TheWholeTorah.aiBeta

פרק מג - הירידה למצרים נגד דבר השם

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00
פתיחה: הפרק שבו נחתם הגלות למצרים

פרק מ"ג הוא המשך ישיר לפרק הקודם. שארית יהודה, בראשות יוחנן בן קרח ושרי החיילים, פנתה אל ירמיהו בבקשה שיתפלל ויורה להם את הדרך, והבטיחה לשמוע בקול ה' בין לטוב ובין למוטב. ירמיהו מסר להם את דבר ה' במפורש: הישארו בארץ יהודה ואל תרדו למצרים. בפרק שלפנינו אנו רואים את תגובת העם - הכחשה גמורה של הנבואה, ירידה למצרים למרות הכל, וגרירת ירמיהו וברוך בן נריה עמם. ושם, בתחפנחס, מקבל ירמיהו נבואה חדשה: גם מצרים לא תהיה מקלט, ונבוכדנצר יגיע גם לשם.

"את כל הדברים האלה" - הכל מאת ה'
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם אֵת כָּל־דִּבְרֵי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

לכאורה הכפילות בפסוק תמוהה: כבר נאמר "את כל דברי ה' אלהיהם", ומה מוסיפה הסיפא "את כל הדברים האלה"? מבאר המלבי"ם: מסוף דבריו של ירמיהו היה עלול להשתמע שההתראה על הצרות שתבואנה עליהם במצרים אינה מאת ה' אלא איום פרטי של הנביא. לכן מדגיש הכתוב - גם זה היה מאת ה'. לא רק הציווי להישאר בארץ, אלא גם התיאור מה יקרה להם אם לא יישארו, הכל דברי ה' ממש.

ואף שהדבר תלוי בבחירתם החופשית, והם יכולים עדיין לבחור בטוב, ירמיהו הבין מתוך שמיעת דבריהם שהם כבר גמרו אומר בלבם שלא להישאר בארץ. לכן הקדים הנביא והדגיש שהכל - גם הפורענות העתידה - נשלח מאת ה'. ומיד אנו רואים שאכן כך היה, שכן הם משיבים לו זאת במפורש.

"שקר אתה מדבר" - הכחשת הנבואה
וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן־הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל־יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא־תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם׃

שימו לב לדקדוק בלשונם: הם אינם מכחישים את כל הנבואה. את מה שאמרת לנו להישאר כאן - בזה אנו מאמינים שהוא מאת ה'. אבל האיסור לרדת למצרים, את זה הוספת מלבך. "לא שלחך ה' אלהינו לאמר לא תבאו מצרים לגור שם".

כִּי בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד־הַכַּשְׂדִּים לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל׃

טענתם: ברוך בן נריה היה נכנס ויוצא בתוך העם, ושמע שהם מתכננים לרדת למצרים. הוא זה שהסית אותך לבוא ולהזהיר אותנו שלא לרדת, כדי למסור אותנו ביד הכשדים. ומאחורי הטענה עומד חשבון "הגיוני": מצד הטבע, נבוכדנצר ודאי יבוא לכאן וייפרע מאיתנו על הריגת גדליהו. וכי ייתכן שה' יצווה אותנו שלא להציל את עצמנו? ההצלה הטבעית נמצאת במצרים, ואילו להישאר כאן במקום הסכנה מצריך נס. והרי ה' תמיד מצווה את האדם שלא להיזקק לניסים אלא לפעול על פי דרך הטבע. מכאן הסיקו שלא ייתכן שה' ציווה להישאר במקום הסכנה ולהימנע מלרדת לחוף המבטחים. בשל חשבון זה לא האמינו לו.

הירידה למצרים
וְלֹא־שָׁמַע יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְכָל־הָעָם בְּקוֹל ה' לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ יְהוּדָה׃

יוחנן בן קרח שהיה הראש, וכל שרי החיילים, לא הקשיבו לדברי ירמיהו ולא היו מוכנים להישאר בארץ יהודה.

וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכָל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֵת כָּל־שְׁאֵרִית יְהוּדָה אֲשֶׁר־שָׁבוּ מִכָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר נִדְּחוּ־שָׁם לָגוּר בְּאֶרֶץ יְהוּדָה׃

מדובר באותם שכבר הוגלו וחזרו לארצם. ולמה מדגיש הכתוב דווקא "ארץ יהודה"? כיוון שכל שאר ארץ ישראל כבר הייתה שוממה. מרגע שהגלו את שומרון ואת עשרת השבטים לא נותרו שם יושבים, ואם היו - היו אלה כותים וכל מיני עממים שהובאו לכאן. ההתכנסות וההתיישבות של עם ישראל באותה שעה הייתה בעיקר בארץ יהודה.

אֶת־הַגְּבָרִים וְאֶת־הַנָּשִׁים וְאֶת־הַטַּף וְאֶת־בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הִנִּיחַ נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וְאֶת־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ׃

"את גדליהו בן אחיקם" - כלומר עם גדליהו בן אחיקם, אותן נפשות שהפקיד נבוזראדן תחת ידו. וביניהם נגררו גם ירמיהו הנביא וברוך בן נריהו.

וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וַיָּבֹאוּ עַד־תַּחְפַּנְחֵס׃

אומר המלבי"ם: בזה נסתובב שנתקיימה בהם הקללה האחרונה שבמשנה תורה - "והשיבך ה' מצרים באניות". ומדוע באמת הובאו לשם? זה היה עונש על החטאים הקודמים, שהכעיסו את בורא עולם בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - כל העוונות שהיו בבית ראשון. והם, בתמימותם, חשבו שדווקא שם תהיה להם המנוחה והנחלה. אך שימו לב: גם ירמיהו יורד עמם - כדי ללוות אותם, למסור להם נבואות ולהיות סמוך אליהם.

האבנים שבמלבן - נבואה במעשה
וַיְהִי דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ בְּתַחְפַּנְחֵס לֵאמֹר׃ קַח בְּיָדְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וּטְמַנְתָּם בַּמֶּלֶט בַּמַּלְבֵּן אֲשֶׁר בְּפֶתַח בֵּית־פַּרְעֹה בְּתַחְפַּנְחֵס לְעֵינֵי אֲנָשִׁים יְהוּדִים׃

מהו "מלט"? לא מדובר במלט של ימינו שקונים בשק. אומר רש"י: המ"ם שב"מלט" היא "יסוד נופל" בתיבה, כלומר אינה חלק מן השורש - כמו במילים מקום, מעמד, מעשה. כשאני אומר "מעשה" השורש הוא עשה, כשאני אומר "מעמד" השורש הוא עמד, וכך כאן השורש הוא לט. והוא מלשון "וילט פניו באדרתו" - כיסוי והסתרה. וכן חרב גלית שהייתה במשכן אצל אחימלך בן אחיטוב: "הנה היא לוטה בשמלה" - מכוסה בשמלה. נמצא שאותיות ל' ט' עניינן כיסוי, ו"וטמנתם במלט" פירושו: בדבר שלטים ומכסים עמו.

ואגב, מי שיודע בעומק הדברים - גם לוט עצמו נקרא כך מפני שהיה עושה מעשיו בכיסוי. ביחס לאברהם נראה כביכול צדיק וישר, אבל לאן הייתה שאיפתו להגיע? לסדום. עם מי ראה את עצמו בונה את חייו? עם רשעי סדום, והוא עצמו שופט עליהם. לכן נקרא לוט, שהיה מכסה את דרכיו, ורק לאחר מכן התגלתה הדמות האמיתית שמאחורי המסכה.

ו"מלבן" הוא מקום העשוי לבנים, והוא היה בפתח בית פרעה בתחפנחס. את הפעולה הזאת נצטווה ירמיהו לעשות דווקא "לעיני אנשים יהודים". וכאן נשאלת השאלה: מדוע צריך ירמיהו לעשות פעולה מעשית? ממתי נביא הופך לבנאי? וכי לא די היה למסור נבואה בדברים? לשאלה זו נשוב בסוף.

כיסא נבוכדנצר על האבנים
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת־נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וְשַׂמְתִּי כִסְאוֹ מִמַּעַל לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר טָמָנְתִּי וְנָטָה אֶת־שַׁפְרִירוֹ עֲלֵיהֶם׃

חשבתם שהסיפור עם נבוכדנצר נגמר? הוא יבוא גם לכאן. ומעל אותן אבנים עצמן שטמנת יציב את כיסאו, "ונטה את שפרירו עליהם" - את אוהלו יפרוש עליהן.

וּבָא וְהִכָּה אֶת־אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לֶחָרֶב׃
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּבָתֵּי אֱלֹהֵי מִצְרַיִם וּשְׂרָפָם וְשָׁבָם וְעָטָה אֶת־אֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר־יַעְטֶה הָרֹעֶה אֶת־בִּגְדוֹ וְיָצָא מִשָּׁם בְּשָׁלוֹם׃

"ושבם" - מלשון שביה. והמשל: כשם שהרועה עוטה את בגדו, לוקח את המעיל ומניחו על כתפו והולך לדרכו בקלות, כך נבוכדנצר יבוא, ישרוף את בתי העבודה הזרה של מצרים, ישבה את יושביה, ויטול את כל שללה ויעמיס אותו על כתפו - ויצא משם בשלום.

וְשִׁבַּר אֶת־מַצְּבוֹת בֵּית שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֶת־בָּתֵּי אֱלֹהֵי־מִצְרַיִם יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃

מהן "מצבות בית שמש אשר בארץ מצרים"? אומר רש"י: אלה המזבחות שעשו אותם שנתגיירו בימי חזקיהו - שבויי סנחריב שהוליך מכוש וממצרים לפני ירושלים ביום מפלתו. נאמר בישעיהו: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות, עיר ההרס יאמר לאחת". ומהי "עיר ההרס"? מתרגם יונתן: "קרתא בית שמש דעתידא למחרב יתאמר דהיא חדא מנהון" - היא אחת מהן. אלו הערים שבנו המתגיירים בימי חזקיהו, שראו את מפלתו הגדולה של סנחריב ואת נצחון חזקיהו על ידי מלאך ה', ובנו להם ערים במצרים והיו מדברים בשפת כנען, והיו להם מצבות שבהן עבדו. ואת אלה ישבר נבוכדנצר.

