פרק מ"ו פותח מהלך חדש בספר ירמיהו. מכאן ועד פרק נ"ב, מסביר המלבי"ם, אלו נבואות על הגויים שנבוכדנצר כבש. ירמיהו אינו נביא לישראל בלבד: הוא נביא גם לגויים, ויש לו מסרים ונבואות גם לאומות העולם. הפרק שלפנינו עוסק במצרים, ובפורענות הבאה עליה.
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהֹוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל־הַגּוֹיִם׃
מצודת דוד מבאר שהמקרא כביכול אומר לנו: אתה, המספר, ספר את אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא אל הגויים. כלומר, זו כותרת לכל אוסף הנבואות שמכאן ואילך.
לְמִצְרַיִם עַל־חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר־הָיָה עַל־נְהַר־פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
התרגום מתרגם "פרעה נכו" - "פרעה חגירא", היינו נכה וצולע. וחז"ל ביארו מניין שם זה: כאשר הגלו את כיסאו של שלמה, רצה פרעה לעלות עליו, אך לא ידע את סוד המנגנונים שבכיסא. כשדרך עליו, מיד הקישו הארי שבכיסא והוא נעשה נכה ולקה ברגלו. שלמה המלך, כשהיה עולה על הכיסא, היו החיות משמיעות קול ועופות מניחים כתר על ראשו - הכל, כלשון המדרש, "במנגנונין", מנגנונים מיוחדים שהוא ידע היכן לדרוך וכיצד לפעול כדי שהכיסא יעבוד. (הרחבנו בזה בדיסק שלנו על ספר מלכים, בתיאור ייחודו של כיסא שלמה.) פרעה לא ידע זאת, ולכן נקרא "נכו". זו הפשטות, שמדובר באותו פרעה עצמו; וגם אם חלפה תקופה ומדובר במלך אחר, הרי פעמים רבות נקראו המלכים הבאים על שם המלך הקודם, כדרך הפרעונים.
יש לשים לב: זו נבואה לא נעימה, נבואה קשה. והסיבה שירמיהו מתנבא עליהם כך היא משום שיש בזה נקמה על שפרעה הרג את יאשיהו - "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם". יאשיהו ביקש למנוע מפרעה לעבור דרך ארצו, שכן היה בטוח שנאמר על דורו "וחרב לא תעבור בארצכם"; פרעה התעקש לעבור, ובסופו של דבר הכה פרעה את יאשיהו והרגו. כעת באה הנבואה על העונש שפרעה עתיד לקבל על כך.
עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה׃
הרד"ק ומצודת דוד מסבירים שהדברים נאמרו בדרך ציניות ולעג כלפי מלך מצרים: התארגנו, סדרו את עצמכם, טלו מגן וצינה, התחזקו וגשו למלחמה מול הכשדים הנלחמים בכם. המלבי"ם מסביר שבמליצה זו מתואר שמצרים עדיין כלל לא יצאה למלחמה, שהרי נאמר במלכים ב' כ"ד ז': "ולא הוסיף עוד מלך מצרים לצאת מארצו כי לקח מלך בבל מנחל מצרים עד נהר פרת". ובכל זאת נאמר לו "ערוך מגן וגש למלחמה" - לפי המלבי"ם יש כאן ציווי הנאמר עוד מראש, עוד לפני שיצא להילחם בכרכמיש.
מה ההבדל בין מגן לצינה? המלבי"ם מסביר שהמגן עומד להגן מפני הקשת, והצינה מגינה מפני חרב וחנית. המגן מגן מצד אחד בלבד, ואילו הצינה מגינה משלוש רוחות - כעין צורת האות ח' - וכשאדם אוחז בה אין יכולים להכותו בחרב גם מצידיו. רש"י אומר שהמגן היה עשוי עור שלוק, ואת העור היו מושחים בשמן. מכאן הביטוי שמביאים בעלי המוסר, שהליצנות היא כמגן המשוח בשמן, שהחיצים הנורים בו מחליקים ואינם נתפסים. ומדוע עשו את המגן מעור? מפני שהעור קל: היו עושים מסגרת חיצונית קלה מעץ, מותחים עליה עור, והמגן לא הכביד על הלוחם. לעומת זאת מגן מתכת הוא כבד ומכביד. הצינה, לדעת המלבי"ם על פי רש"י, הייתה של עץ, כדמות ה"תריסין" שלנו, היינו מגינים.
