פתיחה: הנבואה השנייה על מצרים
פרק מ"ו בירמיהו פותח את סדרת הנבואות על הגויים, ובראשן מצרים. בחלק הראשון של הפרק עסקנו בנבואה הראשונה, המתארת את מפלת פרעה נכה מלך מצרים בכרכמיש אשר על נהר פרת, שם הכהו נבוכדראצר מלך בבל. כעת פותח הנביא נבואה שנייה, ובה מתואר שלב נוסף: נבוכדראצר אינו מסתפק בהכאת מצרים על נהר פרת, אלא יורד אל ארץ מצרים עצמה להכותה. המכה השנייה הזאת הייתה בשנת עשרים ושבע למלכו, כאשר בא נבוכדנצר למצרים והכה את מלך מצרים שנית.
(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבוֹא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּוֹת אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם׃
זוהי כותרת הנבואה השנייה: דבר ה' המבשר את בואו של נבוכדראצר להכות את ארץ מצרים בתוך גבולה שלה, ולא רק בשדה הקרב הרחוק שעל נהר פרת.
ההכרזה בערי המבצר
(יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי־אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ׃
הרד"ק מבאר את סדר הכתוב: תחילה מדבר הנביא באופן כללי על מצרים, ולאחר מכן עובר אל הפרטים, אל הערים שבתוכה. מגדול מוזכר כבר בתורה, "בין מגדול ובין הים", ונוף ותחפנחס הן ערי הממלכה של פרעה.
המלבי"ם מסביר שההכרזה נעשית בשני שלבים: תחילה תתפרסם הבשורה במצרים שנבוכדנצר מגיע, ואחר כך יכריזו במגדול ובנוף שהן ערי המבצר, כדי שיתחילו לחמש את עצמן שכן האויב כבר כאן. וזה תוכן ההכרזה: "התייצב והכן לך כי אכלה חרב סביביך" - אל תצאו להילחם בשדה, שהרי החרב כבר אכלה סביבותיכם, אלא התכוננו במקומכם, בתוך ערי המבצר, להדוף את ההתקפות.
"כי ה' הדפו" - מפלה שמאת ה'
(טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לֹא עָמַד כִּי יְהֹוָה הֲדָפוֹ׃
רש"י מפרש "נסחף" מלשון שטיפה והחלקה: נשטפו והחליקו גיבוריך, כמו "מטר סוחף", וכלשון "נסתחפה שדהו". מנחם מפרש "נסחף" מלשון כיליון, ו"מטר סוחף" הוא מטר המכלה. ודונש פותר "סוחף" כמו "סועף", מלשון "מסעף פארה במערצה" שעניינו עקירה, ואם כן מטר סוחף הוא מטר עוקר.
שואל הנביא: מדוע נסחף אבירך ולא עמד? והתשובה: "כי ה' הדפו". כמטר סוחף שסחף אותו, שהכול היה כאן מאת ה'. הגיבורים לא היו מסוגלים לעמוד במלחמה בערי המבצר, משום שמיד ה' נמסרו ביד נבוכדראצר.
בריחת בעלי הברית וחרב היונה
(טז) הִרְבָּה כּוֹשֵׁל גַּם־נָפַל אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל־עַמֵּנוּ וְאֶל־אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה׃
ה' הרבה כושל, ועל ידי המכשול נפלו איש אל רעהו - נעשתה כאן מלחמה פנימית, כל אחד מכשיל את חברו. וכפי שהזכרנו, כאשר צבא כושל או אומה כושלת, אין מי שרוצה להסתפח אליה. לכן גם אותן אומות שבאו לעזור לפרעה כנגד נבוכדראצר אומרות: "קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו", כל אחד בורח למקומו מפני חרב היונה.
