TheWholeTorah.aiBeta

פרק מד - תוכחה ליהודי מצרים

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואה אחרונה אל יורדי מצרים

פרק מ"ד הוא נבואת התוכחה של ירמיהו אל שארית יהודה שירדה למצרים אחרי רצח גדליהו. הם התפזרו בערי מצרים - מגדול, תחפנחס, נוף וארץ פתרוס - ובמקום ללמוד מן החורבן שראו בעיניהם, הם חוזרים ומקטרים לעבודה זרה. הנביא בא להוכיח אותם, הם עונים לו בטענות שלמות ומנומקות, והוא משיב להם - תחילה מדעתו, ולבסוף בנבואה מפורשת בשם ה'.

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר.

כשהנביא הזהיר מראש - אין מקום להסתפק בסיבה

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה, וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב.

כשאדם רואה צרה או אסון, דרכו לברר מה גרם לה, ואם היו נסיבות מוקדמות שהובילו אליה. וגם כשהוא מוצא סיבה קודמת, הוא עדיין מסתפק: אולי זו הסיבה ואולי לא. נניח שהיו צמיגים שחוקים - אינני בטוח ששחיקת הצמיגים גרמה לתאונה, שהרי יש אנשים שעושים תאונות גם עם צמיגים חדשים. אבל כאשר נביא בא מראש ומכריז שאם הבעיה לא תתוקן יקרה כך וכך, ואכן זה קרה - כאן אין מקום לבירורים. הנביא הודיע את זה מראש, וזה בדיוק מה שירמיהו אומר להם כאן: אתם ראיתם את הרעות שעשו ואת הצרה הגדולה שנחתה בעקבותיהן.

מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לְהַכְעִסֵנִי, לָלֶכֶת לְקַטֵּר לַעֲבֹד לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה אַתֶּם וַאֲבֹתֵיכֶם.

כאן אין ספקות. לא "היו בעיות מדיניות", לא "הרגיזו את נבוכדנצר שהיה מגלומן ולא היה מוכן לקבל זאת" - כל אלה תירוצים. הסיבה היחידה היא "מפני רעתם אשר עשו להכעיסני".

וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: אַל נָא תַעֲשׂוּ אֵת דְּבַר הַתֹּעֵבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי.

הייתה כאן אזהרה מראש: אם תעשו א' תקבלו ב'. ואחרי שהדבר בא - וכי יש מקום להסתפק שמא אין זה בגלל זה? הרי התרעתי, הרי הזהרתי, הרי אמרתי מראש שהדבר הזה יגרור אחריו תוצאות הרסניות.

וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם לָשׁוּב מֵרָעָתָם, לְבִלְתִּי קַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים.

שלוש דרגות יש כאן. ראשית - לא שמעו. שנית - אפילו להטות אוזן ולשוב מרעתם לא היו מוכנים. ושלישית - עוד המשיכו לקטר לאלוהים אחרים. יש אדם שאינו עושה תשובה על מעשיו הקודמים, אבל לפחות אינו ממשיך בהם; ויש אדם שלא די שאינו שב, אלא ממשיך וכושל באותם עוונות עצמם. אלו היו מן הסוג השני.

וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם, וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה.

זו אפוא הסיבה שבגללה בערו חמתו ואפו של הקב"ה בערי יהודה. הנה אתם רואים - הפכו לחורבה ולשממה, וכל זה הוזהר מראש. אין כאן ספקות שהכול בא בגלל מעשיהם השליליים.

שם היו עצים ואבנים - כאן הפגיעה תהיה בנפש

וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל נַפְשֹׁתֵכֶם, לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ וְאִשָּׁה עוֹלֵל וְיוֹנֵק מִתּוֹךְ יְהוּדָה, לְבִלְתִּי הוֹתִיר לָכֶם שְׁאֵרִית.

במעשיכם עתה אתם מביאים רעה גדולה על נפשותיכם, משום שעכשיו כבר לא יהיה כמו שהיה קודם. בעבר כילה הקב"ה את חמתו על העצים ועל האבנים, וכפי שראינו "ותבער אפי בערי יהודה ובחוצות ירושלים" - הערים והחוצות נחרבו. אבל כאן במצרים כבר אין עצים ואבנים, ולכן הפגיעה תהיה חלילה בנפש עצמה: "להכרית לכם איש ואישה עולל ויונק מתוך יהודה" - מתוך גולת בני יהודה - "לבלתי הותיר לכם שארית".

לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם, לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיוֹתְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

אתם סבורים שכבר אינכם מחויבים בקיום מצוות התורה, שהרי אתם במצרים ולא בארץ הקדושה. דעו לכם שדווקא משום כך הרעה עתה כפולה: ראשית "הכרית לכם" - חלילה תיכרתו לגמרי. שנית, עתה שאתם בין הגויים נוסף כאן אלמנט של חילול השם: "ולמען היותכם לקללה ולחרפה בכל גויי הארץ". הגויים יאמרו: זה העם שקיבל תורה? זה העם שהיה אמור להיות אור לגויים? הנה הוא מגיע למצרים - בשביל מה? כדי לעבוד את העבודה זרה של מצרים. בזה אתם מגדילים את חטאתכם פי כמה.

הַשְׁכַחְתֶּם אֶת רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו וְאֵת רָעֹתֵכֶם וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם.

האם שכחתם את הסיבה שגרמה לכל הרעות שמצאו אתכם שם בארץ יהודה ובירושלים? האם שכחתם את מלכי יהודה שחטאו והחטיאו בפרהסיה? האם יש ספק שזה מה שסובב וגרם את כל הרעה, ושכל מה שנגרם לכם היה בגלל עוונותיכם? ואם כן, איך אתם ממשיכים לעשות את אותם דברים עצמם גם כאן במצרים?

לֹא דֻכְּאוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְלֹא יָרְאוּ וְלֹא הָלְכוּ בְתוֹרָתִי וּבְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וְלִפְנֵי אֲבוֹתֵיכֶם.

לבם לא נעשה מדוכא מן הרעה שקיבלו. לא הועיל בהם הכלל של "תשב אנוש עד דכא" - שכשאדם מגיע לדכדוכה של נפש הוא שב. "לא דוכאו עד היום הזה": כל מה שקיבלו הותיר אותם באומץ לבבם ובעיקשותם. הם ברחו למצרים מפחד נבוכדנצר, שמא ינקום בהם על שאנשים מקרבם הרגו את הנשיא שהוא המליך, וציפו שתהיה להם שם הגנה. וירמיהו רואה שגם שם הם ממשיכים להכעיס את בורא עולם.

"לרעה" - לא חורבן של זריעה אלא כריתה

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי שָׂם פָּנַי בָּכֶם לְרָעָה וּלְהַכְרִית אֶת כָּל יְהוּדָה.

לכאורה, לשים פנים באדם הוא תמיד לרעה, ומה התחדש כאן ב"לרעה"? אלא שראינו למעלה שהמלבי"ם הסביר שהחורבן שהיה בירושלים היה לטובה, וכך ביאר את "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" - חורבן שתכליתו טובה. משל למה הדבר דומה: אם אפיל את כל הפירות מן העץ ואשחית אותם לאדמה וארמוס אותם, זו רעה גדולה, הרסתי את כל הפירות. אבל מאידך זו טובה, שהרי הפירות ירקבו בארץ, הגרעינים ינבטו ויצמחו מהם אילנות חדשים. זו רעה שמטרתה בסופו של דבר לטובה. אבל כאן אומר הקב"ה: "הנני שם פני בכם לרעה ולהכרית" - לא כזריעה אלא ככריתה. כיוון שאתם ממשיכים ודבקים בדרכיכם הרעות, כאן יהיה הרבה יותר קשה ממה שהיה קודם.

שתי כיתות של יורדי מצרים

וְלָקַחְתִּי אֶת שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָבוֹא אֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם, וְתַמּוּ כֹל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם יִפֹּלוּ, בַּחֶרֶב בָּרָעָב יִתַּמּוּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב יָמֻתוּ, וְהָיוּ לְאָלָה לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה.

אומר המלבי"ם: שתי כיתות היו ביניהם. כת אחת באה למצרים על מנת להשתקע שם - כאילו כבר הלכו למשרד הפנים המצרי להוציא תעודת תושב ולהנפיק תעודת זהות מצרית. אלו הם שרי החיילים והזדים שראינו למעלה. וכת אחרת באה בעל כורחה, בלית ברירה ומפחד, כמו שכתוב "ויקח יוחנן בן קרח את כל שארית יהודה". אלו אמרו: לא ירדנו לכאן להשתקע, אלא באופן זמני להינצל מנבוכדנצר, וכשיירגע העניין ויעבור זעם נחזור לארצנו.

