TheWholeTorah.aiBeta

פרק מח - משפט מואב - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי

שמענו גאון מואב, גאה מאוד, גובהו וגאונו וגאוותו ורום ליבו. כנגד מה שהוא אמר להם לפני כן שיעזבו את הערים שיברחו למדבר שעל ידי זה יינצלו מן האויב, הוא אומר אבל שמענו גאון מואב. יש כאלה שהוא לא צריך שתייעץ לו עצות, הוא יודע הכל. הוא מבין בכל, הוא חכם גדול, הוא גאה וגאון וגאווה ורום לב. הוא יודע הכל. סיפרתי לכם פעם שראיתי שמישהו עשה פוטומונטאז', איזה קריקטורה, ובקריקטורה הזאת הוא שם את מר ברק, זכותו תגן עליו, והוא אהוד ברק, והוא שם אותו בצד אחד, ורואים אותו מסתודד עם עוד דמות. כשבדמות השנייה זה היה עוד פעם ברק. והיה כתוב שמה ברק והיועץ שלו. אתם מבינים? זהו, יש כאלה הוא הוא היועץ של עצמו. גאה מואב, גאה מאוד. אומר הנביא, אין לי מי לדבר. אני משכנע אותם תצאו, אני אומר להם תברחו, אני אומר להם אין לכם סיכוי. אבל הנה תראה, שמענו גאון מואב, שמצד גאונו וגאוותו לא ברח אל המדבר. למה? אנחנו חזקים, אנחנו גיבורים, אנחנו נוכל להם. אומר המלבי"ם, מה פה הביטויים הללו? גאון, גאה, גובהו, גאונו, גאוותו, רום ליבו. אומר המלבי"ם, הגאון והגאווה הם לא ביטויים נרדפים. כיוון שהגאווה זה דבר מדומה, זה דמיון. אדם מתגאה בלבבו, הוא מדמה שיש לו מעלה. לעומת זאת, אומר המלבי"ם, הגאון זה אמיתי. גאון פירושו של דבר הוא באמת נמצא מעל האחרים. יש לו מעלה מעל האחרים. גובה וגאון, אומר המלבי"ם, אחד מוליד את השני. על ידי שהוא גבוה מאחיו, אז מציינים אותו בגאון. מציינים אותו בגדולה שלו, במעלה שלו, שהיא באמת מעלה אמיתית מעל אחיו. הרום לבב, אומר המלבי"ם, זה התולדה של הגאווה. ברגע שבן אדם הוא מתגאה, ואמרנו שגאווה זה דמיון, אז יש לו רום לבב. על ידי זה הוא בטוח שהוא יודע והוא המוכשר והוא המבין והוא משכיל והוא והוא והוא. רם לבבו מפאת גאוותו שנמצאת בתוך ליבו.

אני ידעתי נאום השם עברתו, ולא כן בדיו, לא כן עשו. אני ידעתי נאום השם עברתו. פירושו של דבר, שהשנאה שהייתה למואב כלפי עם ישראל, כמו שראינו שזאת הסיבה שהשם נפרע מהם. אומר השם, ידעתי נאום השם עברתו, את השנאה שלו כלפינו. לא כן בדיו, לא כן עשו. לא כן עשו פירושו, הם לא השיבו לזרע אברהם כגמול הראוי להם. הרי אברהם אבינו הלך להילחם בשביל לוט, להציל את לוט אביכם. אז מן הראוי שיהיה לכם הכרת הטוב. אבל לא כן עשו. בוא תראה שהם לא נהגו בהכרה טובה כלפי זרע אברהם, ועוד רדפו את בני ישראל ועוד הצירו להם. המלבי"ם מסביר, אני ידעתי נאום השם, הכוונה העונש הזה הוא ממני. א', מפני שידעתי עברתו וכעסו על ישראל. ולכן, על כן, ולא כן עשו. הכוונה הם לא ברחו. פירושו של דבר, כיוון שיש להם שנאה כלפינו, וכיוון שאת הנבואה הם מקבלים מאיתנו, מהנביא ירמיה, אז ממילא הם לא מקשיבים למה שאנחנו אומרים. אז אני מציע להם הצעה טובה שכדאי להם לברוח, אבל שנאתו ועברתו וכעסו על ישראל לא נותנים לו להקשיב לעצות הטובות שאני נותן לו. דבר נוסף, אני ידעתי את בדיו. מה זה בדיו? יש פה שלושה פירושים. פירוש אחד המלבי"ם מסביר, זה מחשבותיו. פירוש קרוב לזה זה הרד"ק. הרד"ק אומר כזביו. מפה אגב המקור של הביטוי סיפורי בדים. זה לא קשור לבדים של בגדים. בדים הכוונה היא כמו דבר בדוי ממחשבות האדם. זה הכוונה סיפורי בדים. אז דבר בדוי, דבר שהוא כזב. אז אני ידעתי את בדיו ואת מחשבותיו. והוא חושב שרע בליבו ומחשבתו היא אני אצליח לנצח את האויב, אני אוכל לו. ולכן הם לא בורחים. כי אם אתה בטוח שאתה תנצח, אז למה לברוח? רש"י זה פירוש נוסף. רש"י אומר שבדיו זה גיבוריו. כך רש"י מסביר. לא כן בדיו, לא כן עשו. פירושו של דבר, הם לא השיבו כגמול לזרע אברהם, אלא כמו שהסברנו קודם, עוד הצירו לנו.

