פתיחה: מקומו של הפרק
פרק מ"ה הוא פרק קצר של חמישה פסוקים, ובו נבואה מיוחדת שירמיהו מקבל מאת ה' - לא על עם ישראל ולא על המלכים, אלא על תלמידו: ברוך בן נריה. כדי להבין את הפרק צריך לזכור את מה שקדם לו. בפרקים הקודמים ראינו כיצד הנשארים בארץ באים אל ירמיהו ומבקשים ממנו שידרוש את ה' ויאמר להם מה לעשות: להישאר בארץ או לירד למצרים. לאחר עשרה ימים בא אליו דבר ה', וירמיהו מסר להם: תישארו כאן ואל תלכו למצרים. אם תישארו - תתקיימו; אם תרדו למצרים - רק תסבלו. הם לא שמעו. בפרק מ"ג הם יורדים למצרים, ואף את ירמיהו לוקחים איתו בכוח - בדיוק כפי שהכניסו אותו בכפייה לחצר המטרה (שהיה בית כלא), כך כפו עליו לרדת למצרים.
ובמצרים עצמה הם ממשיכים לעבוד ולקטר לעבודה זרה ולאלוהי מצרים - ביזיון גדול, שהרי אנחנו יצאנו ממצרים ויצאנו מן העבודה הזרה שלה. כמו שאמרו: לא החוכמה לצאת ממצרים, אלא להוציא את מצרים מתוכנו. יצאו ממצרים, אבל כל ההנהגות של מצרים נשארו בהם. ירמיהו מוכיח אותם ואומר להם: שכחתם את הצרות שעברו עליכם - והם אינם שומעים בקולו. הוא מוכיח את הנשים, והן עונות לו: וכי מעצמנו עשינו? הרי זה בהוראת בעלינו. ולא עוד, אלא שהן מוסיפות שמאז חדלו לקטר למלכת השמיים ולהסך לה נסכים - חסרו כל ובחרב וברעב תמו. דבר נורא ואיום: עבדנו עבודה זרה - היה לנו טוב; חדלנו - היה לנו רע. זו כפירה גמורה ועיוורון מוחלט, שהרי כל מה שסבלו בא בעקבות העבודה הזרה עצמה.
על כן אמר להם: שמעו דבר ה' כל יהודה היושבים בארץ מצרים, הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה, ותמו כל איש יהודה, ורק פליטים מעטים ישובו. ומי הם אותם פליטים? ברוך בן נריה ועוד אנשים מועטים שהם אלה ששבו. וסימן ואות שהדברים יתקיימו נתן להם: "הנני נותן את פרעה חפרע מלך מצרים ביד אויביו וביד מבקשי נפשו" - ומשיתקיים האות הזה, תדעו שכל מה שאמרתי עליכם יתקיים.
פסוק א: מדוע נמסרת הנבואה לברוך בן נריה
הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה בְּכָתְבוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עַל־סֵפֶר מִפִּי יִרְמְיָהוּ בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר׃
ברוך בן נריה אינו חנמאל בן דודו של ירמיהו, אלא מתלמידיו של ירמיהו הנביא. הוא היה רושם את הנבואות מפיו ומתלמד בנבואה, וכתוב עליו שהתלונן - שרצה מאוד לזכות לנבואה. וכאן נזכור את מה שראינו למעלה: כאשר מסר ירמיהו לעם את הוראת ה' להישאר בארץ, הדבר לא מצא חן בעיניהם, ומה אמרו? שברוך בן נריה הוא זה שמסית אותו לומר להם כך. ומדוע שברוך יסית אותו? אמרו: ברוך בן נריה מתאמן בנבואה, וכבר שנים מבקש לזכות לה, ויודע הוא שאין נבואה נמסרת בתחילה אלא בארץ הקודש - ולכן אינו רוצה שנרד למצרים, והוא מסית את רבו ירמיהו להישאר כאן.
על כן באה כאן הנבואה ואומרת להם: תדעו לכם שאין הדבר קשור לברוך בן נריה כלל, שהרי יש בידי נבואה מיוחדת שנמסרה לברוך עצמו - שלא יזכה לנבואה. ומדוע - נראה בהמשך הפרק.
פסוקים ב-ג: תרעומתו של ברוך
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ בָּרוּךְ׃
אָמַרְתָּ אוֹי־נָא לִי כִּי־יָסַף יְהוָה יָגוֹן עַל־מַכְאֹבִי יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי׃
ברוך בן נריה היה מתרעם על שלא זכה לנבואה. היה אומר: מה נשתניתי משאר תלמידי הנביאים? יהושע שימש את משה וזכה לנבואה ודיבר עמו ה'; אלישע שימש את אליהו וזכה לנבואה ונחה עליו רוח הקודש; ואני למה נשתניתי? זהו "אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי" - לא די בכל הצרות, אלא שאני משתוקק כל כך לזכות לקשר אלוקי ואיני זוכה.
