פתיחה: נבואת הפורענות על מואב
פרק מח בירמיהו כולו נבואה על מואב. הרקע לנבואה הוא שמואב הצירו לעם ישראל, והקדוש ברוך הוא כביכול נוקם את נקמתנו מהם. לאורך הפרק מלווה הנביא את תיאור החורבן גם בעצה מעשית לעם מואב: לא להילחם אלא לנוס ולהימלט. כפי שנראה, המלבי"ם עושה מן העצה הזאת ציר מרכזי בהבנת הפרק כולו.
פסוק א: הוי אל נבו
לְמוֹאָב כֹּה־אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוֹי אֶל־נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה, הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם, הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה.
"הוֹי" הוא לשון זעקת שבר. "שֻׁדָּדָה" - מלשון בא עליה שודד, מי שנוטל את ממונם ומכה אותם. ובאשר ל"קִרְיָתָיִם", מדוע לשון כפולה ולא "קריתם"? הרד"ק מביא שני הסברים: או ששם העיר היה קריתים, כמו "בשווה קריתים"; או שהיו בעיר שני מגדלים, וכיוון שקריה נקראת על שם המגדל, נקראה היא קריתים על שם שני המגדלים.
"הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה" - "חתה" מלשון פחד ושבר, כמו "אל תירא ואל תחת". לדעת הרד"ק המשגב הוא שם מקום. אבל אפשר לפרש שמשגב הוא ביטוי למקום שאדם מבקש להישגב ולהינצל בו, כלשון "משגב לדך". כך מתרגם יונתן: "בהיתו מבית רחצונהון" - נתביישו מבית משגבם. אדם חשב שבמקום הזה תהיה לו הצלה, ולבסוף התברר שהמקום אכזב ולא הגן עליו, ועל כן הוא מתבייש ממנו.
פסוק ב: בחשבון חשבו עליה רעה
אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב, בְּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה, לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי, גַּם־מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב.
כיוון ששודדו נבו וקריתים והמשגב, שהיו המקומות המהוללים והחשובים, ממילא "אין עוד תהילת מואב" - המקום שבו הייתם מתהללים ומשתבחים כבר איננו במציאות. ולא זו בלבד, אלא בחשבון ישבו האויבים והתייעצו יחד ותכננו עליה רעה: "לכו ונכריתנה מגוי". ומדמן, שהייתה בסוף הגבול, ואנשי מואב ברחו לשם כדי להינצל - גם אותה "תידומי", וגם אחרי הבורחים לשם תרדוף החרב להרגם. וכעניין שנאמר בישעיהו: "כי מי דימון מלאו דם, כי אשית על דימון נוספות" - הוא אותו מקום, ומימי הנהר שלהם נתמלאו דם מן הנמלטים לשם.
הרד"ק מעיר כאן על לשון נופל על לשון: כיוון שהמקום נקרא חשבון, נאמר "בחשבון חשבו עליה רעה"; וכיוון שהמקום נקרא מדמן, נאמר "מדמן תידומי". וכיוצא בזה "עקרון תיעקר", שהלשון המתאימה לעקרון היא לשון עקירה. ו"תידומי" כאן כמו שראינו לעיל "נדמתה אשקלון" - במובן של כריתה. גם מדמן סופה להיכרת, וגם אחרי הבורחים אליה תרדוף החרב.
פסוקים ג-ה: מורד חורונים ומעלה הלוחית
קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם, שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל. נִשְׁבְּרָה מוֹאָב, הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צְעִירֶיהָ.
המלבי"ם מבאר על פי מה שכתוב בישעיה: "לבי למואב יזעק, בריחיה עד צוער עגלת שלישיה, כי מעלה הלוחית בבכי יעלה בו, כי דרך חורונים זעקת שבר יעוערו". שם ביאר המלבי"ם שהנמלטים אינם נלחמים אלא בורחים מפני האויב עד המקום הנקרא צוער, ובורחים דרך מורד - הוא מורד חורונים. וידוע שכאשר האויב רודף אחר עם נמלט במורד, קל לו הרבה יותר לפגוע בו, לירות בו חיצים ולהורגו. ואכן שם הוכו במלחמה. ומי שנמלט מן המורד, עלה במעלה הלוחית, ועלה בבכי, שראה את גודל השבר והאסון. זהו "קול צעקה מחורונים" - מאותו מקום שבו היה המורד ושם נמלטו, ושם היו שוד ושבר גדול.
