פרק מ"א בירמיהו מספר את אחד הפרקים השחורים בתולדות ישראל: רציחתו של גדליהו בן אחיקם, השריד האחרון של שלטון יהודי בארץ לאחר החורבן. הפרק פותח בסעודה משותפת ומסתיים בבריחה לכיוון מצרים. נעקוב אחר הפסוקים, ונראה כיצד מבאר המלב"ם את המניעים, את התחבולה ואת התוצאה.
וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה בֶן־אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה׃
הכתוב מונה כאן כמה סיבות שהביאו את ישמעאל בן נתניה למעשה הרצח המתועב. הסיבה הראשונה: "מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה". ישמעאל בן נתניה היה מזרע המלוכה. כלל יהא נקוט בידכם: אדם שטעם פעם את טעמה של שררה, לעולם לא ירצה להתנתק ממנה. תמיד ירגיש - הנה השררה מגיעה לי, אני מזרע המלוכה, מדוע אשב ואחשה? תמיד יהיו לו מחשבות ותוכניות לשוב אל מלכותו. משום כך התקנא ישמעאל במלכותו של גדליהו בן אחיקם: מדוע מינו אותו? אני הייתי צריך לקבל את המינוי.
מסיבה זו היה מנהג ידוע בימי קדם: כאשר קם מלך חדש למלוך, היה מבצע "ניקוי אורוות" - הורג את כל צאצאי המלך הקודם, כדי להבטיח שלא יקום שום מורד. גם היום עושים כעין זה במשרדי הממשלה, אלא שמפטרים ולא הורגים; ואם היו יכולים, היו הורגים.
אצל דוד, שהיה מלך חסיד, ראינו בדיוק להפך. לא זו בלבד שלא הלך להרוג את צאצאי שאול, אלא מי שהרג את מפיבושת - דוד המלך כעס עליו והרג אותו. ויתרה מזו, דוד דאג לברר האם נותר עוד זרע ליהונתן, האם יש עוד מישהו שאפשר לעשות עמו חסד. הוא חשב כל מיני מחשבות כיצד להועיל ולעזור לאותם אנשים משושלת בית שאול, ולהיטיב להם עוד ועוד.
סיבה נוספת רמוזה במילים "וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ" - שרי המלך. אומר רש"י: נתקנאו בו שנטל גדולה. גם בעיניהם לא מצאה חן גדולתו של גדליהו, ולכן קשרו קשר יחד עם ישמעאל בן נתניה.
וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאָרֶץ׃
מי שהעלה את גדליהו לגדולה היה נבוכדנאצר מלך בבל; הוא נתן לו את המינוי, לפי שידע שהוא אדם שלא ימרוד בו. וכאן רמוז טעם שני לרצח: "אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ" - כלומר, האם אתה, מלך בבל, מבקש להפוך את ארץ ישראל לעוד נתינות שלך? בשום אופן לא.
ובפרט שישמעאל בן נתניה היה שליחו של בעליס מלך בני עמון, ששנא את מלך בבל. מבחינתו היה הדבר לצנינים בעיניו: הנה בחצר האחורית שלי תופס מלך בבל שליטה. לכן שלח את ישמעאל להרוג את גדליהו, שהוא נציגו של מלך בבל, כדי שלא תהיה לבבל אחיזה באזור.
וְאֵת כׇּל־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר־הָיוּ אִתּוֹ אֶת־גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת־הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ־שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל׃
"כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ" - אלה שהיו לעזר ולסיוע לגדליהו, אנשי המלחמה שלו; את כולם הרג. אבל את היהודים הפשוטים שגרו שם לא הרג. הדיוק הוא במילה "את" שפירושה "עם": אלה שהיו עם גדליהו - אותם הרג.
וגם את הכשדים הרג, לפי ששנא אותם, שכן על ידם ביקש מלך בבל לתפוס כאן אחיזה. וזהו שמפרש הכתוב "אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה" - הכשדים כולם היו אנשי מלחמה. לעומת זאת בין היהודים היו שני סוגים: דלת העם ואנשי מלחמה, ורק את אנשי המלחמה הכה, ולא את היהודים הפשוטים, הכורמים והיוגבים.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת־גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לֹא יָדָע׃
ישמעאל עשה בחכמה והעלים את מיתתו של גדליהו. מדוע? משום שביקש למצוא תחבולה - כיצד "לתפור לגדליהו תיק", שבאמצעותו יהיה לו צידוק בעיני העם על הרצח. לכן עדיין לא פרסם: רק כשתהיה בידי סיבה מוצדקת כביכול, אז אפרסם את הדברים ואקבל גיבוי מן העם על מעשיי. והנה נזדמן לו הצידוק המוסרי כביכול, כפי שנראה בפסוקים הבאים.
וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהֹוָה׃
הם יצאו מבתיהם כדי להביא מנחה ולבונה לבית ה', אך בדרך נמסרה להם הידיעה המרה שבית המקדש נחרב. לפיכך החלו לגלח את זקנם, לקרוע בגדיהם ולהתגודד - מין הוצאת דם ושריטה שעושים בעצמם - הכול לאות אבל וצער על שלא זכו לבוא ולהקריב בבית המקדש, שהרי כעת חרב.
וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן־הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ בֶן־אֲחִיקָם׃
וַיְהִי כְּבוֹאָם אֶל־תּוֹךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה אֶל־תּוֹךְ הַבּוֹר הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ׃
מבאר המלב"ם: כאן יצר ישמעאל לעצמו סיפור כיסוי להריגתו של גדליהו. הוא רצה שיתפרסם שגדליהו הוא שציווה להרוג את שמונים האנשים הללו, משום שהם מתאבלים על שריפת בית המקדש. ומה ירוויח בכך? שכל השומע יבין שנבוכדנאצר ציווה את גדליהו להרוג כל מתאבל על חורבן ירושלים; שהרי המתאבל על חורבן ירושלים מתנגד בעצם לנבוכדנאצר, ואומר שמעשהו אינו נכון - ועל כך הוא חייב מיתה.
ולכן, כביכול, גדליהו הרגם: הוא מינויו של נבוכדנאצר, וכואב לו לראות אנשים מתאבלים על חורבן בית המקדש, שזו פגיעה ב"בוס" שלו. בכך יהיה לישמעאל צידוק למעשהו: גדליהו הרג שמונים איש חפים מפשע רק משום שהתאבלו על ירושלים.
מעתה מובן מדוע יצא לקראתם "הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה": כביכול הוא מתאונן ובוכה על הפקודה הנוראה שנתן לו גדליהו להרוג את האנשים המסכנים האלה. "מה אעשה, גדליהו שלח אותי להרגכם, כי אתם מתאבלים על חורבן בית המקדש, וזה אינו מתאים לנבוכדנאצר". וזהו "בֹּאוּ אֶל־גְּדַלְיָהוּ" - רצה שיחשבו שהם נהרגים בפקודתו של גדליהו, וכשייכנסו אל תוך העיר יהרגם שם כביכול על פי הוראתו.
וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ־בָם וַיֹּאמְרוּ אֶל־יִשְׁמָעֵאל אַל־תְּמִתֵנוּ כִּי־יֶשׁ־לָנוּ מַטְמֹנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂעֹרִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלֹא הֱמִיתָם בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם׃
עשרה אנשים אלו אכן האמינו שגדליהו ציווה להרגם על שהלכו לבית המקדש, ולכן אמרו: אל תמיתנו, יש לנו מטמונים בשדה - כלומר יש בידינו לשחד את גדליהו במטמונים שבשדה. וכל כוונתו של ישמעאל הייתה להטיל אימה על העם הנותר, שיחשבו: הנה גדליהו הורג את כל המתאבלים על ירושלים - וממילא ישמחו כולם על שהרגו.
וְהַבּוֹר אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כׇּל־פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד־גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֹתוֹ מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים׃
"אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד־גְּדַלְיָהוּ" - שכן כך אמר להם: אני מכה אתכם בשליחותו של גדליהו; לפיכך נקרא הדבר "ביד גדליהו".
וחז"ל דורשים: מתוך שהיה לו לגדליהו לחוש לעצתו של יוחנן בן קרח, שהזהיר אותו "ישמעאל בן נתניה דורש את נפשך", ולא שמע - מעלה עליו הכתוב כאילו הוא הרגם. אילו היית שומע לו ומבצע סיכול ממוקד והורג את ישמעאל, שמונים האיש הללו היו חיים, ואתה גדליהו היית חי, וכל העם היושב בציון היה ממשיך לשבת בה. וכל זה בגלל שלא היית מוכן להקשיב ולשמוע, ועוד האשמת אותו שהוא בודה שקרים.
ובהזכרת הבור שעשה אסא מפני בעשא, בא הכתוב להראות מה החטא גורם. בבעשא נאמר שבנה את הרמה "לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה", דהיינו שלא יעלו אנשים לרגל. ועיקר העלייה לרגל הייתה דרך המצפה, כמו שנאמר "כי פח הייתם למצפה". שם עמדו צבאותיו של אסא להגן על עולי הרגל ולהצילם מגדודי בעשא, שהתנגד לעלייה לרגל. באותה תקופה כרה אסא בור גדול שבו ריכז וכינס מים עבור צבאו, והבור נעשה לעזרת ההולכים לבית ה'. ועתה ראה: הבור שנועד לתת חיים לעולי הרגל - ישמעאל בן נתניה הפך אותו למקום מיתה וקבר לכל ההולכים לבית ה'.
וַיִּשְׁבְּ יִשְׁמָעֵאל אֶת־כׇּל־שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה אֶת־בְּנוֹת הַמֶּלֶךְ וְאֶת־כׇּל־הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בַּמִּצְפָּה אֲשֶׁר הִפְקִיד נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם וַיִּשְׁבֵּם יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַיֵּלֶךְ לַעֲבֹר אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן׃
"שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר בַּמִּצְפָּה" - אלה ששבו לארץ ישראל; "וְאֶת כָּל הָעָם הַנִּשְׁאָרִים" - אלה שמלכתחילה היו בארץ. את כולם שבה והביא תחת עולו.
