פתיחה
אנו ממשיכים בנבואת החורבן על מואב. עד כאן תיאר הנביא את השוד והשבר הבאים על מואב, ואף נתן להם עצה מפורשת: עזבו את הערים, שכנו בסלע, ברחו למדבר והצילו את נפשכם. מכאן ואילך מתאר הנביא מדוע לא שמעו לעצה, מה יהיה סופם, ומה יחסו של נביא ישראל אל הפורענות הבאה על גוי. בסופו של דבר נגיע גם להבטחה של "ושבתי שבות מואב באחרית הימים".
גאון, גאווה ורום לב - שלושה דברים שונים
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן־מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גׇּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ׃
כנגד מה שאמר להם קודם לכן שיעזבו את הערים ויברחו למדבר, וכך יינצלו מן האויב, אומר עכשיו הנביא: אבל שמענו גאון מואב. יש כאלה שאינם צריכים שתייעץ להם עצות - הם יודעים הכול, מבינים בכול, חכמים גדולים. ראיתי פעם קריקטורה שבה הציבו את אהוד ברק בצד אחד מסתודד עם דמות נוספת, וגם הדמות השנייה הייתה ברק עצמו, וכתוב מתחת: "ברק והיועץ שלו". יש אנשים שהם היועץ של עצמם. כך אומר הנביא: אין לי עם מי לדבר. אני משכנע אותם לצאת, אני אומר להם לברוח, אני אומר להם שאין להם סיכוי - והם מצד גאונם וגאוותם אינם בורחים אל המדבר, כי "אנחנו חזקים, אנחנו גיבורים, אנחנו נוכל להם".
שואל המלב"ים: מה פשר ריבוי הביטויים - גאון, גאה, גובהו, גאונו, גאוותו, רום לבו? ומשיב שאין אלו מילים נרדפות. הגאווה היא דבר מדומה: אדם מתגאה בלבבו ומדמה שיש בו מעלה. הגאון לעומת זאת הוא אמיתי - הוא באמת נמצא מעל האחרים, יש בו מעלה ממשית. הגובה והגאון מולידים זה את זה: מתוך שהוא גבוה מאחיו, מציינים אותו בגאון, בגדולה ובמעלה אמיתית מעל אחיו. ואילו רום הלבב הוא התולדה של הגאווה: משעה שאדם מתגאה, ואמרנו שהגאווה היא דמיון, מיד רם לבבו והוא בטוח שהוא היודע, הוא המוכשר, הוא המבין, הוא המשכיל - והוא, והוא, והוא.
"אני ידעתי" - השנאה, המחשבות והכפיות טובה
אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם־יְהֹוָה עֶבְרָתוֹ וְלֹא־כֵן בַּדָּיו לֹא־כֵן עָשׂוּ׃
"אני ידעתי נאום ה' עברתו" - השנאה שהייתה למואב כלפי עם ישראל, שהיא הסיבה שה' נפרע מהם. "לא כן עשו" - הם לא השיבו לזרע אברהם כגמול הראוי להם. הרי אברהם אבינו הלך להילחם כדי להציל את לוט אביכם, ומן הראוי היה שתהיה להם הכרת הטוב, ולא זו בלבד שלא נהגו בהכרת טוב כלפי זרע אברהם, אלא עוד רדפו את ישראל והצרו להם.
המלב"ים מסביר: "אני ידעתי נאום ה'" - העונש הזה בא ממני. ראשית, מפני שידעתי את עברתו וכעסו על ישראל, ולכן "לא כן עשו", כלומר הם לא ברחו. כיוון שיש להם שנאה כלפינו, וכיוון שאת הנבואה הם מקבלים מאיתנו, מפי ירמיהו הנביא, ממילא אינם מקשיבים למה שאנו אומרים. אני מציע להם הצעה טובה שכדאי להם לברוח, אבל שנאתו וכעסו על ישראל אינם נותנים לו להקשיב לעצות הטובות שאני נותן לו.
ועוד: "ידעתי את בדיו". מהם "בדיו"? יש כאן שלושה פירושים. המלב"ים מפרש - מחשבותיו. קרוב לזה הרד"ק, שמפרש - כזביו. מכאן, אגב, מקור הביטוי "סיפורי בדים" - ואין זה קשור לבדים של בגדים, אלא לדבר בדוי הנרקם ממחשבות האדם, דבר שהוא כזב. כלומר: ידעתי את מחשבותיו, שהוא חושב בלבו "אני אצליח לנצח את האויב, אני אוכל לו" - ולכן אינם בורחים, שהרי אם אתה בטוח שתנצח, למה לברוח? ורש"י מפרש פירוש נוסף: "בדיו" - גיבוריו. ו"לא כן עשו" - שלא השיבו כגמול לזרע אברהם, אלא כפי שהסברנו, עוד הצרו לנו.