מהי "חרב היונה"? זהו כינויו של נבוכדנצר, וכבר ראינו את הביטוי לעיל בשלושה ביאורים, וכל אחד מן המפרשים נאמן לשיטתו גם כאן. הרד"ק מפרש מלשון הונאה: חרב האונסת שאין מי שיעמוד כנגדה, וכלשון "והכלתי את מונייך" - האונסים והמתעללים בנו. תרגום יונתן מפרש מלשון יין: חרב האויב שהיא כשתיית יין. והמלבי"ם מסביר שמלכי בבל ואשור נשאו צורת יונה על דגלם, והיו מייחסים את ניצחונותיהם ליונה, ולכן נקראת חרבו "חרב היונה".
"העביר המועד" - פרעה שלא יצא לקרב
(יז) קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד׃
(יח) חַי־אָנִי נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא׃
כאן יש ביאורים סותרים במפרשים, ונסביר תחילה לפי המלבי"ם. "קראו שם" - פרסמו תחילה שפרעה יבוא בשאון גדול ובהמון רב, ואחר כך "העביר המועד" - קבע לו זמן אחר ואמר שלא יבוא עתה אלא במועד מאוחר יותר. והקדוש ברוך הוא אומר: הוא לא יבוא כלל.
וזו לשון השבועה: כשם שהתבור יושב בין ההרים, וכשם שהר הכרמל סמוך לים - וכמו שהגמרא אומרת "כדי שיניח חמה בראש הכרמל וירד לים ויטבול", שמכאן שהכרמל סמוך לים, ואף שהמלבי"ם מביא ראיות, אנו מכירים זאת מן המציאות - ועם כל זה לא ייתכן שהתבור יבוא אל ההרים שסביבו ולא שהכרמל יבוא בים. כך אומר ה': כשם שהתבור לא יבוא בהרים והכרמל לא יבוא בים, כך לא ייתכן שפרעה יבוא. יש כאן הבטחה: אף שפרעה קרוב למקום המלחמה ולכאורה מתבקש שיצא לקרב, אומר הקדוש ברוך הוא כביכול קבעתי אותו במקומו, כשם שהכרמל לא ירד לים והתבור לא יזוז, כך פרעה לא ימוש ממקומו ולא יבוא למקום המלחמה.
לעומת זאת רש"י ומצודת דוד, על פי תרגום יונתן, מפרשים להפך: כמו הר תבור הקבוע בהרים ואינו זז ממקומו, וכמו הר הכרמל העומד על הים ואינו מש ממקומו, כך יבוא נבוכדנצר על מצרים ולא יזוז מביאתו שמה. כלומר, לדעת המלבי"ם הנבואה אומרת שפרעה לא ילך להילחם, ולדעת תרגום יונתן, רש"י, המצודות והרד"ק הכתוב מוסב על נבוכדנצר שכן יבוא להילחם. ושני הדברים אמת: פרעה לא יצא להילחם ולא יצא להתגונן, ונבוכדנצר הוא שיבוא אליו וילחם כנגדו. נבוכדנצר לא יזוז מהחלטתו לבוא ולהילחם במלך מצרים.
כלי גולה
(יט) כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ יוֹשֶׁבֶת בַּת־מִצְרָיִם כִּי־נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃
היות ונבוכדנצר בסופו של דבר כן יגיע למצרים, ומצרים לא תצא להילחם, משמעות הדבר שמצרים עומדת לגלות. שהרי כל מקום שנבוכדנצר הגיע אליו היה מגלה את יושביו - עוה, כותה, ספרוים ושאר המקומות, וגם לארץ ישראל הגיע והגלה. לכן אומר הנביא: התכוננו, "כלי גולה עשי לך". אדם היוצא לדרך, אומר רש"י, מתקן לו חמת ומקדה של חרס לשתות בה, מכין לעצמו כלים מינימליים שיהיה לו במה לאכול ולשתות.