"נשברה מואב, השמיעו זעקה צעיריה" - מי הם הצעירים? רש"י מפרש, כלשון התרגום, שהכוונה למלכים ולשלטונים. המצודות מפרשים כפשוטו, הקטנים והצעירים, ואפשר שדווקא הם מוזכרים לפי שהם נבהלים תחילה. והמלבי"ם מבאר ש"צעיריה" אינו תואר אלא שם מקום: אנשי צוער. כיוון שהבורחים ברחו לצוער, שמעו אנשי צוער את הצרה והשמיעו קול צעקה.
כִּי מַעֲלֵה הַלֻּחִית בִּבְכִי יַעֲלֶה־בֶּכִי, כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת־שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ.
חורונים היה מקום של ירידה והלוחית מקום של עלייה. במורד חורונים, שהוא במקום השפל, היו הצרים משמיעים צעקת שבר, שנהרגו אנשיהם, וצעקו במר נפש בעלותם במעלה הלוחית. ומהו "בבכי יעלה בכי"? מצודת דוד מסביר שהבכי היה הולך ומוסיף כל פעם - היה בבכי, ומעלה בכי נוסף. המלבי"ם מסביר שהבכי הראשון הוא הפעולה והשני שם עצם: על ידי שהיה בוכה היה מעלה את הבכי, כלומר מוסיף עוד בכי.
פסוק ו: נוסו מלטו נפשכם
נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם, וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר.
הנביא כמייעץ להם: ברחו על נפשכם. ומהו "כערוער במדבר"? רש"י מסביר שערוער הוא מגדל ערוער שהיה במדבר, ומגדל העומד במקום שאין בו יישוב ואין יושב בו נראה כחורבה. כלומר: הימלטו, ותהיו כמגדל במדבר בלי יושבים. ורש"י מביא גם את מנחם, וכן תרגם יונתן, שערוער הוא שם עץ מעצי היער, עץ בודד היושב במדבר - וזהו הביטוי המוכר "כערער במדבר".
מצודת דוד מסביר שהנביא אומר להם: ברחו ועזבו את כספכם, אל תישארו לאסוף ממון, שהרי בין כה תהיו כערוער במדבר ואין סיכוי שתצליחו לאסוף את ממונכם ולהינצל, ולכן הצילו רק את נפשכם. והמלבי"ם אף הוא מבאר שהעצה היא שלא להילחם. במקום שיש סיכוי לגבור על האויב במלחמה - אדרבה, הילחם. אבל במקום שהנבואה אומרת שאין סיכוי לגבור על האויב, למה תילחם? הסיכוי היחיד הוא שתיפול בקרב, וזה סוג של התאבדות. לכן "נוסו מלטו נפשכם". ולדעת המלבי"ם ערוער הייתה עיר מואב היושבת במדבר, והנביא ממליץ להם: לכו לשבת במדבר ועזבו את עיר מושבכם.
פסוק ז: בטחון באוצרות
כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי, וְיָצָא כְמוֹשׁ בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו.
שואל הנביא: מדוע אינכם בורחים? מפני שאתם בוטחים במעשיכם ובאוצרותיכם. אומר הרד"ק: "מעשיך" היינו קנייניך, כמו שנאמר בנבל הכרמלי "ואיש במעון ומעשהו בכרמל" - מעשהו היינו קנייניו. את בוטחת בקנייניך ובבית הגנזים שלך, כתרגום יונתן. ואומר לה: "גם את תלכדי" - כשאר הגויים שאין להם אוצרות ונלכדו, גם את תילכדי, והאוצרות לא יועילו לך. פעמים רבות אומה שהיו לה אוצרות הייתה משחדת את המלך שכנגדה: קח את האוצרות והנח לנו. כאן אומר לה הנביא שאוצרותיה לא יצילוה, שהרי גם כמוש אלוהיה, זה שהיא סומכת עליו, גם אותו ישבו ויצא בגולה.
וזה בדיוק מה שהיה כאן. אומר המלבי"ם: הם לא רצו לברוח כדי שלא לעזוב את מעשיהם בשדה; כיוון שהיה להם ממון רב, חבל היה להם לברוח ולהשאיר את הכול. ועל כך אומר להם הנביא: דעו לכם, לא זו בלבד שהאויב ייטול את האוצרות, הוא גם יהרוג אתכם, וגם כמוש וכהניו ושריו יצאו בגולה. אם כן, האם לא טוב היה לכם להניח את כל קנייניכם כאן ולנוס על נפשכם? לפחות את נפשכם הצלתם.