"על מואב איליל" - ובית החולים שבקיר חרש
עַל־כֵּן עַל־מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה׃
היות ואינם בורחים כעצה שאני מייעץ להם, "על מואב איליל", שהרי ברור שמואב ייפול. ומה נותר לעשות עליהם במצב כזה? רק ליילל, כיוון שהסוף ברור ומוחלט. "ולמואב כולה אזעק" - שלא תחשוב שרק הגיבורים ואנשי המלחמה ייפגעו; לא, כולם ייהרגו.
ומהו "אל אנשי קיר חרש יהגה"? המלב"ים מביא שיש נבואה מקבילה לזו בישעיהו (סימן ט"ו והלאה), ושם נאמר "לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים" - הרי לנו ביטויים מקבילים: "קיר חרש יהגה" ו"קיר חרשת תהגו". ומה משמעות הדבר? אומר המלב"ים שהיה להם בקיר חרשת בית חולים, ואת הפצועים במלחמה היו מביאים למקום הנקרא קיר חרשת. וזהו שנאמר "לאשישי ומבצרי קיר חרשת תהגו אך נכאים" - את הנכאים, כלומר הנשברים שנפלו בקרב, להיכן תהגו? "תהגו" הוא לשון הסרה ממקום, כמו "הגו מן המסילה" - כלומר תסירו אותם משדה הקרב אל בית החולים אשר בקיר חרשת, המקום שאליו היו מביאים את כל פגועי הקרב. אף כאן: אל אנשי קיר חרש יובאו כל האנשים שייפצעו וייפגעו בקרב שבו ייפול מואב. במילים פשוטות: הנה הסוף של מואב קרוב והנזק גדול, ועם כל זה מואב אינם מקשיבים ואינם בורחים, אלא מתעקשים להישאר במקומם.
המלב"ים עומד על שינוי לשון: בישעיהו כתוב "ייליל מואב למואב" - מי מיילל על מואב? מואב בעצמו. ולפי מה שהסברנו הדבר מובן להפליא: הוא אשם בעצמו במה שלא ברח, שהרי יעצו לו לברוח ולא ברח, ולכן ייליל על עצמו. ואילו כאן אומר ירמיהו "על מואב איליל" - אני איילל עליו, כיוון שמה שלא ברח בא מאת ה'. בישעיהו מואב מיילל על עצמו, וכאן הנביא עצמו מיילל עליהם, לפי שה' נתן בלבם עצה שלא לברוח, כדי שיקבלו את העונש המגיע להם.
"הידד" שאינו הידד
וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא־יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָד׃
בדריכת היקבים היה מקצב: או ששרו לפי קצב מסוים, או שהיה תוף שמתופף לפי קצב, וכך שמרו על הקצב, והיו צועקים "הידד הידד". אומר הנביא שלא יצעקו הידד, כיוון שההידד הזה איננו הידד. כלומר: הידד של שבר שונה מהידד של שמחה, וההידד שם לא יהיה הידד של שמחה אלא הידד של שבר ויללה, שהרי האויב יבוא ויכה בהם ויהיו שם פצועים רבים והרוגים רבים. נמצא שנאספה שמחה וגיל, לא תהיה להם שמחה וגיל, וגם את התבואה וגם את היקבים לא יצליחו להפעיל כראוי, ואדרבה - במקום הידד של שמחה יהיה להם הידד של יגון ואנחה.
מזעקת חשבון - זעקת הגיבורים
מִזַּעֲקַת חֶשְׁבּוֹן עַד־אֶלְעָלֵה עַד־יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד־חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם־מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמּוֹת יִהְיוּ׃
הם השמיעו קול זעקה עד אלעלה ועד יהץ, שהם שמות ערים במואב, וכן נתנו קולם מצוער ועד חורונים. ומי אלה שנתנו קולם? "עגלת שלישיה". המלב"ים מפרש שזהו מעגל הגיבורים, מלשון "ושלישים על כולו" - השלישים הם גיבורי הקרב. כלומר מעגל הגיבורים שהיה שם בשדה הקרב נתן את קולו: גם הגיבורים יזעקו זעקת שבר ונפילה. "מזעקת חשבון" - חשבון היא שהתחילה לזעוק, כיוון שהאויב הגיע תחילה לעיר חשבון, ומשם התפשטה הזעקה עד אלעלה ועד יהץ ומצוער עד חורונים.
"כי גם מי נמרים למשמות יהיו" - מי נמרים, מסביר המלב"ים, היה שם חוף אוניות גדול ששימש למסחר, וגם הוא יהיה "למשמות", מלשון שממה, שגם הוא יתבטל וייהרס מכוח האויב.
ויש עוד פירושים ב"עגלת שלישיה": הרד"ק מפרש ששלישיה היינו גדולה, או שהיא בת שלוש שנים הנחשבת לעגלה הטובה. ורש"י מפרש על פי התרגום - מדינה גברתנית, מלשון גיבורים, וזה מתאים לביאור המלב"ים שפירש מלשון "ושלישים על כולו", גיבורים.