וזהו גם "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי", שהנבואה נקראת מנוחה. וכך אומרים חז"ל: אין מנוחה אלא נבואה, שנאמר "ותנח עליהם הרוח" - באלדד ומידד; ואומר "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה"; ואומר "ונחה רוח אליהו על אלישע". כלומר: לא די בכל הצרות, אלא שאף למנוחה - לנבואה - לא זכיתי; לו לפחות זכיתי לנבואה, הייתי זוכה לאיזה קשר אלוקי.
ויש אומרים שבקשתו הייתה בעניין אחר לגמרי: הוא ראה את הצרות הרבות הבאות על עם ישראל, וביקש מה' שימחל להם ולא יביא עליהם את הפורענויות. ולפי פירוש זה, הפסוקים האלה לא נאמרו על הנבואה כלל, אלא על בקשת המחילה לישראל ועל שיבתם לאדמתם. "אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי" - על מה? על מצבם של עם ישראל בגלות. והקב"ה משיב לו כביכול: חבל לך להתפלל על זה, שזו גזירה שאינה חוזרת, ועד שלא יעשו תשובה איני מתכונן להשיבם.
פסוק ד: אין הדבר תלוי בך אלא בזמן
כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה אֲשֶׁר־בָּנִיתִי אֲנִי הֹרֵס וְאֵת אֲשֶׁר־נָטַעְתִּי אֲנִי נֹתֵשׁ וְאֶת־כָּל־הָאָרֶץ הִיא׃
אומר לו הקב"ה: אין הזמן הזה כשר לנבואה. אתה סבור שאינך ראוי לנבואה מחמת עצמך, ולכן אתה מצר ומתאנח - ואין הדבר תלוי בך כלל, אלא בזמן. הזמן עכשיו אינו ראוי לנבואה, מחמת רשעי הדור. וכידוע מחז"ל, כל זכותו של הגדול לנבואה היא בזכות הדור; כשאין זכויות לדור - אין זכות לנבואה.
וזה פירוש "אשר בניתי אני הורס": כשיש בניין, יש עניין לבנות גם את הנביאים; אבל כשאני הורס ונותש ושולח אותם לגולה - מה עניינם של הנביאים עכשיו? הרי כל מעלת הנביא היא בשביל עם ישראל. וכך מצאנו במשה רבנו: כשחטאו ישראל בעגל אמר לו ה' "לך רד כי שיחת עמך", ודרשו חז"ל - רד מגדולתך, שכל גדולה שנתתי לך לא הייתה אלא בשבילם. כל הנבואה שהנביאים מתנבאים היא בזכותם של ישראל. עד עתה עדיין היו זכויות לעם ישראל, אבל עכשיו, בגלות המוחלטת, בטלו הזכויות.
ובעצם בא לומר לו: תדע לך שהנבואה אינה באה כדי להשלים את נפש הנביא ולעשותו מעולה יותר, אלא נמסרה בשביל הכלל. והאמת שהרמב"ם אינו אומר כך לגמרי - הוא מחלק כמה סוגי נבואות. כמה נביאים היו לעם ישראל? מיליון ומאתיים אלף נביאים. ואף על פי כן רק ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נכתבה נבואתם לדורות, מפני שהם היו רלוונטיים לדורות; ויש הרבה נביאים שקיבלו נבואה להשלמת נפשם, כדברי הרמב"ם. אבל כאן מתכוון ה' לומר לברוך: אתה רוצה נבואה - תדע שאין הדבר תלוי בך אלא בעם, וכיוון שהעם אינו ראוי, ממילא אין אתה זוכה. וכמו שאומר המדרש: אם אין כרם - סייג למה? אם אין צאן - רועה למה? ממילא הנבואה אצלך כעת מיותרת.
ומצינו כיוצא בזה בגמרא, שיצאה בת קול בבית המדרש ואמרה: יש כאן אדם שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך. וזה נאמר על הלל הזקן, וכן נאמר על שמואל הקטן - ראוי הוא לנבואה, אלא שהדור אינו ראוי. וזהו בדיוק מה שנאמר כאן לברוך בן נריה.
פסוק ה: "ואתה תבקש לך גדולות"
וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ־לְךָ גְדֹלוֹת אַל־תְּבַקֵּשׁ כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל־כָּל־בָּשָׂר נְאֻם־יְהוָה וְנָתַתִּי לְךָ אֶת־נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל עַל כָּל־הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ־שָׁם׃
"גדולות" - הכוונה לנבואה, כלשון הכתוב "ספר לי את הגדולות אשר עשה אלישע", שהכוונה למה שעשה בכוח הנבואה. אומר לו ה': אל תבקש, כי הנני מביא רעה על כל בשר. ואם תשאל: על כל פנים מה יהיה לי? - "ונתתי לך את נפשך לשלל על כל המקומות אשר תלך שם". תגיד תודה שנפשך תינתן לך לשלל, וזה עצמו כבר מספיק; ואתה עוד מבקש לך גדולות ורוצה נבואה? לא אתה אינך ראוי, אלא הדור אינו ראוי, ולכן לא תזכה כעת לנבואה.
