TheWholeTorah.aiBeta

פרק מב - שאלת הירידה למצרים

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק מ"ב הוא אחד הפרקים הקשים והמאלפים בספר ירמיהו: שארית יהודה, לאחר רצח גדליהו בן אחיקם, ניגשת אל הנביא ומבקשת ממנו להתפלל ולדרוש את דבר ה' - מה לעשות ולאן ללכת. הם נשבעים בשבועה חמורה לקיים כל מה שייאמר להם, אך מתברר שכל השאלה לא הייתה אלא כיסוי לרצון שכבר הוכרע מראש: לרדת למצרים. הפרק הזה הוא שיעור נצחי בשאלה מה פירוש "לשאול רב" באמת, ומה קורה כשאדם שואל לא כדי לדעת אלא כדי לקבל אישור.

השאלה שאינה שאלה

וַיִּגְּשׁוּ כָּל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים וְיוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וִיזַנְיָה בֶּן־הוֹשַׁעְיָה וְכָל־הָעָם מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל׃ וַיֹּאמְרוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא תִּפָּל־נָא תְחִנָּתֵנוּ לְפָנֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּעַד כָּל־הַשְּׁאֵרִית הַזֹּאת כִּי־נִשְׁאַרְנוּ מְעַט מֵהַרְבֵּה כַּאֲשֶׁר עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֹתָנוּ׃
וְיַגֶּד־לָנוּ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נֵלֶךְ־בָּהּ וְאֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה׃

שימו לב היטב ללשון הבקשה. הם לא אמרו "ויגד לנו מה נעשה" - את זה דווקא הם לא אמרו. הם אמרו: "את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה". אומר המלבי"ם: הם כבר סיכמו ביניהם שהם הולכים למצרים. ההחלטה כבר נפלה. כל מה שהם מבקשים הוא שיגיד להם בשם ה' מהי הדרך הנוחה והבטוחה ביותר להגיע למצרים, ומה יעשו לאחר שיגיעו לשם - כיצד יינצלו מחרבו של מלך בבל. לא שאלה אם ללכת, אלא שאלה איך ללכת.

תשובת ירמיהו: לא אמנע מכם דבר

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שָׁמַעְתִּי הִנְנִי מִתְפַּלֵּל אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם כְּדִבְרֵיכֶם וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם אַגִּיד לָכֶם לֹא־אֶמְנַע מִכֶּם דָּבָר׃

ירמיהו מודיע להם מראש: אני אומר לכם בדיוק את מה שה' יאמר לי. אם התשובה תהיה הדרך הטובה ביותר לרדת מצרימה - אומר לכם. ואם התשובה תהיה שלא תלכו בדרך הזאת כלל אלא תישארו בארץ ישראל - גם את זה אומר לכם. "לא אמנע מכם דבר": אין בכוונתי להסתיר שום תשובה, בין חיובית לירידה ובין שלילית, הכול אני מתכוון למסור כפי שהוא.

השבועה: אם טוב ואם רע

וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם־לֹא כְּכָל־הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶׂה׃

הם מתחייבים בשבועה: אנחנו מוכנים לקבל. גם אם ה' יגיד לנו לא ללכת - דבר שהוא בניגוד גמור לתוכניות שלנו, שהרי התוכנית שלנו כרגע היא ללכת - גם אז מקובל עלינו, כן נעשה.

אִם־טוֹב וְאִם־רָע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ שֹׁלְחִים אֹתְךָ אֵלָיו נִשְׁמָע לְמַעַן אֲשֶׁר יִיטַב־לָנוּ כִּי נִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ׃

מהו "אם טוב ואם רע"? אם ה' יצווה עלינו להישאר כאן בארץ - האם זה טוב או רע? לנו זה נראה רע, ואילו כלפי שמיא זה טוב. כלומר, על פי תפיסתנו המוגבלת נדמה לנו שזה רע, ואף על פי כן אנחנו מוכנים לשמוע בקול עצת ה'. ומדוע? "למען אשר ייטב לנו כי נשמע בקול ה' אלוהינו". זהו הטוב האמיתי, כלשון הכתוב "מה ה' אלוהיך שואל מעמך כי אם ליראה", וכדברי הנביא לשאול: לשמוע בקול דברי ה'. עצם השמיעה עצמה מבטיחה ומביאה בכנפיה הצלחה וברכה, אף על פי שבעינינו הדבר נראה רע. זהו פירוש "אם טוב ואם רע": אנחנו יודעים שזה באמת טוב, אף על פי שבתחילה ייתכן מאוד שייראה לנו כרע.