על כן על מואב איליל, ולמואב כולו אזעק, אל אנשי קיר חרש יהגה. על כן על מואב איליל. היות והם לא בורחים כמו העצה שאני מייעץ להם, אז על מואב איליל, כי ברור שמואב ייפול. אז מה יש לעשות עליהם במצב הזה? רק ליילל, כיוון שהסוף הוא ברור ומוחלט. ולמואב כולו אזעק. שלא תחשוב שאולי רק הגיבורים או אנשי המלחמה, הוא אומר לך לא, כולם ייהרגו. ולמואב כולו אזעק. אל אנשי קיר חרש יהגה. מה זה אל אנשי קיר חרש יהגה? אז המלבי"ם מביא שאנחנו רואים שיש נבואה מקבילה לזה בישעיה. ושמה זה נמצא בישעיה סימן ט"ו פסוק... בסימן ט"ו שם, בכמה וכמה פסוקים. הוא מביא מישעיה פרק ז', ששם כתוב לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים. זאת אומרת אנחנו רואים קיר חרש יהגה וקיר חרשת תהגו. זאת אומרת אנחנו רואים פה ביטויים מקבילים. מה המשמעות של הדברים? אומר המלבי"ם, היה להם שם בקיר חרש חרשת, היה להם שמה בית חולים. הייתה אנשים הפצועים במלחמה, היו מביאים למקום שנקרא קיר חרשת. וזה מה שכתוב שהוא אומר להם, לאשישי ומבצרי קיר חרשת תהגו אך נכאים. פירושו של דבר, את הנכאים, מי זה נכאים? הנשברים, אלה שנפלו בקרב, לאן תהגו? תהגו זה מלשון כמו הגה. הגה זה להסיר מהמקום, כמו הגו מן המסילה. דהיינו תסירו אותם משדה הקרב, לאן? לבית החולים אשר היה בקיר חרשת, שזה היה המקום שלשם היו מביאים את כל פגועי הקרב. אז הוא אומר, הנה בואו ראה שאל קיר אל אנשי קיר חרס יהגה. אל אנשי קיר חרס, לשם יביאו את כל האנשים אשר יפצעו וייפגעו בקרב שבו ייפול מואב. במילים פשוטות, הוא אומר הנה תראו שהסוף של מואב קרוב והנזק שלו גדול, ועם כל זה מואב לא מקשיבים ולא בורחים אלא מתעקשים להישאר במקומם. המלבי"ם עומד על שינוי, שבישעיה כתוב על כן ייליל מואב למואב. דהיינו שמי יבכה על מואב? מואב בעצמו. ייליל מואב למואב. ולמה? כי לפי מה שהסברנו עכשיו זה מובן נפלא, כיוון שהוא אשם בעצמו במה שהוא לא ברח. הרי יעצו לך לברוח ולא ברחת. אז הוא יילל על עצמו. אז היות והשם השיא אותו שלא יברח, אז הוא יילל עליו שהוא גרם את העניין הזה. על כן על מואב איליל ולמואב כולו אזעק. אז לפי המלבי"ם, ירמיה אומר אני איילל עליו. ולמה? כיוון שזה בא מאת השם מה שהוא לא ברח. אז בישעיה אנחנו רואים שמואב ייללו על עצמם, וכאן אצלנו הנביא בעצמו מילל עליהם, כי הנה השם נתן להם עצה בליבם לא לברוח כדי שיקבלו את העונש המגיע להם.

אז היו שמה או שרים לפי קצב מסוים או שהיה תוף שהיה מתופף לפי קצב מסוים ועל ידי זה היו שומרים על הקצב. אז כאשר היו דורכים את היקבים גם כן היה להם מקצב שהיו צועקים הידד הידד. אז הוא אומר שם, הם לא יצעקו הידד, לא יצעקו הידד הידד, כיוון שההידד הזה הוא לא הידד. מה זאת אומרת לא הידד? הידד של שבר הוא שונה מההידד של שמחה. אז הוא אומר, ההידד שמה לא יהיה הידד של שמחה, אלא הוא יהיה הידד של שבר ויללה, מכיוון שראינו שהרי האויב יבוא ויכה בהם, וראינו שיהיו שמה פצועים רבים והרוגים רבים. אז אם כן נאספה שמחה וגיל, לא יהיה להם שם שמחה וגיל, וגם את התבואה וגם את היקבים הם לא יצליחו להפעיל כראוי, ואדרבה, עוד במקום הידד יהיה להם הידד של יגון ואנחה.

מזעקת חשבון עד אלעלה עד יהץ נתנו קולם, עגלת שלישיה, כי גם מי נמרים למשמות יהיו. מזעקת חשבון, הכוונה היא, הם השמיעו קול זעקה עד אלעלה ועד יהץ, אלה הם שמות של מואב, שמות של ערים. וכך גם כן נתנו קולם מצוער ועד חורונים. מי אלה שנתנו קולם? אומר לך, עגלת שלישיה. מה זה עגלת שלישיה? יש בזה כמה ביאורים. נסביר את ביאור המלבי"ם. המלבי"ם אומר שזה מעגל הגיבורים. מה הקשר שלישיה? ושלישים על כולו. שלישים הכוונה היא הגיבורים של הקרב. אז שלישי מואב, עגלת שלישיה, מעגל הגיבורים שהיה שם בשדה הקרב, נתנו קולם. דהיינו, גם הגיבורים יזעקו זעקה של שבר ונפילה. מזעקת חשבון, היות וחשבון התחילה לזעוק, כיוון שהאויב תחילה הגיע לעיר חשבון, אז משמה התחילה הזעקה והתפרסה מזעקת חשבון, הגיעה עד אלעלה, עד יהץ ומצוער עד חורונים. ומי? עגלת שלישיה, אלה שהם השלישים על כולו. כי גם מי נמרים למשמות יהיו. מה זה מי נמרים? מי נמרים, מסביר המלבי"ם, היה שמה חוף אוניות גדול שהיה משמש למסחר, וגם הוא למשמות יהיו. למשמות הכוונה היא מלשון שממה, דהיינו גם הוא יתבטל, גם הוא ייהרס מכוח האויב.

יש פה עוד פירושים על עגלת שלישיה. הרד"ק מסביר ששלישיה זה גדולה. או שהוא מסביר בת שלוש שנים שהיא נחשבת לעגלה הטובה. או שהרש"י מסביר עגלת שלישיה זה מדינה גברתנית, כן, על פי התרגום, הכוונה היא מלשון גיבורים. וזה מתאים לביאור של המלבי"ם שמסביר ושלישים על כולו, שהכוונה היא גיבורים.

והשבתי למואב נאום השם מעלה במה ומקטיר לאלוהיו. אני אשבית למואב מעלה במה, אדם שמעלה בהמה, קורבן על הבמה. והשבית להם גם כן מקטיר לאלוהיו, מי שמקטיר לעבודה זרה.