מדוע אנו מדלגים לפרק האחרון
מפרק מ"ו והלאה באות נבואות על הגויים, ואנחנו עשינו לנו למנהג ללמוד כאן בעיקר את הדברים הסיפוריים: השתלשלות המאורעות שעברו על ירמיהו, שזרקו אותו לחצר המטרה, מה דיבר עם המלכים, ואיזה נבואות מסר להם. הנבואות על הגויים כתובות בלשונות קשים ובביטויים שאינם מוכרים לנו בלשון הקודש המדוברת, ולא ראינו צורך להיכנס אליהם. מי שרוצה לעשות בגרות בתנ"ך - תלמד אותם; אנחנו נעדיף להמשיך, שהרי עוד נביאים לפנינו וגם ספר דניאל שנרצה ללמוד. לכן נעבור לפרק האחרון של הספר, פרק נ"ב, העוסק בחורבן ומקביל למה שלמדנו בסוף ספר מלכים. ואף שכבר למדנוהו, נחזור עליו - ראשית, מפני שדברים שנאמרו שם בקצרה באים כאן בארוכה; ושנית, מפני שאנו קרובים לי"ז בתמוז, והדברים מתאימים לזמן הזה.
צדקיהו: "בן עשרים ואחת שנה במולכו"
"בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלים ושם אמו חמוטל בת ירמיהו מלבנה" - לא מענתות אלא מלבנה, ואין זה ירמיהו הנביא. ולמה מזכיר הכתוב שהיה בן עשרים ואחת? כדי ללמד עליו זכות, שהרי הגמרא אומרת שצדקיהו צדיק היה ודורו רשעים, והפלא הוא איך לא החזיר את דורו בתשובה. לכן פותח הכתוב ואומר לך: צדקיהו צעיר היה במולכו, ולא היה לו הרבה כוח. נער בן עשרים ואחת המתחיל למלוך, ומולו אנשים בני שישים שכבר מוליכים את העם באף לעבודה זרה ולכל אותם הבלים - קשה מאוד להתחיל לשנות.
ולמה מזכיר הכתוב את שם האם? לפי שהחינוך העיקרי שהבן מקבל בבית הוא מן האם. האם נמצאת עמו, והאב - הוא המלך, עסוק בצורכי העם ואין לו זמן להתעסק עמו. (ומעניין לעניין: אצל התימנים אומרים "מי שברך" לאיש בשם האב ולאישה בשם האם, וכן ראוי לומר גם לספרדים, וכך גם בהשכבות.) וזה שאומר שלמה "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו": כשהבן חכם, האב לוקח אותו איתו לכל מקום, ואומרים לו איזה בן חכם ומבריק יש לך - וכל השבחים מגיעים לאב; האם אינה יודעת אלא אם האב יבוא ויספר. אבל כשהבן כסיל, לאן האב דוחף אותו? אל האם: קחי אותו, איני צריך אותו, שלא יבוא איתי ולא יעשה לי בושות, יישאר איתך - ומי סובל ממנו? האם. "בן כסיל תוגת אמו" - התוגה והצער הם של האם. ואצל מי מצינו שאמו ייסרה אותו ובזה תיקנה אותו? אצל שלמה המלך, שחבטה אותו אמו בסנדלה, וכמו שכתוב "אשר יסרתו אמו".
"ויעש הרע בעיני ה'" - וכיצד זה מתיישב
"ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשה יהויקים". צריך לדעת שאין מדובר כאן ברעה שעשה בעצמו, אלא בשתי דברים: האחד - שלא מחה בעם; והשני - שלא שמע בקול הנביא, שכאשר אמר לו הנביא אל תמרוד בנבוכדנצר כי הוא הומלך מאת ה', לא שמע לו. ומה שכתוב "כי על אף ה' היתה בירושלים וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו וימרד צדקיהו במלך בבל" - פירושו שמחמת שכעס עליהם ה', גרם כביכול שימרדו בנבוכדנצר כדי שייענשו, והביאם לידי כך.
עשרה בטבת: תחילת המצור
"ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחנו עליה ויבנו עליה דיק סביב". החודש העשירי הוא טבת, ובעשור לחודש - עשרה בטבת. הרי לנו מקרא מפורש שבעשרה בטבת התחיל המצור. "ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו" - מן השנה התשיעית ועד השנה האחת עשרה, שלוש וחצי שנים של מצור.