אִסְרוּ הַסּוּסִים וַעֲלוּ הַפָּרָשִׁים וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִים מִרְקוּ הָרְמָחִים לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת׃
"אסרו הסוסים" - כשרוצים לרכוב על הסוס אוסרים אותו, כלומר קושרים אליו את כל החלקים הנצרכים לרכיבה: האפסר, האוכף וכל הכרוך בכך. ואחר כך "ועלו הפרשים", יעלו הפרשים על הסוסים. "והתייצבו בכובעים" - התכוננו לצאת; אף שעדיין אינם ניגשים למלחמה, על כל פנים יתכוננו. "מרקו הרמחים" - כלי הנשק כשאין משתמשים בהם מחלידים, ולכן ימרקו אותם ויצחצחום כדי שיהיו מוכנים לשימוש.
"לבשו הסריונות" - הסריונות הם השריונות. מצודת ציון מפרש: כעין מלבוש עשוי ברזל להגן ממכת חרב וחנית, כמו "בשריון קשקשים". היו שני סוגי שריונות: האחד עשוי פח שלם, המגן על החזה ועל הידיים, עם ציר במרפקים כדי לאפשר כפיפה - כפי שרואים בציורי הוויקינגים - אך הוא מכביד מאוד על התנועה. השני קל יותר: בגד עשוי כרשת שעליו מחוברות טבעות רבות כעין קשקשים, והוא מתכופף יחד עם גוף הלוחם. זהו "שריון קשקשים": כשמכים בו בחרב, אותן טבעות עוצרות את החרב ואינן נותנות לה לחדור.
מַדּוּעַ רָאִיתִי הֵמָּה חַתִּים נְסֹגִים אָחוֹר וְגִבּוֹרֵיהֶם יֻכַּתּוּ וּמָנוֹס נָסוּ וְלֹא הִפְנוּ מָגוֹר מִסָּבִיב נְאֻם־יְהֹוָה׃
הנביא תמה: מדוע הם "חתים" - מלשון שבירה, לבם נשבר ורך - ולא רק שהמורך בלבם, אלא הוא ניכר גם בפועל, שהם נסוגים אחור ובורחים. ולא עוד אלא "וגיבוריהם יוכתו": אפילו הגיבורים שמהם היינו מצפים שיילחמו וייתנו קרב, גם הם אינם עומדים. "ומנוס נסו ולא הפנו" - מרוב הפחד הם אינם מסתכלים אחורה כלל לראות אם רודף אחריהם מישהו; הפחד כה נורא עד שהבורח אינו מפנה את ראשו לאחור.
ומהי התשובה לשאלה? "מגור מסביב נאום ה'" - הקב"ה הביא עליהם מגור ופחד. "מגור" מלשון פחד, כמו "לא תגורו מפני איש". ויש הסבר נוסף, ש"מגור" הוא מלשון אסיפה, "מכיוון דמתכנשין עליהון מן סחור סחור", כלומר שנאספו עליהם מסביב להילחם בהם. גם ב"לא תגורו מפני איש" אחד הפירושים הוא "לא תאגרו את דבריכם", מלשון אגירה ואסיפה; אף כאן מלשון היאספות, שנאספו סביבם להילחם כנגדם.
אַל־יָנוּס הַקַּל וְאַל־יִמָּלֵט הַגִּבּוֹר צָפוֹנָה עַל־יַד נְהַר־פְּרָת כָּשְׁלוּ וְנָפָלוּ׃
לחינם אתם נסים: גם הקל ברגליו לא יימלט במרוצתו, וגם הגיבור לא יינצל בגבורתו. המלבי"ם מסביר את סיבת הדבר: הם היו צריכים לברוח דרומה, לכיוון מצרים, ובמקום זה ברחו צפונה, לכיוון הנהר. וכיוון שברחו אל הנהר, בא האויב מאחוריהם ודחק אותם אל שפת הנהר, ושם נפלו כולם. כשאין מקום מפלט ומגיעים אל המים - טובעים. הנהר סגר בעדם את הדרך, ולכן "על יד נהר פרת כשלו ונפלו".