על כן ליבי למואב כחלילים יהמה, וליבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה, על כן יתרת עשה אבדו. על כן ליבי למואב, שמה מואב כמו שאמרנו יוכו במלחמה, אז ליבי להם. וליבי אל אנשי קיר חרש, שמה המקום ששכבו החולים והפצועים, וגם עליהם ליבי, גם עליהם ליבי יהמה. כחלילים. כחלילים, בזמנם היו מביאים ללוויות, היו מביאים חלילים. זאת אומרת, כמו שהיו מקוננות שאותם היו שוכרים, אז היו אנשים שהיו מחללים בחליל ומביאים אותם ללוויה, והם היו מנגנים כל מיני מנגינות ליריות, כאלה מנגינות שיגרמו להם להתחיל לבכות, מנגינות שיעוררו את העם לצער על פטירת הנפטר. אז זה כחלילים יהמה. כמו חלילים שאת החלילים הללו היו מביאים אל האבלות, אז כך גם כן ליבי למואב על מיתתם של אנשי מואב ועל פציעתם, זה אנשי קיר חרש כפי שמסביר המלבי"ם, שזה מקום שנקרא חרשת, שזה המקום שהיה בית החולים שלשם היו מפנים את כל הפצועים.

על כן יתרת עשה אבדו. מה זה יתרת עשה אבדו? מסביר המלבי"ם, אבדו יתרת עשה. הרווח שהיה להם, כל עושר המדינה שהיה, מה שנקרא יתרת, היה להם בקיצור בחשבון יתרה מאוד גדולה, אבדו. כל ההון הרב שצברו, הכל נאבד מאיתם. רש"י לא, מה זאת מסביר? יתרת עשה, הכוונה על אשר גאווה עשה, אבדו. יתרת, זה יותרת הכבד, זה יותרת הכבוד, כן? יתרת זה מלשון יתר, גאווה יתרה הייתה בהם, וזה מה שהביא לאובדנם. כי אם היה בהם קצת צניעות וענווה, היו שומעים לכל עצת הנביא שיעץ להם לברוח, והיו בורחים ואת נפשם הצילו. אבל הם לא שמעו, והיות וכן, אבדו.

אולי בהקשר לפסוק הזה אני אזכיר דברים שהזכרנו באחד מהרעיונות לפרשת השבוע, דיברנו על זה בסוכות. עם ישראל בסוכות מקריבים 70 פרים על האומות. כך כתוב, שיש לנו 70 קורבנות וזה כנגד 70 אומות. הפרים, כתוב שעם ישראל אומרים, ריבונו של עולם, תראה, אנחנו מקריבים עליהם 70 פרים והם שונאים אותנו. שלא בצדק. אנחנו מקריבים פרים עליכם לשלום האומות, אז למה האומות שונאות אותנו? לכאורה זה לא מובן, כי מי ששם לב, ה-70 פרים הולכים ומתמעטים. ומה העניין של הולכים ומתמעטים? הרי ביום הראשון יש לנו 13, וביום השביעי יש לנו שבעה. רש"י אומר שזה לסימן כליה. ההתמעטות לסימן כליה. אז אנחנו מקריבים פרים אומנם כנגד האומות, אבל מסמנים מה? כליה. אז מה עם ישראל רוצים? למה האומות שונאים אותנו? מישהו שמסמן עליהם סימן כליה, מה אתה רוצה שהם יאהבו אותו? אז אתה אומר אני מקריב 70 פרים, הקרבת 70 פרים, אבל סימנת בזה סימן כליה, אז אתה רוצה שהם יאהבו אותך? מה הפשט בזה?

באמת, צריכים לדעת, הקדוש ברוך הוא לא חפץ בכליונה של שום אומה. ואם השם היה חפץ בה, השם היה אומר את זה. ויש רק אומה אחת שעליה נאמר שיש מצווה להשמיד אותה, וכל עוד שלא יעשה כן, אין השם שלם. וגם זה, הם קנו בצדק וביושר. זה לא נעשה מראש, כי השם לא ברא מראש משהו כדי להשמיד אותו. השם ברא אותם כדי שיתקיימו, אבל הם קלקלו מעשיהם, ובעקבות זה השם אומר מלחמה להשם בעמלק מדור דור. זה התחיל מכך שעמלק החליט שיש לו מלחמה בהשם, ואז ממילא אז להשם יש מלחמה בעמלק. אבל השם לא מעוניין בהשמדתה של שום אומה. והראיה, שאפילו לפני שהיה בכלל מציאות של כלל עם ישראל, כשהיה רק מציאות של נח ודור המבול, הקדוש ברוך הוא שלח את נח כדי שנח ידבר עם אנשי דור המבול ויוכיח אותם, על מנת שהשם לא יביא כליה. השם לא מעוניין במות המת, גם כאשר מדובר בגוי. אברהם אבינו, איש החסד, הולך ומליץ זכות ויושר בעד רשעים גמורים שהם אנשי סדום. והקדוש ברוך הוא לא אומר לו אני חפץ בכליונם. לא. הקדוש ברוך הוא אומר אולי, אולי תגיד איזה שהוא לימוד זכות שעל ידו אנשי סדום יישארו. אין השם חפץ בכליותה של שום אומה.

וכך אנחנו גם כן רואים אצלנו. זה פסוקים מפורשים, ליבי למואב יזעק. רש"י אומר, נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם. בלעם היה מבקש לעקור את ישראל על לא דבר. דהיינו, לא עשינו לו כלום. אבל יש תחביב לאומות להילחם כנגד ישראל, לשנוא את ישראל, לרצות להשמיד את ישראל. אבל לעומת זאת, אומר רש"י, נביאי ישראל מקוננים על פורענות הבאה על האומות. נביאי ישראל הפוך, הם עוד מקוננים. ליבי למואב כחלילים יהמה, כמו שקראנו עכשיו, וליבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה. דהיינו, עוד ביטויים לאל, על כן על מואב איליל, ולמואב כולו אזעק, אל אנשי קיר חרש יהגה, מבכי יעזר אבכה לך הגפן שבמה וכולי. אנחנו רואים אם כן שהרצון האלוקי שהגויים יתקיימו. הקדוש ברוך הוא לא חפץ בהשמדת הגויים. וזה הסיבה שאנחנו מקריבים קורבנות בשביל שלום האומות, כי באמת הקדוש ברוך הוא לא חפץ בהשמדתם.