"כי נוף לשמה תהיה" - נוף היא אחת מערי מצרים, והיא תהיה לשמה, מקום שומם. "ונצתה מאין יושב" - לא מלשון שריפה אלא מלשון ציה, מקום יבש, שהארץ תהיה שוממה וחרבה מאין יושב.
עגלה יפה־פיה: שחיטת העבודה זרה של מצרים
(כ) עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה מִצְרָיִם קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא׃
התרגום מתרגם "עגלה יפה־פיה" - "מלכותא יאה", מלכות יפה. "קרץ מצפון" מתרגם התרגום "עממין קטולין", עמים רצחניים. ו"קרץ" הוא מלשון חיתוך, כמו "כי מחומר קורצתי" - כשרוצים להוציא חתיכה מן הבצק קורצים ממנו, לקרוץ פירושו לחתוך.
המלבי"ם מעיר ש"יפה־פיה" אף שהיא כתובה בשתי מילים, עניינה מילה אחת, כמו "פקח־קוח", וכמו "הבוז לגאי יונים" ו"עלמות" שגם הם נחלקו לשניים אף שהם מילה אחת מחוברת. והנביא מדמה את מצרים לעגלה יפה ומדושנת. כמו שאתה רואה, אומר הרד"ק, שהכתוב מכנה את הנשים היפות והדשנות "פרות הבשן", הרי שדימוי הפרה הדשנה הוא תיאור למשהו יפה ומדושן. כלומר: מצרים, עתה את מדושנת עונג ויפהפייה, אך דעי לך ש"קרץ מצפון בא בא" - הקריצה והגזירה באות מן הצפון, מבבל הצפונית. והכפילות "בא בא" באה לחזק: הנה הוא כבר בא, הוא מגיע מיד.
המלבי"ם מעמיק יותר: המצרים היו מעריצים את השור ומייחסים לו אלוהות, כשם שייחסו אלוהות לצאן, וכשם שההודים עובדים לפרה. והשור עמד בנוף, וכשחרבה נוף המיתו הכשדים את יראתם של המצרים, את אותה עבודה זרה שעשו להם. לפי זה מדמה הנביא את מצרים ל"עגלה יפה־פיה", הוא אותו עגל שעבדו לו. אגב, יש בזה גם הסבר מדוע עשו ישראל את העגל ביציאתם ממצרים, שהרי היה מקובל שם לעבוד לעגל. ולמה "יפה"? משום שהיו בוחרים לעבודתם את השור היפה ביותר, המשובח ביותר, הנראה המיוחד שבעדר. ולכן אומר הנביא: הנה הגיע הזמן שיבוא האויב וישחט את העבודה זרה שלהם - ו"לקרוץ" הוא גם לשון שחיטה כפי שראינו בלשון המשנה. ומי הוא הבא? הכשדים, הבאים לשחוט את אותה עגלה יפה־פיה, מלך כשדים בא לבטל את העבודה זרה.
עוד מוסיף המלבי"ם, שנודע בסיפורי ימות עולם שאותו שור שבחרו לאלוהות היה לו סימן מיוחד בפה, ולכן נאמר "יפה־פיה" - פיה היפה, ולכן נכתב בשתי מילים. ומה שנכתב "פִיָּה" בלי דגש, הוא מפני שאות בגד כפ"ת בראש מילה מקבלת דגש, וכאשר קודמת לה אות אהו"י בסוף המילה הקודמת - כאן הה"א של "יפה" - נופל הדגש. ואם כן, לפי המלבי"ם מדובר באותו פה יפה שהיה לשור, כמופיע בהיסטוריה של עמי מצרים: אותה עגלה שבחרו להם לאלוהות, פה יפה ומיוחד לה, אבל קרץ מצפון בא, מלך כשדים יבוא וישחט את השור הזה.