מִי־זֶה כַּיְאֹר יַעֲלֶה כַּנְּהָרוֹת יִתְגָּעֲשׁוּ מֵימָיו׃
כאן פונה הנביא אל פרעה בדרך לעג, כדברי הרד"ק: מי זה שהיה עולה מן הארץ כיאור, כדרך שהנילוס עולה על גדותיו ומתפשט בארץ ומשקה את השדות? ומי זה שמימיו מתגעשים כנהרות הגדולים שמימיהם קוצפים ושוטפים? "מימיו" משל הוא לחילות פרעה, שהיו עולים בגבורה כה רבה. וכעת ראו איך אותו פרעה נופל בצורה מבישה כל כך, איך כשל לפני נבוכדנצר.
המלבי"ם מבאר: "כיאור יעלה" - כשם שהיאור, הוא הנילוס, עולה ומכסה את הארץ, כך היה פרעה מכסה את הארץ בריבוי חילותיו. "כנהרות יתגעשו מימיו" - כשם שמי הנהר זורמים בשצף, כך היו אנשיו באים בשטף ושוטפים את כל הממלכות; כשפרעה היה מגיע, לא היה משאיר דבר.
ומוסיף המלבי"ם שיש בלשון הקודש הבדל בין נהר לנחל ליאור. היאור הוא המתמלא ממי הגשמים ועולה על גדותיו וצף ומכסה את הארץ, כנילוס. לנילוס היו עושים יאורים רבים, שהרי מצרים הייתה מפותחת מאוד בחקלאותה: היו בונים סביב הנילוס בריכות, וכשהנילוס היה עולה היו הבריכות מתמלאות, ומהן היו מוליכים תעלות להשקות את כל השדות. נמצא שהיאור הוא המקום שמימיו מתמלאים מחמת עליית הגשמים, ולכן ההמשלה "כיאור יעלה". לעומת זאת הנהר והנחל אינם יוצאים מגדותיהם, אלא נשארים תמיד בתוך הוואדי ובתוך העמק ואינם עולים למעלה, שכן אינם תלויים בגשמים וזרימתם קבועה. וההבדל ביניהם: הנהר מושך בכוח, ואילו הנחל זורם בנחת - "כנחלים נטיו". ולכן היו מולכים את המלכים ליד הנחל, שכשם שהנחל מושך מימיו בנחת כך תהיה מלכותם מלכות של מנוחה. לכן אין הנביא ממשיל את מצרים לנחל אלא לנהר, שהוא שוצף וקוצף ושוטף בכוח את כל אשר בדרכו.
מִצְרַיִם כַּיְאֹר יַעֲלֶה וְכַנְּהָרוֹת יִתְגֹּעֲשׁוּ מָיִם וַיֹּאמֶר אַעֲלֶה אֲכַסֶּה־אֶרֶץ אֹבִידָה עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ׃
זו התשובה לשאלה "מי זה": זו מצרים, שדרכה תמיד לעלות כיאור. והמלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות. כפי שהסברנו כמה פעמים באיוב: כשהפסוק בנוי מארבעה משפטים, אין קוראים אותו בסדר רציף, אלא המשך המשפט הראשון הוא המשפט השלישי, והמשך השני הוא הרביעי. נמצא שיש לקרוא: "מצרים כיאור יעלה" - "ויאמר אעלה אכסה ארץ", שהיאור עולה ומבקש לכסות את הארץ; "וכנהרות יתגועשו מים" - "אובידה עיר ויושבי בה", שהנהרות מבקשים להאביד את העיר ואת כל יושביה, כנהר השוטף ומאבד את הכל.