הא, אם ככה תשאל, אז למה אנחנו הולכים וממעטים? בהתחלה 70 ולאחר מכן הולכים בכל יום ויורדים? למה אנחנו הולכים וממעטים? התשובה היא, לא כדי לאבד אותם, אלא כדי לאבד אותם מליבנו. זה בעצם המטרה. זאת אומרת, כל עוד שהגוי במקומו וישראל במקומם, כל עוד שאין השפעות מהנהגת הגוי לעם ישראל, אז לגוי יש תפקיד. אז כמו שאני לא שונא חתולים וכלבים, אני לא שונא גם כן את הגויים. השם ברא חתול, הוא רוצה אותו בעולם. אומר האר"י ז"ל, אין רשות לאדם להרוג שום בעל חיים בעולם. אין רשות, אלא אם כן הבעל חיים מזיק או יש סיבה. אבל בן אדם הולך ברחוב, רואה ג'וק הפוסע לו לתומו, שאולי מישהו ייבהל, הולך דורך עליו. למה? אומר האר"י ז"ל, השם נתן לו חיים, למה אתה הורג אותו? אם זה משהו שמזיק לך, משהו שמפחיד בבית, לא נעים, ניחא. אבל אם זה לא דבר כזה, אסור לבן אדם להרוג שום בעל חיים. אם השם ברא אותו, אז יש לו תפקיד בבריאה, השם רוצה אותו. גם לא לקטוף עלים או סתם להרוס עץ, גם אם זה עץ סרק. גם אם זה עץ סרק, השם יצר אותו. אם אין לך שום, אם יש לך צורך, בבקשה. אבל אם אין לך שום צורך, סתם להשחית, לחתוך ענף, למה לעשות פגם בבריאה שברא הקדוש ברוך הוא כאשר זה שלא למטרה וצורך? אז אם כך על בעלי חיים, על אחת כמה וכמה על גויים, שאומנם יש להם נפש בהמית, אבל התורה אומרת שיש להם נפש, שיש להם הישארות הנפש, זה שונה מבעל חיים. בעל חיים לא יכול להיות יהודי, גוי לעומת זאת אם יתגייר יכול להפוך להיות ישראל. כך שלמעשה אנחנו רואים שלהשם יש רצון שיהיו גויים בעולם, אבל אין לו רצון שיהיה להם השפעה עלינו. ואם יש השפעה לגוי עלינו, התורה כבר מודיעה, והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, כל אלה שתשאירו כאן כאשר אתם תבואו לכבוש את הארץ. ואגב, גם הגויים שהיו פה בעת כיבוש הארץ, גם עליהם התורה אמרה לא תחיה כל נשמה, אחרי שיהושע שלח שלוש דיוטגמאות, הכוונה היא שלח להם איגרות, מי שרוצה להשלים ישלים, אבל יתפנה מהארץ. ומי שלא הסכים, אז כנגדו הייתה מלחמה. אבל אין להשם רצון בהשמדת הגויים, וגם לעתיד לבוא. לא כתוב שלעתיד לבוא יושמדו הגויים, לא כתוב. כתוב שיהיה לנו שלטון על האומות, אבל לא כתוב שהם יושמדו. וכתוב שעמדו זרים ורעו צאנכם. זה כן, הם ישלימו את התפקיד שלהם בעולם, והתפקיד של הגוי זה להיות משמש לקדושה. דהיינו, עם ישראל הם בני אל עליון, והגוי תפקידו יהיה לשרת את עם ישראל, ואז על ידי זה הוא ישלים את תפקידו בעולם.

וככידוע, פעם דיברנו על זה באריכות, שזה בעצם התפקיד שייעד יצחק לעשיו, ולכן הוא רצה לתת דווקא לו את הברכות, כי הוא ראה בו אחד שמסוגל לצוד ציד, להביא, ואם כן הוא יזון את יעקב, ויעקב יוכל לשבת בשלווה, יהיה בבחינת יושב אוהלים. ולכן הסיבה, זאת הסיבה שהוא מברך רק ברכות גשמיות, טל השמיים, משמני הארץ, דגן ותירוש, רק ברכות גשמיות. מדוע? מכיוון שזה עשיו. הוא היה בטוח שהוא מברך את עשיו, והוא נותן לו כלים איך באמת להחזיק את יעקב, איך לתמוך ביעקב. אבל כיוון שיצחק, כמו שדיברנו אז, היה בעולמות עליונים, הוא כבר חי, הוא כבר היה עיוור, וכבר השם קורא שמו עליו, זאת אומרת שהוא כבר במדרגה כאילו עבר ובטל מן העולם, זאת אומרת שהוא כבר רואה את הדברים כמו לעתיד לבוא, אז הוא ראה את העתיד לבוא. אבל אשתו רבקה חיה עוד כאן, וידעה שאם יעקב יצטרך להסתמך על שולחנו של עשיו, הוא יגוע ברעב, אם עשיו לא יהרוג אותו קודם. אז כך שלמעשה אי אפשר לסמוך על עשיו, ולכן היא דאגה שיעקב יקבל את הברכות. אבל על כל פנים, מה אנחנו רואים? שלעשיו יש תפקיד, וכיום הוא לא ממלא אותו, ולעתיד לבוא הוא ימלא אותו.