על הכת הראשונה נאמר "אשר שמו פניהם לבוא ארץ מצרים" - שעיקר מגמתם להיות בארץ מצרים, ועליהם נאמר "לגור שם", מגורי קבע גמורים. ועליהם נגזר "ותמו כול בארץ מצרים" - כליה מוחלטת, לא יישאר מהם מאומה. ומהו "מקטון ועד גדול"? מבאר המלבי"ם: בדרך כלל בחרב המלחמה הגדולים הם המתים ולא הקטנים. אבל כאן יהיו חרב ורעב כאלה, שהקטנים ייפלו ברעב מרוב עוני, שהרי הם אינם נלחמים, וישוו הקטן והגדול. בדרך כלל הקטן מת ברעב והגדול בחרב, וכאן כולם ימותו בחרב וברעב ללא כל חלוקה. ונוסף על כך יהיו "לאלה ולשמה ולקללה ולחרפה".

וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל יְרוּשָׁלִָם, בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר.

כליה מוחלטת, ובהשגחה מלאה - לא מתוך הסתר פנים, אלא חלילה ה' ייתן פניו בהם ויתבונן בהם, אלא שבמקום לתת פניו להיטיב, ייתן פניו להרע.

וְלֹא יִהְיֶה פָּלִיט וְשָׂרִיד לִשְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לָגוּר שָׁם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם, כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים.

כאן מדובר על הכת השנייה, שהייתה להם תקווה לשוב לארץ יהודה, "אשר המה מנשאים את נפשם" - מרוממים את נפשם ואומרים לעצמם: עוד נשוב ליהודה. אומר להם הנביא: גם אתם, אף שלא תהיה לכם מלחמה עם נבוכדנצר, תכלו בחרב וברעב ובדבר, ורק "פלטים" - מועטים, מה שנפלט - ישובו מתוככם.

מי הם העונים לירמיהו

וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל, וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר.

אומר המלבי"ם: כל הנשים היו מקטרות לאלוהים אחרים, אלא שהיו בעלים שידעו מכך והיו בעלים שלא ידעו. מי ענו לירמיהו? "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם" - אותם בעלים שידעו, שהמעשה נעשה מדעתם, ולכן הם נוגעים בדבר. אדם שאשתו עושה שלא בידיעתו יכול לומר "זו אשתי, אינני מתערב", אבל כשזה מדעת הבעל - משמע ניחא לי וזה על דעתי. וכן "כל הנשים העומדות קהל גדול" - כולן ענו, שהרי כולן היו מקטרות והדבר נוגע להן באופן אישי. אבל הבעלים שנשיהם לא קיטרו, או שלא ידעו מכך, לא ענו, כי לא הרגישו שהדבר נוגע להם.

טענת העם: העובדות מוכיחות ההפך

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ.
כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ, לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם, וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ.

במילים פשוטות: לא מקובל עלינו. והם מנמקים: מה אתה טוען, ירמיהו, שבגלל שקיטרנו לעבודה זרה הביא ה' עלינו את כל הצרות? אנחנו מתווכחים עם הפרשנות שלך. הנה בימי אחז ומנשה עשו את העבודה הזרה בשיא היקפה, אז הכעיסו את בורא עולם יותר מכול - ובימיהם לא באה הרעה. ומתי באה? בימי יהויכין ואחריו צדקיהו. וצדקיהו הרי היה צדיק, ובאותו זמן רוב העם עבדו את ה' ושמעו לדברי הנביאים; אמנם היו גם רבים עובדי עבודה זרה, אך ודאי מצב טוב יותר מתקופת אחז ומנשה. ודווקא אז באו הצרות. ומכאן הם מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי: כשמקטרים לעבודה זרה - מצליחים, וכשמפסיקים - נכשלים. אמצעי תקשורת עם פרשנות כזו היו גם בזמנם, ממש כמו היום.