אחרי עשרה ימים: דבר ה' מגיע

וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר־ה' אֶל־יִרְמְיָהוּ׃
וַיִּקְרָא אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְאֶל כָּל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וּלְכָל־הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֵלָיו לְהַפִּיל תְּחִנַּתְכֶם לְפָנָיו׃

האפשרות הראשונה: הישארות בארץ

אִם־שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ כִּי נִחַמְתִּי אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם׃

זו האפשרות הראשונה שמציב הנביא. "ובניתי אתכם" - אבנה אתכם, תהיה לכם מלכות ותהיה לכם הנהגה. "ולא אהרוס" - לא אקלקל אתכם עוד כפי שהגליתי את הקודמים. "ונטעתי אתכם ולא אתוש" - תהיו נטועים בארץ עם עם רב, ולא אעזוב אתכם. "כי ניחמתי אל הרעה" - רצוני שתהיה שארית בארץ ישראל ואחרית ותקווה. לכן אתם יכולים להישאר כאן במנוחה ובהשקט.

אַל־תִּירְאוּ מִפְּנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל אֲשֶׁר־אַתֶּם יְרֵאִים מִפָּנָיו אַל־תִּירְאוּ מִמֶּנּוּ נְאֻם־ה' כִּי־אִתְּכֶם אָנִי לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וּלְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ׃

כפל הלשון "אל תיראו... אל תיראו" בא לשני עניינים. האחד: אל תפחדו מן החשש שבגללו אתם יראים ממנו עכשיו, שינקום בכם על שהרגתם את שליחו, את גדליה בן אחיקם. והשני מדבר על העתיד: שלא יעשה לכם רעה נוספת, לא יעמיד אתכם בעבודות קשות וכיוצא בזה. "כי איתכם אני" - אני עמכם להושיע ולהציל אתכם מידו, שלא יפגע בכם במאומה.

וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים וְרִחַם אֶתְכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַתְכֶם׃

יהיו לכם רחמים, ו"והשיב אתכם אל אדמתכם" - הכוונה שתשתית האדמה תהיה שלכם ובקניינכם.

האפשרות השנייה: הירידה למצרים

וְאִם־אֹמְרִים אַתֶּם לֹא נֵשֵׁב בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם׃

כאן עובר הנביא מן ההבטחה אל האיום. אתם שלחתם אותי אל ה', ביקשתם ממני לשמוע את דברו, והנה מסרתי לכם את דבר ה' ללא כחל וסרק. אבל אם תאמרו: תודה רבה ירמיהו על מה שמסרת בשם ה', אלא שהדברים אינם מוצאים חן בעינינו ואיננו מתכוונים ליישם אותם - בין מפני שאינכם רוצים לשבת בארץ, ובין מפני שאתם מעדיפים את ארץ מצרים - הרי ה' מבטיח לכם שיהיה לכם כאן טוב, ואתם אומרים איננו רוצים בארץ הזאת.

לֵאמֹר לֹא כִּי אֶרֶץ מִצְרַיִם נָבוֹא אֲשֶׁר לֹא־נִרְאֶה מִלְחָמָה וְקוֹל שׁוֹפָר לֹא נִשְׁמָע וְלַלֶּחֶם לֹא־נִרְעָב וְשָׁם נֵשֵׁב׃

זה חשבונם: אנחנו מעדיפים את ארץ מצרים, מפני ששם אין מלחמה, קול שופר לא נשמע - לא שומעים אזעקות, לא "שחר אדום" ולא "שחר לבן" ולא "נחש צפע". שם יותר בטוח. "וללחם לא נרעב" - אין שם חרפת רעב ואין מצור. "ושם נשב" - נשב בארץ ההיא בלי לדאוג.

העונש: החרב והרעב ישיגו אתכם דווקא שם

וְעַתָּה לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר־ה' שְׁאֵרִית יְהוּדָה כֹּה־אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־אַתֶּם שׂוֹם תְּשִׂמוּן פְּנֵיכֶם לָבֹא מִצְרַיִם וּבָאתֶם לָגוּר שָׁם׃

דייק הכתוב "לבוא מצרים" דווקא. אם תלכו לשאר ארצות, כל הפסדכם יהיה שתאבדו את הטובה שאני מבטיח לכם כאן, אבל לא תיענשו על כך. אבל אם תלכו למצרים - על זה כבר הזהרתי אתכם קודם לכן, ובפרט שיש בזה אזהרה קדומה מן התורה שלא לשוב למצרים: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד".

וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָרָעָב אֲשֶׁר־אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם וְשָׁם תָּמֻתוּ׃

בדיוק אותם שני דברים שמפניהם אתם בורחים - החרב והרעב - הם שישיגו אתכם שם. במצרים לא תהיו מוגנים מן החרב, היא תשיג אתכם: נבוכדנאצר, לאחר שיסיים כאן את מלאכתו, ימשיך הלאה למצרים.