השבתת עבודה זרה
וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם־יְהֹוָה מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו׃
אשבית למואב את המעלה במה, אדם שמעלה בהמה לקרבן על הבמה, ואשבית להם גם את המקטיר לאלוהיו, מי שמקטיר לעבודה זרה.
"לבי למואב כחלילים יהמה"
עַל־כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל־כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ׃
מואב יוכו במלחמה, ולבי להם. "ולבי אל אנשי קיר חרש" - זה המקום שבו שכבו החולים והפצועים, וגם עליהם לבי הומה. "כחלילים" - בזמנם היו מביאים חלילים ללוויות. כשם שהיו שוכרים מקוננות, כך היו אנשים שמחללים בחליל ומביאים אותם ללוויה, והם היו מנגנים מנגינות ליריות המעוררות בכי וצער על פטירת הנפטר. וזהו "כחלילים יהמה": כמו החלילים שהיו מביאים אל האבלות, כך לבי הומה על מיתתם של אנשי מואב ועל פציעתם - הם אנשי קיר חרש, שכפי שמסביר המלב"ים הוא המקום שנקרא חרשת, שם היה בית החולים שאליו פינו את כל הפצועים.
"על כן יתרת עשה אבדו" - מסביר המלב"ים: אבדו יתרת עשה, כלומר הרווח שהיה להם, כל עושר המדינה, כל היתרה הגדולה שצברו בחשבונם - הכול אבד מהם. רש"י מפרש אחרת: "יתרת עשה" - על אשר גאווה יתרה עשה, אבדו. "יתרת" מלשון יתר, גאווה יתרה הייתה בהם, והיא שהביאה לאבדנם. שאילו הייתה בהם קצת צניעות וענווה, היו שומעים לעצת הנביא שיעץ להם לברוח, והיו בורחים ומצילים את נפשם. אך הם לא שמעו, ומשום כך אבדו.
שבעים פרים - האם אנו חפצים בכליון האומות?
בהקשר לפסוק הזה אזכיר דברים שאמרנו באחד הרעיונות לפרשת השבוע, בסוכות. עם ישראל מקריבים בסוכות שבעים פרים כנגד שבעים אומות. ואומרים ישראל: ריבונו של עולם, אנו מקריבים עליהם שבעים פרים, והם שונאים אותנו שלא בצדק. אנו מקריבים פרים לשלומן של האומות, ולמה האומות שונאות אותנו? אלא שלכאורה יש כאן תמיהה: מי ששם לב, שבעים הפרים הולכים ומתמעטים - ביום הראשון שלושה עשר, וביום השביעי שבעה. ורש"י אומר שההתמעטות היא לסימן כליה. אם כן, אנו מקריבים פרים כנגד האומות, אבל מסמנים עליהם סימן כליה - ואתה רוצה שיאהבו אותנו? מהו הפשט בזה?
באמת צריכים לדעת: הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בכליונה של שום אומה, ואילו היה חפץ בכך היה אומר זאת. יש רק אומה אחת שנאמר עליה שמצווה להשמידה, וכל עוד לא ייעשה כן אין השם שלם - וגם זאת הם קנו בצדק וביושר. הדבר לא נקבע מראש, שהרי אין הקב"ה בורא דבר מלכתחילה כדי להשמידו. ה' ברא אותם כדי שיתקיימו, אלא שהם קלקלו מעשיהם, ובעקבות זה נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". זה התחיל מכך שעמלק החליט שיש לו מלחמה בה', וממילא לה' יש מלחמה בעמלק. אבל ה' אינו מעוניין בהשמדתה של שום אומה.
והראיה: עוד לפני שהייתה מציאות של כלל ישראל, כשהייתה רק מציאות של נח ודור המבול, שלח הקב"ה את נח שידבר עם אנשי דור המבול ויוכיחם, כדי שלא יביא עליהם כליה. אין ה' חפץ במות המת, גם כשמדובר בגוי. אברהם אבינו, איש החסד, הולך ומליץ זכות ויושר בעד רשעים גמורים שהם אנשי סדום, ואין הקב"ה אומר לו "אני חפץ בכליונם", אלא אדרבה: אולי תמצא לימוד זכות שבזכותו יישארו אנשי סדום.
וכך אנו רואים בפסוקים מפורשים אצלנו: לבי למואב יהמה. אומר רש"י - נביאי ישראל אינם כנביאי אומות העולם. בלעם ביקש לעקור את ישראל על לא דבר, שהרי לא עשינו לו כלום; כך הוא התחביב של האומות, להילחם בישראל, לשנוא את ישראל ולרצות להשמיד את ישראל. ואילו נביאי ישראל, אומר רש"י, מקוננים על הפורענות הבאה על האומות. "לבי למואב כחלילים יהמה ולבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה", וכן "על מואב איליל ולמואב כולה אזעק אל אנשי קיר חרש יהגה", וכן "מבכי יעזר אבכה לך הגפן שבמה". הרי שהרצון האלוקי הוא שהגויים יתקיימו, ואין הקב"ה חפץ בהשמדתם - וזו הסיבה שאנו מקריבים קרבנות לשלום האומות.