מדוע האמינו בעבודה זרה - "החליקם"

אומר המלבי"ם: הייתה להם אמונה שלמה שעל ידי הקיטור לעבודה זרה הם מורידים שפע מן השמים, והיו להם על מה להתבסס, שכן ראו תגובות ממשיות. האנשים שעבדו עבודה זרה בזמנם לא היו לקויים בנפשם, אף שלכאורה כך נראה - אדם לוקח עץ, מגלף ממנו דמות ואומר לה "אתה אלוהיי ואתה יצרתני"; אדם כזה אינו זקוק לעונש אלא לאשפוז. אבל הם לא היו טיפשים, אלא חכמים ביותר, והם ראו תוצאות. הגמרא מספרת שהיו אומרים להם לשחוט קורבן אדם לפניהם, והיו שוחטים והיה יורד גשם. ועל זה אמרו חז"ל שהקב"ה "החליקם" - החליק להם בדברים, נתן להם מקום לטעות. שהרי באמת אמור היה לרדת גשם, והיינו מצפים שה' ימנע אותו כדי שלא יתלו זאת בעבודתם, אלא שהקב"ה אומר: אתה רוצה לטעות? אתן לך מקום לטעות. ובאמת על ידי כוחות רוחניים שהיו יורדים לאותם צלמים ופסלים, לפעמים הצלמים היו מדברים או מגיבים, ואף אומרים "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" וכיוצא בזה, וזה נתן להם להבין שכביכול יש כוח וממשות באותם צלמים. הכלל הוא: בגמרא נאמר "הבא לטמא פותחין לו", והזוהר הקדוש אומר "מסייעין לו" - "מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה".

ועוד טענו: אין אנו משתחווים לאלוהי השמים - לכוכבים ולמזלות - לשם אלוהות. אנו מאמינים בה', מאמינים בהשגחה, מאמינים בנבואה. אלא שלדעתנו יש עניין סגולי בקיטור למלכת השמים, שגורם הצלחה. ועם עובדות אין מתווכחים: כל עוד קיטרנו - הצלחנו, הפסקנו - נכשלנו. אומר המלבי"ם: כוונתם שלא עשו זאת לשם אלוהות, אלא רק כדי להוריד את השפע, מצד שהשמש היא המולכת בצבא השמים ובבישול הפירות, וכל מה שקורה בעולם כביכול נעשה על ידה. ואכן אם אדם לא ייחשף לשמש כלל, הוא עלול חלילה להגיע אף לידי מיתה, כשחסרים לו ויטמין D וכיוצא בזה; השמש היא מקור חיים. וכך אמרו: נוכחנו לראות שכאשר מקטרים למלכת השמים בא השפע לעולם, "ונשבע לחם" - הייתה תבואה.

ומהו "ונהיה טובים"? כוונתם: אף על פי כן אין זה נחשב לדעתנו לעשות את הרע בעיני ה', אלא אדרבה טוב בעיניו. שהרי אנחנו מאמינים באלוקיו של השמש - השמש היא המשפיעה, אבל מעליה יש כוח עליון, הוא בורא עולם, ובו אנו מאמינים. ולכן אין לדעתנו שום דבר שלילי בכך שנעבוד את ה' וגם נזבח ונקטר לאלוהי השמים; אין בזה סילוק אמונתו יתברך מאיתנו. "ורעה לא ראינו" - כל אותה תקופה לא הייתה לנו רעה, מפני שגם בעיני ה' אין זה רע.

וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים, חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ.

כלומר: תראה בעצמך, מאז שהפסקנו התחילו כל הצרות. בקיצור - העובדות מוכיחות ההפך ממה שאתה אומר.

טענת הנשים: לא רק הסכלות

וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים, הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים.

באות הנשים ואומרות: שמא תחשוב שרק הנשים הסכלות, שאינן פיקחות ואינן משכילות, הן שהיו מקטרות למלכת השמים, ולכן אין להביא מהן ראיה? ובזמנם אכן נשים רבות היו בגדר שאינן משכילות, שכן היו רוב הזמן בבית ולא רכשו חוכמה והשכלה, וכמעט כולן לא ידעו קרוא וכתוב. על כן הן משיבות: וכי עשינו זאת שלא בידיעת אנשינו? הרי בעלינו הם היוזמים והם השותפים, וכל מה שעשינו היה בהסכמתם וברצונם. ו"כוונים" הם דמויות מיוחדות שנעשות מכוונות אל שפע הכוכב, כביכול שהכוכב ישפיע על הדמות והיא תהיה מסוגלת לקבל את השפעתו. כלומר: אל תתייחס אלינו בזלזול, אנשים חשובים וחכמים עשו זאת.