וחז"ל אומרים דבר נורא: שלוש שנים ומחצה היה נבוזראדן מקיף את ירושלים בכל יום ולא היה יכול לכובשה, ומתוך שלא יכול היה, ביקש לחזור. נתן הקב"ה בליבו והתחיל מודד את החומה. והמדרש מספר דבר פלאי: אותם צבאות שהיו סביב החומה היו נועצים מסמר בחומה ותולים עליו את מעיליהם. יום אחד אומר אחד מהם: תראו איזה דבר מוזר - לפני שבועיים תליתי כאן והמעיל היה תלוי באוויר, ועכשיו המעיל כבר נוגע בארץ, והמסמר לא זז! אלא שהחומה שוקעת. והייתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה, עד ששקעה כולה, וכיוון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים. ועל אותה שעה נאמר "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים".
ועוד יש בזה רמז: כשם שהחומה הלכה ושקעה, כך עם ישראל מבחינה מוסרית הלך ושקע והלך והידרדר. וכך מצינו גם בחורבן הבית השני, שכאשר הגיעו לבית המקדש נפתחו הדלתות מאליהן - לרמז על ההידרדרות המוסרית, שכביכול אנו בעצמנו פתחנו את הדלתות שיבואו וייכנסו ויחריבו את בית המקדש.
הבקעת העיר ובריחת צדקיהו
"בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ". החודש הרביעי הוא תמוז - ניסן, אייר, סיוון, תמוז. וכתוב כאן שהובקעה העיר בתשעה לחודש, ואילו חז"ל אומרים שהובקעה בי"ז בתמוז, ועל זה קבעו את הצום. והירושלמי מיישב: קלקול חשבונות היה שם - מרוב הצרות והבלבול לא קבעו את החשבון נכון. ובעצם שני התאריכים נכונים, וכל תאריך משמעותי מבחינה אחרת; דיברנו בזה באריכות במקומו, ומי שתרצה תוכל לראות ב"מעם לועז" שהאריך בזה.
נמצא סדר המאורעות: בעשרה בטבת של השנה התשיעית התחיל המצור; לאחר שלוש וחצי שנים, בי"ז בתמוז, הצליחו להבקיע את העיר; ובתשעה באב של אותה שנה נשרף בית המקדש.
"ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה". וכיצד יצאו? דרך מחילה - מערה שהייתה לצדקיהו מתוך הארמון; לא הפלסטינים המציאו את המנהרות, פתח מילוט היה לו. "וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו וכל חילו נפצו מעליו" - נשאר לבדו, וכמו שנאמר "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". וכיצד הצליחו לתפוס אותו? אומרים חז"ל שהקב"ה זימן צבי, ואנשי נבוזראדן רדפו אחר הצבי, ופתאום צץ להם לנגד העיניים צדקיהו וכל חילו. חילו ברחו, והבבלים הניחו הכול ורדפו אחריו, כי הוא היה הטרף העיקרי והחשוב - שהוא זה שמרד במלך.
משפטו של צדקיהו ברבלתה
"ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים". רבלתה היא אנטיוכיה, באזור לבנון, בהרי הלבנון, ושם ישב נבוכדנצר. נבוכדנצר לא נכנס לארץ כלל, מפני שחשש, ושלח לכאן את נבוזראדן רב טבחים - ולכן אנו פוגשים בכתובים את נבוזראדן ולא את נבוכדנצר. ו"וידבר אתו משפטים" פירושו שדיבר עמו דברים קשים: איך העז למלוך ולמרוד בו.
והעונש שעשה לו היה נורא ואיום: "וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו" - לעיניו ממש, "וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה". ולא הסתפק בזה, אלא "ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויביאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בית הפקדות עד יום מותו". "בית הפקודות" - מקום שהיו מפקידים בו את האנשים, כלומר בית כלא. ו"עד יום מותו" - עד יום מותו של נבוכדנצר, שכן נראה בהמשך שאויל מרודך בנו הוציאו מן הכלא והשיבו והיטיב עמו ודאג למאכלו.
תשעה באב: שריפת הבית
"ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם". החודש החמישי הוא אב, ואז מגיע נבוזראדן ועומד בירושלים. "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש" - זה המקור למה שקרה בתשעה באב.
ואם כתוב "בעשור לחודש", היאך אנו אומרים שבתשעה? אומרים חז"ל: התחלת השריפה הייתה בתשעה, ועיקר שריפת בית אלוקינו בעשירי הייתה. אלא שאתחלתא דפורענותא היא הדבר הקשה ביותר, ולכן הולכים אחר ההתחלה וקובעים את הצום בתשיעי. ועם כל זה, בעשירי אנו נוהגים שלא לאכול בשר עד חצות היום - לפי שעיקר שריפת בית אלוקינו היה בעשירי.