ואם כן תשאל: מדוע הולכים הפרים ומתמעטים? התשובה היא שאין זה כדי לאבד אותם, אלא כדי לאבד אותם מלבנו. כל עוד הגוי במקומו וישראל במקומם, כל עוד אין השפעה מהנהגת הגוי על עם ישראל - לגוי יש תפקיד. וכשם שאיני שונא חתולים וכלבים, כך איני שונא גם את הגויים. ה' ברא חתול, משמע שהוא רוצה אותו בעולם. אומר האר"י ז"ל שאין רשות לאדם להרוג שום בעל חיים בעולם, אלא אם כן הוא מזיק או שיש סיבה. אדם הולך ברחוב, רואה ג'וק פוסע לתומו, ואולי מישהו ייבהל ממנו - הולך ודורך עליו. למה? ה' נתן לו חיים, ולמה אתה הורגו? אם זה דבר המזיק לך, או מפחיד בבית ולא נעים, ניחא; אבל אם לא כן, אסור לאדם להרוג שום בעל חיים. אם ה' ברא אותו, יש לו תפקיד בבריאה וה' רוצה בו. וכך גם אין לקטוף עלים או להרוס עץ סתם, ואפילו עץ סרק - שהרי ה' יצר אותו. אם יש לך צורך, בבקשה; אבל אם אין שום צורך, סתם להשחית ולחתוך ענף - למה לפגום בבריאה שברא הקב"ה שלא לצורך ולא למטרה?
ואם כך בבעלי חיים, קל וחומר בגויים. אמנם יש להם נפש בהמית, אך התורה אומרת שיש להם נפש ויש להם הישארות הנפש, ושונים הם מבעל חיים: בעל חיים אינו יכול להיות יהודי, ואילו גוי המתגייר יכול להפוך לישראל. נמצא שיש לה' רצון שיהיו גויים בעולם, אבל אין לו רצון שתהיה להם השפעה עלינו. ואם יש לגוי השפעה עלינו, כבר הודיעה התורה "והיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" - על אלה שתשאירו כאן בבואכם לכבוש את הארץ. ואגב, גם על הגויים שהיו כאן בעת כיבוש הארץ נאמר "לא תחיה כל נשמה", וזאת לאחר ששלח יהושע שלוש דיוטגמאות, כלומר איגרות: מי שרוצה להשלים - ישלים, אך יתפנה מן הארץ; ומי שלא הסכים, כנגדו הייתה מלחמה. אבל אין לה' רצון בהשמדת הגויים, וגם לעתיד לבוא: לא כתוב שלעתיד לבוא יושמדו הגויים. כתוב שיהיה לנו שלטון על האומות, אבל לא שיושמדו, וכתוב "ועמדו זרים ורעו צאנכם" - הם ישלימו את תפקידם בעולם. ותפקידו של הגוי הוא לשמש את הקדושה: עם ישראל בנים לאל עליון, והגוי תפקידו לשרת את עם ישראל, ובזה הוא משלים את תפקידו בעולם.
וכידוע, דיברנו על כך פעם באריכות, שזהו בעצם התפקיד שייעד יצחק לעשיו, ולכן רצה לתת לו דווקא את הברכות: הוא ראה בו אחד שמסוגל לצוד ציד ולהביא, ואם כן יזון את יעקב, ויעקב יוכל לשבת בשלווה ולהיות יושב אוהלים. ולכן בירך אותו רק בברכות גשמיות - טל השמים ומשמני הארץ, דגן ותירוש - שהרי היה בטוח שהוא מברך את עשיו, ונתן לו את הכלים כיצד להחזיק ביעקב ולתמוך בו. אלא שיצחק כבר היה בעולמות עליונים: כבר היה עיוור, וכבר שמו של ה' נקרא עליו, כלומר במדרגה של מי שכבר עבר ובטל מן העולם, והוא רואה את הדברים כפי שיהיו לעתיד לבוא. אבל רבקה אשתו חיה עוד כאן, וידעה שאם יעקב יצטרך להסתמך על שולחנו של עשיו הוא יגווע ברעב - אם עשיו לא יהרוג אותו קודם. אי אפשר לסמוך על עשיו, ולכן דאגה שיעקב יקבל את הברכות. על כל פנים למדנו שלעשיו יש תפקיד, שכיום אינו ממלא אותו, ולעתיד לבוא ימלא אותו.
