פרק מח בירמיהו כולו נבואה על מואב. בחלק שלפנינו אנו ממשיכים מן המשל שפתח בו הנביא - מואב כיין השוקט על שמריו, שלא הורק מכלי אל כלי ולא הלך בגולה, ולכן עמד טעמו בו וריחו לא נמר - ועוברים אל ההיפוך הגדול: הכלי עומד להתרוקן, הנוד עומד להיבקע, והמלכות העזה עומדת להישבר. נלך על סדר הפסוקים, לאור ביאורי המלבי"ם, רש"י, הרד"ק והמצודות.
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְשִׁלַּחְתִּי לוֹ צֹעִים וְצֵעֻהוּ, וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ׃ (יב)
אומר ה': הנה ימים באים ואשלח לו "צועים" - כאלה שירוקנו אותו. אם עד עתה נמשל מואב ליין ששקט על שמריו ולא הורק מכלי אל כלי, מעתה יהיו מרוקנים ממקום למקום. "ונבליהם ינפצו" - רש"י מפרש ינפצו כמו ישברו, ואילו הרד"ק מביא בשם אביו שינפצו פירושו יריקו, כלשון "ותער כדה", וכן הלשון על אדם שרוצה לגרש את אשתו שהיא "מנפצת לאשפה", שאף שם זהו ביטוי נקי לאותו רעיון. על כל פנים הרד"ק מבאר שכאן הוא מודיע להם שיבואו מגלים ויגלו אותם - להריק אותם ממקום למקום, וכתרגום יונתן: "בזוזין ויבזוננון", שיבואו בוזזים ויבזזו אותם. המשל הוא שעתידים בני מואב לגלות.
המלבי"ם מעמיק במשל. היין, כשהוא סגור וחתום, עלול להתחיל בו תהליך של תסיסה, ואם הכלי אטום לגמרי - הלחץ הפנימי מפוצץ אותו. לכן דרכם של אנשים לסגור את היין בשלב התסיסה בבד ולא באטימה מוחלטת. וכך נאמר באיוב: "הנה בטני כיין לא יפתח, כאובות חדשים יבקע" - יין שלא נפתח, והאובות, שהם כמין נודות, נבקעים מחמת התסיסה שבפנים.
לפי זה מבאר המלבי"ם ש"צועים וצעוהו" היינו רתיחת היין וסערתו הפנימית - צועה, זועה, סועה וסוער, הכל ענין אחד: סער הסוער בתוך פנימיותו. כלומר אין הקב"ה אומר כאן שיבוא אויב מבחוץ וישבור את הכד, אלא שיהיו לחצים בתוך הכלי עצמו כמו ביין התוסס. וזה משל ללחצים פנימיים: תתחיל תסיסה בתוך המדינה, יפרוץ מרד, ויהיה חרב איש באחיו. ומחמת התסיסה ייבקע הנוד ויישפך היין שבתוכו - כך ערי מואב יתרוקנו ויחרבו.
וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם׃ (יג)
תכלית הדבר שיתבייש מואב מכמוש אלוהיו. הבושה הגדולה של עובד עבודה זרה היא כשהוא רואה שהאליל שלו לא היה מסוגל להציל אותו. הוא טיפח אותו, האכיל אותו, כיבד אותו, הקריב לו קרבנות - לפעמים אפילו את ילדיו - והנה הגיעה שעת המבחן והעבודה הזרה לא עשתה את מלאכתה. אז שואלים אותו: איפה האלוה שלך? "אבד עם כמוש". בטחתם בכמוש, והנה האלוה הזה כמש ונבל ולא יצא ממנו דבר.
"כאשר בושו בית ישראל מבית אל מבטחם" - כדרך שבושו ישראל מן העגלים שהיו בבית אל, שעליהם סמכו ואותם עבדו, וראו שאותם עגלים גלו עמהם. גם אותם לקחו השובים, והרי לך שהאלילים שסמכת עליהם לא הועילו לך כלום.
אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי חַיִל לַמִּלְחָמָה׃ (יד)
איך אתם אומרים שאתם חזקים לצאת למלחמה? איפה הגבורה שלכם, איפה העוצמה שלכם? המלבי"ם מבאר את הכפילות: "גיבור" הוא גיבור בטבע, ואילו "איש חיל" הוא אדם המאומן בתכסיסי מלחמה. כלומר אתם טוענים שני דברים: שאתם גיבורים מטבע ברייתכם, וגם שהתאמנתם ולמדתם במיטב המכללות ואתם בקיאים בכל תכסיסי המלחמה. איך אתם אומרים כן?
שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה, וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח, נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃ (טו)
הנה אתם רואים שאין בכם גבורה כלל. המלבי"ם מבאר ש"ועריה עלה" פירושו "ועריה עלה לטבח", והמילה "לטבח" משמשת לשני חלקי הפסוק. וכאן טמון הלעג: כלל הוא בתורת הלחימה, עד היום, שאי אפשר להיות פסיבי. אפשר אולי לשרוד בכוננות ספיגה, אבל לא לנצח. כדי לנצח חייבים להיות אקטיביים, ולכן הכלל כשיש מפגע הוא "לחתור למגע". לא לחפש פינה ומאחוריה לראות מה קורה - בינתיים המחבל ימשיך להרוג. צריך לרוץ אליו, לחתור למגע, ואז אתה תוכל לו. מי שמחפש מקלט ומשם מציץ - אין לו סיכוי.
ולפי זה שואל הנביא: איך ייתכן ש"עריה עלה לטבח"? הרי הגיבורים שלכם היו צריכים לעלות על חומת האויב ולהילחם בו, וכאן קרה ההיפך: האויב בא ועלה על חומותיכם. לא כך מתנהג גיבור. הגיבור אינו יושב במקומו וממתין לאויב, אלא יוצא ותוקף. וכאן עלה האויב על ערי מואב לטבוח, ואנשי העיר הסתתרו ונמלטו אל תוך הערים.
"ומבחר בחוריו ירדו לטבח" - דרך העולם שהגיבורים עולים על חומת העיר להילחם, ובני העיר הפשוטים יורדים ומסתתרים. וכאן התהפכו היוצרות: בני הערים עלו על המשגב והיו לטבח, והגיבורים אפילו לעלות ולנסות לעשות משהו לא עשו, אלא "ירדו לטבח".
קָרוֹב אֵיד מוֹאָב לָבוֹא, וְרָעָתוֹ מִהֲרָה מְאֹד׃ (טז)
"איד" פירושו שבר, כלשון "כי קרוב יום אידם". קרוב שברם של מואב. ואל תאמר שאף שקרוב הוא יתמהמה - לכך נאמר "ורעתו מהרה מאוד". המלבי"ם מבאר את ההבדל: "קרוב" הוא ההיפך מרחוק, ושייך במקום (הוא קרוב אליך שני מטרים) ושייך בזמן (קרב זמן הגאולה). "מהר" לעומת זאת הוא ההיפך מלהתמהמה. אפשר שהזמן קרוב אך כשיבוא יבוא לאט, ואפשר שהזמן רחוק אך כשיבוא יבוא בזריזות. וכאן נאמרו שני הדברים: קרוב איד מואב לבוא גם מצד הזמן וגם מצד המקום - האויב כבר מעבר לדלת - וגם כשיבוא לא יתמהמה אלא יבוא בכוח ובזריזות.
נֻדוּ לוֹ כָּל סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ, אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה׃ (יז)
לשון "נודו" היא מלשון ניד ראש, לשון קינה, כמו "אל תנוד לו". וכותב המצודת דוד: דרך השומע על אובדן דבר חשוב לנוד בראשו, להניע את ראשו ימין ושמאל. הנביא אומר: כבר עכשיו, עוד לפני שנשבר, נודו לו - שהרי הנביא רואה את הדברים במוחש, ושברו של מואב קרוב מאוד.
