פתיחה: נבואה על פלשתים
פרק מ"ז בספר ירמיהו הוא נבואה קצרה וחריפה על פלשתים - אלה היושבים בעזה. בפרק שתי מכות: האחת של פרעה שהכה את עזה, והשנייה, העיקרית, של נבוכדנצר שהחריב את פלשתים חורבן גמור. הנביא מדגיש דווקא את החורבן השני, משום שהוא היה מוחלט, ומה שעשה פרעה לא היה אלא קדימון לו. אנחנו מחכים שדבר כזה יקרה גם עכשיו, אבל חזון למועד.
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־פְּלִשְׁתִּים בְּטֶרֶם יַכֶּה פַרְעֹה אֶת־עַזָּה׃
מסביר המלבי"ם: פרעה הכה את עזה כאשר מצרים יצאו לעזור לצדקיהו. לאחר מכן שב פרעה לארצו, ובחזרתו שטף את עזה, וכפי שמופיע בסדר עולם. אחר כך בא נבוכדנצר והחריב את כל פלשתים.
ומה היה העניין של נבוכדנצר ללכת ולהחריב את פלשתים? כיוון שפלשתים היו בעלי בריתם של צור ומסייעים להם, ולנבוכדנצר הייתה מלחמה עם צור. החבר של האויב שלי - אויב שלי. לכן החריב נבוכדנצר את פלשתים, כדי שכאשר יבקשו הצרים את עזרתם של אנשי עזה - לא ימצאו מי שיעזור להם.
מים עולים מצפון
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנֵּה־מַיִם עֹלִים מִצָּפוֹן וְהָיוּ לְנַחַל שׁוֹטֵף וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ וְזָעֲקוּ הָאָדָם וְהֵילִל כֹּל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ׃
"מים עולים" - הכוונה מים מתגברים, כלשון "תעלה המלחמה", שפירושו תתגבר המלחמה. הרד"ק מבאר שהמים הם משל על הכשדים הבאים מצפון כמים שוטפים. וכשם שמים שוטפים אינם משאירים כלום אלא סוחפים הכול, כך נבוכדנצר יחריב את הכול.
המלבי"ם עומד על הכפילות "וְיִשְׁטְפוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ": בתחילה ישטפו את הארץ עצמה - את השדות ואת הכרמים; ואחר כך ישטפו את הערים - "עיר ויושבי בה". ואז "וזעקו האדם", כדרך שבבוא שטף מים זועקים לברוח על הספינות, כמו בצונאמי שכולם בורחים. "והילל כל יושב הארץ" - מלשון יללה, ייללו כל יושבי הארץ על איבוד הקניינים, על איבוד הבית ועל איבוד ממונם.
רפיון ידיים שאינו מניח להציל אפילו את הבנים
מִקּוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת אַבִּירָיו מֵרַעַשׁ לְרִכְבּוֹ הֲמוֹן גַּלְגִּלָּיו לֹא־הִפְנוּ אָבוֹת אֶל־בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם׃
כאן בא הנביא לומר לך: דע לך, זה יהיה חמור וחריף יותר משטף מים. "שעטה" היא ההכאה שהסוס מכה ברגליו בכוח בארץ. קול שעטת פרסות הסוסים האבירים, רעש הרכב והמון הגלגלים - כל אלה יגרמו ל"לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידיים".
מסביר המלבי"ם: כאשר יש שטף מים רבים, כל אב פונה להציל את בנו, שכן בשעת צרה כל אחד הולך להציל את הקרובים לו. אבל בשטף הזה של הגדודים ששוטפים את הארץ - ידיהם תהיינה רפות. כל עוד יש לאדם קצת כוח הוא עוד דואג לבנים, אבל כשאין לו כוח - הוא מציל את עצמו בלבד, נכנס למצב של הישרדות, איך הוא עצמו שורד את הצרה. וזהו "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידיים": כיוון שלא יהיה כוח, מי יחשוב על להציל את בניו? הוא יחשוב רק איך הוא עצמו לא טובע.
היום הבא - לא מכת פרעה אלא שוד גמור
עַל־הַיּוֹם הַבָּא לִשְׁדוֹד אֶת־כׇּל־פְּלִשְׁתִּים לְהַכְרִית לְצֹר וּלְצִידוֹן כֹּל שָׂרִיד עֹזֵר כִּי־שֹׁדֵד יְהֹוָה אֶת־פְּלִשְׁתִּים שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר׃
שלא תאמר שהנבואה הנמסרת עתה מתארת את מה שקורה כעת, שהרי פרעה הלך בתחילה והכה את עזה, ותחשוב שעליו מדובר. אומר לך הנביא: לא. מה שעשה פרעה היה בקטן, קדימון בלבד למי שיבוא וישטוף ולא ישאיר מאומה. הנבואה היא על מה שעתיד להיות - "על היום הבא לשדוד את כל פלשתים", לא על היום הזה שבו פרעה מגיע ומכה מכה קלה בלבד, אלא על היום שבו ישודדו כל פלשתים.