עֲלוּ הַסּוּסִים וְהִתְהֹלְלוּ הָרֶכֶב וְיֵצְאוּ הַגִּבּוֹרִים כּוּשׁ וּפוּט תֹּפְשֵׂי מָגֵן וְלוּדִים תֹּפְשֵׂי דֹּרְכֵי קָשֶׁת׃
עתה, כשמגיע חיל נבוכדנצר, מסביר הרד"ק: "עלו הסוסים" - בואו ונראה מה תעשו אתם, סוסי מצרים, כנגד החיל הבא עליכם. הרי תמיד הייתם התוקפים הראשונים, בואו ונראה כיצד תגיבו עתה להתקפות נבוכדנצר. "והתהוללו הרכב" - כדרך שהייתם עושים מתחילה. "הרכב" הוא שם כולל. הרי זה כלעג וציניות: נו, איפה אתם מצרים, היכן כוחכם? בבקשה, עלו והיכנסו בהם, הראו להם מה אתם יודעים. ובפועל, אותו יום יהיה יום נקמה, כפי שנראה בפסוק הבא. אותם מצרים שהיו מצפים מהם למלחמה, אותם מצרים שתמיד פחדו מהם - בבקשה, בואו והילחמו - אך אין להם כל כוח, שכן הקב"ה מסר אותם.
וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל־נְהַר־פְּרָת׃
היום הזה לפני ה' הוא יום נקמה. ומכיוון שכך, הקב"ה כביכול מצווה אותם "עלו הסוסים, התהוללו הרכב, ויצאו הגיבורים": כדי להיפרע ממצרים צריך להוציאם אל מקום הקרב, ששם ייפלו. ולפי המלבי"ם "עלו הסוסים" אינו לעג כדברי הרד"ק, אלא ציווי ממש: הקב"ה כביכול משך אותם באף והביאם לשם, וציווה על כולם - כוש ופוט תופשי מגן והלודים - לעלות למלחמה. ולמה? "כי יום נקמה להינקם מצריו": יום שבו יגרום ה' שהחרב תאכל מבשרם של מצרים, "ושבעה" - אכילה מרובה שיש בה שובע, "ורוותה מדמם" - שיישפך דם רב מאנשי מצרים, והחרב תרווה מדמם, רווי כמו שתוי.
"כי זבח לה' צבאות בארץ צפון אל נהר פרת": מסביר המלבי"ם שהקב"ה כאילו הכין זבח לנהר פרת. היו רגילים לזבוח לנהר - כמצרים שעבדו לנילוס, שהיה מקור חיים, והיו זובחים לו קורבנות. וכאן כביכול הקב"ה מקריב קורבן ומביא זבח לנהר. וכיצד? כפי שראינו לעיל, הם ברחו לכיוון הנהר, והאויב דחק אותם לשם וכולם טבעו בו; שם היו פגרים מתים ושם הובסו. נמצא שזה כזבח ומתנה שנתן הקב"ה לנהר, לאכול ולשבוע מדמם.
עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת־מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ׃
גלעד היה מרכז רפואי, שם היו מגדלים את כל מיני התרופות, וכפי שדיברנו לעיל: "הצרי אין בגלעד". ולכן, לפי דרכו של הרד"ק שהכל כאן נאמר בציניות, הוא אומר להם: בבקשה, לכו לגלעד, חפשו שם תרופות, אולי משהו יעזור לכם. אך מיד מוסיף: חבל על זמנך, "לשווא הרבית רפואות תעלה אין לך" - לחינם תיקחי רפואות למכתך. לפי הרד"ק "תעלה" הוא ביטוי נוסף לרפואה, והכוונה: גם אם תלכי לגלעד ולמקומות נוספים לבקש מאומות אחרות שיסייעו בידך לנצח בקרב - כמו כוש ופוט ולוד שראינו לעיל - הדבר הזה לא ייתן לך רפואה.
ומדוע מכנה אותה "בתולת בת מצרים"? מסביר מצודת דוד: היות ומצרים מעולם לא נכבשה על ידי שום אומה, הרי היא כבתולה שלא נכבשה על ידי איש - כביכול עד היום לא הייתה לך שום מפלה. ודבר זה מעצים את הנבואה: להתנבא על אומה שכבר היו לה נפילות, אין בכך גדולה - היו לה נפילות, ותהיה לה עוד אחת, זה הגיוני. אבל לבוא ולהתנבא על אומה שמעולם לא נפלה שהיא עתידה ליפול - זו עוצמה. וזה שאומר לה: אף שאת "בתולת בת מצרים", קחי בחשבון שבא זמנך ובאה נפילתך.
