TheWholeTorah.aiBeta

פרק לט - חורבן ירושלים והצלת ירמיהו

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: נבואה שהתקיימה

פרק ל"ט בירמיהו מתאר את נפילת ירושלים, את בריחת צדקיהו ותפיסתו, את שריפת העיר ואת גורלו של ירמיהו עצמו. המלבי"ם מעיר הערה חשובה לכל הפרק: עיקר סיפור כיבוש העיר מובא לקמן בפרק נ"ב, ואילו כאן הנביא אינו בא לספר את ההיסטוריה לפרטיה, אלא להראות לנו כיצד כל מה שנאמר קודם לכן התקיים בפועל. הפרק הוא בעצם החותמת על נבואות ירמיהו: מה שהוא אמר - כך היה.

תחילת המצור וסיומו

בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ

"בחודש העשירי" - החודשים נמנים מניסן: ניסן, אייר, סיוון, תמוז, אב, אלול, תשרי (שהוא תמיד השביעי), חשוון, כסלו, טבת. נמצא שהחודש העשירי הוא חודש טבת, ובו החל המצור על ירושלים.

בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְצִדְקִיָּהוּ בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הָבְקְעָה הָעִיר

"עשתי עשרה שנה" היינו השנה האחת עשרה למלכות צדקיהו: שנה תשיעית, עשירית, אחת עשרה - נמצא שהמצור נמשך כשלוש שנים. והחודש הרביעי הוא תמוז (ניסן, אייר, סיוון, תמוז). כאן נאמר "בתשעה לחודש", ואילו אנו יודעים על שבעה עשר בתמוז, ויש אף שאמרו בשבעה. הגמרא מבארת שמחמת הצרות והטלטלה נשתבשו להם הזמנים, ומרוב הגלות נפל שיבוש בחשבון.

והאברבנאל מוסיף, שאף שהעיר הובקעה בתמוז, הכשדים לא נכנסו בפועל אלא בשבעה באב, משום שהיהודים שבפנים המשיכו להילחם, ולכן סופה של ההבקעה לא נשלם עד אז.

שרי בבל יושבים בשער התווך

וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר סַמְגַּר נְבוּ שַׂר סְכִים רַב סָרִיס נֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב מָג וְכָל שְׁאֵרִית שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל

כל השמות הללו הם שרי מלך בבל, וכולם התיישבו ב"שער התווך". זהו שער העזרה, הוא שער ניקנור שבצד המזרח, העומד בין שער עזרת נשים ובין שער ההיכל - ומשום שהוא באמצע, בתָּוֶךְ, נקרא כך. ודרשו חז"ל: שער התווך - שער שמחתכין בו הלכות, מלשון חיתוך. זהו מקום המשפט, מקום שמחתכין בו הלכות, לשכת הגזית ומושב הסנהדרין - "מקום המשפט שמה הרשע": במקום שבו ישבו דייני ישראל, שם התיישבו עתה שרי מלך בבל הרשעים.

בריחת צדקיהו והצבי שפרש עליו רשת

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה

המלבי"ם מבאר ש"כאשר ראם" מוסב על הבקעת העיר: באותה שעה שראה צדקיהו שהעיר נבקעה, ברח עם אנשי המלחמה ויצא בלילה. אבל הכשדים עצמם לא ראו אותו בשעת בריחתו, עד שהשיגוהו לבסוף - וגם זה לא היה אלא בדרך נס, כמסופר בפסוק הבא.

אומרים חז"ל: מערה הייתה לו לצדקיהו מביתו ועד ערבות יריחו, והוא הלך דרך המנהרה. ומה עשה הקדוש ברוך הוא לקיים את הנאמר ביחזקאל י"ב "ופרשתי את רשתי עליו"? זימן צבי לפני הכשדים, והצבי היה מהלך על גג המערה מחוץ לעיר. והדבר מפליא: לילה היה, ואף על פי כן ראו את הצבי, וכנראה שהיו רעבים, ורצו אחריו לתופסו. הצבי רץ עד פתח המערה, וכשהגיעו לשם והרגישו שהנה הנה הם תופסים אותו - ראו פתאום אדם יוצא מן המערה, והנה זהו צדקיהו עצמו, אותו הם מחפשים. הרי שהקדוש ברוך הוא פרש עליו רשת כביכול, כדי לצוד אותו.

וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂגוּ אֶת צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים

"וידבר איתו משפטים" - לא מילים בעלמא אלא דין ומשפט: שפט אותו ודן אותו על שעבר על השבועה. כזכור, נבוכדנצר השביע את צדקיהו שלא ימרוד בו; ועוד השביעו, לאחר שראהו אוכל ארנבת חיה, שלא יפרסם את הדבר - וצדקיהו הלך וגילה ופרסם וביזה אותו. על שתי אלה בא עתה להישפט.

שחיטת הבנים ושחיטת חורי יהודה

וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל

שחיטת הבנים לעיני אביהם - זה היה עונשו של צדקיהו על שהמרה את פיו והפר את שבועתו. ומי הם "כל חורי יהודה"? אומרים חז"ל: אלו הסנהדרין, שהם אלה שהתירו לו את השבועה. כי נבוכדנצר שאל אותו: מה ראית לעשות כן, והלא עברת על שבועתך? השיב לו: התירו לי אותה. אמר לו: מי התיר לך? הסנהדרין. אם כן, הם אלה שצריכים להיענש - ולקח ושחט את כולם.

וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה

בזה נתקיימו דברי נבואת ירמיהו, שאמר לו שיובא לבבל ואותה לא יראה. הדבר היה תמוה בעיניו של צדקיהו: כיצד ייתכן? אם אבוא לבבל הרי אראה אותה! אלא שהפתרון היה: תסומא עוד קודם לכן, ועל ידי זה תגיע לבבל ולא תראה אותה.

שריפת העיר והגליית העם

וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת חוֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ

"בית המלך" הוא ביתו של המלך ממש. "בית העם" - יש אומרים בית התאספות העם, ויש שדרשו חז"ל: בית העם אלו בתי כנסיות. את כולם שרפו באש, ואת חומות ירושלים נתצו. וזה כבר היה בחודש החמישי, על ידי נבוזראדן.

וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ עָלָיו וְאֵת יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בָּבֶל

מה פשר הכפילות? שלוש קבוצות יש כאן: "יתר העם הנשארים בעיר" - אלה שנותרו עם צדקיהו בתוך העיר. "הנופלים אשר נפלו עליו" - אלה שהצטרפו לכשדים מעם ישראל, ששמעו לנבואת ירמיהו והלכו ואמרו לכשדים: אנחנו נכנעים בפניכם. "ואת יתר העם הנשארים" - אלה שנשארו מחוץ לחומה, שפחדו להיות בתוך העיר מחשש הכשדים והתחבאו במקומות שונים. את כולם הגלה נבוזראדן בבלה. ו"רב טבחים" אינו מי שעוסק במאפה ובבישול, אלא מי שטובח ושוחט אנשים: שר הרציחות.

וּמִן הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מְאוּמָה הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וַיִּתֵּן לָהֶם כְּרָמִים וִיגֵבִים בַּיּוֹם הַהוּא

"העם הדלים אשר אין להם מאומה" - העניים שבעניים, כאלה שלא חשש שינסו למרוד בו. אותם השאיר בארץ יהודה, כדי שיעבדו את הארץ ולא תישום ותיחרב. "כרמים ויגבים": כורמים הם עובדי הכרמים, ויש שפירשו מלשון אוספים - לכרום היינו לאסוף, כמו עורמים; ויוגבים הם חופרי האדמה, עובדי אדמה. עד היום יש הקוראים לבנם "יוגב", ובעצם משמעו איכר ועובד אדמה, ואין בשם זה ביטוי של חשיבות.

ציווי נבוכדנצר על ירמיהו

וַיְצַו נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל יִרְמְיָהוּ בְּיַד נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים לֵאמֹר
קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ

לנבוכדנצר יש הוראות ברורות כיצד להתנהל עם ירמיהו: כל דבר שרע בעיניו של ירמיהו - אפילו אם כוונתך בו לטובה, אם אין זה נעים לו ואין זה טוב לו, אל תעשה זאת. אלא "כאשר ידבר אליך כן עשה עמו", הכל לפי רצונו.