וזה אגב הסיבה גם כן שכתוב שכאשר הקדוש ברוך הוא אומר כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו, ומי ראשונים שמגיעים? אומות העולם. ומה הם אומרים? בנינו גשרים, בנינו מרחצאות, וכן הלאה על זה הדרך, והכל לא עשינו אלא בשביל ישראל. למה הם אומרים את זה? כי לעתיד לבוא, אומר הרב מבריסק, יתברר שבאמת כל מה שעשו כאן האומות זה בשביל עם ישראל. כל מה שעשו. אם הם המציאו טלפון, זה כדי שיהיה קול הלשון, ואפשר יהיה לשמוע שיחות בטלפון וכל מה שעשו בשביל ישראל. הם עכשיו לא יודעים את זה, אבל לעתיד לבוא זה יתברר. ואז הם יבואו ויגידו, אה, הנה, השלמנו תפקידנו. תפקידנו היה לסייע ביד ישראל ללמוד תורה, הנה, חברת סמסונג מגיעה, מגיע לנו שכר. המצאנו נוקיה, מה, המצאנו, אנחנו המצאנו פלאפון, נו, אז מגיע לנו שכר. אבל הקדוש ברוך הוא ישחק, למה? כי באמת הם לא התכוונו לזה. אבל על כל פנים, מה כן אנחנו מבינים? אנחנו מבינים שאז הם יבינו את התפקיד שלהם בעולם. וכשהם יבינו את התפקיד שלהם בעולם, הם יחשבו, נו, אז מגיע לנו שכר.

אז למעשה אם כן נסכם, אין לנו רצון להשמיד את הגויים. הרצון שלנו זה שהגויים ימלאו תפקידם בעולם. ולמלא תפקידם בעולם זאת אומרת לא להיות ראש לכפירה, אלא להיות כפוף לפני עובדי השם, לפני הצדיקים, לפני עם ישראל, שבנים אתם להשם אלוהיכם, ולעשות את כל מה שניצרך כדי להביא את עם ישראל להשלמת תפקידו בעולם. זה המטרה שאנחנו הולכים וממעטים את הקורבן. אנחנו הולכים וממעטים כדי לבטל מיעוט של מה? של ההשפעה של הנוכרי עלינו. לא של הנוכרי. שהנוכרי יישאר, לא מזיק לי שיש מיליארד סינים בקצה השני של העולם. ואם הם יהיו עובדי השם, אז אדרבה, נשמח יותר. אבל מה שאנחנו צריכים להבין זה שבעצם אנחנו לא מעוניינים בהשמדתם, אלא כל הרצון שלנו זה כדי שאנחנו נוכל לעבוד את השם מתוך נחת ושלווה. וברגע שהגוי כל הזמן ממציא דברים חדשים להרחיק אותנו מעבודתו יתברך, ממציא כל מיני אייפונים וכל מיני המצאות וכל מיני דרכים איך לרחק אותנו מעבודתו יתברך, על זה יש לנו תלונה. אז אנחנו רוצים שתמעט השפעת הגוי עלינו, ולא חס ושלום שיושמדו האומות, בזה אין לנו עניין.

חייבים להדגיש שעם כל זה, יש כאן ביאור של הרד"ק ושל התרגום יונתן, שהם מסבירים את מה שכתוב שליבי למואב כחלילים יהמה, ליבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה, שאין זה דברו של הנביא, אלא הנביא כאן מתאר מה בליבם של מואב. התרגום אומר, על כן בליבהון מואבאי ככינורא המן. על כן בליבם המואבים הומים ככינור. אז זה לא ליבי של הנביא, אלא זה ליבם של המואבים. וליבהון על אינש כרך תוקפהון כזמרא בובן דוה. דהיינו ליבם דווי כזמר של אבובים. אבל עוד פעם, מי? ליבם של המואבים. אבל אנחנו הסברנו על פי פשוטו, שהתיאור כאן הוא תיאור שמדבר על הנביא עצמו, ליבי למואב יהמה, אומר הנביא עצמו.

כי כל ראש קורחה, וכל זקן גרועה, על כל ידיים גדודות, ועל מותניים שק. כי כל ראש קורחה. הדרך שלהם הייתה, כאשר הם היו מתאבלים, הם היו מורטים שערות ראשיהם. אז הוא אומר כל ראש קורחה, כי אנשים התולשים שערות ראשיהם לרוב צער ואבל. זה אומר שכולם יהיו אבלים, זה אומר שהמיתה תפגע בכל בית. וכל זקן גרועה. הזקן תפארת הפנים, אומר הרד"ק. וכאשר אדם מגלח את הזקן, הוא בעצם מסיר תפארת פניו. וכמו שראינו מגולחי זקן וקרועי בגדים, זה היה ביטוי למצב שבו הם רצו להראות אבלות. אומר, לא אמר כל זקן מגולחת, כי מגולח הרבה פעמים יכול להיות שזה מגולח בנוי. הוא אומר כל זקן גרועה. גרועה הכוונה היא מלשון נגרע ממנו, אבל זה לשון של גנאי. וכל ידיים גדודות ועל מותניים שק. מה זה כל ידיים גדודות? גדודות זה כמו לא תתגודדו. מה שהם היו עושים לאות אבלות, הם היו שורטים את עצמם, שורטים את ידיהם, שורטים את פניהם, לא תתגודדו. אז הוא אומר כל ידיים גדודות לאות אבל, ועל מותניים שק, כאשר הם היו בצער ובאבלות, היו שמים שק על מותניהם. אז זה אומר ועל מותניים שק, דהיינו עד כדי כך תגדל האבלות אצל מואב.

על כל גגות מואב וברחובותיה כלו מספד, כי שברתי את מואב ככלי אין חפץ בו נאום השם. על כל גגות מואב, דהיינו המספד יהיה בגלוי. כאשר הם רוצים לבטא את מה שעובר עליהם, אז אם זה שמחה, היו עולים לגגות ומריעים תרועות שמחה. ואם זה אבל, היו עולים לגגות וצועקים תרועות אבל. לא היה להם, הם לא היו מנויים על רשת הודעות שבה מעבירים הודעה לאלף מנויים ומודיעים להם שפלוני מת, או מה, לא יודע מה, מפרסמים איזה שהוא דבר בתקשורת. אז כשמישהו היה רוצה להודיע דבר מה, עולה לגג וצועק. על כל גגות מואב וברחובותיה כלו מספד. כי שברתי את מואב ככלי אין חפץ בו. כלו מספד, בכל מקום יהיה הספד, כי מואב יישבר ככלי שאין בו צורך, נאום השם.