פסוק ח: ואבד העמק ונשמד המישור
וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל־כָּל־עִיר וְעִיר לֹא תִמָּלֵט, וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר, אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה.
לא רק הערים יאבדו, אלא גם העמק והמישור, שהם מקומות פחות מיושבים. המלבי"ם מדייק בלשונות: העמק אובד על ידי שיתמלא עפר, וזו דרך לאבד עמק - שכבר אין עמק. אבל במישור לא שייך לשון אבדה, שהרי מישור נשאר מישור; ולכן נאמר בו "נשמד". כיצד נשמד? על ידי שהמקום נהפך לארץ מלחה אשר לא תיזרע ולא תצמיח. שמד פירושו ביטול צורת הדבר ואיכותו, ולא ביטול עצם מציאותו.
אם כן, אל תאמרו שמא לא יגיע, שמא נתמהמה ונאסוף עוד רכוש. יבוא שודד אל כל עיר, ואפילו עיר בודדה לא תימלט, ולא רק הערים אלא גם העמק והמישור. ומדוע? "אשר אמר ה'" - כמו "כאשר אמר ה'", ולשון זו כלשון "תאכל מצות אשר צויתיך" שפירושה כאשר צויתיך. כיוון שהשם אמר והבטיח, כך התקיים בסופו של דבר.
פסוק ט: תנו ציץ למואב
תְּנוּ־צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא, וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן.
רש"י והרד"ק מפרשים שציץ כאן היינו כנף. הרד"ק מביא שהסנפיר נקרא "ציצין", ואמרו חז"ל: אלו הסנפירין שפורח בהם - מה שהכנפיים לעוף, הסנפירים לדג; הדג פורח במים והעוף פורח באוויר. וכן רש"י אומר שכל דבר התלוי ובולט מן האדם ומן הבהמה קרוי ציץ, כמו "והיה לכם לציצית", "ויקחני בציצית ראשי". אם כן מדובר בדבר הבולט מן הגוף, והוא הכנף. ומה אומר להם? תנו למואב כנפיים שיפרח מהר ויברח מכאן, שהמקום הזה מקום סכנה ועוד מעט יבואו האויבים. וזהו "כי נצוא תצא" - כמו "עוף תעוף", מלשון נוצה, כמו "כי נצו גם נעו". בכוח הכנף יצאו משם ויגורשו, ולכן תנו להם ציץ שילכו מהרה ולא יישארו ויוכו למוות ביד האויבים.
יונתן פירש שציץ הוא ציץ הזהב, כלומר הכתר, ותרגם: "עדו כיתרא מן מואב ארי מגלא תגלי" - הסירו את הכתר ממואב, שהרי מאבדים הם את המלוכה ועומדים לגלות. אעיר כאן הערה: בתרגום יונתן שבדפוסים נדפס "עדו ביטרא ממואב", ושברתי את הראש להבין מהי מילה זו, ואין כמותה בכל תרגום יונתן ובירושלמי. ורק אחר כך ראיתי שגם רש"י וגם הרד"ק מביאים את הנוסח "כיתרא" בבירור, וגם באוצר החכמה מביאים מכתבי יד עתיקים שהנוסח הוא "כיתרא" ולא "ביטרא".
המלבי"ם מפרש בדרך שונה, ההולכת בקו של כל הפרק: הנביא ממליץ להם לברוח, ואומר להם שרק אם יברחו יהיה להם קיום ויפרחו מחדש, אבל אם יישארו יושמדו ולא יוכלו לפרוח. ולכן "תנו ציץ למואב כי נצוא תצא" - רק על ידי מה שאני מציע לכם, הבריחה, יהיה למואב ציץ וצמח ותוכלו להציץ ציץ, כלשון "ויצץ ציץ ויגמול שקדים", כלומר לפרוח מחדש. רק על ידי הבריחה תתקיימו, ולאחר מכן תחזרו ותרוממו מחדש את קרן הממלכה. אבל אם תישארו בעריכם - "ועריה לשמה תהיינה", ואין לכם קיום. אל תחשבו שיותיר אתכם לכורמים וליוגבים כדרך הגלויות הראשונות של ישראל; אם תישארו כאן תושמדו, ואם תברחו יהיה למואב ציץ שיחזור ויציץ ויפרח.
פסוק י: ארור עושה מלאכת ה' רמיה
אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְהֹוָה רְמִיָּה, וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם.