והסבר נוסף ל"קרץ מצפון": הלשון באה לבטא גם עניין של קריצה, כמו קורץ בעיניו. שהרי קריצה היא צביטה וכיווץ - צביטת חתיכה מן הבצק וצביטת העין שניהם לשון קריצה. והמצרים היו מנחשים על פי פעולות השור: אם עשה השור דבר מסוים, אמרו הנה סימן שיהיה כך וכך, ומכל מיני הנהגות שלו היו מסיקים מסקנות וסוגי ניחושים. והשור היה בא תמיד מדרך צפון, ומזה הסיקו מסקנה. זהו "קרץ מצפון" - הרמז והקריצה שמן הצפון בא, שהשור בכל פעם שנשלח חוזר מדרך צפון, ויש בזה ראיה שבאמת האויב יבוא מצד צפון.
שכיריה כעגלי מרבק
(כא) גַּם־שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק כִּי־גַם־הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם עֵת פְּקֻדָּתָם׃
מצרים, המאוימת על ידי הכשדים, שכרה לעצמה שכירי חרב וגייסות שיבואו לעזור לה. וכך היה מקובל, וראינו כמה וכמה פעמים מלכים שפנו למצרים לישועה, והנביא אמר להם שאותו קנה שהם נשענים עליו הוא משענת קנה רצוץ. והנה גם מצרים עצמה נזקקה לשכירים, ואותם שכירים אשר בקרבה הם "כעגלי מרבק" - עגלים העומדים בבית כדי לפטמם, ועגל כזה אינו יוצא למלחמה. בפשטות: אותם שכירי חרב ישבו במצרים ונהנו ממה שסיפקה להם, אך לא יצאו להגן עליה ולא הלכו להילחם.
מהו "עגלי מרבק"? עגלי פטם. עגלים שאין נותנים להם ללכת ולעבוד, שכן בהמה העובדת מפתחת שרירים והדבר פוגם בטעם בשרה, אלא משאירים אותם עומדים במקומם ורק מפטמים אותם באכילה, ואלו הם העגלים הראויים והמשובחים לאכילה.
יונתן תרגם "שכיריה" - "רברביה", לא במובן של גייסות ששכרו להצלתם כפירוש הרד"ק, אלא במובן של גדוליה, שרי מצרים וחשוביה, היושבים בקרבה כעגלי מרבק מפוטמים. והמלבי"ם מחבר את שני הדברים: "שכיריה" הם המלכים שהיו לוחמים את מלחמותיהם בשכר, ואם כן יש כאן גם לשון גדולים וגם לשון הבאים להילחם תמורת תשלום. והם כעגלי מרבק העומדים להתפטם מטוב ארץ מצרים. ולאחר מפלת ה"עגלה" שהיא מצרים, גם הם ברחו - "כי גם המה הפנו נסו יחדיו". כאשר נשחטה אותה עגלה יפה־פיה, הבינו שלא יצא להם מכאן מאומה, ונסו ולא עמדו אפילו רגע.
"כי יום אידם בא עליהם עת פקודתם" - המלבי"ם מבחין בין שני הביטויים. "יום אידם" הוא זמן מוגבל על פי הטבע והמערכה, מערכות השמיים: על פי מה שנקבע שלאדם פלוני יהיה כך וכך זמן ממשלה, ובתאריך זה ובזמן זה יישבר - זהו יום אידו, הזמן שנקבע על פי גלגלי השמיים. ואילו "עת פקודתם" הוא הזמן שנקבע על פי השגחה, שה' פקד עליו את עוונו. ובוא וראה ששניהם הגיעו כאחד: גם הזמן על פי המערכה, וגם הזמן על פי חשבונו של הקדוש ברוך הוא שהגיעה השעה להיפרע מהם ולפקוד עליהם את עוונם, שישלמו על כל הרעה שעשו - כמו שראינו שמלך מצרים הרג את יאשיהו והגיע הזמן להיפרע ממנו. שני הזמנים הללו הגיעו, הן יום אידם והן עת פקודתם.