"ואת כל בית הגדול שרף באש" - והלוא כבר נאמר ששרף את בית ה', ומהו "בית הגדול"? אומרים חז"ל: מרכזי התורה והתפילה, בתי המדרשות ובתי הכנסיות, כל מקום שמגדלים בו תורה ותפילה - את הכול שרף באש. "ואת כל חמות ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב טבחים" - כדי שלא תישאר להם שום תקווה, הלכו וכיתתו את כל החומות שנשארו מעל פני הקרקע, שלא יחשבו שמא נצליח להתגבר בעתיד.
מי הוגלה ומי נשאר
"ומדלות העם ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו אל מלך בבל ואת יתר האמון הגלה נבוזראדן רב טבחים" - "הנופלים" הם אלה שהלכו ליפול אל מלך בבל ולומר לו שהם משלימים עמו, ואף אותם הגלה; ו"יתר האמון" הוא יתר העם. "ומדלות הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" - רק את דלות הארץ, שלא היה שום חשש שימרדו בו, השאיר לעבד את הכרמים והשדות כדי שלא תהיה הארץ שממה; ואת כל השאר הגלה.
כלי הבית שנלקחו לבבל
"ואת עמודי הנחשת אשר לבית ה' ואת המכנות ואת ים הנחשת אשר בבית ה' שברו כשדים וישאו את כל נחשתם בבלה". שני עמודי הנחושת הם יכין ובועז; המכונות הן הכיורות כמו שלמדנו; וים הנחושת - גיגית ענקית של נחושת שבה היו רוחצים ידיהם ורגליהם. ולפי שהיה ענק ולא היה אפשר לשאתו כמות שהוא, שברו אותו ולקחו את שבריו, שהנחושת חומר יקר, והביאוה לבבל. ועל העמודים האלה קונן ירמיהו: "ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה".
"ואת הסרות ואת היעים ואת המזמרות ואת המזרקות ואת הכפות ואת כל כלי הנחשת אשר ישרתו בהם לקחו. ואת הספים ואת המחתות ואת המזרקות ואת הסירות ואת המנרות ואת הכפות ואת המנקיות אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים". "סיפים" - יש אומרים כלי זמר, ויש אומרים כלים שהיו מקבלים בהם את הדם, ויש אומרים לשון כד; "מחתות" - שחותים ומרימים בהן גחלים מעל גבי המזבח; "מנורות" - שהרי שלמה עשה עוד חמש מנורות, וכולן נלקחו; "מנקיות" - כעין מקלות של זהב שעליהם היו מניחים את לחם הפנים כדי שיתאוורר ולא יתעפש, שהרי הוא עצמו היה חם כל הזמן. הכול נלקח, בין מזהב בין מכסף - "אשר זהב זהב ואשר כסף כסף" - ולא השאירו כלום.
"העמודים שנים הים אחד והבקר שנים עשר נחשת אשר תחת המכנות אשר עשה המלך שלמה לבית ה' לא היה משקל לנחשתם". "הבקר" - שנים עשר שוורים של נחושת שעליהם עמד הים. ולא היה משקל לנחושתם, שלא היה אפשר כלל לשקול את הכמות האדירה הזאת. "והעמודים שמנה עשרה אמה קומת העמד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסבנו ועביו ארבע אצבעות נבוב. וכתרת עליו נחשת וקומת הכתרת האחת חמש אמות ושבכה ורמונים על הכותרת סביב הכל נחשת וכאלה לעמוד השני ורמונים. ויהיו הרמונים תשעים וששה רוחה כל הרמונים מאה על השבכה סביב" - "תשעים ושישה לרוח", לכל צד, ובסך הכול מאה על השבכה סביב. כלומר מספר לך הכתוב כמה היה יפה וכמה מפואר - ואת כל זה לקחו ופירקו ונטלו.
הריגת גדולי הכהנים והעם
"ויקח רב טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן המשנה ואת שלשת שמרי הסף" - את הכהן הגדול, ואת סגן הכהנים שהיה ממונה תחתיו למקרה שיארע קרי לכהן הגדול ולא יוכל לשמש, כמו שאנו קוראים בתפילת יום הכיפורים, ואת כולם לקח. "ומן העיר לקח סריס אחד אשר היה פקיד על אנשי המלחמה ושבעה אנשים מראי פני המלך אשר נמצאו בעיר" - אנשים חשובים, מרואי פני המלך; "ואת ספר שר הצבא המצבא את עם הארץ" - הסופר שהיה כותב את כל ענייניו של שר הצבא; "וששים איש מעם הארץ הנמצאים בתוך העיר". "ויקח אותם נבוזראדן רב טבחים וילך אותם אל מלך בבל רבלתה. ויכה אותם מלך בבל וימיתם ברבלה בארץ חמת ויגל יהודה מעל אדמתו".
כאן כתוב "ויגל יהודה" בלשון זכר, ובמגילת איכה אומר ירמיהו "גלתה יהודה מעני" בלשון נקבה. ומדוע? אומרים חז"ל: כיוון שגלו, תש כוחם כנקבה, ולכן נאמרה שם הגלות בלשון נקבה.