איך חתה הילילו, איך הפנה עורף מואב בוש, והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו. איך חתה הילילו. זאת אומרת, מעבר לשבר, יצחקו על צורת השבר, על האופן שבו הוא נשבר. נשבר, מגדיר המלבי"ם, באפס יד ושלא במלחמה. זאת אומרת, אם יש מצב שגיבור נלחם ומת בקרב, אז זה היה מכונה מות גיבורים. אבל אם הוא ברח משדה הקרב ומישהו נתן לו כדור בגב, זה מות נמושות. זה ביזיון, אתה ברחת מהקרב והרגו אותך בעת הבריחה. לעומת זאת, אם בן אדם נלחם ותוך כדי הקרב, בתוך צקצוח החרבות פגעו בו, אז טוב, הוא נלחם מות גיבורים, נלחם, כמו שאומרים, עד טיפת דמו האחרונה. אצל האומות הדבר הזה היה מאוד מאוד חשוב, באיזה צורה בן אדם מת. רואים את זה אצל אבימלך, שכאשר אישה מעל החומה זרקה פלח רכב, הכוונה היא חלק של ריחיים, ופגעה ורוצצה את מוחו, אז שמה מובא שהוא ביקש שיהרגו אותו, הוא ביקש מאיש מנערו שיפגע בו. ולמה? שלא יאמרו אישה הרגתהו. אנחנו רואים שהיה להם מאוד חשוב גם באיזה צורה בן אדם מת. שאם בן אדם מת בקרב, אז איזה צורת מיתה של גבורה. אבל אם לא, אז אחרי זה בכל כותרות העיתונים יכתבו עליו שהוא מת בביזיון. אז כאן הוא אומר, חלק מהביזיון של מואב זה איך חתה. איך הם נשברו. הילילו, על זה היו מדברים ומיללים על השבירה שלהם שהייתה כל כך מבוזה. איך הפנה עורף. דהיינו, כאשר אתה מפנה עורף, זה אומר שאתה ברחת משדה הקרב, זה אומר שאתה לא נלחמת. ואז הוא הפנה עורף, וזה בושה גדולה. הפנה עורף מואב בוש. והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו. א', ישחקו עליהם, שהיו כנשים וחלשים, ולמחתה, על ידי זה הם יכירו שהכל היה בהשגחת השם. השבר של מואב היה בהשגחת השם, כי מואב שהייתה אומה חזקה, מה פתאום נופלת בכזאת צורה מבוזה?

כי כה אמר השם, הנה כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב. כי כה אמר השם, הנה כנשר ידאה האויב, יעוף כנשר ויבוא ויכלה אותם. האויב זה נבוכדנצר. והאויב כנשר ידאה, אומר המלבי"ם, זה גם אומר על אופי המלחמה שלו. האויב בדרך כלל כשהוא בא להילחם כנגד מדינה, החלק הקשה זה לעבור את הביצורים של הגבולות. אחרי שעברת את הביצורים של הגבולות, אז נאצר חשב שהוא כבר בתל אביב אחרי שעתיים, כן? כי משמה זה כבר מאוד קל להמשיך הלאה. אבל את עיקר הארטילריה והביצורים עושים בגבול. פה הוא אומר, תראה איזה דבר פלא. הנה כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב. כאן הוא דומה לנשר שדואה ופורש כנפיו באמצע המדינה. בדרך כלל יש עיכוב בגבולות, שמה לוקח זמן רב עד שמצליחים ללחום כנגד הביצורים. אומר, וכאן הוא כמו נשר שמראש כבר פרש כנפיו ישירות על מואב, דהיינו על מרכז המדינה. והנה תראה שהדבר הזה היה, שנלכדה הקריות והמצדות נתפשה, והיה לב גיבורי מואב ביום ההוא כלב אישה מצרה.

לפני כן ראינו שכתוב כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב. אז אנחנו רואים שיש פה ביטוי של לדאות. ויש מידך גיסא, מידך גיסא יש ביטוי של יעוף. מה ההבדל בין לדאות ולעוף? אומר המלבי"ם, לעוף זה באופן רגיל, ולדאות פירושו של דבר במהירות. זה ההבדל. היום אנחנו מסבירים שההבדל בין לדאות ולעוף, שכאשר היונה לא עושה תנועות בכנפיה היא דואה, וכאשר היא מנפנפת בכנפיה היא עפה. אבל המלבי"ם אומר שהחילוק הוא אחר. החילוק הוא שהדאייה זה מראה על מהירות, והמעוף מראה על מעוף בנחת. נלכדה הקריות והמצדות נתפשה. הקריות זה מקום שהיה מבוצר, והמצדות, מצדות גם כן מקום מבוצר, מצודה, גם היא נתפשה. והיה לב גיבורי מואב ביום ההוא כלב אישה מצרה. לב גיבורי מואב יהיה כמו לב אישה מצרה. שמצד א', מצד שהיא אישה, אז זה כבר סיבה מצד עצמה שיהיה חלושת הכוח, ובייחוד מצרה, מכיוון שהיא נמצאת בצרה. אז גם אישה וגם בצרה, זה שבר על שבר. הרד"ק מסביר שמצרה, אישה מצרה, מדברים על האישה המצרה, מה היא, מהו הזמן שבו האישה נמצאת במצב של המצרה הכי גדול? מתי היא הכי מצרה? בעת אשר תחיל וילדה. אומר הרד"ק, על זה כאן מדבר. מה שאמרנו שיהיו גיבורי מואב כלב אישה מצרה, כמו אישה שקורעת ללדת, ואז היא בעת חבליה, שזה זמן הכאב הגדול ביותר. שימו לב, יש כאן ביטוי שהוא קצת טעון הבנה. נלכדה הקריות. לכאורה היה צריך להגיד נלכדו הקריות. למה הוא אומר נלכדה הקריות? אז המלבי"ם אומר שנקט לשון יחיד על רבים, מכיוון שהקריות כוללות ערים רבים. אז כיוון שכך הוא אומר, נלכדו כל ערי הקריות, לכן הוא אומר נלכדה הקריות, נלכדה כל עיר ועיר מהקריות, כל אחת נלכדה. אז הגם שקריות זה ערים רבים, אבל אני מדבר על כל עיר ועיר, אז נלכדה כל עיר ועיר מהקריות. רש"י נשמר מהקושי הזה, ולכן רש"י מסביר שהקריות שם העיר. אז ממילא מובן נפלא, נלכדה העיר קריות. אז לכן כתב לשון נקבה, כי עיר זה נקבה.