"קולה כנחש ילך" - זעקת הנחש
(כב) קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ כִּי־בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחֹטְבֵי עֵצִים׃
הרד"ק מפרש שכל צעקת מצרים תלך למרחוק כקול נחש. והדבר תמוה מאוד, שהרי איש מאיתנו לא שמע מעולם את קולו של נחש. ואם תאמר שיש איזה קול לחישה דק וקל - זה היפך כוונת הפסוק, שהרי המשך הפסוק "כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לה" מדבר בעוצמה רבה, ולא ייתכן שהכוונה לקול לחישה חלש. אם כן הכתוב מתכוון לקול עוצמתי. והיכן שמענו קול עוצמתי לנחש?
על כך דרשו חז"ל שהפסוק הזה בא ללמד על מצרים ונמצא למד. אמת שאין לנחש קול, אך הייתה פעם אחת שהנחש זעק זעקה אדירה שנשמעה למרחוק: כאשר אמר לו הקדוש ברוך הוא "על גחונך תלך" וקצץ את רגליו, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. הנחש, כשנגזרה עליו הגזירה, זעק זעקות נוראיות שנשמע קולו בכל העולם. כך שנויה בל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. ואם כן למדנו שהייתה פעם שהיה לנחש קול אדיר, כשזעק על שנקצצו רגליו, ועל אותו קול נאמר "קולה כנחש ילך" - כאותו נחש, כך ילך קולה של מצרים וישמע למרחוק.
"כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לה" - הכשדים כשיבואו על מצרים יבואו בחיל ובכוח רב, ובקרדומות לכרות אותם כחוטבי עצים. וכמו שאין ביד העצים למנוע את כריתתם על ידי בעלי הקרדומות, אומר מצודת דוד, כך לא יוכלו מצרים למנוע את כריתתם על ידי הכשדים. זהו עומק המשל: אתם כעץ, והעץ אינו מביע התנגדות, הוא פסיבי לגמרי. כך יבואו הכשדים ויכרתו אתכם ולא תהיה לכם שום התנגדות, תקבלו את הגזירה במלואה מבלי אפילו להילחם.
המלבי"ם מוסיף שלא בכדי המשילו זאת דווקא לקול הנחש, שהרי קול הנחש היה על שקיצצו את רגליו. וכך גם בנמשל: בוא וראה שאף מצרים כאילו קיצצו את רגליה, שלא תוכל ללכת ממקומה חוץ לארצה. שהרי כפי שביאר המלבי"ם לעיל, "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד" - שאמר שיבוא וילחם ואחר כך דחה זאת, ולבסוף נשבע ה' שפרעה לא יבוא אלא יישאר בארצו, ולא עוד אלא שמלך כשדים יבוא אליו. נמצא שכאילו איבד את רגליו: אינו יכול ללכת להילחם בכשדים אלא יושב וממתין בארצו. זהו "קולה כנחש ילך" - כנחש שקיצצו את רגליו ואינו מסוגל ללכת, כך יהיה במצרים. "כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לה" - האויבים יבואו ברוב חיל, ובקרדומות יבואו לקצץ את רגליהם. ומכיוון שנקט לשון קרדומות, המשיך והמשיל גם את המקובל לעשות בקרדום, שהיא חטיבת עצים, ולכן "כחוטבי עצים", ומצייר את מצרים כיער שהכשדים באים לכרות אותו.
כריתת היער
(כג) כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם־יְהֹוָה כִּי לֹא יֵחָקֵר כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר׃
רש"י מסביר: יש בהם כוח לכרות את כל יערה, את כל יערות מצרים. ובביאור "כי לא יחקר" שני הסברים. רש"י מפרש שהם באו בעוצמה כזו ובחיל רב כל כך, עד ש"לא יחקר" מספר צבאם, וזה מתאים להמשך: "כי רבו מארבה ואין להם מספר".