אפלטון וירמיהו על החורבן
מסופר שאפלטון, הפילוסוף היווני, בא לירושלים עם נבוכדנצר אחרי החורבן. נכנס אל מקום המקדש החרב, רואה את השריפות ואת העצים המפויחים, ורואה את ירמיהו הנביא בוכה ומרים קול נהי וקינה על החורבן. שאל אותו שתי שאלות. אחת: אתה החכם שבישראל - מה אתה בוכה על עצים ואבנים? הלך בית - תבנה בית חדש, כולה בית. ושנייה: הרי הבית כבר חרב, וכי ראוי לאדם לבכות על העבר? מה שהיה היה, נגמר.
השיב לו ירמיהו: בטח יש לך ספקות רבים שלא נפשטו לך. אמר לו: ודאי כך הוא, ואני סבור שאף אחד בעולם אינו יכול לפשוט את ספקותיי - וראו כמה ענוותן היה. אמר לו ירמיהו: אמור לי אותם ספקות. אמר לו את כולם, ופשט לו אותם ירמיהו כלאחר יד, מה שנקרא היום "בשליפה". נדהם אפלטון ותמה: האם זה ילוד אישה, או מלאך? איזו חוכמה אלוקית אדירה. אמר לו ירמיהו: כל החוכמה שלי - מן האבנים האלה ינקתי אותה, מן הבית הזה, מן השכינה ששרתה כאן. עכשיו אתה מבין שאיני בוכה על עצים ואבנים, אלא על ההפסד ועל ההיעדר הרוחני העצום שקיבלנו בעקבות חורבן הבית. אין זו בכייה על חיסרון גשמי, אלא על החיסרון הרוחני שחסרנו. וזאת צריך לזכור בתשעה באב: על החיסרון הרוחני הצער, ועל שמאז החורבן נפרסה מחיצה של ברזל בינינו לבין אבינו שבשמיים - על זה הצער.
מספר הגולים
"זה העם אשר הגלה נבוכדראצר בשנת שבע יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלשה. בשנת שמונה עשרה לנבוכדראצר מירושלם נפש שמנה מאות שלשים ושנים. בשנת שלש ועשרים לנבוכדראצר הגלה נבוזראדן רב טבחים יהודים נפש שבע מאות ארבעים וחמשה כל נפש ארבעת אלפים ושש מאות" - הרי שפעם שלישית הגיע. וכאן מתחיל הכתוב לספר מגלות יכוניה ועד הגלות האחרונה, כמה גלו בכל דור ודור.
אויל מרודך מרומם את יהויכין
"ויהי בשלשים ושבע שנה לגלות יהויכן מלך יהודה בשנים עשר חדש בעשרים וחמשה לחדש נשא אויל מרודך מלך בבל בשנת מלכתו את ראש יהויכן מלך יהודה ויצא אותו מבית הכליא". בשנת שלושים ושבע לגלות יהויכין מתחיל למלוך אויל מרודך, בנו של נבוכדנצר. ומה הוא עושה תחילה? מצווה להוציא את עצמות אביו מקברו ולגררן - כדי לוודא שמת באמת ולא בצחוק. ולמה? לפי שבפעם הקודמת, כשנגזר על נבוכדנצר שיהיה כעוף השמיים וכחיית הארץ וגלה אל היער, קם אויל מרודך למלוך - וחזר אביו ושם אותו בכלא: מה קמת למלוך, אני כאן הבוס. לכן בפעם השנייה פחד, ואמר: אני רוצה להוציאו מן הבור ולראות שהוא מת לגמרי ולא יקום עוד.
"וידבר אתו טבות" - עשה לו חנינה, הוציאו מן הכלא ואף דיבר עמו דברים טובים; ויש אומרים שדיבר עמו דברי חוכמה וראה שחוכמתו גדולה. "ויתן את כסאו ממעל לכסא מלכים אשר אתו בבבל" - כמו משנה למלך, מעל כל כיסאות המלכים. "ושנא את בגדי כלאו ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו" - "ושינה את בגדי כלאו", יש אומרים שנתן לו בגדים אחרים, וזהו פשוטו של מקרא; ויש אומרים שהשאיר עליו את בגדי הפסים של האסירים ועליהם שם את בגדי המלוכה - כדי לזכור תמיד את חורבנה של ירושלים.
"ואכל לחם לפניו תמיד" - אומרים חז"ל: לפניו, אבל לא איתו, שלא התגאל בפת בג המלך לאכול פת האסורה, אלא היו מבשלים בבית יכוניה ומביאים לבית המלך. "וארחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת מלך בבל דבר יום ביומו עד יום מותו כל ימי חייו" - ולא הסתפק בארוחה אחת ליום, אלא בוקר וערב היה מביא לו ארוחת תמיד. וממנו, מיהויכין, נשתלשלו ראשי הגולה והנשיאות, גאוני סורא ופומבדיתא - כולם היו משורשו.