תשובת ירמיהו: נתמלאה הסאה

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם, עַל הַגְּבָרִים וְעַל הַנָּשִׁים וְעַל כָּל הָעָם הָעֹנִים אֹתוֹ דָּבָר לֵאמֹר.

"על הגברים" - אלו היודעים שנשיהם מקטרות, שראינו שהיו ראשי הדוברים. "ועל הנשים" - שכולן היו מקטרות. "ועל כל העם" - היושבים בפתרוס. "העונים אותו דבר" - כלומר עד כאן אין הוא מוסר להם נבואה, אלא משיב להם מדעתו על מה שהגיבו.

הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם, אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ - אֹתָם זָכַר ה' וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ.

אתם טוענים שאינכם מקטירים לשמש ולכוכבים לשם אלוהות, אלא רק כעניין סגולי, ובבורא עולם אתם מאמינים - והנה גם בערי יהודה כך היה, וחרה אף ה' בכם. ומה שאתם שואלים למה לא נענשתם בתקופה שבה הקיטור היה רב יותר, ודווקא כשנחלש באו הצרות - התשובה היא "הלוא את הקיטר אשר קיטרתם אתם ואבותיכם". אף שבזמן יהויקים וצדקיהו לא הייתה רמת עבודה זרה גבוהה כמו בזמן מנשה, אתם הייתם ההמשך שלהם ואחזתם מעשה אבותיכם בידיכם. וכאשר אוחזים מעשה אבות, אין הקב"ה נפרע מן האבות אלא ממתין לראות אם הבנים אוחזים מעשה אבותיהם, ואז נפרע מהם. זוהי מציאות של "נתמלאה הסאה": בזמן אבותיכם הרבו להכעיס, אך עדיין לא נתמלאה; בזמנכם הכעיסו מעט, אבל כבר נתמלאה, וברגע שנתמלאה הסאה אין מה לעשות.

ואתן משל, מצד ריקון הסאה ולא מילויה. אדם נוסע ברכב בצורה לא חסכונית, לוחץ על הגז, מושך הילוכים. פתאום הוא רואה שמחוג הדלק כמעט על האפס, ומאותו רגע מתחיל לנסוע בצורה חסכונית - ואחרי שני קילומטרים הרכב נדם. יאמר: תראו, כשנסעתי בלי חיסכון הרכב נסע, ורק כשהתחלתי לנסוע בחיסכון הוא נכבה! מצחיק, כמובן. וזו בדיוק הטענה שלהם. אבותיכם מילאו כבר תשעים אחוז מן הסאה, ואתם הוספתם את עשרת האחוזים שגמרו את העניין. אילו לא הייתם ממשיכים במעשי אבותיכם, היינו אומרים שזהו דור שכולו צדיק ולא היה בא עליכם רע. אבל גם אתם עצמכם אינכם טוענים שהייתם צדיקים, אלא רק שהייתם טובים יותר מדורות אבותיכם - וכמו בנהג שנהג בזהירות אך לא עצר: נסיעה מכלה דלק, אולי לא הרבה, אבל מכלה. ואי אפשר לשנות את ההיסטוריה ולומר שבזמן צדקיהו היו צדיקים; חז"ל אומרים שצדקיהו היה צדיק ודורו היה רשע. חלק נכבד היו רשעים, אמנם לא בדרגות של אחז ואמון ומנשה, אבל רשעים היו גם בדורות ההם.

וְלֹא יוּכַל ה' עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

המתין הקב"ה עד שתתמלא הסאה, ורק בדורכם נתמלאה עד ש"לא יוכל ה' עוד לשאת" - כבר לא יכול היה להמשיך ולהבליג.