המלבי"ם לעומתו מפרש ש"לא יחקר" מוסב על היער: חוטבי העצים והקרדומות כרתו את יערה אף על פי שהיער לא יחקר מרוב גודלו, שהיה אדיר ורב עד בלי חקר, ובכל זאת כרתו את כולו. ומדוע היה בכוחם? זה ההמשך: "כי רבו מארבה ואין להם מספר" - החיל שבא כנגדם רב מארבה ואין לו מספר, ולכן היה בכוחו לעקור יער שאינו נחקר מרוב גודל ומספר. ולפי המלבי"ם הרווחנו שאין כאן כפילות: "כי לא יחקר" מוסב על היער, ו"כי רבו מארבה ואין להם מספר" מוסב על חיל הכשדים.
הפקידה על אמון מנוא ועל פרעה
(כד) הֹבִישָׁה בַּת־מִצְרָיִם נִתְּנָה בְּיַד עַם־צָפוֹן׃
סופה של מצרים שהיה לה ביזיון גדול, שלקתה ונהייתה כעבד לעם צפון, "ניתנה ביד עם צפון".
(כה) אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פוֹקֵד אֶל־אָמוֹן מִנֹּא וְעַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם וְעַל־אֱלֹהֶיהָ וְעַל־מְלָכֶיהָ וְעַל־פַּרְעֹה וְעַל הַבֹּטְחִים בּוֹ׃
שואל הרד"ק: מדוע מזכיר כאן "אלוהי ישראל"? מפני שהפורענות הבאה על מצרים היא עונש על שהרע לנו שישק מלך מצרים, ועל פרעה נכה שהרג את יאשיהו כפי שראינו לעיל, וה' הבטיח להינקם ממנו. לכן נאמר "ה' צבאות אלוהי ישראל", האלוהים הנוקם את נקמתם של ישראל.
"הנני פוקד אל אמון מנוא" - "אל" במשמעות "על". אמון הוא שם מלך העיר, והעיר נקראת נוא, והיא אחת מממלכות מצרים. ותרגום יונתן מפרש באופן מעניין: אין "אמון" שם של מלך, אלא הוא מתרגמו כמו "המון", שהאל"ף והה"א מתחלפות, ו"נוא" הוא מתרגם אלכסנדריה. כלומר המונה של אלכסנדריה, רב העם היושב בה. וכך מסביר גם מצודת ציון בקו זה, שהמון עניינו עם רב, וכן בירמיהו נ"ב "יתר האמון", שגם שם במובן של המון ולא כשם מלך.
המלבי"ם מסביר שבמקום ההוא היה מושב העבודה זרה הנקראת אמון. "ועל פרעה" שנלקח מארצו, "ועל מצרים" - המדינה, ועל יתר אלוהיה ויתר מלכיה. ואחר כך חוזר "ועל פרעה ועל הבוטחים בו": אומר ה' שאפקוד על פרעה פעם שנייה, שכן תראה שנלחם פעם שנייה בנבוכדנצר.
"ואחרי כן תשכון כימי קדם"
(כו) וּנְתַתִּים בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וּבְיַד־עֲבָדָיו וְאַחֲרֵי־כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי־קֶדֶם נְאֻם־יְהֹוָה׃
אני אתן אותם ביד מבקשי נפשם כדי שיהרגום, ולאחר מכן "תשכון כימי קדם" - כפי שמופיע ביחזקאל, לאחר ארבעים שנה. בתום ארבעים שנה כלתה מלכות בבל ומצרים חזרה למצבה הקודם, אך כל עוד שלטו מלכות בבל והכשדים הייתה נמסרת בידם. וכפי שהתנבא יחזקאל שמקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים.