מעשה ברבי אברהם הלוי
מעשה היה ברבי אברהם הלוי שראה בחלומו את ירמיה הנביא, ובידו קיטון של מים, והוא מבקש ממנו שישפוך מים על ידיו. רבי אברהם פחד, ובינתיים נעלמה דמותו של ירמיה מחלומו. בא וסיפר את הדבר לאר"י הקדוש ושאל מה פשר החלום. אמר לו האר"י: חבל על ההזדמנות היקרה הזאת! ירמיה כהן הוא, ומשום כך ביקש ממך לרחוץ את ידיו, שהרי אתה לוי, והלוי הוא הנותן מים לידי הכהן. ואילו עשית כן - הייתה הגאולה באה מיד. שומעים מה זה פספוס.
השלמה: מדרש פסיקתא רבתי על החורבן
נסתיים כאן ספר ירמיה, ואני רוצה להקריא מדרש המהווה השלמה למה שלמדנו, מפסיקתא רבתי פסקא כ"ו, על הפסוק "ויחזק הרעב בעיר": והיו בנות ציון מתחברות בשווקים ורואות אלו את אלו. אומרת זו לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימייך? והלוא יש לך שליחים ועבדים, מה פתאום יצאת? והיא אומרת לה: מה יש לי לכסות ממך - קשה היא מכת הרעב ואיני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות בתוך העיר ואינן מוצאות, והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן יונקי חלבן היו מהלכים על ידיהם ועל רגליהם, כל אחד ואחד מכיר את אמו והיה עולה ונוטל דדה ונותן בפיו שמא ימשוך לו חלב, והוא אינו מושך, ונפשו מטרפת, והוא מת אל חיק אמו - לקיים מה שנאמר "בהשתפך נפשם אל חיק אמותם".
באותה שעה אמר הקב"ה לירמיהו: קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך. חשב ירמיהו בליבו: שמא נותן המקום ונושאים ונותנים בתוכה - שאומר לי לקנות שדה? אולי הקב"ה מרחם עלינו, ואומר לי: לך עשה קניינים בארץ, שאוטוטו באה הגאולה. כיוון שיצא ירמיהו מירושלים, ירד המלאך מן השמיים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצן, וקרא ואמר: יבואו השונאים וייכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו, ויבוזו אותו ויחריבוהו; וייכנסו לכרם ויקצצו את גפניו, שהשומר הניחו והלך לו. ולמה זימן אותם המלאך? שלא תהיו משתבחים ואומרים אתם כבשתם אותה - קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם.
באו השונאים וקבעו את הבימה שלהם בהר הבית, ועלו להם לבימה האמצעית, מקום שהיה שלמה המלך יושב ונוטל עצה מן הזקנים, מקום קדוש שממנו נשתכלל בית המקדש - ושם ישבו השונאים ונטלו עצה היאך לשרוף את בית המקדש ומהיכן כדאי להתחיל. עד שנמלכו ביניהם, נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש, ונתנו בארבע זוויות ההיכל ושרפו אותו - להראותם שלא הם עשו את זה, אלא חטאיהם של ישראל, ואל יתגאו.
כשראה כהן גדול שנשרף בית המקדש, נטל את המפתחות וזרקן לשמיים, פתח פיו ואמר: הרי מפתחות של ביתך, אפוטרופוס של שקר הייתי בתוכו - כביכול, אפוטרופוס צריך להיות אחראי, ואני לא עשיתי מלאכתי נאמנה, ולכן נשרף. יצא ללכת, תפסוהו השונאים ושחטוהו אצל המזבח, מקום שהיה מקריב בו את התמיד. יצאה בתו בורחת וצווחת "אוי לי, אבא, חמדת עיני" - תפסו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה. כשראו הכהנים והלויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורות ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. וכשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת, שזו הייתה מלאכתן, שנשרף בית המקדש - נפלו באש ונשרפו, כדי שלא יענו אותן האויבים.
כשראה צדקיהו כן, יצא לברוח במחילה שהייתה הולכת ליריחו, ובמקום שאמת המים באה היה יגע, ובניו מהלכים לפניו. פתאום ראה אותו נבוזראדן, אחזו ואת עשרת בניו, ושלחם אל נבוכדנצר. אמר לו: אמור לצדקיהו, מה ראית למרוד עליי? באיזה דין אדונך? אם בדין אלוהיך - חייב אתה הריגה, שנשבעת על השקר (וכבר ראינו שנשבע לו שלא ימרוד); ואם בדיני מלכות - חייב אתה הריגה, שכל העובר על שבועתו של מלך חייב הריגה. ענה לו צדקיהו: הורגני ראשון, שלא אראה בדם בניי. ובניו מבקשים: הרוג אותנו תחילה, שלא נראה בדם אבינו שפוך על הארץ. וכך עשה להם - שחטם לפניו, ואחר כך חטט את עיניו ונתנם בתנור, השם ירחם, והוליכו בבלה.