למה העבודה הזרה היא יסוד הכול

צריך לדעת שהעבודה הזרה הייתה יסוד לכל שאר העבירות. חז"ל אומרים: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיה. כלומר ברגע שהיו מבטלים את העבודה הזרה, לא הייתה לגיטימציה לכל השאר. האדם רצה לגיטימציה לעבור על הכול. הרי אתה מכיר אדם שכל עוד הוא דתי הוא מרגיש שהכיפה מגבילה אותו; ברגע שהוא מסיר אותה - עכשיו הוא חופשי. עם כיפה על הראש אינך הולך לקולנוע, אינך הולך לים מעורב; באופן טבעי אינך יכול. אבל ברגע שהסיר את הכיפה הוא מרגיש שהכול מותר. האנשים לא רצו עול מצוות, ולכן לקחו על עצמם עבודה זרה. אילולא העבודה הזרה לא היה להם תירוץ. העבודה הזרה מאפשרת לומר: גם אני מאמין, אבל יש עוד כוחות; והאליל הזה הוא אליל מתקדם וסימפטי, פחות קשוח, אין לו הרבה ציוויים, אין לו תרי"ג. אליל ליברלי, שאינו מתלונן ואינו שולח נביאים עם איומים. אז הוא בוחר לו אליל, וכך במעשה אחד פטר את עצמו מכל ציוויי בורא עולם. זה היה הגורם לכול; אלמלא העבודה הזרה לא היו מגיעים לכל מה שהגיעו.

הקושיה עצמה - חלק מן העונש

מִפְּנֵי אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם וַאֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַה', וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה' וּבְתוֹרָתוֹ וּבְחֻקֹּתָיו וּבְעֵדְוֹתָיו לֹא הֲלַכְתֶּם, עַל כֵּן קָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה הַזֹּאת כַּיּוֹם הַזֶּה.

"מפני אשר קיטרתם" - זו העבודה הזרה; "ואשר חטאתם לה'" - שאר העבירות; "ולא שמעתם בקול ה'" - שהרי היו התראות על גבי התראות, ונביאים שנשלחו השכם והערב.

וכאן דבר נורא. הם חשבו שהרעה באה במקרה, ואדרבה בגלל שלא קיטרו די; ועל זה אומר להם הנביא "מפני אשר קיטרתם". כאשר אדם עושה חטא גדול כזה, לקטר לעבודה זרה, הקב"ה מעלים ממנו את העונש ומקשה את לבו כדי להאבידו. כלומר: עצם התשובה שקיבלתם היא חלק מן העונש, והקושיות שאתם שואלים הן חלק מן העונש. הקב"ה יצר מצב שבו הדור שלכאורה היה טוב יותר סובל יותר מן הדור הגרוע ממנו - וזה עצמו עונש על שהמשכתם בעבודה זרה. חלק מן העונש הוא שתהיה לכם קושיה "איך ייתכן?", וקושיה כזו מקשה את הלב, והקשיית הלב גוררת עונש גדול יותר.

דוגמה לדבר מצינו אצל פרעה: "ואני אכביד את לבו", "כי אני הכבדתי את לבו". למה הכביד? מפני שפרעה הגיע לשלב שבו כבר נמנעה ממנו התשובה. אמר לו הקב"ה: אתה לא רצית לחזור בתשובה, ומעתה אני אמנע ממך את התשובה. כך כותב הרמב"ם, שמן המכה החמישית ואילך נמנעה ממנו התשובה, וזו הכבדת הלב. ואם תשאל: הרי אין לו בחירה חופשית? התשובה היא שהבחירה החופשית קיימת עד שלב מסוים, ומשלב מסוים אומר הקב"ה: מעתה אתה כבר מתחיל לקבל את העונש. וכך הוא אומר גם להם: המתנתי והמתנתי, ומעתה אגרום לכם שלא תרצו לשוב - על ידי שיהיו לכם קושיות שיוכיחו לכם כביכול שטוב לקטר לעבודה זרה, וזה עצמו ישקיע אתכם בה יותר וירחיק אתכם יותר, כדי שתקבלו עונש גדול יותר.

מכאן ואילך - נבואה בשם ה'

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הָעָם וְאֶל כָּל הַנָּשִׁים: שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כָּל יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

עד כאן אמר ירמיהו את דבריו מלבו, טיעונים והסברים משלו. מכאן ואילך הוא בא ואומר: עכשיו אני מוסר לכם נבואה בשם ה'.

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם לֵאמֹר עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים, הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם וְעָשֹׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת נִדְרֵיכֶם.