לפי הרד"ק יש כאן קריאת עידוד לאומות להיפרע ממואב. מואב הצירו לעם ישראל, ולכן באה עליהם נבואה רעה, כעין "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך... אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע". מלאכת ה' היא מה שאמר השם להיפרע ממואב, ולכן ארור מי שלא ילך וייפרע מהם כרצון השם, שהרי הוא עושה את ציווי הבורא ומלאכתו ברמייה ואינו פועל בדרך הנכונה להוציא את דבר ה' אל הפועל. וארור מי שמונע חרבו מלשפוך את דמם, להשיב להם על הרעה שעשו לנו.
ומעיר הרד"ק: דבר זה נאמר במואב ולא בשאר האומות - לא מצינו שהנביא מקלל בדבר ה' את מי שאינו נפרע מהן. ומדוע כאן דווקא? לפי שקצף ה' עליו גדול, שהרי האל הזהיר את ישראל "אל תצר את מואב". נמצא שאנחנו נזהרנו ביחס אליהם ולא הצרנו להם, והם הרשיעו והצרו לנו. אילו הייתה אומה חוששת שמא נזיק לה והייתה מזיקה לנו, היה מקום לומר שזו התגוננות; אבל מואב ידעו שהוזהרנו "אל תצר את מואב", ואם כן לא היה להם ממה להתגונן, ולמה הלכו והצרו לנו? ומרוב גאוותו וריבוי שלוותו הגדיל את הצרה על עם ישראל, ולכן תבוא עליו הצרה הזאת.
המלבי"ם הולך בקו הפוך: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה" לא נאמר לרעתם של מואב אלא לטובתם. כיוון שהנביא ממליץ להם לברוח, ומי שיישאר ימות, ומי שיברח יזכה ל"ציץ" ולפריחה מחודשת - הרי מלאכת ה' ורצונו הם שיצאו ויעזבו את המקום. ומי שאינו יוצא ומחליט להישאר, הריהו עושה במלאכת ה' רמייה ואינו מתייחס אל ציווי השם, ועל כן ראוי הוא להיהרג. השם רוצה להצילך וממליץ לך להימלט, ואתה מתעקש להישאר - בדין מגיעה לך המיתה. ו"ארור מונע חרבו מדם" מוסב על האויב: ארור מי שימנע חרבו מלהרוג את הנשארים, שהם ארורים.
שימו לב להבדל שבין הפרשנים: לפי הרד"ק שני חלקי הפסוק נאמרו על מי שלא יכה את מואב, וממילא עלינו לומר שיש כאן כפל עניין במילים שונות. הרד"ק הולך בקו זה פעמים רבות, ואילו אצל המלבי"ם אין כדבר הזה: כל כפל של מילים או ביטויים בא להוסיף על הקודם, ואין חזרה סתם לתפארת המליצה. לפיכך אצל המלבי"ם הארור הראשון מוסב על מואב הנשאר במקומו, והארור השני הוא ציווי לאויב להרוג את כל הנותרים המתעקשים לאחוז בארצם ואינם גולים על פי ציווי השם.
פסוק יא: שאנן מואב מנעוריו
שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו, וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ, עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר.
פסוק זה מוכר לרבים ממדרש אגדה על מגילת אסתר. כאשר רצה אחשוורוש להרוג את ושתי, קרא לחכמים "יודעי העיתים", ואמרו חז"ל שהם חכמי ישראל שהיו יודעים לעבר את השנים ויודעים את העיתים. שאל אותם: "כדת מה לעשות במלכה ושתי?" והבינו שבכל תשובה שיענו הם מסתבכים. אם יאמרו לו: אדוני המלך, הנח לה, אמנם התחצפה, עשה לה סנקציה כלשהי אבל הנח לה - יאמר: אינכם חוששים לביזיוני? ויוציאם להורג, שהרי ביזתה את המלך בשפה קשה ועזה, ולחכמי ישראל אין אכפת. ואם יאמרו לו: צודק אתה, חסל אותה - כשיתפכח מיינו וישאל מי הם הטיפשים שנתנו לי עצה זו, יאמרו לו: חכמי ישראל, והוציאם להורג. בין כך ובין כך אין זה נגמר בטוב, ובמצב כזה צריך להיות חכם ולא צודק. אמרו לו: אנחנו עם ישראל גלינו, ובמצב כזה "אבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר"; עליך לשאול אנשים שלא גלו - חכמי מואב, שנאמר בהם "שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא אל שמריו, ולא הורק מכלי אל כלי ובגולה לא הלך, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר". פנה אליהם, אצלם יש חכמים והם ידעו להשיבך. וכך גלגלו את הגחלת הלוהטת אל חיקם של חכמי מואב.