המלבי"ם מסביר באופן אחר: לאחר מפלתו של פרעה עדיין ביקש פרעה להתחזק בממשלה שנותרה לו בארץ סוריה, מסוריה ועד הירדן, וראש אותה ממשלה היה גלעד. על כך בא הכתוב לתאר כביכול שהוא הולך לקחת צרי למכתו מגלעד, כי בגלעד גדל הצרי. ועל זה נאמר "לשווא הרבית רפואות" - בכל מיני תרופות וסמים. ומהו "תעלה אין לך"? המלבי"ם, בשונה מהרד"ק, אינו מפרש "רפואות תעלה" כביטוי כפול לרפואה, אלא "תעלה" היא המוח שבעצמות, הלחות הטבעית. כלומר: אין לך רפואה שתרפא את היובש שכבר אחז בעצמותייך - וכידוע מחזון העצמות היבשות, יובש בעצמות משמעו כבר מיתה. אין לך תרופה שתיתן ריפוי למוח שבעצמות, ללחות הטבעית שכבר אבדה. ובמילים פשוטות: אם חזרת עתה לסוריה ולעבר הירדן ולגלעד כדי להביא משם עוזרים ומסייעים, אל תצפה שאומות אחרות יעמדו לימינך אחרי שמבחר גיבוריך נפלו.
שָׁמְעוּ גוֹיִם קְלוֹנֵךְ וְצִוְחָתֵךְ מָלְאָה הָאָרֶץ כִּי־גִבּוֹר בְּגִבּוֹר כָּשָׁלוּ יַחְדָּיו נָפְלוּ שְׁנֵיהֶם׃
הם לא יבואו לעזור לך, כי הם מבינים שהסיפור שלך נגמר. אין אדם רוצה להצטרף לכושל, לסוס מת. כל כלי התקשורת תמיד בעד המנצח: הם קובעים מי אמור לנצח, ואחר כך הם גם בעדו. אבל אף אחד אינו רוצה להיות עם מי שנחשב כושל, שהרי אם היית בעדו והוא נפל - גם אתה נפלת. לכן אתה מצפה שהגויים יבואו לסייע, אך "שמעו גויים קלונך", שמעו את הביזיון שלך. ולא רק ששמעו, אלא "וצוחתך מלאה הארץ" - הצווחה שאתה צווח מגודל צרתך מילאה את הארץ, והצרה כבר מפורסמת וידועה לכל.
ולא זו בלבד: הקלון שלך גדול הרבה יותר מסתם תבוסה. אילו רק נרדפת על ידי האומות, הרי גוי רדף אחריך; אבל כאן "גיבור בגיבור כשלו יחדיו נפלו שניהם" - אצלך הייתה מהומה בין הגיבורים בעצמם, והם נהרגו מ"אש ידידותית", מרוב כאוס ובהלה הרגו זה את זה. יש לך ביזיון גדול מזה? כבר לא היה צורך באויב שיהרוג בכם, את העבודה עשיתם בעצמכם. ואם כך "שמעו גויים קלונך" - האם תחשוב שדבר זה יעודד אותם לבוא לעזרתך? מי יבוא לעזור לסוס מת.
פרק מ"ו פותח את נבואות הגויים שבירמיהו, ועניינו הראשון פורענות מצרים מחוץ לארצה: מפלת פרעה נכה בכרכמיש על נהר פרת ביד נבוכדנצר, נקמה על הריגת יאשיהו. הנביא קורא למצרים בלעג (לרד"ק) או בציווי אלוקי המושך אותם אל מקום הקרב (למלבי"ם) לערוך מגן וצינה, לאסור סוסים, למרק רמחים וללבוש שריונות - ובפועל הם חתים, נסוגים ובורחים, וגיבוריהם נופלים. מי שהיה עולה כיאור המכסה את הארץ וכנהר השוטף בשצף, נדחק אל נהר פרת ונופל שם, עד שהדבר נחשב כזבח לה' בארץ צפון. ואף רפואות גלעד לא יועילו: "תעלה אין לך", אין תרופה ליובש שכבר אחז בעצמות. הגויים ששמעו את קלונה של מצרים ואת צווחתה לא יבואו לעזרתה, ובפרט לאחר ש"גיבור בגיבור כשלו" ונפלו זה בזה. זהו לימוד נוקב על כוחם של מלכים ואומות מול רצון הקב"ה: מה שנראה כשטף שאין לעצרו, כשה' הדפו - אין לו עמידה.