וזו גם הסיבה לדבר הידוע, שכאשר הקב"ה אומר "כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו", הראשונים הבאים הם אומות העולם, ואומרים: בנינו גשרים, בנינו מרחצאות, וכל מה שעשינו לא עשינו אלא בשביל ישראל. ולמה הם אומרים כך? מפני שלעתיד לבוא, אומר הרב מבריסק, יתברר שבאמת כל מה שעשו האומות כאן היה בשביל עם ישראל. אם המציאו טלפון - כדי שיהיה אפשר לשמוע קול ולדבר; הכול בשביל ישראל. כעת אין הם יודעים זאת, ולעתיד לבוא יתברר, ואז יבואו ויאמרו: הנה, השלמנו את תפקידנו, תפקידנו היה לסייע לישראל ללמוד תורה, ומגיע לנו שכר. והקב"ה ישחק, מפני שבאמת לא לכך התכוונו. אך על כל פנים אנו מבינים שאז יבינו את תפקידם בעולם, וכשיבינו את תפקידם יחשבו שמגיע להם שכר.
נמצא שאין לנו רצון להשמיד את הגויים. הרצון שלנו הוא שהגויים ימלאו את תפקידם בעולם, כלומר שלא יהיו ראש לכפירה, אלא יהיו כפופים לפני עובדי ה', לפני הצדיקים, לפני עם ישראל שבנים הם לה' אלוהיהם, ויעשו כל הנצרך כדי להביא את עם ישראל להשלמת תפקידו בעולם. זו המטרה שאנו הולכים וממעטים בקרבנות: ממעטים כדי למעט את השפעת הנוכרי עלינו, ולא את הנוכרי עצמו. שיישאר הנוכרי - לא מזיק לי שיש מיליארד סינים בקצה השני של העולם, ואם יהיו עובדי ה' אדרבה, נשמח יותר. אבל כשהגוי ממציא כל הזמן דברים חדשים להרחיקנו מעבודתו יתברך, כל מיני אייפונים וכל מיני המצאות ודרכים לרחק אותנו - על זה יש לנו תלונה. אנו רוצים שתתמעט השפעת הגוי עלינו, ולא חס ושלום שיושמדו האומות; בזה אין לנו עניין.
אמנם חייבים להדגיש, שיש כאן ביאור של הרד"ק ושל תרגום יונתן, המסבירים ש"לבי למואב כחלילים יהמה, ולבי אל אנשי קיר חרש כחלילים יהמה" אינו דברו של הנביא, אלא הנביא מתאר מה שבלבם של מואב. התרגום אומר: "על כן בליבהון מואבאי ככינורא המן" - על כן לבם של המואבים הומה ככינור; "וליבהון על אינש כרך תוקפהון כזמרא בובן דוה" - לבם דווי כזמר של אבובים, אך הכוונה ללבם של המואבים. אנו הסברנו על פי פשוטו, שהתיאור מדבר על הנביא עצמו: לבי למואב יהמה, אומר הנביא.
אבלות גמורה בכל בית
כִּי כׇל־רֹאשׁ קׇרְחָה וְכׇל־זָקָן גְּרֻעָה עַל כׇּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל־מׇתְנַיִם שָׂק׃
דרכם הייתה שבשעת אבלות היו מורטים את שערות ראשם. וזהו "כל ראש קרחה", אנשים התולשים שערות ראשם מרוב צער ואבל - סימן שכולם יהיו אבלים, שהמיתה תפגע בכל בית. "וכל זקן גרועה" - הזקן הוא תפארת הפנים, אומר הרד"ק, וכשאדם מגלח את זקנו הוא מסיר את תפארת פניו, כמו שראינו "מגולחי זקן וקרועי בגדים" כביטוי למצב אבלות. ולא אמר "כל זקן מגולחת", לפי שגילוח פעמים רבות הוא גילוח של נוי, אלא אמר "גרועה", מלשון נגרע ממנו, שהוא לשון גנאי. "על כל ידיים גדודות" - מלשון "לא תתגודדו", שהיו שורטים את עצמם לאות אבלות, שורטים את ידיהם ואת פניהם. "ועל מותניים שק" - שבשעת צער ואבלות היו שמים שק על מותניהם. עד כדי כך תגדל האבלות במואב.
מספד בגלוי
עַל כׇּל־גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי־שָׁבַרְתִּי אֶת־מוֹאָב כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ נְאֻם־יְהֹוָה׃
המספד יהיה בגלוי. כשרצו לבטא את מה שעובר עליהם - אם שמחה, היו עולים לגגות ומריעים תרועות שמחה; ואם אבל, היו עולים לגגות וצועקים תרועות אבל. לא היו להם רשתות הודעות המעבירות הודעה לאלף מנויים שפלוני מת, ולא פרסום בתקשורת; מי שרצה להודיע דבר מה, עלה לגג וצעק. "כלה מספד" - בכל מקום יהיה הספד, כי מואב יישבר ככלי שאין בו צורך, נאום ה'.