אין לכם תירוץ לומר שרק נשיכם עשו זאת, שהרי "אתם ונשיכם" - גם אתם וגם הן בעוון הזה. "ובידיכם מילאתם לאמור עשו נעשה את נדרינו" - אתם הסכמתם, אתם הבעלים, ואתם נדרתם לקיים את מה שנדרתם לקטר למלכת השמים, והסכמתם למעשה הנשים, ועוד סבורים אתם שזו מצווה. ו"הקים תקימנה את נדריכם" - הרי אם האישה נדרה, הבעל יכול להפר לה, ואתם לא הפרתם את נדרי נשותיכם אלא עוד הקמתם להן את הנדר, כדין "ואם הקם יקים לה ביום שומעו וקמו לה כל נדריה וכל אסריה אשר אסרה על נפשה". היא אומרת "הריני נודרת להסיך למלכת השמים" - כאדם שאומר הריני נודר לוג שמן לבית המקדש - והבעל שומע ומקיים לה את הנדר. אין אנו דנים כאן בשאלת ההלכה, אלא במה שהייתה דעתם.

לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה', אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי אֲדֹנָי ה' בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

זהו גזר דין שיש עמו שבועה: הריני נשבע שאשכיח את שמי מכם, עד שתשכחו את ה' לגמרי ותהיו כגויים לכל דבר.

הִנְנִי שֹׁקֵד עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה, וְתַמּוּ כָל אִישׁ יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֶרֶב וּבָרָעָב עַד כְּלוֹתָם.

כנגד אלה שביקשו לרדת מארץ ישראל למצרים, אומר להם: הרעה שתהיה שם במצרים תשיג אתכם, ואעשה לכם רעה מיוחדת שתכלה אתכם לגמרי.

וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר, וְיָדְעוּ כָּל שְׁאֵרִית יְהוּדָה הַבָּאִים לְאֶרֶץ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם דְּבַר מִי יָקוּם - מִמֶּנִּי וּמֵהֶם.

"ופליטי חרב" - הם הפליטים שהוזכרו למעלה, האנשים הנפלטים מן החרב, ואלה שישובו ליהודה יהיו רק "מתי מספר", אנשי מספר, כלומר מועטים. ואז יראו "דבר מי יקום" - דברי ה' או דבריהם. שהרי הם קיימו את נדרי הנשים ואמרו שאדרבה יזבחו למלכת השמים; בואו ונראה דברי מי יתקיימו.

האות: פרעה חפרע כצדקיהו

וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת נְאֻם ה' כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה.
כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ.

מהו האות? מבאר המלבי"ם: אילו היה מלך בבל נלחם במלך מצרים מחוץ לארץ מצרים - למשל שהיה פרעה יוצא לקראתו למדבר סיני ונלחם עמו שם - לא היה מכלה את יושבי המדינה, אלא לכל היותר את צבאו של מלך מצרים, שהרי המלחמה מחוץ לארץ עצמה, ויושבי הארץ אינם נפגעים. אבל "פוקד אני עליכם במקום הזה" - נבוכדנצר יבוא עד מצרים, ופרעה ייסגר במצור כשם שצדקיהו נסגר במצור, וכשיכבוש את המקום יהרוג את כולם כמו שעשה רב טבחים בירושלים. וזהו "הנני נותן את פרעה כאשר נתתי את צדקיהו": אתם חשבתם שברחתם למצרים להינצל, ודעו שמה שהיה כאן בארץ הקדושה כך עתיד להיות גם במצרים, והמלחמה תהיה בתוככי מצרים ולא מחוצה לה. נמצא שנפלתם מן הפח אל הפחת. ובזה יתברר דבר מי יקום - דבר ה' או דבריכם.

לסיכום:

הפרק פותח בהוכחה שאין להסתפק בסיבת החורבן, שהרי הנביאים התרו מראש. ירמיהו מזהיר את יורדי מצרים שהפעם הפגיעה תהיה בנפש ולא בעצים ובאבנים, ושהם מוסיפים על חטאם חילול השם בין הגויים. העם משיב בטענה שהעובדות מוכיחות ההפך - שכל עוד קיטרו למלכת השמים הצליחו - וירמיהו משיב להם: הסאה נתמלאה בדורכם דווקא משום שאחזתם מעשה אבותיכם בידיכם, ועצם הקושיה שאתם שואלים היא חלק מן העונש, הכבדת לב כדרך שהוכבד לבו של פרעה. לבסוף בא גזר הדין בשבועה, ואות לאמיתותו: נפילת פרעה חפרע בתוך ארצו כשם שנפל צדקיהו בירושלים - כדי שיידעו דבר מי יקום.