"נבוכדראצר מלך בבל עבדי"

כיצד ייתכן לקרוא לנבוכדנצר הרשע "עבדי"? ולא זו בלבד, אלא על כורש נאמר ביטוי חריף עוד יותר - "למשיחו לכורש". וכי עלה על הדעת שהוא המשיח? אלא שיש להבחין בין שני סוגי "עבד". משה רבנו נקרא "משה עבדי" מפני שהוא עצמו הפך את עצמו לעבד ה', ביטל את רצונותיו לרצון הבורא. ואילו נבוכדנצר הוא ההפך הגמור: הוא כלי ומקל ביד ה', והוא מוציא לפועל את רצון ה' מבלי להתכוון לכך. אין כוונת הכתוב שנבוכדנצר יקבל שכר על שקיים את רצון האלוקים, אלא שהוא כמקל בידי בורא עולם - כלשון הנביא "הוי אשור שבט אפי". לכן הוא נקרא "עבדי": המוציא לפועל את רצוני. וההבדל הוא רק מי משתמש במי.

למה נצרכה ההצגה של האבנים והמלבן?

נחזור לשאלה: מדוע לא די היה במסירת נבואה בדברים, ונדרש ירמיהו לטמון אבנים במלט במלבן? כך מבאר הרמב"ן: נבואה שהנביא עושה בה אות ומופת - ואין הכוונה למופת במובן של דבר שאינו טבעי, אלא להוספת פעולה גשמית - הפעולה הגשמית מורידה את ההשתלשלות הרוחנית לעולם המעשה. אין הדבר נשאר בגדר "לעולם ה' דברך נצב בשמים", אלא מתחילה חלותו כאן בארץ. וברגע שחלות הפעולה התחילה בארץ, שוב אין הדבר מתבטל לעולם. זו כעין נבואה שאין ממנה חזרה.

וזה נכון גם בדבר שלילי. הכלל הוא שמדבר של נבואה רעה הקב"ה חוזר בו, ומדבר טוב אינו חוזר בו. אבל נבואה רעה שעשה בה הנביא פעולה פיזית כאן בעולם - זו לא תתבטל. וכך מצאנו נבואות רבות שהנביא עשה בהן מעשה: לקיחת בקבוק והשלכתו למים, או דברי אלישע ליהורם "חץ תשועת ה' בארם", שציווה עליו לירות את החיצים לעבר ארם. כל הדברים האלה הם הורדה של הנבואה ממציאות רוחנית תאורטית למציאות גשמית מעשית, ואז - אומר הרמב"ן - הדבר ודאי יתקיים, שכן המעשה מייסד את הדבר.

ועל פי יסוד זה פעלו גם נביאי השקר, כדי להצדיק את דבריהם: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר באלה תנגח את ארם". למה נזקק צדקיה בן כנענה לקרני ברזל? הוא היה נביא שקר, אך רצה להוכיח שדבריו אמת. הלך ועשה קרניים, שם אותן על ראשו ואמר: ה' אמר לי שבאלה תנגח את ארם. כלומר, הוציא את הדבר מן המציאות המופשטת של נבואה אל מציאות מעשית מקיימת, כביכול להוכיח שהדבר יתקיים. אלא ששם הכל היה שקר. אבל בנבואה אמיתית, כאשר מורידים אותה אל עולם המעשה, משמעות הדבר שהוא עתיד להתגשם.

לסיכום:

פרק מ"ג מציג את שיאה של ההכחשה: העם שביקש מירמיהו לדרוש בה' ונשבע לשמוע בקולו, דוחה את הנבואה בטענה ש"שקר אתה מדבר", ומאשים את ברוך בן נריה בהסתה. שורש טעותם היה חשבון טבעי לכאורה - שאין ה' מצווה אדם להישאר במקום סכנה ולהיזקק לנס. ירמיהו הדגיש להם שכל דבריו, כולל ההתראה על העתיד, נשלחו מאת ה'. הם ירדו למצרים וגררו עמם את הנביא, ובכך קוימה בהם הקללה "והשיבך ה' מצרים באניות". בתחפנחס נצטווה ירמיהו לטמון אבנים בפתח בית פרעה, כאות שנבוכדנצר "עבדי" - המקל ביד הבורא - יציב שם את כיסאו, יכה את מצרים, ישרוף את בתי אלוהיה וייטול את שללה כרועה העוטה את בגדו. והפעולה המעשית שעשה הנביא אינה טקס בעלמא: היא הורדת הנבואה מן השמים אל הארץ, ומשהחלה חלותה בעולם המעשה - אין ממנה חזרה.