ומדוע היה כל כך אכפת לו מירמיהו? משום שידע שירמיהו צדיק, וידע שנבואותיו נבואות אמת בשם ה', וידע שירמיהו הוא זה שאומר לישראל להיכנע בפני מלך בבל, כי ה' המליך אותו. ממילא לא היה לנבוכדנצר שום עניין להזיק לירמיהו - אדרבה, האינטרס שלו היה שדברי ירמיהו יתקיימו, ולכן ביקש רק להיטיב עמו.

וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב מָג וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל
וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ מֵחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיִּתְּנוּ אֹתוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן לְהוֹצִאֵהוּ אֶל הַבָּיִת וַיֵּשֶׁב בְּתוֹךְ הָעָם

נבוזראדן וכל רבי מלך בבל שלחו את שליחיהם להוציא את ירמיהו "אל הבית" - כלומר נתנו לו בית לשבת בו, שלא יוסיף להיות כלוא בחצר המטרה, אלא יהיה חופשי וישב בתוך העם כרצונו ובמקום שיחפוץ.

נבואת ההצלה לעבד מלך הכושי

וְאֶל יִרְמְיָהוּ הָיָה דְבַר ה' בִּהְיוֹתוֹ עָצוּר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה לֵאמֹר
הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ לְעֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִי אֶת דְּבָרַי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה וְהָיוּ לְפָנֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא

הנבואה הזאת נאמרה עוד בעודו עצור בחצר המטרה. עבד מלך הכושי הוא אותו אדם שהציל את ירמיהו מן הבור ומן הטיט. ומה תוכן הנבואה? עד עתה הרעה שבאה עליכם תכליתה הייתה לטובה: כדי שתשובו בתשובה, ולא אצטרך להביא עליכם עונשים חמורים, גלות וייסורים וחרב ואובדן. אבל עכשיו "הנני מביא את דברי אל העיר הזאת לרעה ולא לטובה" - כבר נגזר גזר הדין, ואין בזה עוד צד של טובה. לאחר ההתראה האחרונה שהתרה ירמיהו בצדקיהו והלה לא שמע, מכאן ואילך נגזרה גזירה: העיר תיחרב ותהיה שממה, ואין עוד סיכוי להיטיב את המצב. "והיו לפניך ביום ההוא" - אתה בעצמך תראה את הרעה, ולא תצא מן העיר.

וְהִצַּלְתִּיךָ בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' וְלֹא תִנָּתֵן בְּיַד הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר מִפְּנֵיהֶם

מחד גיסא נאמר לו שיראה את כל החורבן ויהיה בתוך העיר, ומאידך גיסא מובטחת לו הצלה. "האנשים אשר אתה יגור מפניהם" - מבאר המלבי"ם שהיו לו שני חששות: חשש מן השרים, שכפי שראינו היו נגד ירמיהו ונגד תוכחותיו, וממילא גם נגד מי שסייע לו; וחשש מחרב הכשדים. משניהם מבטיח לו הקדוש ברוך הוא: אני אציל אותך.

כִּי מַלֵּט אֲמַלֶּטְךָ וּבַחֶרֶב לֹא תִפֹּל וְהָיְתָה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל כִּי בָטַחְתָּ בִּי נְאֻם ה'

"מלט אמלטך" - בהשגחה פרטית. והטעם מפורש בסוף הפסוק: "כי בטחת בי". מפני שבטחת בה', תינצל ותהיה לך נפשך לשלל.

לסיכום: פרק ל"ט הוא פרק החותם שבו מתקיימות כל נבואות ירמיהו אות באות: המצור שהחל בטבת בשנה התשיעית, הבקעת העיר בתמוז בשנה האחת עשרה, שרי בבל היושבים דווקא במקום המשפט של ישראל, בריחת צדקיהו במערה שנקטעה בידי צבי שזימן הקדוש ברוך הוא לקיים "ופרשתי את רשתי עליו", שחיטת בניו והסנהדרין שהתירו לו את שבועתו, וסימוי עיניו - שבו נתקיים "ובבל לא יראה". מנגד, מי שדבק בדבר ה' זכה להשגחה מיוחדת: ירמיהו יצא לחופשי בפקודת מלך בבל עצמו, ועבד מלך הכושי הובטח בהצלה מפורשת - "כי בטחת בי נאום ה'". זהו לקח הפרק: הגזירה מתקיימת במלואה על מי שהמרה, וההצלה מובטחת למי שבטח.