ומה שנאמר "כימי קדם", מסביר הרד"ק שאין הכוונה שתשוב להם מעלתם כמו שהייתה מימי קדם, שהרי אדרבה, ביחזקאל כתוב שם "והיו שם ממלכה שפלה", אלא הכוונה שתשכון בארצה כמימי קדם, במקומה ולא בגדולתה. ובאמת כל מי שרואה את מצרים - מאז שאיבדה את גדולתה, איבדה אותה לנצח. בתקופות הקדמוניות הייתה מצרים ממלכה מרכזית מאוד, והרבה מן הנבואות עוסקות בה מחמת מרכזיותה. ומה יש שם היום? אחים מוסלמים, אוכלים זה את זה. מצרים היום נחשבת מדינה שולית לחלוטין, ואינה נחשבת לראש הממלכות. זהו שכתב יחזקאל שתהיה ממלכה שפלה: לאחר שתצא מכיבוש הכשדים ומלך בבל תחזור להיות ממלכה שפלה, ולעולם לא תהיה בראש העמים.
"ואתה אל תירא עבדי יעקב"
(כז) וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃
לכאורה לא ברור הקשר: לאחר שדיברת על מצרים ועל העתיד להיות עמה, מה פתאום פונה הנביא אל יעקב? רש"י מסביר שהדברים מכוונים אל הצדיקים הנמצאים במצרים, אותם צדיקים שגלו למצרים בעל כורחם. ומדוע מדגיש רש"י "בעל כורחם"? מפני שהיו שירדו למצרים היפך דברי הנביא, מרצונם, ואמרו שם תהיה לנו ישועה, והנביא הוכיחם ואמר להם אל תלכו למצרים, זה לא יעזור ולא יציל אתכם. לאלו אין הוא מבטיח ישועה. למי כן? לצדיקים שבתוך מצרים שגלו בעל כורחם. וזהו הקשר לנבואת מצרים: כיוון שאני אומר נבואה קשה על מצרים, אתה הנמצא שם אל תירא.
הרד"ק מסביר אחרת: אין מדובר כאן בצדיקי ישראל שבמצרים, אלא שהזכיר עתה את פורענות הגויים, וכנגדה אומר לישראל שאין לך לחשוש, אינך כמותם. הענישו את האחד ואומר לשני אין לך מה לפחד. ואף שאותם גויים ישובו לארצם אחרי הגלות, דע לך שלא יהיו שלווים ושקטים, שמלכותם תהיה שפלה ומצרים לא תשוב לימיה כקדם, ובסופו של דבר יכלו מלהיות גוי ולא ייזכר שמם. אבל אתה, עבדי יעקב, "הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", אצלך מובטח שתהיה שקט ושאנן ואין מחריד, ואיתך לא אעשה כלה כשאר הגויים. אמנם אמרתי דברים קשים כנגד האומות, אבל לך עם ישראל מובטח שיש לך עתיד, שתשוב לממלכתך ויתחדשו ימיך כקדם.
מצודת דוד מסביר שכאן בא הנביא לנחם את בני הגולה בבבל ולומר להם: אל תתייאשו מן הגאולה. שכן הם רואים שמצרים גלתה ואחרי ארבעים שנה שבה, ואילו אנחנו כבר שבעים שנה בגלות ועדיין לא שבנו. דבר כזה עלול לייאש מאוד את הגולים בבבל, שיאמרו: אם אלה חזרו ואותנו לא החזירו, כנראה שלא נחזור עוד. לכן, מיד לאחר שהודיע שמצרים חוזרת בתום ארבעים שנה, אומר לישראל: אתה אל תתייאש, שגם אתה עתיד לחזור.
ו"מרחוק" פירושו מארץ מרחק, והיינו בבל. וזה מסתבר יותר מלפרש את הדברים על ישראל שגלו למצרים, שכן מצרים איננה רחוקה, היא בגבולות ארץ ישראל, ואילו בבל נקראת רחוק שאיננה מן העמים שבגבולנו, וכמו שכתוב "ישא ה' עליך גוי מרחוק" - ממקומות הרחוקים מגבולנו. והמלבי"ם מסביר שלאחר שאמר שמצרים תשכון כימי קדם, וזה היה בימי מלוך כורש, בא לומר שגם יעקב לא יירא, שגם ישראל מובטחים בגאולה. ופסוק זה כבר הוזכר לעיל בפרק ל', כפי שמציינים כאן המלבי"ם והרד"ק.