"מטה עוז מקל תפארה" - המלבי"ם מבאר שהמטה מציין תמיד מלכות וממשלה, ואילו המקל מציין הלקאה והכאה. וכשהמטה אינו מטה עוז אלא רק תפארה, והשלטון רודה במקל עוז ובחוזקה, אין זה דבר טוב. אך במואב הייתה המלכות עזה מצד עצמה.
ואמשיל לכם משל להבנת הדבר. פעמים קם שליט שאין לו באמת מלכות, אלא הוא מצביא מסוכן ואלים ביותר שהשתלט על הממשלה בכוח, כקדאפי וכיוצא בו. על זה אי אפשר לומר "מטה עוז", כי מטה הוא ממשלה, ולו אין ממשלה עזה ובעלת כוח. מה כן יש לו? "מקל עוז" - הוא יודע להכות, ומי שמצייץ נגד המושל מורידים את ראשו. ההכאה עזה, אבל הממשלה עצמה חלשה. לעומת זאת במדינה כאמריקה יש מטה עוז: הממשלה מצד עצמה חזקה ומיוסדת.
ושימו לב לכלל: כאשר המלכות עזה, אין היא צריכה מקל עוז, והמקל הוא רק לתפארת. שהרי מתי אדם נזקק לאלימות? כל ילד בבית הספר יודע שהמורה האלים הוא המורה החלש. מי שיש לו עוצמות משתיק את הכיתה בלי להרים יד ובלי לצעוק. מי שאין לו ממשלה, הוא צועק ומאיים כל הזמן. עצם הצורך התמידי באלימות מעיד על קטנות. ממשלות חלשות מוכרחות באלימות, שאם לא כן, בכל הרפיה קלה העם עושה צרות.
נמצא שהדרך הנכונה היא "מטה עוז ומקל תפארה": הממשלה חזקה ומיוסדת מצד עצמה, והמקל אינו אלא לתפארת ואין צורך להכות תמיד. לכן ברוב המדינות המתוקנות אין עונש מוות ואין עינויים. ואילו המצב של "מטה תפארה ומקל עוז" גרוע מאוד - הממשלה אינה אלא ממשלת בובות, ואין לה כוח אלא באלימות, ועל כל תזוזה קלה מוציאים להורג. במואב היה מטה עוז ומקל תפארה, ועל כן זועקים: איכה נשבר? איך נשברה ממשלה שהייתה בנויה כראוי, בכל המעלות הללו?
רְדִי מִכָּבוֹד וּשְׁבִי בַצָּמָא, יֹשֶׁבֶת בַּת דִּיבוֹן, כִּי שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ׃ (יח)
רדי מן הכבוד שהיית בו קודם, אותו כבוד של מטה עוז ומקל תפארה, כבוד שלא חסר בו מאומה. "ושבי בצמא" - זו הגלות, כלשון "צחי צמא", שהיוצאים בגולה רחוקים ממקורות ארצם, מן המים ומן המזון, ולכן הגלות מתוארת תמיד ברעב ובצמא. "כי שודד מואב עלה בך" - בא האויב ושדד את כל ארץ מואב, וגם שיחת את מבצריך: המבצרים שסמכת עליהם לא יכולת להינצל בהם ומכוחם. והמלבי"ם מבאר שיושבת בת דיבון היא השלב הבא, שלאחר שכבש האויב את מואב המשיך אל בת דיבון והשחית את מבצריה.
אֶל דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר, שַׁאֲלִי נָס וְנִמְלָטָה, אִמְרִי מַה נִּהְיָתָה׃ (יט)
המלבי"ם מבאר שערוער ישבה בקצה המדבר, כמו שראינו למעלה "כערוער במדבר", עיר רחוקה מן היישוב. לכן הוא אומר לה לעמוד על אם הדרך, ושם תוכל להתעדכן בחדשות. כיצד? עתה יש אנשים הבורחים ונמלטים, והם עוברים בדרך. את, היושבת במדבר, אינך יודעת מה מתרחש, לכן עמדי על הדרך ושמעי מן הנסים והנמלטים מה עבר עליהם, שהרי לערוער עצמה לא הגיע איש ממואב, והיו צריכים לעצור בדרך ולשאול.
ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "נס" ל"נמלטה": הזכר ינוס, והנקבה תימלט. "להימלט" פירושו להינצל, שהרי אמרו חז"ל "אישה כלי זיינה עליה" - כלי מלחמתה עליה. האויב אינו רוצה באופן טבעי להרוג את האישה, אלא לקחתה כשלל, כלשון "רחם רחמתיים לראש גבר", שהיו לוקחים את הנשים לשפחות ולפילגשים. נמצא שהאישה הייתה מוגנת יותר, ולכן אצלה נאמר לשון הצלה - נמלטה. ואילו את הגברים היו הורגים, ולכן אצלם נאמר לשון בריחה - נס. "שאלי נס" אלו האנשים, "ונמלטה" אלו הנשים.
הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי חַתָּה, הֵילִילוּ וּזְעָקוּ, הַגִּידוּ בְאַרְנוֹן כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב׃ (כ)
וכששאלת, יאמרו לך: "הוביש מואב כי חתה" - חתה מלשון שבר, ומחמת השבר באה הבושה. ועל כן תילילו ותזעקו, ותפרסמו את הדבר: "הגידו בארנון כי שודד מואב". ארנון היה בגבול מואב, וכיון ששודד מואב - כבר יש איום על ארנון היושבת על גבולם.
וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל אֶרֶץ הַמִּישֹׁר, אֶל חֹלוֹן וְאֶל יַהְצָה וְעַל מֵיפָעַת׃ (כא)
לאחר שכבש האויב את המבצרים וניצח במלחמה, ישב במשפט - כלשון "עשו משפט", שישבו לדון - להחליט אילו מקומות יחריב בשלב הבא. ובא המשפט אל ערי ארץ המישור: חולון, יהצה ומיפעת. ומעניין שחולון מופיעה בכתובים כעיר בארץ מואב, וצריך עיון איך קפצה אלינו לביקור. שהרי בדרך כלל השתדלו לקרוא לערים על שם המקומות המקראיים שבאותו אזור: לטלסטון לא הסכימו לקרוא בשם זה, ותראו שהכיתוב הוא "קריית יערים", לפי שמחקרם העלה שבעבר נקרא האזור קריית יערים; ובית שמש היא פחות או יותר באזור בית שמש המקראית, וכן הלאה. על כל פנים במקראות חולון היא מערי מואב.
וְעַל דִּיבוֹן וְעַל נְבוֹ וְעַל בֵּית דִּבְלָתָיִם׃ וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל בֵּית גָּמוּל וְעַל בֵּית מְעוֹן׃ וְעַל קְרִיּוֹת וְעַל בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת׃ (כב-כד)
כל אלה נכללו באותו "משפט" שעשו האויבים והחליטו לבוא עליהם. "קריות" הוא שם של עיר. "הרחוקות והקרובות" - הרחוקות הן אלו שעל הגבול, והקרובות אלו שבתוך הארץ. והמצודת דוד מפרש שהרחוקות והקרובות הן ביחס לארנון: הרחוקות מארנון והקרובות אליו.
נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה, נְאֻם ה'׃ (כה)
"קרן מואב" היינו מלכות מואב. ולמה נקראת המלכות קרן? ביטוי זה מופיע פעמים רבות בתנ"ך ואף בתפילותינו, וכשנבין את העיקרון יתבאר לנו הפשט בכל המקומות. הקרן היא האיבר הגבוה ביותר בגוף הבהמה, ולכן המלכות נקראת קרן, שהיא למעלה מכל, גבוהה ומושלת בכל העם. וכך אנו מבקשים "תרום קרננו", וכן "וירם קרן משיחו" - מלכות משיחו. והסבר נוסף: תפקיד הקרן לנגח, וכשרוצים לבטא מלכות חזקה השולטת על כל האומות אומרים שהתרוממה קרנם, כלשון "רמה קרני בה'" - יש לי קרן לנגח את אויביי. נמצא שהקרן מבטאת שני דברים: גובה ומלכות, ועוצמה לנגח את האויבים. וכאן: מלכותם נגדעה ועוצמתם נגדעה.
"וזרועו נשברה" - הזרוע היינו השרים והחיילים, שהם זרועו של המלך ופועלים מכוחו. יונתן תרגם "שלטוניהון איתברו", היינו שלטונם נשבר, ופירושו השרים והחשובים שלהם. והמלבי"ם מבאר שהכוונה לחייליהם ולמבצריהם.
הַשְׁכִּירֻהוּ כִּי עַל ה' הִגְדִּיל, וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ, וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם הוּא׃ (כו)
"השכירוהו" מלשון שכרות: תנו לו את כוס התרעלה שישתה אותה עד תומה. "כי על ה' הגדיל" - מבאר המלבי"ם שזה כמו שנאמר בצפניה "שמעתי חרפת מואב". והרד"ק מפרט: כשראו בצרת ישראל הגדילו פיהם עליהם ועל ה', שאמרו שלא יוכל להצילם. המואבים עמדו מן הצד ושמחו במשובתנו, ואמרו: הלך עליהם, ה' כבר לא יכול להציל אותם. ומצינו שמואב היו שכנים רעים, שהיו קוראים לאויבים ואומרים להם בואו והכו את ישראל; וכשחששו האויבים, אמרו להם: אין לכם מה לדאוג, יש שם עבודה זרה, הרשיעו וה' עזב אותם, בואו והכו. וכתרגום: "ארי על עמא דה' התרברבו", וכן נאמר "חרפו ויגדילו על עם ה' צבאות". נמצא שמואב הצרו לנו, שמחו בצרתנו ודאגו שיכו אותנו, וראויים לכל מה שהנביא מנבא עליהם.
"וספק מואב בקיאו" - הרד"ק מבאר כדרך השיכור ששתה יותר מדי והוא מתגולל ומתהפך מצד לצד בתוך הקיא שהקיא, ו"ספק" הוא כמו ספיקת כפיים, לשון דבקות, כשם שמדביק יד ליד, וכך הוא נדבק בקיאו ומתגלגל עליו.
והמלבי"ם מפרש אחרת: "ספק" מלשון ספק וספקות. השיכור מסתפק - רגע, מה שהקאתי הוא קיא או יין? וכיון שאינו בטוח, הוא טועם כדי לוודא, וחוזר ושותה, ה' יצילנו, את מה שהקיא, ככלב שב על קיאו, והכל צוחקים עליו. ומהי המליצה בזה? כשם שהשיכור שותה את מה שהקיא, כך עם מואב שיגלה מארצו: לאחר שגלו היו בהם יחידים שהתחילו לחזור, וחזרתם גרמה שהאויב הלך והגלה אותם שנית - הרי שבלע וחזר והקיא. זהו "וספק בקיאו": חזר ושתה את זה והקיא אותו פעם שנייה. ולכן "והיה לשחוק" - צוחקים ומבזים אותו: לא די לך שלקית פעם אחת, חזרת לשם כדי ללקות פעם שנייה?
וְאִם לוֹא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל, אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא, כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ תִּתְנוֹדָד׃ (כז)
וכי אתה, מואב, לא צחקת על ישראל? כשעברו ישראל את מציאות הגלות, חזרו מקצתם לארצם, ובאו כגנב החותר בתים בחושך, בהסתר - שהרי אי אפשר לאטום את הגבולות - וכך חזרו בסתר לארצם. וזהו "אם בגנבים נמצא". "כי מדי דבריך בו תתנודד" - היית מדבר עליו וצוחק עליו, ואדם הצוחק מתנדנד ומתפקע מצחוק. ראית שישראל ניסו לחזור כיחידים והוגלו שנית, וצחקת. ועל כן בסופו של דבר ישחק ה' עליך, ויצחקו הכל על משובתך.