וְיִהְיוּ כָל־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־שָׂמוּ אֶת־פְּנֵיהֶם לָבוֹא מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם יָמוּתוּ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְלֹא־יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם׃

מלבד החרב והרעב שישיגו אתכם, תגיעו למצב שלא יישאר מכם שריד ופליט - "מפני הרעה אשר אני מביא עליהם". וכאן טמון יסוד גדול. יש שני סוגי רעות: יש רעה הבאה מכך שה' מסיר השגחתו מאיתנו, ואז האדם חשוף לכל סכנה. ומאידך גיסא יש רעה השגחית. כשה' מסיר את השגחתו, ייתכן שתבוא רעה גדולה וייתכן שלא יקרה כלום - כי נמסרנו ביד הטבע, מה שנקרא "על פי המזל". אבל כאשר ה' שם פניו בנו לענשנו, זה גרוע הרבה יותר, שכן אז בוודאי יגיע העונש ובוודאי יבוא הרע, כי ה' בהשגחה מביא את הרעה. וזה מה שנאמר כאן: "הרעה אשר אני מביא עליהם" - רעה בהשגחה מיוחדת, שה' ישגיח שתקבלו רע.

כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם בְּבֹאֲכֶם מִצְרָיִם וִהְיִיתֶם לְאָלָה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה וְלֹא־תִרְאוּ עוֹד אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃

כשם שבירושלים בא עליכם עונש בהשגחה מלאה, כך יהיה גם בבואכם מצרימה: ה' בהשגחה מלאה ייתן לכם עונש מאיתו יתברך.

דברי הנביא מעצמו: "כי התעיתם בנפשותיכם"

דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם שְׁאֵרִית יְהוּדָה אַל־תָּבֹאוּ מִצְרָיִם יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי־הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם׃

עד כאן מסר ירמיהו את דבר ה'; מכאן ואילך הוא מדבר מדעת עצמו. "דיבר ה' עליכם שארית יהודה" - ראו נא, הקדוש ברוך הוא מתרה ומזהיר אתכם. הקשיבו לציווי ה', שמעו לאזהרתו.

כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם כִּי־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי אֶל־ה' אֱלֹהֵיכֶם לֵאמֹר הִתְפַּלֵּל בַּעֲדֵנוּ אֶל־ה' אֱלֹהֵינוּ וּכְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ כֵּן הַגֶּד־לָנוּ וְעָשִׂינוּ׃

כאן נחשף הדבר במלוא חריפותו: מתברר שמראש נקטתם דרך של הטעיה ורמאות. באתם אליי כביכול בתמימות ואמרתם: ירמיהו, ברר נא מה עלינו לעשות, אולי נרד למצרים ושם ניצל. אבל כוונתכם מראש הייתה לרדת מצרימה. לא התכוונתם באמת לעצור ולשקול; מה רציתם? לקבל גיבוי, גושפנקא. וברגע שה' אומר לכם "לא, אל תרדו" - פתאום זה כבר אינו מוצא חן בעיניכם ואתם יורדים בכל מקרה. נמצא שמראש הטעיתם את ה'. לא הלכתם לשאול שאלה בתמימות מתוך רצון כן לדעת מה לעשות, אלא הלכתם כדי לקבל אישור לרצון הפנימי שלכם. זהו שנקרא "התעיתם בנפשותיכם" - להטעות את ה'.

וָאַגִּד לָכֶם הַיּוֹם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְכֹל אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם׃

שלחתם אותי אל ה', ביקשתם שאתפלל בעדכם, והבטחתם "וככל אשר יאמר ה' אלוהינו כן הגד לנו ועשינו" - ועתה מתברר שכל זה לא היה בכוונתכם מראש, אלא התכוונתם באמת שלא לעשות את דבר ה'. מכאן לא יצא לכם אלא נזק.

וְעַתָּה יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדֶּבֶר תָּמוּתוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לָבוֹא לָגוּר שָׁם׃

ודייק בלשון "ועתה": אילו לא הייתם שואלים אותי מראש, לא הייתם יודעים מה יהיה בסופכם. אבל עכשיו, לאחר שהדבר כבר נאמר בנבואה, קשה לו להתבטל. לכן דעו לכם שאחריתכם לא תהיה טובה אם תעשו נגד ציווי ה'. מרגע ששאלתי את ה' עבורכם, מחובתכם לשמוע בקול ציוויו, ועל ידי שתישארו כאן מובטח לכם שלא תינזקו.

לסיכום:

שארית יהודה באה אל ירמיהו בבקשה נרגשת ובשבועה חמורה: "אם טוב ואם רע בקול ה' אלוהינו נשמע". לאחר עשרה ימים בא דבר ה' ברור ומפורש: הישארו בארץ ואבנה אתכם ואטע אתכם, ואל תיראו ממלך בבל כי איתכם אני; ואם תרדו מצרימה - החרב והרעב שמפניהם אתם בורחים ישיגו אתכם שם דווקא, ברעה השגחית שאין ממנה מפלט. וחתימת הפרק מגלה את שורש הכישלון: "כי התעיתם בנפשותיכם" - הם לא שאלו כדי לדעת, אלא כדי לקבל חותמת לרצון שכבר הוכרע. מכאן המוסר הגדול לדורות: שאלה שנשאלת מראש עם תשובה מוכנה בלב אינה שאלה כלל, והיא הופכת את השואל לחייב יותר, שכן משעה שנאמר דבר ה' - שוב אין מתעלמים ממנו.