"ואותך לא אעשה כלה"
(כח) אַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־יְהֹוָה כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכׇל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ׃
"כי איתך אני" - אומר לו ה': אין לך מה לחשוש, אני אלווה אותך. "כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה" - גם אם אעשה כלה באותם גויים, אותך לא אכלה, ואף שתהיה נמצא בארצם, הם יכלו באותה ארץ ואתה לא תכלה. "ויסרתיך למשפט" - אייסר אותך במשפט כדי לעורר את אוזנך למוסר.
"ונקה לא אנקך" - כלומר לא אשמיד אותך, שלא יתקיים בך "וטאטאתיה במטאטא השמד", שהוא ניקוי שעניינו השמדה. ולכאורה משתמע מן הלשון "ונקה לא אנקך" כמו "ונקה לא ינקה" ו"וניקיתי דמם לא ניקיתי", שפירושם שאפרע מהם עד כלה. אך כאן הוא בדיוק להפך, וכך אומר תרגום יונתן: "ונקה לא אנקך" - לא אנקה אותך מן העולם, לא יהיה העולם נקי ממך, לא אכרית אותך מן העולם. ומה שנאמר "ויסרתיך למשפט", פירושו שמידת הדין דורשת את שלה, וכדי שלא תהיה נקי מן העונש, כלומר שתקבל את המגיע לך, אתן לך את העונש כדי לכלות בו את החטאים. אם כן יהיה עונש מסוים, אבל ההבטחה היא שלאחר מכן תבוא גאולה עתידה ועם ישראל לא יכלה.
וזה בא בהקשר למה שאמרנו קודם: אף שאותם מישראל שהיו במצרים כלו, עם ישראל ככלל לעולם יישאר קיים. וזה חלק ממנגנון השימור של עם ישראל, שלא גלו למקום אחד בלבד. שאילו היו גולים חס ושלום רק לגרמניה, לא היה נשאר מהם מאומה. אבל עם ישראל גלה גם למדינות נוספות, וכך גם אם ניסו למגר אותם במקום אחד, עדיין יהודים מפוזרים על פני כל הגלובוס, מה שמבטיח שבסופו של דבר העם היהודי ישרוד לנצח.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתנבא ירמיהו על ביאת נבוכדראצר אל ארץ מצרים עצמה. ההכרזה מתפשטת מן הכלל אל ערי המבצר - מגדול, נוף ותחפנחס - וההוראה היא להתבצר במקום ולא לצאת לקרב. גיבורי מצרים נסחפים כי ה' הדפם, בעלי בריתה בורחים איש לארצו מפני חרב היונה, ופרעה עצמו "העביר המועד" ואינו יוצא כלל: כשם שהתבור אינו זז והכרמל אינו מש, כך פרעה לא יבוא, ולעומתו נבוכדנצר לא יזוז מהחלטתו לבוא. מצרים, ה"עגלה יפה־פיה" שעבדה לשור, נשחטת בידי הקרץ הבא מצפון, שכיריה המפוטמים נסים, יערה נכרת בקרדומות, וקולה הולך כקול הנחש שנקצצו רגליו. ה' פוקד על אמון מנוא, על פרעה ועל אלוהיה, ואחרי ארבעים שנה תשוב מצרים לשכון בארצה - אך כממלכה שפלה, ולא בגדולתה. ומול כל זה עומדת ההבטחה לישראל: "ואתה אל תירא עבדי יעקב" - בכל הגויים אעשה כלה, ובך לא אעשה כלה. ייסורים כן, אך כליה לא, ועם ישראל קיים לנצח.