ועתה לביאור הפסוק על פי הקשר העניין אצלנו. הרד"ק מעיר שהנו"ן פתוחה - "שַׁאֲנַן" - לפי שהוא לשון עבר: עד היום היה מואב שאנן. מנעוריו היה שוקט אל שמריו, כמו יין השוקט על שמריו. וידוע שכאשר מריקים יין מכלי אל כלי הארומה שלו יוצאת וטעמו מתחיל להתפזר. המבינים ביין יש להם כוסות מיוחדות לכל סוג: יש יין שצריך כוס רחבה כדי שריחו יתפשט, ויש שצריך כוס צרה כדי שריחו לא יתפשט. ואף בהלכה, יין שנשאר פתוח פסול לקידוש, לפי שעצם היותו פתוח מאבד את טעמו, והורקתו מכלי אל כלי פוגמת בו. ומואב לא הורק מכלי אל כלי, כלומר לא יצא בגולה. עם ישראל הורק מכלי אל כלי ויצא בגולה, ומואב לא, ולכן עמד טעמו בו וריחו לא נמר - לא התחלף, או לא רפה. התרגום מפרש "לא פג", מלשון חלוף (כמו תאריך תפוגה), או מלשון "תפוג תורה" ו"אל תתני פוגת לך", שהיא לשון מנוחה.
המלבי"ם מבאר שכאן משיב הנביא לשאלה: מדוע גזר ה' עליכם גלות? לפי שמואב היה שאנן מנעוריו, מאין מחריד. ומה ההבדל בין "שאנן" ל"שוקט אל שמריו"? מחריד בא מבחוץ - לא בא עליהם מלך ולא אומה מבחוץ להחרידם. ושמרים הם מבפנים - "שוקט אל שמריו" היינו שגם מבפנים לא היה מרד ולא קם איש כנגד המלך.
ומוסיף המלבי"ם בביאור המשל: כשמריקים את היין מכלי אל כלי, השמרים נשארים בכלי הראשון ונשאר לנו יין בלי שמרים. שמרי היין הם המשקעים - הזגים והחרצנים שנשארו מן הענבים הסחוטים, והם שוקעים בתחתית הכלי ומערים את היין מעליהם. אבל מואב נשאר על שמריו, השאירוהו בכלי הראשון ולא העבירוהו, ועל כן עמד טעמו בו, שהרי יין שמוציאים אותו מן השמרים מאבד מעט מטעמו וריחו.
והנמשל: עם שמגלים אותו ממקום למקום קונה לעצמו נימוסים והנהגות של האומה שגלה אליה, וזו מציאות. עם ישראל שגלו לאירופה נכסו לעצמם גינונים אירופיים; גלו לעיראק, לתימן, למרוקו וכן הלאה - ואימצו לעצמם את הגינונים וההנהגות של אותם מקומות. כשאומה גולה אל תוך אומה אחרת היא מקבלת ממנה נימוסים והנהגות, וכיין המועבר ממקום למקום שמשתנה טעמו, כך משתנה טעמה של האומה - סגנון חייה וצורת התנהגותה משתנים לפי אנשי המקום. אבל מואב לא הורק מכלי אל כלי, בגולה לא הלך, יושב הוא כאן עוד מימי קדם, ולא חלו בו תמורות - וזהו "וריחו לא נמר", מלשון תמורה.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק פותח הנביא בנבואת פורענות על מואב, שהצירו לישראל: נבו, קריתים והמשגב שודדו, תהילת מואב חלפה, האויבים מתכננים בחשבון להכריתה, והחרב רודפת אף אחר הנמלטים למדמן. הצעקה עולה ממורד חורונים וממעלה הלוחית, ובעצת הנביא: אל תילחמו אלא נוסו והצילו את נפשכם, ואל תבטחו בקנייניכם ובאוצרותיכם - שהרי אף כמוש ושריו וכהניו יוצאים בגולה. לפי המלבי"ם, הבריחה עצמה היא מלאכת ה', ומי שמסרב לה ונשאר - ארור הוא, ואת הנשארים תפקוד החרב. ולבסוף מתבאר שורש הדין: מואב ששקט מנעוריו, לא הוחרד מבחוץ ולא מרד מבפנים, לא הורק מכלי אל כלי ולא גלה, ולכן עמד טעמו בו וריחו לא נמר - ומתוך אותה שלווה וגאווה הגדיל להצר לישראל, ולכן עתה הגיעה שעת הריקון והגלות.