ונשמד מואב מעם, כי על השם הגדיל. ונשמד מואב מעם, אומר המלבי"ם, העם שנפל במלחמה, עוד יש איזה שהוא זכר בדורות הבאים. היה עם כזה, אז על כל פנים בהיסטוריה זוכרים, היה, היה עם, מה קרה איתו? נשמד. והיום ידוע בהיסטוריה על כל מיני עמים שהיו ואינם. ורבים מהעמים המופיעים, כמעט כל העמים המופיעים בתורה, כבר לא מתקיימים כאומה כפי שהם מוזכרים בתורה. הם נשמדו מעם, כבר לא מוזכר ולא מוכר שמם כשם עם. הוא אומר, זה כאשר היה עם. אבל כאן, היות והם נפלו כנשים, היות והם נפלו כנשים, המציאות תהיה שהם בכלל לא יחשבו כעם. זאת אומרת, גם בהיסטוריה לא יזכרו שהיה עם כזה מואב. כל עוד נלחמת, אני אומר היה פה עם, נלחם. אבל ברגע שהם הושמדו בכזאת קלות, אז נשמד מואב מעם, אף אחד גם לא יזכור שהיה עם כזה שנקרא מואב. פחד ופחת ופח עליך יושב מואב נאום השם. פחד ופחת ופח. מה אלה שלושת הדברים הללו? רש"י מסביר שני דברים קשים, פחד ופחת, אחד על השני, תליא דא בשני, שהפחד גורם לו לנוס, והפחת זה המקום ששמה הוא מוכן ליפול. דהיינו, מכינים לו מלכודת, מפחידים אותו כדי שהוא יברח, והוא נופל לתוך המלכודת. והמלבי"ם מסביר איך בעצם זה היה נעשה. אומר המלבי"ם, כדי לצוד חיות, מה היו עושים? היו חופרים פחת גדול. מה זה פחת? זה בור. בור גדול היו חופרים באדמה, שהחיה כשהיא תגיע לשם, היא תיפול. על פי הפחת היו שמים פח יקוש. מה זאת אומרת? שאם החיה תרצה לצאת, יהיה שמה משהו שילכוד אותה והיא לא תוכל לברוח, לא תוכל לצאת. פח יקוש, הכוונה פח שבו היא תיווקש, פח שיהיה לה למוקש. כדי שהיא תיפול לשם, היו שולחים כלבים. הכלבים היו מפחידים אותם, ועל ידי שהיו מפחידים אותה, להבריח אותה ולהניס אותה אל אותו מקום, היא נופלת בפחת, מנסה לצאת ונתפסת בפח. וזה מה שנקרא פחד ופחת ופח עליך יושב מואב נאום השם. כך יהיה גם כן עליך, הקדוש ברוך הוא מה שנקרא הכין לך את המלכודת בצורה כזאת של אין אפשרות לצאת. הנס מפני הפחד ייפול אל הפחת, והעולה מן הפחת יילכד בפח, כי אביא אליה אל מואב שנת פקודתם נאום השם. מי שינוס מפני הפחד, כמו שאמרנו, כמו הכלבים שהיו רודפים אחר החיה, ייפול אל הפחת, אל הבור שאותו הכינו כדי ללכוד אותם. וכשהיא תנסה לעלות, שמה היה להם מלכודת שתופסת אותה, והעולה מן הפחת יילכד בפח. אז המלכודת היא זאת שתלכוד אותו ולא תיתן לו, לא תאפשר לו לצאת. כי אביא אליה אל מואב שנת פקודתם נאום השם. כי אביא אליה אל מואב, מה זה אליה אל מואב? אמרת כי אביא אל מואב, מה זה אביא אליה או כי אביא אליה, זה אביא אל מואב, מה הכפילות? אז המלבי"ם אומר, כמו שכתוב אליה לירושלים, זה אומר כשרוצים להגיד שהדבר יהיה במיוחד לזה, אז אומרים אליה ומזכירים גם כן את השם. אליה אל מואב, זה יהיה מה שנקרא מנה מיוחדת שהקדוש ברוך הוא הכין באופן ייחודי למואב. שנת פקודתם נאום השם, זה השנה שבו הקדוש ברוך הוא יפקוד עליהם את הרעה הראויה לבוא עליהם, שנת פקודתם.