והיה צדקיהו צווח ואומר: בואו וראו כל בני אדם, שהיה ירמיהו מתנבא עליי ואומר לי, לבבל אתה הולך ובבבל תמות ואת בבל עיניך לא תראה, ולא הייתי שומע לדבריו. ומי היה מעלה על הדעת שיתקיים? אני אמות בבבל, יקחו אותי לבבל ולא אראה את בבל - זה נראה פרדוקס; ועכשיו הרי אני בבבל ועיניי אינן רואות אותה, מילה במילה, אחת לאחת, כמו שאמר הנביא.
וירמיהו הנביא, שהלך לרכוש את השדה, עכשיו חוזר. יצא מענתות לבוא לירושלים, נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה, ואמר בליבו - תראו עד כמה עוד היה נאיבי - שמא חזרו ישראל בתשובה ומקריבים קורבנות, והרי עשן הקטורת עולה? בא ועמד לו על החומה, וראה את בית המקדש עשוי גדרות גדרות של אבנים - ערימות ערימות - וחומת ירושלים מסוגרת. התחיל צווח ואומר: "פתיתני ה' ואפת, חזקתני ותוכל". והמדרש מלמד שכביכול רצה הקב"ה לעשות דבר מה ולא רצה שירמיהו יראה, שמא ינסה לבטלו, ולכן פיתה אותו לצאת, ומשעשה מה שעשה - עכשיו ירמיהו יכול להגיע.
הלך לו לדרכו, התחיל צווח ואומר: באיזו דרך הלכו להם חטאים? באיזו דרך הלכו להם האבודים? אלך אני ואובד עמהם. היה הולך ורואה את השביל מלא דם, והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן, מכל אלה שהגלה נבוזראדן. קבע פניו לארץ וראה פרסות רגליים של יונקים ועוללים שהיו מהלכים בשבי, והיה גוחן לארץ ומנשקן, שכבר היו מתים. וכשהגיע אל הגלות, גיפפם ונשקם, והיה בוכה לנגדם והם לנגדו. ענה ואמר להם: אחיי ועמיי, כל כך אירע לכם על שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי - למה לא הקשבתם אז?
כיוון שהגיע לנהר פרת, ענה נבוזראדן ואמר לו: אם טוב בעיניך לבוא איתי בבל - תבוא, ואם לא - תישאר כאן (זוכרים? קיבל מנבוכדנצר מעין ויזה). חשב ירמיהו בליבו: אם אני הולך עמהם לבבל, מי ינחם את הנשארים בארץ? יצא לו מהם. נטלו הגלויות עיניהן וראו שירמיהו פירש מהם - הרי עתה הוא עמנו ופתאום הוא עוזב - געו כולם בבכייה בקול רב וצווחו ואמרו: אבינו ירמיה, הרי אתה מניחנו? ועל זה נאמר "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" - כשעזב אותם ירמיהו. וענה ירמיהו ואמר להם: אני מעיד שמיים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם. והיה ירמיהו הולך ובוכה ואומר: חבל עלייך, יקרת המדינות. כך היה הולך ובוכה על מצבם ועל הידרדרותם של עם ישראל. בכייה אחת הייתה יכולה לשנות את הכול.
לסיכום:
פרק מ"ה מלמד אותנו שאין מעלת הנביא מעלה פרטית: ברוך בן נריה, שהשתוקק כל כך לנבואה והתאנח על שלא זכה לה, נענה מן השמיים שאין הדבר תלוי בו כלל אלא בדור - "אשר בניתי אני הורס", ובשעה שהכרם נעקר אין צורך בסייג, ובשעה שאין צאן אין צורך ברועה, ודי לו שנפשו תינתן לו לשלל. ומכאן עברנו אל פרק נ"ב, אל סדר החורבן עצמו: מעשרה בטבת שבו הוקם הדייק, דרך י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר, ועד תשעה באב ששרפו בו את בית ה' ואת "כל בית הגדול" - בתי המדרשות ובתי הכנסיות. החומה ששקעה טפחיים ומחצה בכל יום היא בבואה לשקיעה המוסרית שלנו, ותשובתו של ירמיהו לאפלטון מלמדת שאין הבכי על עצים ואבנים אלא על החוכמה האלוקית ועל השכינה שאבדו לנו ועל מחיצת הברזל שנפרסה בינינו לאבינו שבשמיים. וחתימת המדרש היא המוסר הגדול: "אילו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם". יעזור הקב"ה שבימים האלה שאנו מתקרבים אליהם ייבנה הבית עוד לפני כן, ואם לא נזכה - שנבכה קצת בימים האלה, ועל ידי זה נזכה שייבנה הבית במהרה, אמן ואמן.