעת שיצאו לרדוף אחרי בני דדן - והשנייה לעתיד לבוא, הרי שהדברים החריפים הללו אינם על חורבן ההווה. שלא יאמר האדם: הנה אדום אינה חרבה חורבות עולם. הנבואה הזו נמסרה לעתיד לבוא, שאז תהיה אדום לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה, ותחרב שנית ותהיה שממה מוחלטת, ואז לא תנוקה לעולם.
ומדייק המלבי"ם בסדר הביטויים: "חורב" נאמר במקום שיש בו בניינים, מלשון שיחרבו הבניינים; ו"שממה" נאמר על כלל הארץ, שכל הארץ תהיה שוממה. ויותר מזה: ככל שהמקום מיושב יותר, כך תגדל מפלתו יותר. לכן "לשמה לחרפה" נאמר על כלל הארץ, ואילו "לחורב ולקללה תהיה בצרה" - המקום המיושב - ששם לא רק חרפה אלא קללה, ולא רק שממה אלא חורבן ממש. ככל שהמקום מיושב וחשוב יותר, כך חורבנו גדול יותר.
בפרק זה פותח הנביא בנבואה לבני עמון, שירשו את נחלת גד לאחר גלות בני גד ובני ראובן: לא רק שיפונו משם, אלא האויב יגיע עד עיר המלוכה רבה, ובנותיה תישרפנה באש, וישראל ירשו את יורשיהם - בין לעתיד לבוא ובין בימי כורש ועליית עזרא ונחמיה. הנביא מתאר את יללת הערים, את ההתפארות השווא בעמקים ובאוצרות, ואת הפחד שיפזר אותם עד ש"אין מקבץ לנודד", ולבסוף מבטיח "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון". משם עובר הנביא לאדום: אומה שהוחזקה בחכמה, ואיבדה גם חכמה וגם תבונה כשיצאה לרדוף אחרי בני דדן והשאירה את ארצה חשופה. האויב שבא עליה היה גרוע מבוצרים ומגנבים ולא השאיר מאומה, אין מי שיאמר "עזבה יתומיך", ואין לה מנוס מכוס התרעלה: לא מפני שהאחרים ניקו, אלא דווקא משום שהיא המרשיעה והיא האח שבגד - ולכן "לא תנקה כי שתה תשתה", ולעתיד לבוא תהיה בצרה לשמה, לחרפה, לחורב ולקללה, וכל עריה לחורבות עולם.