"איך חתה" - בושת צורת המפלה
אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ אֵיךְ הִפְנָה־עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכׇל־סְבִיבָיו׃
מעבר לשבר עצמו, ישחקו על צורת השבר, על האופן שבו נשבר. "נשבר", מגדיר המלב"ים, באפס יד ושלא במלחמה. אם גיבור נלחם ומת בקרב, זה מכונה מות גיבורים; אבל אם ברח משדה הקרב ופגעו בו מאחור בעת בריחתו - זהו ביזיון. לעומת זאת מי שנלחם ותוך כדי הקרב, בין צחצוח החרבות, נפגע - נאמר עליו שנלחם עד טיפת דמו האחרונה. אצל האומות הדבר היה חשוב מאוד: באיזו צורה אדם מת. רואים זאת אצל אבימלך, שכאשר אישה השליכה עליו מעל החומה פלח רכב, חלק של ריחיים, וריצצה את גולגולתו, ביקש מנערו שיפגע בו ויהרגהו - ולמה? שלא יאמרו אישה הרגתהו. הרי שהיה חשוב להם מאוד באיזו צורה אדם מת: אם מת בקרב, זו צורת מיתה של גבורה; ואם לא, יכתבו עליו בכל הכותרות שמת בביזיון.
לכן אומר כאן: חלק מהביזיון של מואב הוא "איך חתה" - איך נשברו; "הילילו" - על כך ידברו וייללו, על שבירתם המבוזה. "איך הפנה עורף" - מי שמפנה עורף הרי ברח משדה הקרב ולא נלחם, וזו בושה גדולה. "והיה מואב לשחוק ולמחתה לכל סביביו": ראשית ישחקו עליהם שהיו כנשים וחלשים, ו"למחתה" - שעל ידי כך יכירו שהכול היה בהשגחת ה', שהרי מואב הייתה אומה חזקה, ומה פתאום היא נופלת בצורה כל כך מבוזה?
כנשר ידאה - מלחמה בלב המדינה
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל־מוֹאָב׃
האויב, הוא נבוכדנצר, יעוף כנשר ויבוא ויכלה אותם. ואומר המלב"ים שיש כאן גם אמירה על אופי המלחמה: אויב הבא להילחם כנגד מדינה, החלק הקשה אצלו הוא לעבור את ביצורי הגבולות, ולאחר שעבר אותם ההמשך קל הרבה יותר, שהרי עיקר הארטילריה והביצורים נמצאים בגבול. וכאן ראה דבר פלא: "כנשר ידאה ופרש כנפיו אל מואב" - הוא דומה לנשר הדואה ופורש כנפיו באמצע המדינה. בדרך כלל יש עיכוב בגבולות ולוקח זמן רב להתגבר על הביצורים, וכאן הוא כנשר שמלכתחילה פרש כנפיו ישירות על מואב, על מרכז המדינה.
ומהו ההבדל בין "ידאה" ובין "יעוף"? אומר המלב"ים: "לעוף" הוא באופן רגיל, ו"לדאות" פירושו במהירות. היום נוהגים להסביר שההבדל הוא שכאשר העוף אינו מניע את כנפיו הוא דואה, וכאשר הוא מנפנף בכנפיו הוא עף; אבל המלב"ים מחלק אחרת: הדאייה מורה על מהירות, והמעוף על תעופה בנחת.
נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה׃
הקריות הן מקום מבוצר, והמצדות אף הן מקום מבוצר, מצודה, וגם היא נתפשה. "והיה לב גיבורי מואב ביום ההוא כלב אישה מצרה" - מצד אחד אישה, שכבר מצד עצמה חלושת כוח, ובייחוד מצרה, שהיא נתונה בצרה; הרי כאן שבר על גבי שבר. והרד"ק מסביר שהכוונה לאישה בעת שהיא במצר הגדול ביותר, "בעת אשר תחיל וילדה", כאישה הכורעת ללדת בעת חבליה, שהוא זמן הכאב הגדול ביותר.
ושימו לב לביטוי הטעון הבנה: "נלכדה הקריות" - לכאורה היה צריך לומר "נלכדו הקריות". אומר המלב"ים שנקט לשון יחיד על רבים, מפני שהקריות כוללות ערים רבות, וכוונתו לומר שנלכדה כל עיר ועיר מן הקריות, כל אחת ואחת נלכדה. ורש"י נשמר מקושי זה ומפרש ש"הקריות" הוא שם העיר, וממילא מובן נפלא: נלכדה העיר קריות, ולכן נכתב בלשון נקבה, שהרי "עיר" לשון נקבה.
"ונשמד מואב מעם" - עד שלא ייזכר אפילו כעם
וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל־יְהֹוָה הִגְדִּיל׃
אומר המלב"ים: עם שנפל במלחמה, עדיין נשאר לו זכר בדורות הבאים - היה עם כזה, ובהיסטוריה זוכרים אותו ואת מה שאירע לו. ואכן ידוע בהיסטוריה על עמים רבים שהיו ואינם, וכמעט כל העמים המופיעים בתורה אינם מתקיימים היום כאומה בשמם המוזכר בתורה. אבל כאן, היות שנפלו כנשים, המציאות תהיה שלא ייחשבו כלל לעם, ואף בהיסטוריה לא ייזכר שהיה עם כזה, מואב. כל עוד נלחמת, אומרים: היה כאן עם שנלחם; אבל מכיוון שהושמדו בקלות כזו - "ונשמד מואב מעם", איש אף לא יזכור שהיה עם ששמו מואב.