ורש"י מפרש ש"תתנודד" כאן אינו לשון התנודדות מצחוק, אלא לשון התרוננות: כשהיית מדבר בו היית מתרונן ושמח במשובתו, ולכן תיענש ב"תתנודד" במובן של נדודים וגלות - לכן אתה תגלה.
עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב, וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת׃ (כח)
עזבו את עריכם, כפי שמתנבא עליהם שיגלו, ושכנו בסלע - מקום שיש בו נקיקים ששם היונים שוכנות. ובביאור "כיונה תקנן בעברי פי פחת" נאמרו כמה דרכים.
רש"י מביא הסבר ששמע: כשנהר עולה על גדותיו או זורם בשצף, הוא אוכל את הגדה מלמטה, והגדה העליונה נשארת בולטת מעל המים, ונוצר כמין גגון משני הצדדים. וכשיורדים המים, היונים מקננות שם למטה באותה גומה. "פחת" הוא המקום שנפחת, שזרימת המים מתחתיו פחתה אותו, וזהו "עברי פי פחת". וכשמגיע החורף והנחל מתרבה שוב, הוא שוטף את המקומות שהיונה מקננת בהם והיא נודדת משם - כיונה המקננת בעברי פי פחת ונודדת בעקבות עליית המים. וכותב רש"י: כך שמעתי. אלא שיונתן לא כך תרגם, אלא: "כיונה דשבקא פום שובכא ונחתא ושריא בארעית גובא" - כיונה העוזבת את פי השובך ויורדת ושוכנת בתחתית הבור.
הרד"ק מבאר: פחת הוא בור, תעלה, חפירה, שוחה עמוקה, כלשון "כי כרו שוחה" ו"כרו פחת". היונה אינה רוצה שיגיעו אל קינה, ולכן מחפשת מקום שאין אליו גישה, והוא מקום שיש פחת לפניו. היא מקננת מעבר לפי הפחת, כדי שהבור יקשה על מי שירצה ליטול את קינה - שיצטרך תחילה לדלג מעל הבור העמוק והרחב, ואינו יכול. וכך היא מוגנת מפני אויביה.
והמלבי"ם מבאר: "עברי פי פחת" הוא מקום שיש בו שני עברים, שאם בא האויב מצד אחד בורחת היונה לצד השני, וכשיבוא מן הצד השני היא בורחת לצד הראשון - חפירה עמוקה שהיונה יכולה לנוס בה מצד אל צד.
בפסוקים אלו מתהפך כל בטחונו של מואב. היין השוקט על שמריו יתוסס מבפנים עד שייבקע הנוד - מרד ומלחמת אחים יריקו את הערים; כמוש אלוהיו יבייש אותו כשם שבושו ישראל מעגלי בית אל; טענות הגבורה והאימון מתגלות כריקות, שכן האויב הוא שעלה על החומות ומבחר הבחורים ירדו לטבח; השבר קרוב במקום ובזמן וגם ממהר לבוא; המלכות שהייתה מטה עוז ומקל תפארה נגדעה כקרן ונשברה כזרוע; ומואב, שהגדיל פיו על ה' ושמח בצרת ישראל, ישתה את כוס התרעלה ויהיה לשחוק, שב על קיאו וגולה פעם אחר פעם, עד שיושביו יעזבו ערים ויקננו בנקיקי הסלעים כיונה הנסה מפני צייד. ומכאן מוסר גדול: אין עוצמה אמיתית באלימות ובצעקה, ואין מבטח באליל ובמבצר - אלא בממשלת אמת ובבטחון בה' לבדו.