ומדוע ישדד את כל פלשתים? "להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר" - כפי שהסברנו, היה חשש שצור וצידון יתחזקו מכוח פלשתים, ולנבוכדנצר הייתה מלחמה עם צור וצידון, ולכן הלך להשמיד את עוזריהם. ודבר נוסף: יש כאן עניין של השגחה מאת השם - "כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור", מכיוון שהפלשתים הם אחים של כפתור.
קרחה וגדידה - מליצת אבלות
בָּאָה קׇרְחָה אֶל־עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד־מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי׃
עזה כבר נחרבה על ידי פרעה, ושערותיה כבר נידלדלו. עכשיו אומר הנביא: "באה קרחה" - יבוא מי שיעשה כאן קרחת מוחלטת. עד עתה נשארו מעט שערות מדולדלות, וכעת לא יישאר דבר.
"נדמתה אשקלון" - אשקלון שכבר נשדדה, ומה שהיה שם נדמה. ומבאר המלבי"ם ש"נדמתה" אינו מלשון דמיון אלא מלשון נכרת, כמו "ה' הדימנו" ועוד ביטויים שראינו, שהוראתם הכרתה. הנה העמק נחרב ולא נשאר כלום - "שארית עמקם" כלה לחלוטין.
"עד מתי תתגודדי" - מסביר המלבי"ם שזו מעין מליצה הלצית. כיוון שפתח במליצת הקרחה, שיבוא מישהו ויקרח אתכם לגמרי, הוא ממשיך באותו כיוון: על מי דרכם היה לעשות קרחה? על המת. וכתוב "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". אומר להם הנביא: הקרחה כבר באה, הנה נהייתם קירחים, ואף תתגודדי. "תתגודדי" - שהיו שורטים את בשרם על המת, עושה שרט בבשרו לאות צער. וכיוון שפתח בדימוי הקרחה שמבטא אבלות, המשיך גם בגדידה.
הוי חרב לה' - עד אנה לא תשקטי
הוֹי חֶרֶב לַיהֹוָה עַד־אָנָה לֹא תִשְׁקֹטִי הֵאָסְפִי אֶל־תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי וָדֹמִּי׃
מסביר המלבי"ם: אחרי שחרב ה' באה עליהם פעמיים, אומר להם כעת כביכול - מתי כבר תשקוט החרב? "האספי אל תערך" היא מליצה שהמחריב ישוב לארצו ולא יחריב ולא יחריד ולא ירעיש עוד ממלכות. התער הוא הנדן, המקום שלתוכו מכניסים את החרב, כלשון "וחרב הוצאת מתערה שלפת נגד צורריך". ומוסיף: "הרגעי ודומי" - פנייה אל החרב, שאפילו אם את עדיין מחוץ לתערך, לכל הפחות תירגעי מעט ותהיי דוממת, ולא תהרגי בתמידות.
למה אי אפשר לחרב לשקוט
אֵיךְ תִּשְׁקֹטִי וַיהֹוָה צִוָּה־לָהּ אֶל־אַשְׁקְלוֹן וְאֶל־חוֹף הַיָּם שָׁם יְעָדָהּ׃
על השאלה "עד אנה לא תשקטי", כמה זמן תמשיך החרב ותאכל שם באשקלון, משיב הנביא שהדבר בלתי אפשרי. איך אתה רוצה שהחרב תשקוט, והרי ה' ציווה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה. ה' יעד אותה וציווה לה, ונבוכדנצר כאן הוא שליח מאת השם להחריב ממלכות.
ודבר נוסף מצד הסיבה הטבעית: "אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה" - היות והייתה לנבוכדנצר מלחמה עם צור וצידון שיושבים בים, ופלשתים יושבים בחוף הים והיו עוזרים לצור, לכן יעד את חרבו להכרית את יושבי הים העוזרים לצור. נמצא שיש כאן שני דברים: עניין השגחי מן השמיים, ועניין שנדמה לנו כטבעי - שנבוכדנצר אינו רוצה שיהיו עוזרים לאלה שהוא נלחם נגדם, ולכן הוא הולך להשמיד את אשקלון. שתי סיבות חזקות יש כאן, טבעית ושמימית, להביא את החרב על אשקלון, ולכן אל תשאל "עד אנה לא תשקטי": עד שנבוכדנצר יסיים את עבודתו, עד אז לא תשקוט החרב.
לסיכום:
הפרק מתאר את חורבן פלשתים בשני שלבים: מכת פרעה את עזה, שאינה אלא הקדמה, והחורבן הגמור על ידי נבוכדנצר הבא מצפון כנחל שוטף. השטף שוטף תחילה את השדות ואחר כך את הערים, ורעש הרכב והסוסים מביא רפיון ידיים כזה שאפילו אבות אינם פונים להציל את בניהם. הנביא ממשיל את החורבן בלשון אבלות - קרחה וגדידה - ומסיים בתשובה לשאלה מדוע אין החרב שוקטת: גם מצד ההשגחה, שה' ציווה לה ויעדה, וגם מצד הטבע, שנבוכדנצר בא להכרית את עוזריהם של צור וצידון. ועד שישלים נבוכדנצר את שליחותו - לא תשוב החרב אל תערה.