פחד ופחת ופח - מלכודת שאין ממנה מוצא
פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב נְאֻם־יְהֹוָה׃
רש"י מסביר שני דברים קשים, פחד ופחת, התלויים זה בזה: הפחד גורם לו לנוס, והפחת הוא המקום המוכן שייפול בו. כלומר מכינים לו מלכודת ומפחידים אותו כדי שיברח, והוא נופל לתוך המלכודת. והמלב"ים מבאר כיצד הדבר נעשה למעשה: כדי לצוד חיות היו חופרים פחת גדול, כלומר בור גדול באדמה, שכשהחיה תגיע לשם תיפול בו. ועל פי הפחת היו שמים פח יקוש, שאם תרצה החיה לצאת יהיה שם דבר שילכוד אותה ולא תוכל לצאת - פח יקוש, פח שבו תיווקש ויהיה לה למוקש. וכדי שתיפול לשם היו שולחים כלבים שיפחידו אותה ויניסו אותה אל אותו מקום; היא נופלת בפחת, מנסה לצאת - ונתפסת בפח.
הַנָּס מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן־הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי־אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל־מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם־יְהֹוָה׃
מי שינוס מפני הפחד, כאותה חיה שהכלבים רודפים אחריה, ייפול אל הפחת, אל הבור שהוכן ללוכדם; וכשינסה לעלות, המלכודת תלכוד אותו ולא תאפשר לו לצאת. כך הכין לו הקב"ה את המלכודת באופן שאין אפשרות לצאת ממנה. "כי אביא אליה אל מואב" - מה הכפילות? אומר המלב"ים: כמו שנאמר "אליה לירושלים", שכשרוצים לומר שהדבר מיוחד לזה, אומרים "אליה" ומזכירים גם את השם. "אליה אל מואב" - מנה מיוחדת שהכין הקב"ה באופן ייחודי למואב. "שנת פקודתם" - השנה שבה יפקוד עליהם הקב"ה את הרעה הראויה לבוא עליהם.
בצל חשבון - האש שאכלה מן הפאה עד הקודקוד
בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי־אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקׇדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן׃
הנסים, אלה שברחו מן הקרב - שהרי כל התיאור כאן הוא תיאור של מפלה - באים בצל חשבון, רוצים לחסות בחומתה ובמבצרה של חשבון שהייתה עיר מבוצרת. אך שם בא האויב בכוח, ו"עמדו מכוח נסים": בכוח האויבים פסקו מלנוס. כלומר יש לקרוא "בצל חשבון עמדו מכוח" - ומי? הנסים; מכוח האויב שבא בכל עוצמתו, כשהגיעו הנסים לחשבון עמדו, כי האויב כבר השיג אותם שם.
"כי אש יצא מחשבון" - זו מליצה המוכרת לנו, "כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון", המשל הקדמוני: מחשבון יצאה אש בוערת, והיא האויב שתפס שם את הנסים, ומבין סיחון יצאה להבה הבוערת למרחוק, ומשם בא האויב. "ותאכל פאת מואב" - פאה היינו הקצוות, כמו פאת הראש; האש נאחזה בפאת הראש ואכלה גם את הקודקוד. ומיהו הקודקוד? "וקודקוד בני שאון" - האש הלכה והתלהבה והתפשטה עד שאכלה את קודקוד בני שאון, הם בני הערים הגדולות. ולמה נקראו הערים הגדולות "שאון"? מפני שיש בהן שאון רב וקול המולה. נמצא שהאש שבאה מבין סיחון אכלה תחילה את פאת מואב שבקצוות, ולאחר מכן שרפה עד הקודקוד של הערים הגדולות, בני שאון.
אוֹי־לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם־כְּמוֹשׁ כִּי־לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה׃
אוי לך מואב, שהנה עתה אבד העם העובד לכמוש - כמוש היה האלוה של מואב. "כי לוקחו בניך בשבי ובנותיך בשביה": בניך הלכו פליטים, ועכשיו גם הם הולכים בשבי לפני צר.