בצל חשבון עמדו מכוח נסים, כי אש יצאה מחשבון ולהבה מבין סיחון, ותאכל פאת מואב וקודקוד בני שאון. בצל חשבון עמדו מכוח נסים. כאשר הנסים, אלה שברחו מהקרב, כמו שראינו שהרי הוא מתאר כאן מפלה, כאשר הנסים באים בצל חשבון, הם רוצים לחסות בחומה ובמבצר של חשבון, שחשבון הייתה עיר מבוצרת. שם האויב בא בכוח, עד שהנסים עמדו מכוח, הכוונה על ידי כוח האויבים הם הפסיקו לנוס. וזה מה שהוא אומר, בצל חשבון עמדו מכוח, פסיק, נסים. מכוח האויב שבא בכל העוצמה, כשהנסים הגיעו לחשבון הם עמדו, כי האויב שם כבר השיג אותם. כי אש יצאה מחשבון, זו מליצה שמוכרת לנו, אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון, זה מה שהוא אומר כאן, כי אש יצאה מחשבון ולהבה מבין סיחון. זה המשל הקדמוני שחשבון יצאה ממנו אש בוערת, שזה בעצם האויב ששמה תפס את הנסים כמו שאמרנו, ומבין סיחון יצאה להבה, הלהבה בוערת למרחוק. משם בא האויב, ותוכל פאת מואב. פאת הכוונה היא הקצוות, כמו פאת הראש. דהיינו, האש נאחזה בפאת הראש, אכלה גם כן את הקודקוד. ומי זה הקודקוד? וקודקוד בני שאון. קודקוד בני שאון, גם לשמה הגיעה האש אחרי שאכלה את פאת מואב, הלכה האש והתלהבה והתפרסה עד שאכלה את הקודקוד של בני שאון, שאליהם בני הערים הגדולים. ולמה הערים הגדולות נקראו שאון? מכיוון ששמה יש שאון רב וקול המולה. אז האש שבאה מבין סיחון אכלה את פאת מואב בקצוות, ולאחר מכן שרפה עד הקודקוד של הערים הגדולות, בני שאון. אוי לך מואב, אבד עם כמוש, כי לוקחו בניך בשבי ובנותיך בשביה. אוי לך מואב, שהנה כעת אבד העם העובדים לכמוש. כמוש זה היה האלוה של מואב. אז אוי לך מואב, העם שעובד את כמוש. כי לוקחו בניך בשבי ובנותיך בשביה. בניך הלכו פלטים, ועכשיו גם הם הולכים שבי לפני צר. ושבתי שבות מואב באחרית הימים נאום השם, עד הנה משפט מואב. ושבתי שבות מואב, אומר הרד"ק, כיוון שכתוב כאן באחרית הימים נאום השם, אנחנו מבינים שמדברים על נבואה עתידה, מדברים כאן על ביאת המשיח. וכך גם כן נראה בהמשך, שבות בני עמון. אחרי כן אשיב שבות בני עמון, גם זה יהיה לעתיד. וכך גם כן מופיע בנבואת צפניה. צפניה פרק ב' פסוק ח', שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון אשר חירפו את עמי ויגדילו על גבולם, לכן חי אני נאום השם צבאות אלוהי ישראל, כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם, שארית עמי יבוזום ויתר גוי גויי ינחלום. זאת להם תחת גאונם, כי חירפו ויגדילו על עם השם צבאות. אומר השם, זה עונש להם, כך אומר צפניה, על זה שהם חירפו ויגדילו על עם השם צבאות. נורא השם עליהם, כי רזה את כל אלוהי הארץ, וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים. אתה רואה מכאן, כי על השם הגדיל, זה יהיה העונש שלו. ומתי זה יהיה? וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים. מתי זה יהיה? בימות המשיח. שבימות המשיח כתוב שיבואו לכאן, יקבצו, יתקבצו לכאן מכל האומות, וכולם יגידו ויאמרו בואו ונעלה בית השם, ונשתחווה, ונשתחווה אליו, ויאחזו בכנף איש יהודי, אלפים יאחזו בכנף איש יהודי ויאמרו לו קח אותנו איתך אל בית השם כדי שנלך ונשתחווה לפני השם אלוהינו. אז הנה אתה רואה מכאן, מוכיח הרד"ק, שהנבואה הזאת, ושבתי שבות מואב באחרית הימים, מדבר על אחרית הימים של קץ הימים, ולא מדברים כאן על בעוד כמה שנים. שואל הרד"ק, אבל הרי נתבלבלו האומות? לכאורה, אז איך אנחנו נוכל לקיים את ושבתי שבות מואב? מיהו היום מואבי אותנטי? אין לנו היום אפשרות לדעת. מי, אלה שיושבים בירדן? זה אזור ארץ מואב, אבל אני יכול לדעת שכל ירדני הוא מואבי? ואף על פי שנתערבו באומות, אומר הרד"ק, יכול להיות מאוד שהם נתפזרו בפיזור שהוא קרוב לשם. זאת אומרת, גם אם התפזרנו, אבל אנחנו מה שנקרא קל"ב, קרוב לבית. אז הם מפוזרים באומות שהם קרובות. אז ושבתי שבות מואב, הם יתקרבו, הם יחזרו בחזרה לארצם. וגם שנתערבו לאומות, יכול להיות מאוד, הוא אומר, שהגם שנתערבו, עדיין נשאר להם זכר. הכוונה, יש עוד כאלה שהם מואביים אותנטיים, הגם שאנחנו לא יודעים אותם, אבל הם, עליהם מבטיח הכתוב שהם עתידים לשוב. ובאחרית הימים, אז אומר הרד"ק, תשוב כל אומה ואומה ותשוב בארצה, וכולם תהיינה תחת ממשלת ישראל. לא הכוונה ממשלת ישראל, כן, במובן של היום, אלא הכוונה תחת הממשלה של מלך המשיח. כמו שאומר, אדום ומואב משלוח ידם, ובני עמון משמעתם. אדום ומואב, הם יהיו משלוח ידם. כשאנחנו נרצה לשלוח מישהו, המואבי מיד יהיה פה עומד לשירותך. יגיד לך מה אתה רוצה? DHL? אנחנו לשירות עם ישראל. מה אתם רוצים? שירות משלוחים? לכל העולם. מה שתרצו. משלוח ידם, ובני עמון משמעתם. תצטרך מישהו שיעשה לך משהו, בני עמון, הם יישמעו אליך ומיד יעשו את כל מה שאתה מצווה. אבל בשביל זה, רבותיי, צריך קודם כל שאנחנו נעשה מה שהשם רוצה. ואז לאחר מכן יהיה זה השלב הבא. אבל בן אדם לא רוצה לעשות מה שהשם רוצה, ואחרי זה מצפה שהגויים יעשו מה שהוא רוצה, מי אמר שהוא יהיה שם בכלל? אנחנו מדברים על התקופה העתידה של ביאת המשיח, ולביאת המשיח אלה שיקומו, זה רק אלה שבאמת עשו רצון השם. השם יזכה אותנו להיות מחלקם. נשים לב שהוא אומר עד הנה משפט מואב. מסביר הרד"ק, כיוון שהוא האריך בסיפור הרעה, אמר עד הנה. כיוון שאחרי שהאריכו דברים, אומר זהו, עד כאן, פה סיימנו. המלבי"ם מסביר, שהיות ובנבואת בני עמון בהמשך אנחנו נראה שיחריבו את עי וחשבון, שהם ערים של מואב, ואומר לך שם, זה משפטם של בני עמון. לעומת זאת כאן, אנחנו מדברים על משפטו של מואב מצד עצמו, לא בשביל אחרים. אז המשפט שלהם כאשר הם מחוברים עם בני עמון, אז זה עוד ימשיך הלאה. אבל משפטם של בני מואב לבדם, אז זה עד כאן. לכן הוא מדגיש, עד הנה משפט מואב.