וַיִּשְׁמַע יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכׇל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֵת כׇּל־הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה׃
וַיִּקְחוּ אֶת־כׇּל־הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ לְהִלָּחֵם עִם־יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה וַיִּמְצְאוּ אֹתוֹ אֶל־מַיִם רַבִּים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
מצאוהו על בריכה של מים רבים שהייתה בגבעון.
וַיְהִי כִּרְאוֹת כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר אֶת־יִשְׁמָעֵאל אֶת־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְאֵת כׇּל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּשְׂמָחוּ׃
וַיָּסֹבּוּ כׇּל־הָעָם אֲשֶׁר־שָׁבָה יִשְׁמָעֵאל מִן־הַמִּצְפָּה וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ אֶל־יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ׃
העם שישמעאל שבה רואה את יוחנן בן קרח, שהיה מאנשיהם, מתקרב - ושמח: הנה הגיע המושיע והגואל. הם רצים אליו, ועל ידי זה יכול יוחנן לרדוף אחר ישמעאל.
וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה נִמְלַט בִּשְׁמֹנָה אֲנָשִׁים מִפְּנֵי יוֹחָנָן וַיֵּלֶךְ אֶל־בְּנֵי עַמּוֹן׃
ישמעאל נשאר עם קבוצת עילית של שמונה אנשים, והם דוהרים ובורחים וחוזרים אל מלך בני עמון. ניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נכשל - אומנם בחלקו, שהרי הרג את גדליהו, אך לא הצליח לתפוס את המלוכה.
וַיִּקַּח יוֹחָנָן בֶּן־קָרֵחַ וְכׇל־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר־אִתּוֹ אֵת כׇּל־שְׁאֵרִית הָעָם אֲשֶׁר הֵשִׁיב מֵאֵת יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה מִן־הַמִּצְפָּה אַחַר הִכָּה אֶת־גְּדַלְיָה בֶּן־אֲחִיקָם גְּבָרִים אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְנָשִׁים וְטַף וְסָרִסִים אֲשֶׁר הֵשִׁיב מִגִּבְעוֹן׃
וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר־אֵצֶל בֵּית לָחֶם לָלֶכֶת לָבוֹא מִצְרָיִם׃
"גרות כמהם" - המקום שנתן דוד לכמהם. וכמהם זה בנו של ברזילי הגלעדי. כאשר רצה דוד להיטיב לברזילי הגלעדי על שבא לסייע לו בבורחו מפני אבשלום בנו, אמר לו ברזילי: זקנתי ושבתי, לא אשמע עוד בקול שרים ושרות, ולא אטעם את אשר אוכל - קפצה עליו זקנה, כדברי חז"ל. אמר לו: לא אהנה מכל מה שתביא לי, הנה בני כמהם, אם רצונך להיטיב - היטב לו. וכך אכן היה, ודוד הסכים. המקום שבו גר כמהם נקרא "גרות כמהם", ושם הושיב יוחנן את העם, אצל בית לחם, במקום שממנו קל לברוח מצרימה.
מִפְּנֵי הַכַּשְׂדִּים כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי־הִכָּה יִשְׁמָעֵאל בֶּן־נְתַנְיָה אֶת־גְּדַלְיָהוּ בֶּן־אֲחִיקָם אֲשֶׁר־הִפְקִיד מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּאָרֶץ׃
מדוע לברוח מצרימה? מפני שחרב הכשדים מתנופפת מעל ראשם. כשיתגלה לכשדים שהרגו את המושל שמינה נבוכדנאצר מטעמם, יבואו לכאן בחיל גדול, והעם יסתבך עמם קשות. לכן אמרו: לכו שבו שם ליד בית לחם, כדי שאם תהיה בעיה תוכלו ללכת לבוא מצרים.
פרק מ"א מגלה את שורשי הרצח: קנאת השררה של ישמעאל "מזרע המלוכה", קנאת שרי המלך בגדולתו של גדליהו, והשנאה למלך בבל שהפקידו בארץ - בשליחות בעליס מלך בני עמון. ישמעאל הורג את גדליהו ואת אנשי המלחמה שעמו, מעלים את הדבר כדי לבנות לעצמו סיפור כיסוי, ושוחט שמונים מתאבלי ירושלים "בשליחות גדליהו" כדי להצדיק את מעשהו. הבור שכרה אסא להחיות את עולי הרגל נעשה קבר להולכים לבית ה'. חז"ל מלמדים שאי־שמיעתו של גדליהו לאזהרת יוחנן בן קרח נחשבת לו כאילו הוא עצמו הרגם - עד כמה גדולה אחריותו של מנהיג להקשיב. בסופו של דבר נכשלת ההפיכה, ישמעאל נמלט בשמונה אנשים אל בני עמון, ושארית העם, מתוך פחד מנקמת הכשדים, מתיישבת בגרות כמהם אצל בית לחם - הצעד הראשון בדרך אל מצרים.