"ושבתי שבות מואב באחרית הימים"
וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת־מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם־יְהֹוָה עַד־הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב׃
אומר הרד"ק: מתוך שנאמר כאן "באחרית הימים", אנו מבינים שמדובר בנבואה עתידה, בביאת המשיח. וכן נראה בהמשך לגבי בני עמון, "ואחרי כן אשיב שבות בני עמון", שאף זה לעתיד לבוא. וכך מופיע גם בנבואת צפניה (פרק ב'): "שמעתי חרפת מואב וגידופי בני עמון אשר חרפו את עמי ויגדילו על גבולם. לכן חי אני נאום ה' צבאות אלוהי ישראל, כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה מלח ושממה עד עולם, שארית עמי יבוזום ויתר גוי ינחלום. זאת להם תחת גאונם, כי חרפו ויגדילו על עם ה' צבאות. נורא ה' עליהם, כי רזה את כל אלוהי הארץ, וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים". הרי שהעונש בא על "כי על ה' הגדיל", ומתי יהיה זה? "וישתחוו לו איש ממקומו כל איי הגויים" - בימות המשיח, שאז יתקבצו לכאן מכל האומות ויאמרו "לכו ונעלה אל בית ה'" ונשתחווה לפניו, ואלפים יאחזו בכנף איש יהודי ויאמרו לו: קח אותנו עמך אל בית ה', שנלך ונשתחווה לפני ה' אלוהינו. מכאן מוכיח הרד"ק שהנבואה "ושבתי שבות מואב באחרית הימים" מדברת על אחרית הימים של קץ הימים, ולא על עוד כמה שנים.
שואל הרד"ק: והרי נתבלבלו האומות, ואיך יתקיים "ושבתי שבות מואב"? מיהו היום מואבי אותנטי? אין לנו אפשרות לדעת. אלה היושבים בירדן? אמנם זה אזור ארץ מואב, אך האם אפשר לדעת שכל ירדני הוא מואבי? ומשיב הרד"ק: אף על פי שנתערבו באומות, ייתכן מאוד שנתפזרו בפיזור הקרוב לשם - כלומר גם אם התפזרו, נשארו קרובים לביתם, מפוזרים באומות הסמוכות, ו"ושבתי שבות מואב" היינו שיתקרבו ויחזרו לארצם. ועוד, שאף שנתערבו באומות עדיין נשאר להם זכר, כלומר יש עוד מואבים אותנטיים, ואף שאין אנו יודעים מי הם, עליהם מבטיח הכתוב שעתידים לשוב. ובאחרית הימים, אומר הרד"ק, תשוב כל אומה ואומה לארצה, וכולן תהיינה תחת ממשלת ישראל - ואין הכוונה לממשלת ישראל במובן של היום, אלא לממשלתו של מלך המשיח, כמו שנאמר "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". כשנרצה לשלוח מישהו, המואבי יעמוד מיד לשירותך ויאמר: מה אתה צריך? שירות משלוחים לכל העולם? הכול לשירות עם ישראל. "ובני עמון משמעתם" - תצטרך מישהו שיעשה לך דבר מה, בני עמון יישמעו לך ויעשו מיד כל מה שתצווה.
אבל בשביל זה, רבותיי, צריך קודם כול שאנחנו נעשה את מה שה' רוצה, ורק אחר כך יבוא השלב הבא. אדם שאינו רוצה לעשות את רצון ה', ואחר כך מצפה שהגויים יעשו את רצונו - מי אמר שהוא בכלל יהיה שם? אנו מדברים על התקופה העתידה של ביאת המשיח, ולביאת המשיח יקומו רק אלה שבאמת עשו רצון ה'. ה' יזכה אותנו להיות מחלקם.
ולבסוף, "עד הנה משפט מואב". מסביר הרד"ק: לפי שהאריך בסיפור הרעה, אמר "עד הנה" - כדרך שלאחר אריכות דברים אומרים: זהו, עד כאן סיימנו. והמלב"ים מסביר, שבנבואת בני עמון שבהמשך נראה שיחריבו את עי ואת חשבון, שהן ערים של מואב, ונאמר שם שזהו משפטם של בני עמון; ואילו כאן מדובר במשפטו של מואב מצד עצמו ולא בשביל אחרים. המשפט שלהם בהיותם מחוברים עם בני עמון עוד יימשך הלאה, אבל משפטם של בני מואב לבדם - עד כאן. לכן מדגיש הכתוב: "עד הנה משפט מואב".
לסיכום:
פרקנו מלמד שגאוותו של מואב היא שהפילה אותו: הנביא ייעץ לו לברוח, והגאון, הגאווה ורום הלב מנעו ממנו לשמוע, ועברתו ושנאתו לישראל אטמו את אוזניו מעצה טובה. מכאן ואילך מתאר הנביא את המפלה לפרטיה: זעקה מחשבון עד חורונים, השבתת השמחה והיקבים, ביטול הבמות, אבלות בכל בית, מספד על הגגות, בושת הבריחה מן הקרב, נשר הפורש כנפיו על לב המדינה, ומלכודת של פחד ופחת ופח שאין ממנה מוצא. ובתוך כל זה מתגלה פנים מיוחדות של נבואת ישראל: "לבי למואב כחלילים יהמה" - נביאי ישראל אינם כנביאי האומות, אלא מקוננים על הפורענות הבאה על הגויים, שאין הקב"ה חפץ בכליון שום אומה, אלא שימלאו את תפקידם ולא ישפיעו עלינו. ולכן חותם הכתוב בהבטחה: "ושבתי שבות מואב באחרית הימים" - שגם הם ישובו לארצם ויהיו תחת ממשלת מלך המשיח, ובלבד שנעשה אנו תחילה את רצון ה'.